ספר תורה.
כשאומרים ברוך הוא את השם המבורך,
אז בתחילה הוא אומר ברוך הוא את השם המבורך. יעני הוא כלום,
הוא לא בסדר, הוא לא יברך את השם,
והקהל אומרים ברוך השם המבורך עליו העל, אז הוא חייב לחדור ולומר ברוך השם המבורך עליו העל.
אלא אם השאלה היא אם הוא צריך לבקש רשות מהציבור או לא צריך לבקש רשות מהציבור.
אם הוא שלח ציבור, אז שלחו אותו, מה הוא צריך לבקש לשלוט מהציבור?
מה צריך להגיד רבנן?
אבל אם הוא עולה לספר תורה,
הוא עולה לספר תורה, זה לא הציבור שיירח אותו, הוא רוצה לעלות,
רוצים עלייה 60, מבדיר, אדם מה רוצה לעלות,
אז הוא אומר, רבנן, ברכו את השם, הוא הולך, והוא צריך להזכיר לדמר את הדבר הזה.
לא, הרב, אין לך כוונה, יגידו, לא יגידו, זה לא עושים מחלוקת בדבר הזה כולו.
אלא מה?
כשעידן כותב, נהגו לומר
אחרי שאומרים רבנם רבו השם אברך השם עמכם.
לא אומרים הדנות עמכם,
לא אומרים אלוקים עמכם, אומרים הש״ם עמכם,
והוא אומר לו, החידה באחד מהמקומות, לא ידעתי למה, יגידו הדנות עמכם.
אלא הוא אומר, בפני שהוא היה אלוהד שעולה לא ידע לכבן. כשאדם אומר הדנות,
אומר שם השם,
צריך אדם לדעת, זה לא המקובלים,
מדברים על הפשטנים,
זאת אומרת, בשם השם ברוך אתה השם,
הוא צריך לפחות פעם אחת ביום בבוקר כשהחצה נשאר ונכוון.
אני אומר השם, זה כתוב יו"ף יו"ף יו"ף כו"ף היה הווה ואהיה.
כשאני אומר,
אני לא אומר יו"ף כו"ף, אני אומר אדונות,
אדונות אדון הכול, מכוון לאדון הכול,
אומר אלוהינו,
הוא הסתקיף ובא על כל הכוחות כולם.
פעם אחת ביום לפחות, אדם מעדין, כל פעם שהוא מברך צריך ללכת לחצות ככה,
אבל אי-אדם מאיפה הוא מברך, צריך לשתות מהר את הקפה, את הצל שלו, אין לו זמן,
אז לפחות בבוקר, אנטרס ידיים, ובבית, ככה לאט-לאט,
הוא יכוון את הדבר הזה, ויאמר: רבונו של עולם,
הכול איום כולו, כשאני אומר "ברוך אתה ה'" אני מכוון על מה שאני אעמודתי בבוקר בהתחלה,
ואז האדם יוצא בזה ידי חובה.
ואם לא כן, אז כשהזכיר שם השם, הוא לא כיוון בדברים האלה כולם.
המקובלים עושים שילוב הוויה ואדנות.
אלה המחבלים עושים כוונות מיוחדות בדבר הזה. זה לא חייב כל אחד ואחד לעשות את זה. זה יגיד, אני מחבל כמו שעושים בבית-אל.
אני מחבל כמו שעושים, כמו שהרב מחבל. אני יוצא ידי חובה כל היום, יואבינו?
אם אתה מפעל פה, כן.
ברוך הנמה היא לעולם, האמת באמת.
