אנחנו לומדים כאן ביחד צדקת הצדיק לחודש אלול ותשרי במסגרת שיעור החסידות ובעזרת השם בחורף
אחרי החגים אנחנו נתחיל כאן טניה
טניה קדישא, מי רוצה להיות בינוני? שיגיע.
טוב, אז יש כאן תורות, זה הכל מספר צדקת הצדיק
זה לא ברצף אבל יש ביניהם קשר, תראו
אחד הדברים הכי הכי חמקמקים,
שלא גומרים לחקור אותם,
זה הסיפור של זיכרון ושכחה.
נכון? המוח האנושי הוא דבר פלא בדברים שהוא זוכר, וגם בדברים שהוא לא זוכר. יש דברים שאנחנו זוכרים,
יש זיכרון קצר טווח, ויש זיכרון ארוך טווח,
זיכרונות ילדות, זיכרונות ארוכי טווח.
זיכרון קצר טווח זה מה אני צריך לעשות בעוד שעה, לאן אני צריך ללכת היום, וכן, על זה הדרך.
חוקרים את זה,
עוסקים בזה בעיקר סביב אנשים מבוגרים שיש להם דמנציה בעברית, איך אומרים דמנציה?
שיטיון.
שיטיון או כיאיון, יפה, אז שניכם צודקים.
בהתחלה קראו לזה שיטיון,
אבל אז התלוננו שזה שם פוגע ומעליב,
אז החליפו את זה לכהיון.
שזה שניהם אותו עניין.
וגם האמת שכהיון יותר מדויק, כי לא כל הדמנטים הם מתנהגים בשיטיון.
ואז חוקרים את זה, כי אתה רואה שאנשים דמנטים
הם באמת בדרך כלל מאבדים את כל הזיכרון קצר הטווח,
הם יכולים ללכת לאיבוד ולא לדעת איך להגיע הביתה,
אבל הם זוכרים,
הם זוכרים את זיכרונות הילדות שלהם,
וכאילו מה שהיה לבנות יסוד, שחית, יש כאלה שכאילו תפילות,
כאילו חייב, כאילו כל מיני דברים שהם,
אי אפשר למחוק אותם מהאישיות.
אז מה אנחנו זוכרים, מה אנחנו לא זוכרים,
מה קורה כשאנחנו שוכחים, זה מרתק,
באמת מרתק.
אני אספר לכם חוויית זיכרון שהייתה לי,
שהשאירה אותי בהמון המון מחשבות,
תמיהות כאלו.
ואז ניכנס פה לתורה הזאת.
אז לפני שנתיים או שלוש, לא, זה היה יותר, לא זוכר, שלוש, ארבע שנים,
יצאנו לחופש בקיץ, אז שכרנו רכב.
רכב. אז אתה שוכר רכב, צריך לעשות לו מנוי בכביש 6.
אחרת אומרים, אתה מקבל...
כאילו,
אז עשיתי לו מנוי לכביש 6, לרכב.
זהו.
טיילנו בקיץ וזה.
בחנוכה,
כאילו הטיול היה באב, אז זה היה אב, אלול, תשרי, חשוון, כזה, חמשה אחוזים אחר כך.
נסעתי בכביש 6 לצפון,
ופתאום בלי שקרה איזה משהו, כמו ירד לי איזה קובץ, כמו שיורד קובץ בחום, כזה ב...
ירד לי כזה קובץ,
לא ביטלת את המנוי של כביש 6 על הרכב השכור מהקיץ.
כאילו הגיע משום מקום, אהוב ודבלו.
טוב, אז זה ככה,
באמת,
רצתי הביתה, הגעתי הביתה לבדוק את ה...
וזה לא, אתה מקבל קבלה במייל, אבל אתה יודע, לא פתחתי את הקו, כאילו, בי שש, בסדר, אנחנו לא נשים הרבה על זה. הסתכלתי, באמת,
אבל ברוך השם, לא היה הרבה נזק, היה יכול להיות אלפי שקלים.
ארבעה חודשים בכביש 6, אם מישהו היה מגלה את זה, היה חוגג עלינו, וואו,
כנראה שגם אלה שאחרינו עשו מנוי.
והיה שם, זה נגמר בנזק של 400 שקל, משהו כזה.
והיה לי כזה מחשבה, מה...
הרגשתי כאילו שהקדוש ברוך הוא נתן לי את ה... הזכיר לי את זה, אני לא זכרתי את זה מעצמי. פתאום מישהו מכניס לך איזה קובץ.
מה אנחנו זוכרים, מה אנחנו שוכחים?
יש כאלה, יגידו, מדחיקים.
אני יכול להדחיק דבר מה.
זה שייך לממדי הסתר והסוד בנפש.
זה לא לגמרי מובן, בסדר?
מימד הזיכרון
קשור מאוד לתשובה.
למה? אחד הפסוקים המרכזיים, בתשובה, תודה רבה, נועם.
אחד הפסוקים המרכזיים בתשובה זה כי פשעי אני עדה וחטאתי נגדי תמיד
שהאדם צריך לזכור את חטאיו, לזכור
זה טוב לאדם לזכור את חטאיו, לזכור את הנפילות שלו, לזכור את הזה, זה שם את האדם במקום של שפלות
מקום של תיקון, יש סיפורים על כל מיני גדולי ישראל שהיו
עושים רשימות
יש כאלה נדמה לי על רבי שמואל הנגיד מספרים שהוא היה
כל יום נכנס לאיזה חדר ומתלבש בבגדים שלו כשהוא היה עני,
כדי להזכיר לעצמו שהוא עני ושהוא לא... שהוא היה פעם עני ושהוא לא יגבה ליבו. זה דבר טוב.
רב צדוק אומר ככה,
סימן לתשובה גמורה כשאינו זוכר כלל החטא.
מתי אדם יודע שהוא חזר בתשובה גמורה?
שהקב' ברוך הוא משכיח ממנו את החטא. כי אחרי הכל, הזיכרון של החטא הוא... אז הוא קצת מכביד.
מי אמר שצריך לזכור אותו?
מי אמר?
היא, הקדוש ברוך הוא, הרי כמו שאמרנו, זיכרון ושכחה זה דברים מאוד מאוד סובייקטיביים.
סובייקטיביים, יש כאלה שהם,
אפילו, יש כאלה שיש להם זיכרון לשמות.
יש כאלה שיש להם זיכרון למספרים.
לי אין לי זיכרון למספרים. אני, כשאומרים לי לזכור מספר טלפון, אני לא מצליח.
כאילו, אני צריך...
ויש כאלה, כל אחד עם ה...
אז זה משתנה מאדם לאדם, נכון? יש אנשים שיותר קל להם לזכור את מספר תעודת הזהות שלך מאשר את השם שלך.
אתה אומר לו, קוראים לי אייל, לא, אני לא אזכור, מה המספר תעודת הזהות שלך? אה, זה אני אזכור.
אז זה נורא נורא סובייקטיבי.
אז במסגרת הסובייקטיביות הזאת, הקב' הוא גם יכול לגרום לאדם שישכח
את המעשה הזה.
סימן לתשובה גמורה,
כשאינו זוכר כלל את החטא.
כמו שאמרו, הוא צריך להוכיח את זה.
שלא יאמר לבעל תשובה, זכור מעשיך הראשונים.
לכאורה, מה הבעיה להגיד לבעל תשובה,
תזכור מעשיך הראשונים? הרי הוא זוכר את זה בעצמו.
סימן שמה?
שהוא לא זוכר את זה בעצמו, ואתה הזכרת לו.
מה זה?
הוא אומר שזה יותר גרוע.
אתה אומר דורך על הפצעים, הוא זכר, ואתה כאילו מדגיש את זה.
הרי בצדוק אומר, הוא בכלל לא זכר.
אתה מזכיר לו, הוא מצד עצמו שכח.
מה?
הוא ידבר על זה בפסקה הבאה.
אבל גם כשאתה מזכיר את עצמך בווידוי, ואתה אומר, רשמנו, בגדנו,
האם אתה זוכר את כל הפעמים שהיה, בגדנו? יש פעמים שאתה שכחה אותה.
אז הוא רוצה להגיד שהשכחה הזאת היא מתנה מהקדוש ברוך הוא, להגיד, תקשיב, תיקנת את זה, ואין מה להתעסק עם זה,
וההתעסקות המיותרת, אם זה רק תכביד עליך ולא תתרום לך, אז שכחרתי לך את זה.
וכן השם יתברך, אין מזכיר לבעל תשובה הגמור, וממילא אינו זוכר.
כי כל כוחות האדם מהשם יתברך, מי שם פה לאדם?
וכן כוחות המחשבה והזכירה.
ואם אין השם יתברך, שופע לו ומזכיר לו, אינו זוכר.
זה מגניב.
בסדר?
זה כאילו...
זה דבר מדהים.
כי לפעמים, לא מזמן, עכשיו בקיץ,
הייתה לי איזה, גם כן, נזכרתי במשהו ביום שישי, שעה לפני שבת.
גם כן, נפל קובץ כזה.
אני נוסע הביתה, חזרתי מהאורים שלי ביום שישי,
שעתיים לפני שבת, ממש בכיכר ליד הבית,
פתאום אני מבין שיש לי ביום שני הקרוב
התנגשות בין שני אירועים דרמטיים. אני צריך לערוך חופה,
ויש לי באותו זמן שיעור בכנס מדיניין שלם על אותה שעה.
כאילו, פתאום אני מבין שטעיתי וקבעתי את שני האירועים, ושאני... פתאום הכל הכל כזה זה, אבל זה קורה בלי שאני עכשיו...
לפעמים אתה מסתכל ביומן, אתה אומר, אוקיי, בוא נראה מה יש לי שבוע הבא, או, איזה טעות.
לא ביומן, לא כלום. פתאום באמצע הנסיעה נפל קובץ, עוד פעם. אני מגיע הביתה, בודק, רואה שבאמת זה ככה, וטעיתי, התבלבלתי.
טוב,
זאת אומרת, מה היה שם?
אז יש ממש דבר שהקב' הוא מזכיר לאדם. הוא מרחם, אבל תשמע, אתה הולך, אתה הולך להיכנס בקיר, אתה תגלה את זה ביום שני, זה יהיה מאוחר מדי.
אני מגלה לך את זה עכשיו.
אז הקב' הוא מזכיר לאדם, או גם לפעמים משכיח מן האדם.
אדם שוכח דברים שהוא, כמו שעכשיו, אדם שוכח דברים שהוא
שהוא לא צריך לזכור, הוא שוכח אותם.
זה הכל מת השם יתברך.
ובטענת ג' אליהו רבה,
עתיד הקדוש ברוך הוא לומר, איני זוכר עוונותיו ואין אלימה ליבי.
וכבר אמרו חז״ל, הקדוש ברוך הוא ליבן של ישראל.
שנאמר, או, הנה פסוק בשבילך צור,
צור לבבי וחלקי.
ואם הקדוש ברוך הוא לא זוכר,
ממילא גם הליבו של האדם אינו עולה.
אז קודם כל יש כאן הגדרה מאוד נפלאה לתשובה.
אצלנו כאן בארץ שמישהו חוזר בתשובה,
עושה את זה, הוא כן, אבל זה רשום באיזה מקום.
זה רשום בתיק האישי באיזה מקום, נכון?
זוכרים לך את זה.
התורה אומרת שכשיש תשובה, התשובה היא לגמרי.
זה מחוק
כאילו לא היה.
לא מזכירים, לא עם כוכבית,
לא באיזה תיקייה סודית, לא בקובץ זיפ מקווץ, שום דבר, לא נמצא, מחוק לגמרי.
נכון, היום המשטרה יודעת לשחזר, גם אם אתה מוחק את ה-SMS ומוחק את הספאם ומוחק, יודעים לשחזר את זה מהיודע מה, חומרה יודעים לשחזר את זה, לא יודע מאיפה, רק צריך לשבור את הטלפון פיזית כדי שלא ידעו מה היה לך שם.
בשמיים,
כשאדם ישב בתשובה אמיתית, באמת בוחקים את זה.
אז אם לא זוכרים מהשמיים, גם האדם לא זוכר את זה בארץ, וזה ממש תורה מנחמת, אני חושב, לא?
לפעמים אנשים מדברים איתך ומזכירים לך כל מיני דברים, ואתה לא זוכר,
אבל הם זוכרים.
דברים טובים, או דברים שאתה זוכר. לא, אני לא זוכר.
לא זוכר את זה. מה אתה, באמת?
יכול להיות דבר כזה.
וזהו מעין עולם הבא.
וכל זמן שלא הגיע האדם לעומק התשובה כזה, שהוא תכלית שלמות הכפרה, אינו בנייך.
ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום, הרב כבסני מעווני,
כי פשעי אני אדע.
והאדם מצידו צריך להיות חטאתו לבוטנות. יש כאן נשיאת הפחים.
מצד האדם אנחנו צריכים לעשות לזכור.
אז זה נכון שאדם יעשה לעצמו יומן,
עם חשבון נפש,
אם יזכיר לעצמו דברים. אדם, נכון, הרב הולבר אומר שכל אחד צריך שיהיה לו איזה פנקס,
הוא כותב איזה חשבון נפש, היום זה פתקים בטלפון כנראה.
זה חשבון נפש, מה, אני צריך, טוב,
אז האדם תל-עצמו צריך להזכיר, אבל מה אנחנו נזכור באמת? מה עובר את מסך הזיכרון?
זה הקדוש ברוך הוא.
ולפעמים אדם ממש, זהו, שוכח.
או שהסביבה שוכחת ממה שהוא,
שוכחים.
וזה סימן לתשובה גמורה. זה אומר שאתה לא צריך להתעסק עם הדבר הזה יותר. הוא לא נוכח.
עכשיו, יכול להיות שהוא נמצא, אתם יודעים, יש כל מיני זיכרונות,
זיכרונות שהם כאילו,
ידע,
אני יודע שניקסון היה נשיא ארצות הברית לפני קרטר, בסדר? כאילו,
זה לא עכשיו, לא כל ידע הוא זיכרון. זיכרון, הכוונה, הוא נוכח אצלך, אתה אומר, אך, אני סוחב את זה על הכתפיים.
הקדוש ברוך הוא מוריד מאיתנו מהכתפיים, כל מיני דברים, אתה אומר, תשמע, את זה, אם זה כבר גמרת,
את זה כבר תיקנת,
אין לך מה להתעסק עם זה, חבל על הזמן, זהו.
בסדר?
כן.
כשהייתי בכיתה י״ב, אז בפורים, הייתי רב פורים.
לפני שהייתי רב אמיתי, הייתי רב מזויף, כאילו.
רב...
וזה היה כזה, איזה מין...
כשאתה מסתכל על הדבר הזה אחרי כמה שנים, אז אתה מבין שזה היה בזה הרבה...
טוב, שמיניסטים, בסך הכול שמיניסטים, אין פה יותר יום מה לדון לכף חובה, אבל בכל אופן,
יש בזה הרבה ווסח, והרבה שופוני, והרבה הצגה, ובקיצור,
פחות היה לי נוח להיזכר בזה.
השתדלתי כל השנים, כאילו, להתרחק מהדבר הזה, בטח לא הראתי תמונות, אולי... בקיצור,
וממש לפני איזה כמה שנים הלכנו לבקר איזה חברים שלנו,
שהוא למד איתי בישיבה התיכונית,
ואז אני רואה ככה את הקטסטרופה המתקרבת, פתאום אני אומר,
לילדים שלי יש לי הפתעה בשבילכם.
מה זו הפתעה? זו הפתעה? מה?
אני אראה לכם משהו שיהיה לכם מאוד מעניין לראות.
עכשיו, זה היה שנות ה... הייתי שמיניסט הכיתה בתשנון,
אז לא היה כל כך כמו היום, הכל דבר מצולם. לא היה מצלמות, אבל הוא היה לו מצלמה, ההורים שלו הגיעו לארצות הברית, מצלמה. בקיצור, הוא הראה להם סרטון של הדבר הזה.
אני רואה, לא כדאי לכם לראות, דווקא אם כן ככה, עם העיניים על ה...
אז אמרתי, טוב, כנראה אתה עוד לא גמרת לתקן לגמרי, אז צריך, אתה צריך לראות את זה עוד פעם, איך זה נראה. לא רק מספיק הזיכרונות, עכשיו תראה איך זה היה נראה בפועל ממש, ותתקן.
תתקן לגמרי.
עכשיו הם מזכירים לנו את זה ככה.
כן.
זה מה שהוא אומר, אנחנו לא, הבסיס הוא שצריך לזכור, הבסיס הוא חטאתי נגיד תמיד, אבל הוא אומר שאם אדם, אם גמרת לתקן, אז משכיחים את זה ממך, זהו, אתה כבר לא צריך להתעסק עם זה,
סתם מיותר, תעבור לדבר הבא.
טוב, אז אתה יכול לכתוב ספר ולהציע את הפסקה הזאת, שרצדק אומר אחרת.
צדק אומר, סימן לתשובה גמורה, כשלא זוכרת אחרת, זהו, חבל.
בעל תשובה שמקרב.
שמקרב, הוא עוסק בבעלי תשובה אחרים, שרוצים אולי לחזור תשובה, אז הוא מזכיר במעשור.
כן, אתה נזכר במעשים אבל השאלה אם אתה נזכר גם בכישלונות, אם אתה נזכר בחוויה הלא נעימה.
טוב, זו תורה אחת. מעניין, נכון?
מעורר למחשבה, מה?
הרמב״ם אומר ברכות תשובה שיש דברים שמתכפר עליהם
תשובה ביום הכיפורים ואיסורים ורק מיתה מכפרת.
אז באמת, דברים כאלה, אז הוא יזכור עד יום, עד הנשימה האחרונה.
ויש דברים שלא,
שזהו, גמרת, עשית, נפלת, תיקנת, עשה קדימה, יאללה, חבל על הזמן.
טוב,
כן עידו, בקולק, אני לא שומע.
כן,
זה בסדר, נכון, בדיוק.
הוא לא,
כן, הוא נזכר בזה, יכול להיות שהוא נזכר בידע,
אבל זה לא גורם לו את מה שגורם זיכרון, את הכיווץ, ואת הצער, ואת איכולת הפספוס,
ואת ה... זהו, אתה אחרי הדבר הזה.
טוב, יאללה, התורה הבאה.
זו תורה
קצת הפוכה מהתורה הקודמת.
פעמים נדמה לאדם שכבר שב
ונמחלוך את האב
ואחר זמן חוזר ומתעורר להתמרמר עליך את האב
ומרגיש ששני המחשבות אינן דמיון.
כלומר, לפעמים אדם אומר לעצמם, תקשיב, אני עם זה גמרתי,
אני את זה תיק... זהו, זה כבר בסדר, נגיד כעס.
אמרתי שמע, גם אם מישהו נורא נורא יצא, אני כבר לא כועס, אני בן חמישי, אני כבר גמרתי לכעוס, אני כבר לא יודע, הוא בטוח שזה אחריו.
פתאום,
כועס.
גם אם זה לא קורה בפועל, אבל הוא כבר מרגיש דבר מסוים, כמו שתיארנו מקודם.
פתאום הדבר הזה צף ועולה.
הוא מרגיש ששניהם זה אמת.
ובאמת שניהם אמת. דקאי הימא לן, עבירות שהתוודה יום הכיפורים זה,
חוזר ומתוודה ביום הכיפורים הבא.
ואפילו בעבירות שההלכה דה לא זז משם עד שהם אוכלים לו,
יש עבירות שהתורה אומרת שביום הכיפורים האדם מקבל מחילה.
אז זהו, התוודעתי עליהם פעם אחת,
בצורה אמיתית, בצורה כנה, קיבלתי מחילה. חלאס, לא, יום כיפור הבא עוד פעם הוא נזכר ב...
אז מה ההסבר?
רק כמו שאין שיעור לכל מעלות האדם במדרגתו,
כך אין שיעור למדרגות התשובה.
וכפי מעלת האדם והשגתו,
כך הוא תשובתו.
כי כל ענייני האדם על יחס אחד, והאדם אינו עומד במקום אחד.
אחד הרמזים המופיעים בספר הקדושה, רמזי אלול,
זה על הפסוק
כאילו לא התמהמהנו,
כי עתה שבנו זה פעמיים. מי אמר את הפסוק הזה? יהודה. יפה. יפה. אבל אתה צריך לתת לצעירי הצאן לענות. זה שכבודו יודע תנ״ך בעל פה, מה זה חוכמה?
הם לא יודעים כלום, הם לא יודעים איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.
אבל אם תתחילו עכשיו, אז כשתהיו בגיל שלא, תהיו כמוהם.
אז זה אומר שיש תשובה על התשובה,
כי אתה שבנו זה פעמיים.
מה זה תשובה על התשובה?
זה כמו אדם שהוא, לא יודע מה, היה לו,
היה רגיל לאכול חריף וחמוץ, והיה כל טעמים כאלה חריפים.
היית מביא לו מלפפון, הוא אומר לך, מה זה, זה כלום, מה זה, זה ניילון, אין לזה טעם.
היית מביא לו סלט ירקות רגיל, מה, זה טפל, תן לי דברים, ככה, דוריטוס חריף, חמוץ, אש, מקסיקני,
בוער, כל הדברים האלה.
אז הוא עושה תשובה גופנית, הלך לעוזי.
קצת תשובה גופנית,
הוא הלך לעוז,
והתחילו להתאמן כושר וכל זה, וגם בשאלת התזונה שלו.
אז עכשיו הוא פתאום מתחיל להרגיש, מה?
טעמים שהוא לא הכיר.
מה, הוא לוקח עגבניה, יש לה עגבניה, לוקח אפרסק, ביס באפרסק. זה טעים, זה מתוק.
לפני כן, אם לא שמו כפה עם שש שקי כפיות סוכר, לא מתחיל.
איך אמרנו פעם, איזה שכנת היה לנו שכנה מרוקאית,
אז ככה, גם אנחנו מרוקאים, כן?
חינן נוטה עם נענה, ואני רואה אותה שם סוכר וסוכר.
אז היא אומרת לי, הטעם של הנענה זה מהסוכר.
כן.
יש לי איזה משהו.
אז עכשיו, במקום הזה, הרגישות נהיית הרבה יותר גבוהה.
אז הוא טועם טעמים אחרים. ככה זה גם ברוחניות.
אתה יודע, אדם היה רגיל לקלל,
להגיד, להשתמש בדיבור שלו בצורה גסה, באותה... הוא אומר, די, אני מספיק, אני לא... אני גמרתי עם הכלל, אני לא מקלל יותר.
עושה עבודה.
עכשיו הוא נהיה הרבה יותר רגיש.
פתאום הוא שם לב שהתיקון של הדיבור זה לא רק אם אתה מקלל או לא.
ומה עם ליצנות?
אתה לא מקלל, אבל ליצנות אתה כן עושה.
מה עם לתקן את זה?
ומה עם ציניות?
ומה עם בכלל להשתמש במילים נקיות וטהורות ולא במילים... פתאום...
ואז הוא שב בתשובה על קלקול הדיבור, אבל זה ברמה אחרת, ברמה הרבה יותר גבוהה, הרבה יותר מתוקנת.
כי הוא נהיה הרבה יותר רגיש.
וככה זה בכל תחום.
דיברנו דופי.
מה זה דיברנו דופי?
הפרשנים מפרשים חיי אדם ועוד דופי דופה.
אחד בפה אחד בלב.
כל הרמאות
הזאת שאדם אומר כן ומדבר עליו מאחורי,
אז האדם מנקה את זה. אבל דופי יכול להיות
שאמרת למישהו משהו וזה לא היה מדויק.
זה לא היה מדויק.
אמרת,
אתם יודעים,
זה מזכיר לי סיפור שהצדיקים הגדולים, ככה מספרנו על אדמו״ר הזקן ועוד,
כשהיה מגיע אליהם מישהו להתוודות על איזה עבירה שהוא עשה, לבקש תיקון,
אז הם היו קודם כל מוצאים את העבירה שלו בתוכם,
ורק אז הם נותנים לו תיקון.
בסדר?
אז מספרים שפעם בא מישהו לאדמו״ר הזקן,
והתוודה, או לאדמו״ר האמצעי, אחד משניהם, והתוודה שהוא חטא באשת איש.
זה גרסה אחת, יש גרסה אפילו יותר מזעזעת שאני לא אגיד אותה כאן.
ואדמו״ר הזקן לקח לו כמה ימים למצוא איפה,
איפה כאילו ה...
זה לא שייך אליו בכלל.
אחרי כמה ימים הוא מצא והוא קרא לו ונתן לו את התיקון.
אז אמרו לו, למה ככה כל כך הרבה זמן? אז הוא אמר, חיפשתי איפה זה שייך אליי.
אמרו, אז מה גילית בסוף?
הוא אמר, גיליתי שאני מדי פעם אומר מאמרי חסידות
בלי לבדוק שהאנשים שנמצאים ראויים לזה.
כלומר, אני כאילו,
להגיד מאמר חסידות זה אתה בקשר עם השם יתברך ואתה פתאום כאילו נותן את זה למישהו זר.
אתה כאילו מפר, זה סוג של הפרת ברית
של סוד.
בסדר?
יש לזה עוד גרסה יותר חריפה,
שאני לא אגיד את החטא, כי זה באמת, אני אגיד מה אדמור הזקן מצא.
זה היה כאילו משהו שנגיד כמו מישהו שהוא דורש אל המתים. בסדר? נגיד, זה לא הסיפור, אבל אני...
בא מישהו ואמר, אני דורש אל המתים.
אז זה שייך לאדמור הזקן, דורש אל המתים.
אז הוא אמר, ואז אדמור זקן אמר, גיליתי שלפעמים אני ממשיך לנגן ניגון גם שכבר נגמר.
בכל אופן עוד, אז כאילו הוא כבר מת ואתה ממשיך להתעסק איתו.
אז אתם מבינים, זה הכל מדויק מאוד מאוד מאוד, אבל אתה,
אז אצל הצדיקים זה ברמת רגישות, זה כמו שאתה בודק יהלומים, זה רמת רגישות מאוד מאוד גבוהה,
שאוכלים יהלומים לא בקילוגרמים, אוכלים אותם בגרמים ובמיליגרם אתה.
אבל אצל כל אחד מאיתנו, ככל שאדם מתקן את דרכיו,
זה לוקח על עצמו כל מיני אתגרים.
אז עכשיו הוא שב בתשובה, על אותו עניין, אבל ברזולוציה,
זו המילה, רזולוציה,
כן, חדות ראייה ופרספקטיבה, הרבה יותר מדויקת.
אז זה משמח, זה משמח, בסדר?
זה יפה.
בואו נקרא את זה עוד פעם.
נלמד את זה עוד פעם. פעמים שנדמה לי... אתם איתי? זה מעניין אתכם?
זה גורם לכם למחשבות, זו המטרה. שיהיה לכם קצת, תצאו פה עם...
זו המטרה.
זה לא פה עכשיו שיעור שאנחנו נחשוב, מה איתנו?
האם אנחנו השתננו באיזה רזולוציה? יש לנו איזה משקפיים יותר מדויקות? אנחנו...
בסדר?
חשוב.
פעמים נדמה לאדם שכבר עכשיו נבחרו חטאיו,
ואחר זמן חוזר ומתעורר להתמרמר על חטאיו. נדמה לי שהמילה הכי ארוכה בעברית זה המילה והתמרמרויותיכם.
תספרו כמה אותיות יש בזה, תגידו לי.
אממ...
לאחר זמן חוזר ומתואר להתמרמר על חטאיו ומרגיש ששני המחשבות אינן דמיון. ובאמת שניהם אמת, דקאים אהלן,
עבירות שהתוודה יום הכיפורים הזה.
חוזר ומתוודה ביום הכיפורים הבא, ואפילו בעבירות שההלכה שלו זזתם שם על שמוחלים בו. נכון, מחלו לך, אבל מחלו לך על הדבר הגדול, ואותו דבר יכול להיות ברזולוציה יותר קטנה.
והרי גם זה אמת.
רק כמו שאין שיעור לכל מעלות אדם במדרגתו,
כך אין שיעור למדרגות התשובה.
וכפי מעלת האדם בהשגתו כך הוא תשובתו. התקדמת השנה אז צריך לשוב בתשובה על כל מה שחטאת אבל מהמקום המתקדם,
מהמקום הגבוה.
כי כל ענייני האדם על יחס אחד והאדם אינו עומד במקום אחד כי על זה נתונן משה רבנו עליו בשלום קודם פטירתו לא אוכל אנוכי לבדי שאת אתכם וכמו שנאמר במטיב חופשי
ונקרא נחנפשי.
אבל בעולם הזה אין נח לעולם, אף על פי שאין הוא מרגיש. כלומר, כשאדם נפטר אחרי מאה ועשרים, זהו.
אבל בעולם הזה אנחנו כל הזמן, התכלית היא כל הזמן להיות בעמדת התקדמות.
אז אם התקדמתי, אני מסתכל אחורה ואני אומר, אה, מהמקום הזה, מעמדת התצפית הזאת,
אני צריך לתקן עכשיו הרבה יותר פנימה, הרבה יותר עמוק.
כי התקדמתי.
יש לזה השלכות, יש לזה משמעויות.
וכל מי ששורשו טוב דגמירי דלאה ובישה,
הוא הולך ממעלה למעלה בטובה וכן להפך.
כמו שאמרו, זקני תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים,
דעתם מתפספת עליהם,
וזקני המאה ארצות הפוך.
ולכן, כשמגיע אל מעליו מדרגה יותר גדולה,
אז כפי מדרגה זו לא התחיל לשוב עדיין,
וחטאתו נגדו תמיד מדרגה לדרגה.
פשוט, מדהים.
התקדמת?
יש לזה השלכות.
יפה.
טוב, על הסוגריים נדלג.
בואו נראה את התורה האחרונה.
מייד כשאדם רוצה לשוב, הרי הוא בא להיטהר והמשפט לסייע אותו, כמו שאמרו ביומא.
הכלל הוא ככה, הבל ייטמא פותחים לו, הבל ייטהר מסייעים אותו.
כבר למדתם מהמשפט הזה שיש מעלה לטוב על הרע, נכון?
שהם לא שווים.
לא שווים.
כי הרע הוא בעצם כלום, הוא אפס, אין לו שום משקל.
ככה הגמרא אומרת במסכת ראש שנה,
שהקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד. אתם מכירים את הגמרא הזאת?
ראש שנה דף טז יז.
מטה כלפי חסד, זו גמרא מדהימה.
הגמרא אומרת, מה זה מטה כלפי חסד? נגיד יש מאזניים,
הזכויות הן כמו העבירות, שווה.
בא הקדוש ברוך הוא ומה עושה?
מכריע.
ויש שם בגמרא התלבטות, יש כאלה שאומרים שהוא עושה ככה על המצוות, מוריד אותם,
ויש כאלה שאומרים שהוא עושה ככה על העבירות.
מריא.
בקיצור, כמו סוחר בשוק שמנסה לתחמן את הלקוחות, מנסים מפה, מה זה הדבר הזה? אנחנו נקרא בפרשה,
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, איפה ואיפה.
מה זה הקדוש ברוך הוא ככה עושה דברים?
אי אפשר להבין את זה.
אז מסבירים הפרשנים שכשהמצוות והעבירות שוות,
כי הכוונה שוות כנראה בכמות כלשהי,
אבל הן לא באמת שוות.
כי מה יש פה במצוות?
יש פה אמת, יש פה תוכן. מה יש פה בעבירות?
כלום.
אין פה כלום באמת. העבירות הרי זה שום דבר, זה בסדר?
זה כמו שאתה שם פה,
לא יודע מה, קילו בוץ, ופה אתה שם קילו זהב. זה קילו וקילו.
אבל זה זהב, איזה בוץ.
כשהיינו ילדים, הם שואלים אותנו מה שוקל יותר, קילו ברזל או קילו נוצה?
זה ברזל וזה נוצה.
אז מצד האמת,
כמות ה... זה שווה, אבל מצד האמת, פה יש מציאות ופה אין כלום, יש פה טוהו,
יש פה שום דבר.
כשאדם בוחר בטוב,
זה גם כן דבר זה.
הרבי מגדיר את זה. הרבי אומר בכמה מקומות
שזה לא אותו דבר
לבחור בטוב ולבחור ברע. ממש לא.
בטוב אתה בוחר,
את הרע אתה יכול לעשות.
שמעתם?
אז זה לא אותו דבר.
מי שעושה מעשה... אני אספר לכם, אתמול,
בחירה שהיה לי אתמול, הצלחתי לבחור בטוב, אני מקווה.
מה קורה לבחור בטוב? אתמול רציתי לעשות רכיבת אופניים.
אני משתדל לרכוב על אופניים פעם בשבוע,
אבל חודש אלול, והרבה עומסים, והרבה עניינים, וגם המזג האוויר מאוד חם, אז אי אפשר לרכוב, רק בשעות מסוימות אפשר לרכוב שזה ריאלי,
וכל זה. אז אתמול הצלחתי למצוא איזה חלון זמן, שעה וחצי, שאני יכול,
שגם מבחינת המזג האוויר זה אפשרי, וגם מבחינת הזה.
ואותו כן, אבל באמת, נכון שאפשרי, אבל חם, חם, באמת חם, זה כאילו, אה...
וכבר, וגם יש לי דברים, בבמה, בקיצור.
אז ככה,
אם בסוף לא הייתי רוכב, מה זה היה?
זו הייתה בחירה?
זה היה להמשיך את הזרימה שלך. אתה כבר באוטו, אתה כבר לבוש את הבגדים האלה, אתה פשוט תמשיך לנסוע הביתה.
אם בסוף
כן הלכתי לבחור מה זה היה,
זה בחירה.
זה קודם כל לקחת את האוטו לפנייה אחרת, להוריד את הבגדים, להרכיב את האופניים, לעלות, להיכנס, להיזכר שבאמת חם.
כולך מתעלם וזה.
אבל בסוף אתה יוצא מרוצה.
הבחירה היא תמיד הרבה יותר, הבחירה בטוב, סליחה,
היא תמיד הרבה יותר מאשר ברע. בעצם הרבי אומר ככה, אתה יכול לעשות רע,
אבל בטוב אתה בוחר.
בטוב בוחרים, את הרע אפשר לעשות.
אם אדם בעצם, אם אדם לא עושה כלום, הוא עושה רע.
אם הוא כמות שהוא, אז הוא...
אז זה ברור שבסוף, אם היו הרבה מאוד פעמים שהתגלגלת אל הרע,
והיו אותו דבר הרבה פעמים שבחרת בטוב,
מה שוקל יותר?
מה יותר משמעותי?
הבחירה בטוב, כי זו פעולה יותר משמעותית.
זה חידוש.
ולכן, למרות שהכפות מאוזניים שקולות,
פה נמצא משהו שהוא איכותית הרבה יותר.
זה חידוש, אני חושב.
אז לכן המשפט לסייע אותו.
כמו שאמרו מסכת יומה,
וכשמסייעים את האדם, ממילא נתווסף בו רוח טהרה,
והוא מוסיף לבוא ולהיטהר,
ואז חוזר הסיוע מלמעלה ביתר שאת,
וממילא מוסיף למטה לבוא ולהיטהר, וכך חוזר חלילה,
עד שמפתח כחודו של מחט נעשה כפתחו של עולם. כי הוא מקבל סיוע. הוא מקבל סיוע ומקבל עוד רצון. עוד רצון, עוד מוטיבציה. עוד מוטיבציה, עוד חשק. ככה, אז בעצם יוצא שנקודת הבחירה שלנו זה רק לזוז.
תעשה מעשה אחד טוב, ואז תקבל כוח למעשה יותר גדול.
כאילו, זו נקודת הבחירה, רק לעשות להיות איזה, בחסידות קוראים לזה נזוז ממקומו.
וכמו שאמרו חז״ל,
מאין בא,
סליחה, ומאין בה שפעמים אדם רוצה לשוב ואין נגמר
אדם רוצה לשוב ודווקא לא מקבל סיוע, הוא נתקע באמצע הדרך
וכדרך שאמרו פושעי ישראל מלאים חרטות, או פושעי ישראל, כן, אני כבר התחלתי לחזור בתשובה, באמצע נפסק, היה לי קשה לכאורה, כל אדם שמתחיל לחזור בתשובה, אמור להצליח,
הצלחה מובטחת, כי הבא לתאר מסיימים אותו
רצה לומר כמו שלמה מודרש הנעלם בזוהר,
או אז למה?
כי בשעה שאדם רוצה לשוב, אז הוא הקטרוג הגדול מהיצר.
ולכך זמן הקטרוג הוא בראש השנה,
שנקרא בהימצאו.
ורצה לומר בקטרוג, האנויים מגיעו על פי משפט לסיו בטענות שונות שיש לו,
ולכך צריך לבקש רחמי שמיים בעת שבא להיטהר עליה לסיוע. רבותיי, הוא אומר כאן דבר גדול מאוד.
מתי היצר הרע יורה עלינו את כל הטילים שלו שבעולם? את כל הטילים, את כל הנשק, את כל זה. מתי?
מתי?
לא כשאדם עושה מצוות, תעשה מצוות עד מוחרתיים, זה לא מפריע לו
זה לא מפריע לו, אם אתה עושה מצוות זה לא מפריע לו
כשאדם רוצה להתקדם
שמה כל הטרור יופעל עליך, למה?
כי אם אדם מתקדם,
לך תדע איפה זה ייגמר
לך תדע איפה זה ייגמר, היום הוא מתחיל פה ללכת, מחר הוא יגיע לתל אביב הוא כל יום מתקדם צהל, לך תדע לאן זה יגיע
בוא נעצור את זה עכשיו
היום הוא לומד א', מחר הוא יהיה הרמב״ם
ככה זה מתחיל, בואו ניקח אותו מעכשיו.
כשאדם מקבל על עצמו להתקדם, הבעל ייטהר,
כל הקטרוגים שבעולם עליו, ולכן
אדם בא להתקדם,
הוא מבקש סיוע,
מתחילים לקטרד, לא מגיע לו סיוע, הוא לא רציני,
הוא לא עשה את זה,
הוא אומר כאן שראש השנה,
שזה זמן שבו כולנו רוצים להתקדם ולהתחדש, בגלל הדבר הזה בראש השנה שהכי הרבה קטרוג על האדם, וצריך
מאוד מאוד להיזהר,
לא לכעוס,
אתם מכירים את הסיפור,
יש כאלה שלא נוהגים לאכול אגוז בראש השנה, בלילה, כי זה חטא,
עם הכולל, חטא עם הכולל, כן?
אז מספרים שאצל הרבי מקוצק,
איזה חסיד אחד בליל ראש השנה אכל אגוז.
אז חבר שלו צעק, מה אתה עושה?
אגוז בגימטריה חטא!
אז הרבי מקוצק אמר לו, גם חטא בגימטריה זה חטא, מה אתה צועק עליו?
מה עושים כנגד הדבר הזה?
והעצה נגדו, נגד העצה הרעה הוא השמחה.
והבטיחות בלב, להיות בשמחה.
ולכן בראש שנה צריך להיות בשמחה, זה פסוק מפורש בספר נחמיה, נכון?
מה הפסוק?
ושילחו מנות
לא
ושלחו מנות לאל, נכון, לא, כי חדוות השם
שמאל למעלה, יפה.
אז זה ראש שנה, צריך להיות שמחים.
ויצא נגדו השמחה והבטיחות בלב,
שוודאי השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יקבלו בתשובה שלמה לפניו.
ותוכו רצוף מרירות גדול על חטאו,
שזה ממש דוגמה, תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה, רבותיי, מה זה כל התקיעת שופר?
מה זה?
ביטחון באשר מתברך, שהוא יקבל אותי, יא ורחמן.
אבל אז אתה נזכר, יא אללה, איך, מה עשיתי? אתה נשבר, אתה שבור. נכון, היו אומרים, אני שבור?
לא, אני לא יכול, אני שבור, שבור.
השברים זה הסיפור, ואז אתה מרוסק לגמרי, תרועה, טה, טה, טה, טה, כאילו...
אבל בתרועה זה גם אותיות רצון, רעותא דליבא,
תקיעה אחרונה, פשוטה שאחריה.
הקב' בכל אופן יקבל, זה גם ביטחון וגם שמחה.
זה ממש דוגמת תקיעה שברים, תרועה תקיעה,
שעושים בראש שנה. כידוע, התקיעות הן לשמחה.
וביום שמחתכם ובמועדכם ובראשי חודשכם הותקעתם בחצוצרות, אז לא תכף זה תקיעה.
ותרועה בשברים,
וכי תבוא מלחמה בארץ החיים על הצער הצוררתכם,
והראותם בחצוצרות.
ונזכרתם לפני השם אלוקיכם. נכון? אז זה.
ושברים בתרועה, היינה גינוך אגנך והעלו ליליל,
כמו שאמרו חז״ל, ועל דזה מתערבב עשתה.
איי, איי, איי. אז לא לוותר, להיות בביטחון.
נכון זמן קטרוג, אבל אדם, שיהיה בטוח שאם הוא לא יוותר, הקדוש ברוך הוא יהיה איתו. עכשיו מקטריגים עליך, אבל תהיה בטוח.
ולכך נאמר, מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא.
מזמור לדוד, נתן נותן לדוד תוכחות. מה אתה אומר מזמורים?
וזמרה, בטוח, שהשם יתברך, יעננו.
ובכל מזמור של בקשה בתהילים, סופו לעולם בישועה ונחמה,
כעניין פשוטה שלאחריה. איך המזמור הזה מסתיים? לא זוכר.
נא, נו, זה המזמור שלי עכשיו, של השנה שלי. הנה התנ״ך, תביא תנ״ך.
איך איך?
מה קורה שאין פה תנכי קורן לאחרונה? רבותיי, למלא פה את המקום בתנכי קורן.
מה אתה אומר? מה אמרת? מה הפסוק האחרון?
נא, כן.
אוה, בדיוק, איי איי איי, אז תחפות, זה מסיים בתקווה,
אז תחפות זבחי צדק, זה מתחיל, מזמורת דוד, תקיעה, חונן ימים כחסדיך, קרוב רחמך וחפשי, יקבסני מעווני, יתערני,
זה תקיעה, ואז שברים תרועה, פשי, אני עדה, חטאתי נגדי תמיד, חטאתי, הרע בעינייך עשיתי, אין בעוון חוללתי, בחטא יחמתי עמי, הכל ככה,
ומסיים,
אז תחפות זברי צדק, עולה וקליל,
אז יעיו למזבחך פרים.
אז לכן בכל מזמור וכו'.
קניין פשוטה של האחריה, וגם כי באמת תשובה שלמה,
אז משיג תכף בשעת אחת הבריג אחד האור והגילוי,
וזו השמחה שלאחריה,
וכדרך שנאמר,
בדמעתי ערשי אמסה.
ותכף אחר כך, כי שמע השם קול ויחי, וכן בכלל המקומות.
בתקיעה לפניה, הוא קניין טרם יקראו ואני עונה.
ובוודאי הקב' עונה הוא בכל העולמות, הוא מרגיש תכף לב האדם, גם קודם הקריאה,
קצת שמחה ובטיחות. האדם מרגיש שהקדוש ברוך הוא חפץ שנצליח.
רוצה שנחזור בתשובה ונצליח. הוא מתן לנו את התנאים גם, רק צריך להתחבר לזה.
וכשאדם מתאמץ לבבו להיות כן,
מתאמץ.
אף על פי שאינו כן מעצמו.
הוא זמין אית קאפיה כזאת, אני עדיין לא שם,
אבל אני מתאמץ, אני לא מוותר.
הוא עדיין לא מרגיש את הסיוע, אבל הוא לא חוזר בו.
ממשיך.
על ידי הענייה דהשם יתברך מכל,
אף על פי שאינו כן מעצמו, כי זה על ידי הנייה, מכל מקום, על ידי פעולות ליבו, עושה רושם
למעלה שיהיה כן, כי עניין השם צילחה קנודה. כלומר, זה ממש גדר של התקפיה. התקפיה.
הכי היינו רוצים שנעשה את זה מתוך התחברות והזדהות,
אבל לפעמים אנחנו לא מרגישים את זה, אז תעשה את זה בתור התקפיה.
התקפיה, כמובן, אני לא מוותר. עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם,
עד שהלב נפתח.
שנזכה, בעזרת השם.
שבת שלום, רבותיי.
בארבע וחצי מי שרוצה ניגונים לכבוד שבת עם תורות וסיפורים בבית המדרש הישר
