רבותיי, אנחנו לומדים כאן חסידות, בדרך כלל, טניה קדישא, אבל היום אנחנו בחודש אב. אני רוצה לדבר על חודש אב לפי החסידות,
לאור תורת החסידות, וגם דרך תורה נפלאה של רבי מצחקים ברדיצ'וב,
שמביא אותה רבי הילל מפריץ', יש לו מאמר קצר מאוד שנקרא
דיבור המתחיל, לא, לא, באתי בלי דפים היום, באתי עם מה שנקרא ידיים מקיאות.
דיבור, זה נקרא, שבת, מה אמר? שבת חזון הוא מביא בשם
דיבור בשם רבי הילל מפריץ',
ואולי גם עוד נזכיר שני מאמרים שלו,
אחד זה מאמר הזה והשני זה מאמר הגאולה של רבי אלוהים פריץ', נדבר עליהם בעל פה קצת, אבל
צריך לנסות להבין את המהות של חודש אב.
בסדר?
בואו קודם כל רק נבנה את הקונסטרוקציה הפנימית,
מה שנקרא.
חודש אב
הוא כנגד האות ט',
החוש שמאיר בחודש הזה זה חוש השמיעה.
זה הכל דברים שלוקחים מספר יצירה,
ובחסידות מזכירים אותה הרבה, במי שכר מזכיר את זה,
ספר יצירה, כן?
אז האותיה או טט, החוש זה חוש השמיעה,
הוא כנגד שבט שמעון,
ושם הוויה שמאיר בחודש אב עולה מהפסוק
שנקרא בפרשת ועד חנן,
הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית עליה המסכת ושמע ישראל היום, זה אותיות שם הוויה, ה, ו, י, ה, בסדר? לא לפי הסדר.
זה
המבנה הרוחנית.
עכשיו בואו ננסה רגע להבין מה קורה. קודם כל רגע נעקוב אחרי האות, האות טית.
האות טית היא בדרך כלל מרמזת לטוב.
היא קיצור של המילה טוב, אבל אם אנחנו מסתכלים על הצורה הגרפית שלה, זה טוב טית,
אבל זה טוב פנימי.
משפך פנימה.
כלומר החודש אב יש לו התבוננות כפולה.
התבוננות אחת חיצונית וההתבוננות החיצונית. אנחנו רואים מה ההתבוננות החיצונית. אנחנו רואים שזה חודש של החלק הראשון שלו, עשרה ימים הראשונים.
חלק של אבלות, חלק של צער, ואחרי זה יש איזו התאוששות,
איזו נחמה, טו באב, אבל כאילו אנחנו, ואללה, יש איזו תחושה,
רק בואו נעבור את הימים האלו, בואו נגמור איתם, בואו ככה.
אבל בחסידות
מסתכלים הפוך על הכל, כלומר, ממש הופכים את הכל.
זה לא רק, זה כאילו, חלק זה נראה וורטים.
אבל לפעמים וורט הוא עומק העניין בעצמו.
אז בואו ננסה להבין, מה הסיפור.
אז קודם כל בואו נגיד את הוורט, נכון.
אומרים שנכנס אב ממעטים בשמחה. אז בחסידות אומרים ממעטים בכל העניינים הבלתי רצויים על ידי השמחה.
זה נראה כזה התחכמות, נכון?
אבל באמת
הוורט הזה הוא מאוד מכוון, כי מה זאת אומרת למעט בשמחה?
איך אני יכול למעט בשמחה? מה זה הרבה שמחה, מעט שמחה? שמחה זה שמחה, שמחה זה לא תפוחי אדמה.
שאתה יכול להגיד אני מביא הרבה או מעט.
אם אדם שמח אז הוא שמח, אם הוא לא שמח אז הוא לא שמח, אי אפשר.
אי אפשר למעט בשמחה.
אז הפירוש החסידי
למילה ממעטים הוא לקוח בעצם, נגיד, מסדר טהרות,
ששם המילה מעתן של זיתים, או מעתן של...
זה משהו שסוחט.
אז אומרים ככה, כשנכנס אב,
ממעטים בשמחה, סוחטים את השמחה.
מה?
כן, ממעטים בשמחה, ואז מה יצא?
יצא לנו,
אתה מזכך את השמחה ומוציא את התמצית, את ה-SNS, מה שאומרים ביידיש.
איך אני אסביר לכם את זה?
הייתי פעם בחתונה,
נראה לי ממש שאולי זה היה פעם או פעם שהייתי בחתונה כזאת,
אבל הייתי בחתונה של זוג שזה היה זיווג שני שלהם.
החתן היה בן 60, הכלה הייתה בת 55,
היינו שם אולי 15 איש, זה היה באיזה מסעדה כזאת,
זה היה רב, 15 איש, ונגן אחד עם חצות שרעה, בסדר?
והתחושה שהייתה לי שם בחתונה הזאת, בחופה הזאת,
זה התחושה המיוחדת ביותר,
אני נוגע בשמחה עצמה. פתאום הבנתי כמה בחתונות רגילות,
כל הגלגלי עזר, הבופה, התזמורת, החברים,
זה דברים שהם משמחים בפני עצמם.
אוכל טוב, משמח,
חברים, משמח, תזמורת, מנגנת, זה משמח,
האולם היפה, הכל משמח.
זה הכל סביב חתונה, אבל פתאום אתה רואה.
החוויה של לגעת בדבר עצמו,
בלי כל המתווכים, הייתה מאוד עוצמתית.
זה כמובן הייתה שמחה אחרת, לא היה בה את כל החבר'ה וכל זה.
אתה מרגיש שאתה נוגע בעניין עצמו.
אז כשסוחטים את חודש אב,
יוצאת טיפת
שמחה מרוכזת על הדבר עצמו,
בלי כל המסביב, מהו הדבר עצמו.
אז
זה מה שצריך להגדיר.
מיד נראה שזה גם המילה אב בעצמה, בסדר?
זה המון המון רמזים, אבל צריך קודם כל להבין את העיקרון.
אם אני מודד את הקשר
שלנו
עם הקדוש ברוך הוא,
ברמת המעשים. כלומר, אם אנחנו עושים את רצונו, אנחנו מקבלים ברכה. נגד רצונו אנחנו נענשים.
אז באמת חודשו, חודש בעייתי, זה החודש שבא לידי ביטוי,
כמה לא עשינו את רצונו וכמה חטפנו.
אבל אם אני מנסה רגע להסתכל על הקשר מזווית אחרת,
מהזווית של העוצמות של הקשר,
איפה הקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא
מגיע לרף הגבוה ביותר של עוצמת הקשר?
אז התשובה תהיה כנראה, לא יודע מה, אולי מתן תורה,
והמתחרה על המקום הראשון יהיה תשעה באב.
כלומר, עוצמות החורבן, עוצמות הכעס, עוצמות, בעצם, מה הן מעידות?
על עוצמת מה?
הקשר.
הרי אם אתה רואה מישהו שלא אכפת לך ממנו שעושה את זה מעשה, אז לא אכפת לי, בסדר, אני יודע שבהודו עושים כל מיני דברים, אז זה לא מעניין אותי ברמה מסוימת, אבל לא עכשיו מציק לי, אבל לעומת זאת שפה בארץ עושים דברים לא טובים, אז אני...
נכון, אם האדם הולך ברחוב ורואה מישהו זורק נייר לרצפה,
אז הוא, שיעיר לו, שלא יעיר לו, שיערים את הנייר בעצמו. אבל אם זה הבן שלך,
היום לא כדאי. אם זה הבן שלך, אז אתה כן תגיד לו, מה אתה זורק על הרצפה? לא בסדר.
זה הבן שלך.
אז עוצמת החורבן שחווינו,
עוצמת החורבן, היא בעצם מה?
היא בעצם עומק הקשר.
כלומר, מה שאני בא לומר זה שהתגובה ההגיונית
היא באמת התגובה הנוצרית.
כלומר, מה אומרים הנוצרים?
אתם חטאתם, חטאתם, חטאתם, חטאתם. אז הדבר ההגיוני זה מה?
יאללה, עשו לי מהעיניים. כאילו, מה אתם רוצים?
תעשו לי מהעיניים, אומר הקדוש ברוך הוא, נמאס לי מכם.
עזבו אותי, אני משחרר אתכם, אתם משוחררים, אני אבחר מישהו אחר.
זה התגובה הגיונית.
אבל החורבן מספר בדיוק להפך מזה.
כלומר, כל כך הצלחנו להכעיס את הבורא יתברך.
כל כך הכאבנו לו. כל כך, כאילו, שהוא החריב אותנו בכאלה עוצמות. זה אומר,
אז אם אני רגע מתעלם שנייה מההקשר,
ואני רק מודד את העוצמה,
את הטמפרטורה,
עוצמת הקשר.
טוב, מה תגידו אבל? תגידו,
תגידו,
טוב, בסדר, בכל אופן הוא החריב אותנו ואנחנו ככה מתנהגים.
אז אנחנו הספרדים,
שאומרים פה בכל יום,
ננחה,
פתח אליהו,
מה מתגלה בפתח אליהו?
אה?
אתם זוכרים?
מתגלה שהקדוש ברוך הוא,
כשהוא החריב את בית המקדש,
גם הוא יצא החוצה.
גם הוא נחרב איתנו.
ככה נראית האהבה.
מה?
גם הוא גלה. איך אתה יודע?
כתוב בזוהר. איזה זוהר?
מה זה? אני מזועזע. יש פה סידור ספרדי.
אה, לא. יש פה... חסר כאן מלא דפים.
סידור ספרדי בלי פתח אליהו. זה יעלה על הדבר הזה?
כן, כן, כן. הנה, הנה.
הנה, הנה. פתח, מצאתי, מצאתי. לא, יש כאלה שמו את זה לפני מלאכה.
פתח אליהו. תודה.
מה אומר הזוהר שפתח אליהו? תסתכלו.
קום רבי שמעון בהתחדשות מילין אל הדחתא ליתר ראוי קם רבי פתח ואמר ואז
אומר רבי שמעון
מיד יגיב את שכין תתלת קלין לגבי ראייה מהמנה ויהיה מעליה קום ראייה מהמנה דהלך יתמר כל דודי דופק לגביי בארבע עתוון דילי
הקדוש ברוך הוא דופק בארבע אותיות שלו ארבע אותיות של השם י' כו' כאלה זה המילוי שהקדוש ברוך הוא דופק ופוקד את המציאות
פיתחי לי אחותי יונתית אמתי דעתם וונך בציון ואוסיף להגלותך ואז כתוב כל דודי דופק שראשי נמלתה על מאי שראשי נמלתה על
אלא אמר קודשא בריחו אמר הקדוש ברוך הוא
אנת חשבת אנת חשבת דמיומא דת חרב בי מקדשה
מיום שנחרב בית המקדש דעלנא בביתי דילי ועלנא ביישובה שאני נשארתי בארמון והגלתי אתכם ככה נראה קשר? לא.
לא, לבא אחי, דלא על נא, כל זימנא דאנת בגלותא.
כלומר, זה עומק הקשר. אחרי זה ביני לנדא עושה על זה שיר.
נפלא.
מה השיר?
נו?
סחטן שכמוך.
מקופקפת תקבלו מקופלת.
נו, עוזי,
מה יהיה?
ביני לנדא מפורש.
לא.
אחר כך יתחיל את השיר, אולי משכניה, אשמה זה שלו. לא, לא.
אחר כך יתחיל את השיר. אחר כך יתחיל את השיר, אחר כך יתחיל את השיר.
או, אתה רואה, יש תקווה לחבורה פה. מאיר עיני ישראל.
מה הבאת?
לא טוס. לא טוס. לא טוס, נו, זה פרס לעניין.
איך הולך המילים של השיר הזה, רבותיי? טעות הייתה בידך,
את חשבת לצערך
שלדרכים יצאת לבדך.
הוא לקח את הזוהר, פשוט הפכת לשיר. מדהים בעיניי.
כשעזבת את ביתי,
מתשתיב גם אני כיסיתי פניי
וגנזתי אורי בכדי שאהיה איתך
ואיש לא יוכל לראותי.
ובלילה
כששכבת בוכייה בשדות
בגלות
השתרתיך בצל כנפיי מפני הרוחות".
הוא איתנו בגלות.
ולחשב הסוף נרדם בשלולי דמעותייך
ונשאתיך על כפייך זה זוהר אחר שאומר שהקדוש ברוך הוא בגאולה האחרונה הוא ירים אותך.
לא אנחנו נקום אליו, אלא הוא ירים אותנו.
וירחץ את פנייך ואת הכוסים שליטי מתוך שערך.
נכון?
טוב, מי אמר שזה ככה?
זה יהיה לך האות
שלעולם לא הרחקתי ממך.
שלחי ידך אל ראשי וראי כמה רטוב הוא מטל.
וקבוצותי מלאים רסיסים של הלילה.
וזה מסיים. ויזרח האור ועלה ויראה אלייך שבתי את שבותך גלתיך מכל עשורייך ואת השמחה אשיב אל עינייך.
אז מה זה נמלט טל?
אנת חשבת דמיום אדי התחרב במקדשתא דאללה בביתא דהלי ואללה בישובה. למה אחי? דלא עלנא כל זימנא דאנת בגלותא.
אני לא עולה.
הרי לך סימנה שראשי נמלטה על היש כינתה בגלותא. אני מסביר את זה ממש בקצירת העומר, מבוא לקבלה קצרה.
ארבע אותיות שם השם, י' כו' כה יש להם ארבע אפשרות של מילואים.
המילואי שנקרא מילואי אלפין זה מילואי חסדים.
בסדר?
עכשיו,
אותיות של השם, נגיד, י' זה הרעיון האלוקי,
וה' זה ההתרחבות שלו, ו' הוא יורד למטה, וה' למטה, האחרונה היא המלכות,
כן,
קוצות של י' זה כתר, י' זה חוכמה, ה' זה בינה, ו' זה שש מידות, והה' האחרונה היא המלכות. המלכות זה הכוונה שמלכותו בקור איזה, שנשם יתברך.
מה קורה בגלות?
הרעיון האלוקי נשאר.
אנחנו לומדים תורה.
אנחנו מתקנים את המידות, נכון? כאילו יש התרחבות.
אנחנו רוצים להשפיע, אבל אין לאן.
למה? כי איפה אנחנו?
בגלות.
אז אין, יש יו-דקי-ו, והה מנותקת מה... מתי תהיה הגאולה?
כשהייתי התחבר.
הראינו השבוע בחבורה את התמונה על שער הרחמים, אתם מכירים?
מה שקורה על שער הרחמים?
על החומה של שער הרחמים יש שם צמחייה שצומחת בצורת האות יו-דקי-ו,
והה מתחילה ל...
ראית את זה?
יוסף חיים?
בתמונה זה ברור. מה, עשו פוטושופ?
נכון בתמונה ברור, אני שלחתי למי? עוז, איפה הוא? שלחתי לך, נו, מה אתה אומר? ברור או לא?
ברור, תסתכל בה.
טוב, זה כאילו, מה הכוונה?
אז איך זה קשור לראשי נמלת על? בואו נעשה רגע את החשבון.
אמרנו מילוי אלפין, אלפין זה חסדים.
א' זה חסדים.
אז מה הגימטריה של השם השם? י', כמה זה י' בגימטריה?
הנה, ידעתי.
עשרים.
מילוי.
י'ו״ד זה?
עשרים. יופי, אז עשרים.
ה' כמה זה בגימטריה?
שש. אמרנו מילוי אלפין, מילוי חסדים. ה' זה ה' א', אז זה שש. כמה יש לנו כבר?
26. ו' כמה בגימטריה?
13. 13. מילוי אלפין, חסדים, ו' אלף ו'.
כמה זה 26 ועוד 13?
39, טל.
ראשי נמלה טל.
למה? כי חסר לי תאי האחרונה.
מה יקרה כשנמלא תאי האחרונה?
כמה נהיה?
44. הנה, עוד פעם אתה ממשיך.
כמה זה יהיה בגימטריה?
שש, 39 ועוד שש,
ארבעים וחמש,
יהיה מ'ה,
גאולה של מה? גאולה שלמה, גאולה של שם בן מ'ה.
בסדר, זה מילוי אלפין.
שם הבא היה מילוי אלפין.
גאולה שלמה, ואנחנו מה?
כל העניין הזה. המילה גאולה בעצמה,
עם ו,
היא גימטריה,
גימטריה.
המילה גאולה עם ו זה ארבעים וחמש.
נכון?
ארבעים וחמש. כלומר, גאולה זה ארבעים וחמש.
אז אומר לך הזוהר, הקדוש ברוך הוא אומר, אני איתכם בגלות.
כלומר, זה עומק הקשר. תראו, אני אתן דוגמה, בסדר, יש דימויים שמאחרות היחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא זה כמו איש ואישה.
אז נגיד,
איש ואישה חיים, יש להם חיים טובים ברוך השם.
פרנסה בשפע וילדים טובים ומחונכים ובית וגם קיבלו איזה ירושה והם מסודרים והכל טוב, והם מאוד מכבדים אחד את השני וזה.
אז אתה מסתכל על כל ישראל קדוש זוגיות?
הם עדיין מסורים אחד לשני אבל גם טוב להם
לעומת זאת להבדיל להבדיל כן שלא יהיה אבל לפעמים קורה שפתאום אחד מהזוג נהיה פתאום הוא חולה חולה הוא לא יכול לתת לזוגיות שום פרי
הוא לא זה
והבעל או האיש המטפלים בו במסירות אין כיף לא משנה איך אמר לי פעם איזה חבר דווקא הוא אמר את זה על אימא שלו
שהייתה דמנטית והיא בכלל לא זיהתה אותו היא לא יודעת מי אני בשבילה אבל אני יודע מי היא בשבילי
אז איפה בא לידי ביטוי ממד המסירות והנצחיות בקשר איפה?
בקשר הראשון או השני, איפה יותר בא לידי ביטוי?
בקשר השני, שאין ממנו שום פרי של הנאה, ובכל אופן אנחנו מסורים מכוח הברית. כלומר, קח את השמחה, תסחט אותה.
גם עם ישראל, לאורך הרבה מאוד שנים, היה כיף להיות הבנים של השם יתברך.
היינו בארץ ישראל, היה לנו שפע, בית מקדש, נבואה, היה אחלה.
אבל עכשיו אין, אין, אין, אין, אין, אין, ומה?
והוא מחריב אותנו, בגלל שהוא בוחר בנו, ואנחנו נשארים נאמנים לעולמות החורבן, והוא גולה יחד איתנו,
עכשיו קחו את המילה אהבה בעצמם, תסחטו אותה, מה תקבלו?
אב.
ראש ותוך
של המילה אהבה זה אב.
כלומר המילה עצמה, אב, היא התמצית של עומק האהבה.
זאת לא האהבה הרגילה שיש בה גם צדדים חיצוניים,
זו רק אהבה פנימית.
זה רק עומק הקשר.
עומק הקשר, תודה רבה, תשמע, עכשיו כאן ברגע הזה אני רוצה להכניס פה את הסיפור של רבי נחמן, שנייה. אמרנו את זה, נספר רגע את הסיפור של רבי נחמן,
שהוא מסביר את זה.
רבי נחמן יש לו סיפור, הוא מופיע בשיח שרפי קודש.
וזה סיפור,
כי אנחנו פה לומדים חסידות, רבי יצחק.
עכשיו אחרי שגידיתי שאתה כהן, בכלל.
מתנגד זה אחד שהוא... היו, היו, היו ימים.
ככה אומרים ש... למה קוראים למתנגדים, מתנגד, מתנגד?
למה קוראים למתנגדים, מתנגד?
כי הוא אומר, שיביתי ה' לנגדי תמיד. תמיד ה' נגדי.
אף פעם הוא לא באתי.
תמיד ה'
חסידים הקב' איתם.
הסיפור הולך ככה.
הסיפור הולך ככה.
הוא אומר ככה, היה מעשה ביהודי אחד שהיה לו בית מרזח מהפריץ.
סוחר את הבית מרזח.
והמנהג היה בין היהודים, שאם יהודי סוחר בית מרזח אתה לא מגיש הצעה לפריץ ולוקח לו.
היהודי הזה היה בחובות, הפריץ התחיל לאיים עליו, אני אעיף אותך וזה.
בעוד שהוא בחובות
הגיע יהודי אחר,
שם כסף לפריץ,
אמר לו אני אקח את הבית מרזח.
בא הפריץ, העיף את היהודי עם אשתו, עם הילדים, זרק אותם בבית מרזח
לרחוב והיהודי השני נכנס.
עכשיו, היהודי השני שנכנס,
עשה את המעשה העוולה הזה,
המון שנים לא היו לו ילדים.
ובאותה שנה שהוא לקח את הבית מרזח על היהודי החבר שלו, נולד לו בן.
ואז מסיים רבי נחמן, וכך מנהיג השם יתברך את עולמו.
איזה סיפור כזה, מה אתה בא לך לצעוק?
רשע, רגע.
מה אומר רבי נחמן?
בסיפור הזה.
זאת אומרת, דווקא כשהכול מובן,
כשהכול טוב, כשהכול הטובים,
שזה כאילו, שהמציאות היא ספרות חרדית, כן, שהטובים הם טובים, והרעים הם רעים, והרעים מפסידים, והכל, הכל סבבה, הכל טוב. אז הקשר עם השם יתברך הוא
קשר הגיוני.
מה קורה כשזה
מתערבב לך?
ואתה עומד מול השם יתברך עמידה יחפה, ואתה אומר כזה בך, אני לא מבין כלום מה שעשית,
אבל אני לא מוותר על עומק הקשר. כלומר, מתברר שעומק הקשר בינינו לבין השם יתברך, מה הוא?
הוא לא קשר טבעי, הוא לא קשר, הוא מעל הטבע.
גם העובדה שהוא בחר להחריב אותנו,
זה גם כן דבר לא ברור. כמו שאמרנו, הדבר ההגיוני זה, אם מישהו מעצבן אותי כל הזמן ומציק לי. היום נסעתי באוטובוס,
נשמעה אחרי איזה אישה שלא מכיר אותי, היא לא הפסיקה לדבר בטלפון על האוזן שלי, אז בסדר, הסכמתי ואמרתי מקום.
כאילו, לא נתחיל לריב עם מישהו, אני לא מנומס לדבר בטלפון באוטובוס בקולי קולות, אבל בסדר, נחנך את עם ישראל, נחנך, לא מתאים לך, לך תעבור אחורה, עברתי אחורה,
שמעתי את הרעש של המנוע יותר טוב.
אז אם לא מתאים, אז תיפרדו, בני זוג לא הולך להם, אז יש גירושין בעולם, נכון? מתגרשים, זהו, אם לא הולך ולא הולך, וניסו, וטיפול זוגי, והיינו והיינו, כתוב בתורה, פרשת גירושין,
אפילו כתוב שזה שלום, נכון? כתוב וייפרדו, איש מעל,
נכון? יש שם וייפרדו, איש
מעל
רעהו אברהם, אז זה סופי תיבות שלום.
איש מעל רעהו אברהם, זה סופי תיבות שלום. לפעמים כשנפרדים עושים שלום. לא, רק בקשר עם השם יתברך, אומר הקדוש ברוך הוא, לא יפרד מכם,
לא יפרד מכם, אני אחריב אתכם, ויהיה חורבן, ויהיה כאב, כי אני לא מוותר עליכם.
זה עומק האהבה, זה עמידה יחפה מול השם יתברך.
זה אב,
זה האוטט.
וכדי להבין את זה,
חייב לעבור מעולם של ראייה לעולם של שמיעה. כי הראייה היא מוגבלת. הראייה, אני רואה רק מה שיש לי בין הקירוב.
השמיעה היא פנימית.
השמיעה היא פנימית. אם אני רואה את חודש אב, אני רואה חורבן.
אם אני שומע את חודש אב, מה אני שומע?
גאולה, עומק הקשר. קשר בל יינתק.
הכי עמוק שיכול להיות.
במובן הזה תשעת אב נקרא מועד.
שזהו מועד, לא אומרים תחנות בתשעה באב.
לא אומרים.
טוב, מתקדמים.
הדמות שבוודאי ללא כל ספק עומדת ב...
אבל תזכירו לי לפחות להגיע לתורה הראשונה של רבי אלמיפריץ', שלא נפספס את זה, בסדר?
שיהיה פה גם קצת חבלת בשיעור, כי אנחנו ניפוטניה.
על רבי אלמיפריץ' היו אומרים שהוא חצי חסיד.
למה?
מה החצי השני?
חצי אדמור.
לא היה ברור ממנו, אדמור הוא חסיד.
הוא היה תלמיד של אדמור הזקן,
חבר של אדמור האמצעי,
ופעם אחת אדמור הזקן קרא לו ואמר לו,
עשה חסד עם הזרע שלי, עם זרעי.
הוא לא יודע ממה הוא רוצה.
כשאדמו״ר אצלנו נפטר,
אז באו כל החסידים מרבילי מפריץ', אמרו,
רוצו שהוא יהיה הרבה.
והוא כבר עלה על העגלה, פתאום הוא נזכר
מה שהאדמו״ר הזקן ביקש ממנו, והוא הבין שהוא התכוון
שהוא ייתן לנכד שלו, לצמח צדק, להיות אדמו״ר.
אז הוא היה מבוגר מלצמח צדק.
אז הוא ירד מהעגלה ואמר,
אדמו״ר, אצמח צדקי האדמו״ר. אצמח צדקי אריך היה אדמו״ר הרבה שנים וכולם הם היו חברים.
נדמי לי שהם סכנו את זה לרבים מפריץ', הוא אמר,
אדמו״ר הזקן היה לו רוח הקודש כל היום,
לאדמו״ר האמצעי היה רוח הקודש מתי שהוא רצה,
ולאדמו״ר האצמח צדק היה לו רוח הקודש כמה פעמים ביום.
אז אמרו לו, מה, גם על זה, אתה גם, מאיפה אתה...
לי אין רוח קודש, אבל אני מבין ברוח הקודש.
זה כאילו ההבדל בין חסיד לרבן. אז הוא אומר לך שזה היה חצי חסיד.
כל פנים, הדמות שעומדת כאן
בלב כל האירוע של חודש אב זה אהרון הכהן.
כי בחודש אב יש לנו את א' אב זה אהרון הכהן, ה' באב רבנו הארי, טו באב עוד נדבר עליו,
כי תשעה באב זה החורבן, טו באב זה מחולל בכרמים, נכון?
וכ' באב זה המודלת של אבו.
הירצאית של אבא של הרבי.
כל התארכים האלה קשורים אחד לשני.
כי מי זה אהרון הכהן?
אוהבם של ישראל ללא תנאי.
מתי באה לידי ביטוי אהבת אהרון הכהן לעם ישראל?
מתי?
מתי?
חטא העגל אומר לכם יוסף חיים, רבי יוסף חיים.
שם בא לידי ביטוי, כשהם נחמדים, אז מה החוכמה לאהוב אותם? מי לא אוהב ילדים נחמדים, מסוחקים ככה, יושבים בצד עם פאות כאלה?
כולם אוהבים אותם. את הפושטקים, את הערסים, אותם צריך לאהוב.
כשהם חוטאים,
ושם אהרון הכהן נמצא איתם,
והמדרש אומר שאהרון הכהן נבחר להיות כהן גדול לא למרות חטא העגל, אלא בגלל חטא העגל, בגלל העובדה שהוא הכניס את האדם שלו בתוך הבוץ ואמר אני אנסה להציל אותם ולמעט, בגלל זה נבחר להיות כהן גדול,
זה החוכמה.
אז זה אהרון הכהן.
רבנו ארי אומר, חבר'ה, אתם לא תבינו את החג הזה, אם לא תסתכלו בצורה פנימית, אם לא תהיה לכם תורת הפנימיות, לא תבינו מה מדובר.
אם לא תעברו מראייה לשמיעה,
יש פסוק שנגיד עכשיו בהפטרה,
בשבת
אם תבו ושמעתם
תבו זה נוטריקון תא, נכון? תא, ב,
זה תשעה באב. אם תבו ושמעתם, אם תסכימו לשמוע את תשעה באב, טוב הארץ תאכלו. יהיה לכם טוב.
יהיה לכם טוב באב.
עכשיו בואו רק נדבר רגע על המילה חורבן.
המילה חורבן
היא בעצם, אפשר לשחק איתה קצת.
יש נון סופית,
היא אפשר לקרוא לה נון הגנאי,
כשאתה מדביק למישהו נון סופית, אז אתה הופך אותו לאיזה, נכון?
אתה לא איש שמאל, אתה שמאלן.
שמאלן זה גם נון אגנאי, גם נון סופית וגם כותבים את זה בס' לא בסין, נכון?
אתה לא משקר, אתה שקרן.
אתה לא... זה נון אגנאי.
אבל נון אגנאי זה גם נון תכונה.
מי שיודע לשחק, הוא שחקן. מי שיודע לרקוד, הוא רק דם. מי שיודע לנחם, הוא נחמד.
ומי שבוחר כל הזמן, מה הוא יהיה?
בחרן. בחרן.
אבל אם הבחירה, האפליקציה שלה היא בצורה,
אני בוחר בך ולכן אני לא מוותר עליך ולכן יש כאלה איזה פיצוץ, אז במקום בחר נגיד חורבן.
כלומר החורבן זה עומק הבחירה.
וזה מה שהפשר, המדרש המופלא שאומר,
מדרש פלאות.
אתמול היינו מאוד קרובים למדרש הזה, כי התפללנו במערת צדקיהו, זה באמת לא רחוק מהמקום
שטמון בו ארון הקודש, נראה יגלה בעזרת השם.
אז המדרש אומר שהיו שלושה מצבים.
שני מצבים של ארון הקודש, ארון הברית.
כשעם ישראל היו עושים רצונו של מקום, פניהם היא של אחיו.
היו מראים, היו פותחים להם את הפרוכת בחגים ומראים להם,
הראו כמה חיבותכם לפני המקום.
כשלא היו עושים רצונו של מקום, גב אל גב.
אבל בזמן החורבן הם היו מחובקים.
כמער איש ולוויות, ככה המדרש אומר. היו מחובקים, זה היה כרוב וכרוב,
זה היה תינוק ותינוקת, כאילו היו מחובקים,
בזיווג. איך זה יכול להיות זמן החורבן?
זמן החורבן זה עומק האהבה, כי ההפך,
אמרנו את זה כמה פעמים, ההפך מאהבה זה אדישות,
לא חורבן. הכתובה אומר, אני לא מוותר עליכם, ו...
הוא חרב יחד איתנו, הוא לא נשאר בארמון,
במזגן, הוא יוצא איתנו, קבוצותיו מלאים רסיסים, גם הוא מצטער, בכל צרתם לא צר.
נכון, כתוב שם, בכל צרתם לא צר,
ו״ו״, כתוב, בכל צרתם לא צר.
בכל צרתם לא צר, הוא מצטער יחד איתנו.
אז זה חודש אר, פילי פלאות.
תמצית האהבה,
טוב פנימי, עומק הקשר.
תשעה באב מתחיל שבעה ימים שייגמרו בטו באב.
למה? כי אם הקדוש ברוך הוא כל כך קשור אלינו,
ואם הוא לא הסכים לוותר עלינו, וזה קשר נצחי, אז
בשלב מסוים הוא חייב להתחתן.
כלומר, זה כזה קשר שאי אפשר לפספס אותו, נכון?
אבל לרב שלמה קרליבך יש סיפור כזה על זוג מאורסים בשואה,
שנפרדו, ובסוף הם נפגשו אחרי השואה, והוא
הוא היה נראה איך שנראים אחרי השואה, והיא הייתה נראית איך שנראים אחרי השואה, והכי...
הם גם ראו פעם ראשונה איך הם נראים במראה וכל זה.
ואז אמר לה, אבל בחיים לא הייתי יותר יפה כמו יותר מעכשיו.
כי זה לא קשר מהגוף, זה קשר נצחי.
אז אני...
בסדר? אז אם זה ככה, זה מתחיל בתשעה באב, שבעה ימים.
מה עושים בטו באב?
התחתנים.
התחתנים.
זה יום של חתונה.
טוב.
אז אנחנו לאט לאט מבינים כמה החודש הזה הוא עצום.
כמה החודש הזה הוא מביא לידי ביטוי ממדים בקשר בינינו לבין השם יתברך שהם למעלה מטעם ודעת. לא כשהכול טוב והכול זה אז... מה?
אלא גם שאנחנו לא מבינים, נכון?
עוד שיר של ביני לנדאו קופצתי, ולמרות שאין מי שיבין באמת מה
נותר עוד לעשות, לא הפסקנו לרצות.
ישנם רגעים שכל מה שנותר זה רק
אמונה בלילות.
חבר'ה, אתם צריכים לוקחים בשירים של ביני, זה חובה,
זה שירים,
הדבר הכי קרוב לנביא שמסתובב פה היום, זה השירים שלו.
לא ככה עפרי.
זהו, נגמר הסיפור.
אתם מבינים?
אז זה היה המהות של חודש אב, אנחנו נכנסים לחודש, והתשעה, יפה. עכשיו בואו נדבר רגע
על התשעה הימים הללו, שאנחנו בתוכם.
סיימנו את זה, משבוע בשבוע שחל בו, השנה יש שבוע שחל בו מלא, גרסה מלאה.
הספרדים הרבה פעמים עוקצים את השבוע שחל בו, השנה יש לנו.
וזה עניינים של אבל. בוודאי, מה שהבל, אבל. צריך לקיים את ההלכה.
לא אוכלים בשר, לא פה, לא שם, ולאם כן סיום מסכת.
וכל מה שצריך לעשות, עושים, בסדר?
אבל גם צריך להיות עדכני.
ברור לכולנו, אני מקווה,
שאנחנו הרבה יותר קרובים לבניין בית המקדש מאשר לחורבנו.
בסדר? ברור.
כבר עוד מעט אלפיים שנה,
ואנחנו...
אז אתה מתאבל על
אותו מונח לפניו, אנחנו כבר...
האם ניתן לקחת את האנרגיות של האבל ולתת להם תרגום נוסף של געגוע?
של געגוע.
לא רק אבל על מה היה, אלא געגוע וציפייה איך יהיה,
איך ייראה בית המקדש.
אומר רבי אלמי פריץ' בדיבור שלו על שבת חזון את הדבר הבא, נפלא בעיניי.
הוא אומר ככה, הוא מביא בשם רבי מצחקים ברדיצ'פס, המגורם של ישראל,
שאומרים רק להזכיר את השם רבי מצחק בן שרה סשה,
זה מישהו אתמול שלח איזה הודעה מאוד יפה,
היה חסימות בכביש בדרך לביז'נספר 1,
המפגינים חסמו,
ואז אחד המפגינים עלה עם רוגע לאוטובוס,
אוטובוס 400 לבני ברק,
הוא אמר, אתם תקועים, סליחה, אבל בינתיים תעשו ברכה, וזה.
יפלא, כמה דברים קורים, דברים טובים,
לעם ישראל.
אמר לי איזה חבר שהוא בדק,
יש עכשיו המון המון מעגלי שיח ומעגלי זה.
הוא אמר, אני בדקתי במלחמת האזרחים בסוריה, אם היה מעגלי שיח,
לא שמעתי שהיה, טוב
אומר ככה
רבי משחקים ורדיצ'י, ואומר שבת חזון, נקראת שבת חזון בגלל הפסוק של ההפטרה, חזון ישעיהו בין אמות, הפטרה קשה, הוא אומר לא, זה חזון בגלל שמראים לנו חזון, מה מראים, ואז הוא מביא משל
הרבה יודעים את הרב אבל לא מכירים את המשל, למשל המלך
שעשה לבן שלו בגד יקר
בגד יקר, בגד מכובד
הילד הלך, התרוצץ, השתולל, נקרא הבגד
קרא לו המלך לילד, הוא אומר לו, מה, איך אתה מתנהג?
אתה בן של מלך?
טוב, אני אעשה לך עוד בגד.
הוא עשה לו עוד בגד,
עוד פעם הילד השתולל, וזה קרא את הבגד.
קרא המלך לילד, אמר לו, מה עשית?
איך אתה נראה?
עכשיו, מעכשיו אתה לא תקבל את הבגד, אני אעשה בגד,
נשמור אותו אצלי,
אתה תעבוד על ההתנהגות שלך,
תתקן אותה, ואז תקבל את הבגד.
אבל פעם בשנה המלך מוציא את הבגד, מראה אותו לילד.
אמרת, אתה רואה, אם זה מחכה לך פעם בשנה.
הוא מראה לו,
חזון, מראה לו את הבגן.
הוא אומר, זה שבת חזון.
רבותיי, כל החגים,
קחו הגדרה יפה,
כל החגים הם זכר לעבר.
אנחנו לא נצא עוד פעם ממצרים, יצאנו פעם אחת ממצרים, צריך לזכור את זה.
אנחנו לא נשאר עוד פעם בסוכות במדבר,
צריך לזכור שישבנו בסוכות.
תשעה באב זה לטובת העתיד.
אנחנו לא צמים על בית המקדש שהיה, אנחנו צמים כי אנחנו אומרים, אה?
אנחנו רוצים להגיע לבית המקדש שיהיה.
זה חג עתידי.
זה חג של עתידנות בכלל.
בסדר?
וזה המאמר הארוך, מאמר הגוייה של מיליוני פריץ', שהוא אומר ככה,
זו פצצה, הוא הופך את כל התקופה הזאת למשהו אחר לגמרי, פיצוץ.
בסדר?
הוא כאילו, הוא משחק על המספרים.
הוא אומר, יש לנו שלוש הפטרות של פורענות
ושבע של נחמה. למה שלוש ושבע?
למה לא שלוש ושלוש? למה לא שבע ושבע?
למה?
ועוד שתיים של תשובה, נכון? תלת פורענותא,
שיבא דנחמתא וטרתי דתיוז'תא.
הוא אומר, אז מה...
אז הוא אומר,
זה מבטא תהליך.
הוא מתאר את התהליך הזה.
נגיד,
מורה נמצא, שימו לב לתהליך, כי זה תהליך אנחנו כרגע נמצאים בתוכו, תבינו את האירוע, זה כאילו משנה את אופן תפיסת הזמן מן הקצה אל הקצה.
מזמן של חורבן ואבל אנחנו בכלל נמצאים בזמן של שיא האהבה,
שיא הקרבה.
א' ב' של אהבה.
תמצית אהבה, ממעטים בשמחה.
הגעגוע הכי הכי בוער עכשיו.
קשר למעלה מטעם ודעת. אהרן הכהן, רבנו הארי.
אז הוא אומר ככה.
נגיד, הרב, הוא יושב ומלמד בכיתה.
מלמד, מלמד איזה משהו שהוא לימד כבר.
פתאום
יש לרב איזה, פתאום איזה רעיון, איזה מבין, הוא פתאום עולה על איזה משהו.
דבר שהוא כבר לימד אותו הרבה, פתאום הוא עולה על איזה משהו.
מה יקרה עכשיו,
לפי דעתכם?
לא, אבל הוא מבין שיש משהו, אבל הוא עוד לא תפס אותו. אז מה הוא יעשה?
הוא יעצור.
הוא ישתתק.
כי אם אני ממשיך לדבר את הדבר הישן, אני לא צריך לקבל את הדבר החדש.
אז אני חייב לעצור.
אולי אפילו הוא יסתובב, אולי אפילו הוא יצא מהכיתה.
כי הוא עכשיו פתאום מרגיש שהוא מקבל מוכן חדשים.
אז מצד הרב
הוא משתתק, הוא נעלם,
אבל כל ההיעלמות שלו היא לצורך מה?
הוא רוצה לחזור לתלמידים עם תורה חדשה.
אבל התלמידים לא יודעים את זה.
מה התלמידים? מה קורה להם?
הם נורא נבהלים. מה קרה? למה הוא השתתק? למה הוא הלך? למה הוא יצא מהכיתה? מה, עשינו משהו לא בסדר?
הם לא מבינים.
עכשיו הם אומרים, אוקיי, אם עשינו משהו לא בסדר, אז טוב, הוא יצא חמש דקות, ירדה יחזור. אבל הוא לא חוזר, לא חוזר, לא חוזר.
אומר רבי אלוני פריץ',
אם הגלות והחורבן היו עונש על חטא,
אז אתם יודעים שכשבעונש על חטא, נגיד שמישהו כועס על מישהו,
על חברו, אז הוא צועק עליו, צועק, צועק. אחרי עשר דקות שהוא צועק, הוא נרגע, נכון?
הגרף הוא גרף יורג.
הוא אומר, אנחנו רואים שזה בדיוק הפוך אצלנו.
הגרף של הגלות הוא גרף עולה, רק נהיה יותר קשה, יותר... אז זה לא מסתדר.
הוא אומר שזה מה שמשה רבנו שאל את הקדוש ברוך הוא על גלות מצרים. הוא אומר משה רבנו לקדוש ברוך הוא, רגע, אני לא מבין. אם גלות מצרים היא עונש על משהו,
אז איך יכול להיות שאנחנו עכשיו נמצאים בסוף הגלות מצרים,
ועכשיו הכי קשה?
כי עכשיו זורקים את הילדים ליאור, וכתוב שמרים נולדה על שם המרירות.
היה צריך להיות איזה גרף ירידה, בהתחלה קשה, ואז זה נרגע.
אומרים לקדוש ברוך הוא, מי אמר לך שזה עונש?
למה אתה חושב שזה עונש?
נכון?
וידבר אלוהים אל משה, ויאמר אליו,
אני הוויה, אני מידת הרחמים.
אני רוצה לחדש להם איזה משהו.
אם אני קודם כל אומר את הדברים הישנים, לא יוכל להתחדש, אז אני צריך להסתלק.
וככל שהסילוק יותר ארוך, אז אנחנו יותר ויותר מבוהלים, אבל אז המלך חוזר.
זה מה שקורה עכשיו. הוא אומר, הגימל דפורענותא זה הסתלקות גימל דמוחין.
אמרנו, אנחנו עובדים כאן, נכון? שלוש ספירות?
חב״ד, חוכמה ובין הדעת זה גימל דמוחין, גימל עליונות.
המוחין הסתלקו הישנים. למה? כי צריך לקבל מה?
מוחין חדשים.
ועכשיו, מה קורה?
וכשהרב חוזר, איכשהו הוא נכנס בדלת של הכיתה, והפנים שלו, כמו ש... עכשיו, עכשיו זה מה שאתה אמרת, עוז.
הפנים שלו מאירות,
הפנים שלו זוכות,
מה קורה לתלמידים?
עכשיו, הם עוד לא יודעים מה הולך להגיד להם, הם עוד לא יודעים מה יהיה החידור, הם עוד לא יודעים כלום, אבל כבר הם נרגעים.
אז לכן, שיבא דנחמתא זה מלמטה למעלה.
זה עולה,
ואז הוא מתקרב לכיסא והם רואים שהוא כולו, רק החיוכים, רק הזה, הם מבינים שהולך לקרות כאן משהו גדול.
מתי קורה המשהו הגדול?
בתרתי דתיובתא, בשתי ההפטרות האחרונות,
שהאחרונה שבהן היא בעצם לפני יום כיפור, מה קורה ביום כיפור, מקבלים איזה לוחות? התחלנו בלוחות שנשברו, מורכים שהסתלקו,
מקבלים מה?
לוחות שניים, שיש בהם מקום גם לתורה שבעל פה, ויש גם מקום לאדם, וזה הכל תהליך של סילוק כדי להביא משהו חדש.
אז אתם יודעים שכל התקופה שאנחנו כרגע נמצאים בתוכה היא תקופה לא של ריחוק,
ריחוק, אלא תקופה של געגוע,
תקופה של ציפייה.
זה הסיפור, זה אב, זה חודש אב.
זה המהות שלו בחסידות.
אז לכן באמת הרבי עשה, ושמעתי גם שהרב דרוקמן,
שני העדים נאמנים ביותר,
שגם הרב דרוקמן בישיבת הור עציון היה עושה כל יום בתשעת הימים,
היו עושים סיום.
השיעורים כדי לאכול בשר.
אז אתה אומר, רגע, על מי אנחנו עובדים?
אם כתוב אסור לאכול בשר, אז מה זה סיום מסכת הזה?
ואתמול התקשר אליי עם מישהו שהבן שלו סיים תרגיל בצבא ועשו להם פריסה וזה בשרים מה לעשות.
אז אתם יודעים, חיילים, אפשר להקל וזה, אחרת כמה דקות כאלה, הכל בסדר, מה?
לא, הוא היה כבר בלילה.
יצא ראש חול.
וגם הספרדים, אתה יודע, יש מנהגים בזה.
מנהגים.
אז הוא, אז הוא אומר, הגיע הרב של החטיבה, עשה סיום,
ואללה, כולו מחלוב בשר.
אז כאילו נפתרה הבעיה, אבל אתה אומר, מה הקטע?
מה?
אבל כשאתה מבין שבעצם,
אם אתה ברובד החיצוני, אז באמת זה זמן של אבל. אם אתה טיפה נכנס פנימה, תגיד, עשית סיום מסכת, דבקות בהשם יתברך,
אתה מיד נמצא בציר של הפנימיות.
בציר של הפנימיות אין ימים יותר קרובים,
יותר דבוקים, יותר אהובים,
בינינו לבין השם יתברך, מהימים האלה, ותשעה באב זה השיא.
שיא הט באב, טוב באב.
שיא העומק של הקשר.
כי זה קשר בלי שכר,
בלי צ'ופרים, בלי פרסים,
בלי זה, בלי, מה?
עצם הקשר, הוא בחר בה, למרות שהכעסנו אותו והרגזנו אותו וזה, הוא אומר, אבל אני לא אוותר עליכם,
ואנחנו כלפיו, למרות שאין לנו ארץ, ואין לנו זה, ורק להגיד יהודי זה להיכנס לקבוצת הסיכון הכי גדולה בעולם,
אנחנו ממשיכים איתו.
באהבה נצחית.
באהבה נצחית.
אז זה המהות של חודש ארץ. אני רק חוזר למבנה.
אמרנו,
השם הבעיה שמאיר, הסכת ושמע ישראל.
גם בהפטרה, אם תאהבו ושמעתם, טעו בארץ תאכלו.
האות היא האות ט.
ט, טוב פנימי.
השבט הוא שבט שמעון.
גם שמעון.
שמע השם!
הקב' הוא שומע!
חוש השמיעה. למה? בהמשך?
כי שנואה אנוכי.
כלומר, דווקא מתוך השנאה והקושי נולדת מה?
קרבה ושמיעה. זה נקרא שמעון.
אז זה כנגד שמעון.
החוש הוא חוש השמיעה.
והמילה אב בעצמה
היא התמצית של הממעטים בשמחה. אתה ממעט סוחט את השמחה ונוגע בה.
בדבר עצמו, בעצם הקשר
בינינו לבין השם יתברך.
מהרה יתגלה החלק הפנימי הזה בפועל ממש, אמן ואמן.
