והיום יש פה תורה נפלאה מאוד של הבעל שם טוב לפרשת מסעי.
לא תמיד אנחנו לומדים תורות
לפרשה דווקא.
אנחנו לומדים תורות לבעל שם טוב, זו המטרה.
סוג של איזה הכנה,
התרגעות, לפני שנתחיל סבב חדש של התניא,
בעזרת השם, וחודש אלול.
כן, אבל זה ה...
וכאן הבעל שם טוב עוסק בתורה כאן, אני אתן פה איזה הקדמה קצרה,
עוסק בתורה שלפנותינו בנושא שבאמת מאוד מאוד מעסיק.
והנושא הוא הטלטלות
והמסעות
שעובר האדם לאורך חייו.
נכון? בין אם מדובר במסעות גדולים, כלומר סגנון של מעבר דירה, שזה אירוע גדול למשפחה,
ולפעמים זה כרוך אפילו במעבר ארץ,
נכון? עלייה לארץ וכן אם זה הדרך,
ובין אם מדובר סתם ביום-יום.
כי אדם כל יום צריך לנסוע לאיזה מקום, אדם גר במקום מסוים, עובד במקום מסוים, אז הוא עולה, יורד, פוגש אנשים,
עולה לאוטובוס, יורד מהאוטובוס,
וכאילו כל היום אנחנו בסוג של תנועה, נכון? יש ברכה
בברכות השחר,
הארכנו בה בחוברת הקדושה עיר השחר, על ברכות השחר,
ברכה נקראת המכין מצעדי גבר,
והיא בעצם מתארת את העובדה שהאדם כל יום הולך לאיזשהו מקום,
והוא מתכנן, אבל האם הוא יגיע בדיוק למקום שהוא תכנן?
לא בטוח.
יהיו לו כל מיני דברים, כל מיני הפתעות,
כל מיני
תקלות שהן מתנות רק מהשם יתברך.
מה תכלית המסעות הללו?
מה העניין שלהם?
אז אנחנו רואים שהתורה מייחסת חשיבות למסעות. היא לא אומרת, טוב, אפשר היה להגיד, די ישראל עצמו ממצרים,
הגיעו לארץ ישראל, וזהו, לא משנה איפה הם עברו באמצע.
לא.
התורה אצלנו בפרשה מונה מ״ב מסעות
שעם ישראל עברו בדרך, ויישאו בה יחנו, ויישאו בה יחנו,
והיא מתארת את המקומות,
היא מתארת בעצם דרך המקומות גם את האירועים
שקרו באותם מקומות.
זה אומר שאדם צריך להתבונן במסעות,
תודה רבה,
אדם תודה רבה, שאדם צריך להתבונן במסעות
שהוא עובר לאורך החיים שלו,
ולשאול את עצמו למה עברתי מה שעברתי. ויותר מזה, הוא צריך לשאול את עצמו למה הגעתי לאן שהגעתי. יש תכלית. אין מקום שאני עובר בו סתם.
יש פה איזושהי תכלית כלשהי.
לפעמים קורה כשאתה מגיע למקום, מה אני עושה פה?
מה, למה הגעתי לכאן?
ואז פתאום אתה, מישהו, אתה אומר לו איזה מילה, אומר לו עוד שתי מילים,
אומר לו איזה, נותן לו איזו עזרה קטנה.
דבר אתה במקרה,
אז הבנתי את תכלית המסע. אתם יודעים שתכלית, עוד שנייה, תכלית
יכולה להיות מאוד מאוד קטנה ולהחזיק
עליה הרבה.
כלומר, מספיק שהגעת למקום לדקה בעלת משמעות, זה יכול להצדיק שמונה שעות של נסיעה.
כן.
חד משמעית. חד משמעית, וזה, אתה צוזק,
זה ממש גם רמוז ב...
תכף נראה, הבעל שבתאום ממש אומר,
מצווה עלינו לעשות את זה,
לדרוש את המסעות.
לדרוש את המסעות שמופיעים בפרשה, לעשות את זה מדרש פסוק כזה.
אז לדוגמה,
אתן לכם כמה דרשות שעשיתי.
יש דרשה אחת שאני מאוד אוהב,
כתוב
ויסעו
מלבנה ויחנו בריסה,
ויסעו מריסה ויחנו בקהלתה,
ויסעו מקהלתה ויחנו בהר שפר,
ויסעו בהר שפר ויחנו בחרדה,
ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות.
אז עשיתי דרשה על הדבר הזה.
ויסעו מדריסה, ויחנו בריסה.
ריסה זה מבטא כמו ריסים, מצב של בדידות.
שאדם הוא מרגיש לבד.
זה כמו ריס, כל ריס עומד לבד.
או כמו רוסיה, כן, ריסה זה כמו מקום כזה קר.
האדם לא רוצה להיות לבד.
אז מריסה, לאן הוא נוסע?
לקהילתה.
קהילתה זה איזושהי קהילה כלשהי,
אבל זו קהילה טבעית שנוצרת בדרך ממילא.
הכיתה במחזור, ששמו אותי ביחד בכיתה, זה ביחד יש לנו, המחלקה בצבא, הכיתה, חדר בפנימייה, הכל.
מין
קהילה טבעית כזאת.
ואז האדם בטוח שהוא בסדר, שהכל טוב.
והיישומי קלטה בהכנה הוא בהר שפיר.
מה המצב שלך? שפיר. אני לא למטה, אני למעלה, אני על ההר, והמצב הוא שפיר.
הר שפיר.
אבל מתברר שמה?
מתברר שקהילות טבעיות נוטות להתפרק.
נגיד, האדם אומר, הייתה לו קהילה שהייתה הכיתה שלו בתיכון,
נגמרו הלימודים,
שנה-שנתיים עוד עושים פגישת מחזור, אני יודע, נפגשים, הכיתה, אחרי כמה שנים זה כבר לא קושי נפגשים, נכון?
כמו השיר ההוא, אני וסימון ומויז הקטן,
נכון?
כשהיינו ילדים היינו משחקים וכל זה. עכשיו, נכון, עברו שנים, חלפו, נכון?
עכשיו העיר גדולה, מסימון לא שומעים אפילו מלא מילה, ומויז הקטן לאן הוא נעלם, וגם קולנוע הר-אקספר לא קיים.
אז ואז מה מתחיל?
וייסעו מהר שפר ויחנו, איפה?
בחרדה.
אחת החרדות הדומיננטיות ביותר בעידן שלנו זה חרדת בדידות.
אנשים מפחדים להיות בודדים.
ולכן הם כל היום ברשתות החברתיות ואוספים חברים, אוגרים, 1,500 חברים, ומעלים תמונות שעשו להם לייקים, לא להיות לבד.
אבל בעצם זה חרדה.
חרדה. אני אהיה לבד.
לא יהיה מי שיחלוק איתי את השמחות, לא יהיה מי שיחלוק איתי את הצער.
חרדה, חרדה קיומית. אדם לא רוצה להיות לבד, לא רוצה להיות בודד.
לא רוצה להיות בודד, נכון?
רוצה שיהיה לנו משפחה, רוצה ש... גם אפילו הרצון להתחתן הוא
באיזשהו מקום מונע מ...
אני לא אומר שזו מוטיבציה טובה,
אני לא אומר שזו גם המוטיבציה היחידה, אבל היא ודאי קיימת כשאדם עובר את דמנו. אני לא רוצה להיות לבד, אני לא רוצה כל החיים להיות עם עצמי רק.
אז מה הפתרון לחרדה? והיישום היא חרדה, והיחדנו במקהלות.
מה ההבדל בין קהילתה למקהלות?
מקהלות זה אקטיבי, זה ליצור קהילה.
זה ליצור אותה.
ליצור קהילה זה אומר שיש לה איזשהו תוכן ערכי משותף,
בעל תוכן, בעל משמעות, בעל ערך, ואז אנשים מתאגדים סביבו וזה מחזיק מעמד.
אז זו מין דרשה כזאת,
על מנפשי ראיתי בשם הרב גינזבורג,
הוא דורש גם את ה...
מאוד מאוד יפה,
זה הולך,
וייסעו ממקרות ואכלו בתחת,
וייסעו מתחת ואכלו בתרח, וייסעו מתרח ואכלו במתקע.
אז הוא אומר, זה ממש מתאים למבנה של הבעל שם טוב, הכנעה, הבדלה, המתקה.
קודם כל אדם חונה בתחת, תחת הוא מרגיש שהוא תחתון, הוא מרגיש שהוא שפל, זה נקרא הכנעה.
הכנעה, האדם מרגיש את הריחוק שלו,
מרגיש את הריחוק שלו כשאדם חווה את עצמו במודעות אמיתית.
אז הוא מרגיש כמה הוא רחוק, הוא מרגיש כמה הוא צריך לתקן.
טוב, אז מה קורה כתוצאה מהדבר הזה?
הוא מתמלא בכוח, מתחיל לעבוד, ואז
הייסוי מתחת ויחד הוא בתרח, הוא מתחיל לטרוח,
לעבוד, לתקן,
לתקן את המידות, לתקן את הזה, הוא לא מתייאש חלילה.
זה ההבדלה.
הוא מבדיל את עצמו מהדברים הלא-טובים ומטה את עצמו לכיוון הדברים הטובים.
ואחרי הערך, ואכלנו במתקע, זה המתקה, נהיה לא מתוק,
הוא מרגיש שדווקא הדברים שעליהם הוא אבד, וזה בעצם
נתנו לו
ערך אמיתי, ערך עצמי אמיתי.
אז אתה צודק,
באמת אפשר את המסעות הללו לקחת ולתרגם למבנים נפשיים.
אבל זה ברור שזה קודם כל כולל את המסעות הפשוטים שאדם עושה בחיים. כי כל מסע בעצם
הוא טלטלה, וכל טלטלה היא נועדה לתקן את האדם באיזושהי צורה, מסעות.
אז אתה מתחיל מגן שולה, עובר לגן ברכה, עובר לכיתה א', עובר לתיכון, עובר לצבא, עובר לפה, עובר לשם, למכון מעיר, כאילו אתה
אדם בסוף חייו מסתכלים ואומרים לו, הנה אלה היום המסעות שלך.
האם בכל מסע, בכל חנייה, בכל מקום שהגעת,
האם מיצית את התכלית שלשמה הגעת לאותו מקום?
בסדר?
אז בואו נראה את התורה של הבעל שם טוב. אלה הם עשה בני ישראל.
שמעתי בשם אדוני ואבי זקני זכרו לברוכלו,
כי כל המסעות הם מ״ב.
הם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו.
המסע האחרון זה מסע הלוויה.
זה המסע האחרון של האדם.
עכשיו הוא כבר לא פעיל, הוא סביל, אבל יש כל מיני סיפורים מדהימים על המסעות האחרונים של האנשים,
איך הם עשו אותם,
בסדר?
אבל זה המסע האחרון.
ולהבין זה,
כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו
הוא בחינת יציאת מצרים כנודע.
אתם יודעים שזה נודע?
כלומר, אני שאלתי אם אתם מכירים את הדימוי של יציאת מצרים ללידה. אתם מכירים את זה?
אני אסביר.
קודם, כתוב,
כלומר, יש כל מיני דימויים למציאת מצרים. אחד הדימויים זה כמו לידה.
מה קורה בלידה?
התינוק
נמצא בתוך הרחם
של אימא שלו. כאילו, הוא והאימא אחד.
אז ככה המדרש אומר שהעם ישראל ומצרים היו אחד עם המצרים. היה ממש כאילו...
ועכשיו צריך להתחיל להוציא אותם. כדי להוציא צריך להפעיל לחץ.
נכון, מפעילים לחץ על המצרים והם לוחצים את ישראל החוצה.
קום וצאו מתוך עמי.
גם אתם, גם בני ישראל, וכי איבדו את ה' כדברכם, גם צורכם, גם בקרכם, ככה הוא, והלכתם, והברכתם גם אותי. מתחילים לחיצות, צירי לחץ.
צ'יק, צ'יק, צ'יק, צ'יק. ואז עם ישראל יוצאים,
במהלך הלידה צריך לעבור בתוך תעלת, זה נקרא תעלת הלידה. יש תעלה, צריך ללחץ ולצאת החוצה.
כן, שזה אחד מהפלאים, וכמובן יש באמצע גם מי שפיר שבוקעים ויוצאים.
זה המקביל, המקבילה לקריעת ים סוף.
בעצם לקראת ים סוף עם ישראל בוקעים את המים, עוברים בתוך תעלה צרה ונולדים
בצד השני של הים ומה קורה כשתינוק נולד, מה הוא עושה?
הוא בעצם אומר שירה.
הבכי שלו זה בעצם השירה שלו.
נכון, הוא אומר את זה עם כל הלב, אז עם ישראל בעצם אומרים שירה.
על זה אומרים אלוהים מושיב יחידים ביתה,
מוציא אסירים בכושרות.
אל תקריא בכושרות אלא בכי ושירות.
הבכי של התינוק זה השירה שלהם.
אז זה הדימוי של יציאת מצרים, ממש ללידה. זו התנועה הראשונה של עם ישראל.
ומימבית מסעות.
וואי, מה עשיתי? נשפך מים, ברוך השם.
כי אתם מכירים שיש בשם הבעל שם טוב להגיד שכשנשפך מים זה סימן טוב.
לא בסדר בסדר, שיישפך בזה.
אז זה המימבית מסעות. וגם שם, עכשיו, רק להגיד לכם משהו קטן,
יש לנו תפילה מיוחדת שיש לה מימבית אותיות.
מהי התפילה?
נועם, נועם, אנה בכוח, תודה.
בתפילת אנה בכוח יש מ״ב אותיות.
ולמה? כי תפילת אנה בכוח היא בעצם תפילה
על הדרך.
תנסו רגע, ניסיתם פעם להבין מה התפילה הזאת אומרת?
אנה בכוח זה כזה, מאז שנהפך לשיר,
אז פחות מנסים להבין מה זה נאמר, אבל תנסו רגע.
אני אתרגם לכם את זה לעברית מובנת.
אנה בכוח גדולת ימיניך תתיר צורה. כלומר, אנה, קב' ברוך הוא, אתה בכוח שלך,
תתיר מישהי שהיא כלואה.
תעזור לתת החופשי.
מי כלואה? הנפש שלנו.
קבל רינת עמך,
כן? תקבל את התפילה שלנו.
סגבנו תערינו, נורא אתה, נורא תתאר אותנו. למה צריך להתאר? לקראת היציאה לדרך צריך לעשות תחנות.
נא, גיבור,
כזה שלך, שאתה גיבור, דורשי ייחודיך, עם ישראל שדורשי ייחודיך,
כבבת שומרים. תשמור אותם כמו שומרים על בבת העין.
מתי צריך שמירה?
אם אדם בבית צריך שמירה,
הוא מוגן, אתה צריך שמירה לדרך.
נא הגיבור דושה, יכול לקרבת שומרים, בריכם, תהרם,
רחמי צדקתך תמיד גומלם, תברך אותם, תשמור אותם, תרחם עליהם,
נכון?
חסין קדוש, עוד פעם, חוסן, צריך בדרך, חוסן כדי להצליח
לעבור מסעות,
ברוב טובך, נהל עדתך, נהל עדתך זה ממש,
כשאני יוצא לדרך, אתה תנחה אותי, אתה תנהל אותי,
נכון?
חסין קדוש ברוך הוא נעלתך יחיד גאה לעמך פני זוכרי קדושתך אחת הבעיות בדרך שאדם
שוכח כבר למה הוא יצא בכלל הדרך הוא שכח כבר את המטרות את היעדים הוא שכח מאיפה הוא בא הוא שכח לאן הוא הולך מסתובב הולך לאיבוד
למה באת?
אז אומרים אל תשכח זוכרי ייחודיך נכון
יחיד גאה לעמך וזוכרי קדושתך
שמתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות למה יודע תעלומות? כי אין לך דבר יותר נעלם מהדרך
כשאדם נמצא בבית, הוא פחות או יותר יודע מה קורה. אדם יוצא לדרך, אפילו היום, עם ה-Waze
והמוביץ והשמוביץ וכל הקשקושים,
אתה עדיין לא יודע מה יקרה איתך.
השבוע נסעתי, זה היה שבוע, שבוע שעבר,
או שבוע שעבר,
נסעתי באוטו לירושלים,
דקה לפניי, אוטובוס שלם ירד ככה לצד הדרך,
חתך את
מערכה הבטיחות, ובתוך השדה אתה רואה את האוטובוס.
אוטובוס, אתה יודע מה יקרה,
דברים טובים, דברים זה, בסדר, אז אתה...
זה העניין.
אז זה נכון גם ברמה הכללית, זה נכון גם ברמה האישית.
וגם שמעתי מאיש אחד מיוחד שהמימבט מסעות הוא בחינת
ספירה משם מימבט
שמלילה הראשון של פסח עד חג השבועות,
שהוא השלמות בקבלת תורה.
למרות שזה מימטט יום, כל שבוע הוא בחינת אחד הכוללת כידוע, ושם מימבט, כלומר בעצם, והם מרומזים נגד המימבט מסעות הנכתבים פה.
כלומר הוא בעצם רוצה להגיד, לדוגמה, גם
בין פסח לשבועות
זוהי תקופה בשנה של סוג של מסע נפשי שאנחנו עוברים, של תיקון המידות.
כמו שאמרת מקודם, שהמסע הוא גם מסע פנימי.
אני חושב שלדעתי הוא פשוט מוריד את חול המועד, את פסח.
כל שבוע הוא בחינה אחת.
חול המועד הוא כאילו יום אחד,
יום אחד ארוך, מאלף עד שביעי של פסח, זה מה שאני אומר.
וודאי נכתבו המסעות בתורה לאורות הדרך הישר לאיש הישראלי.
לידע הדרך הראשר אשר ילך בו כל ימי חייו,
לישא ממסע למסע.
עכשיו, זאת הוראה בסיסית מאוד בתורת החסידות,
שהרבי היה מאוד מאוד דומיננטי בה,
וזה שאסור לאדם לעמוד במקום.
הוא לא יכול להיות שבע רצון.
הוא צריך כל הזמן להתקדם.
ממסע למסע.
כל היום.
יכול להיות, כן. או לא כולל השבתות או לא כולל ה...
כן, כן, נכון.
יש כל מיני דעות איך סופרים את זה.
בסדר?
לא יכול לעמוד.
לא, ורואים את זה אצל הרבי, שהוא כל הזמן היה מוסיף עוד דברים ועוד דברים.
איך, נכון, אתה
מתחיל הכי חזק ואז מגמיר קצב.
נכון? כל פעם היה עוד מבצע ועוד פרויקט ועוד עניין ועוד זה ועוד...
כמה? תירגע, זהו. לא, אין לנוח על זרי הדפנה, אין פנסיה, אין מנוחה, אין חופש.
אז הוא אומר, זו הוראה לכל אחד מאיתנו.
לדעת הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי רחב, לסע ממסע למסע.
להתקדם ממסע למסע.
הגעת למקום,
היית בו, חנית בו,
מה שאומר שגם מקום חנייתן קרוי מסע.
חנית באיזשהו מקום, ברגע שאדם מרגיש שהוא מיצה את המקום הזה, קדימה, למסע הבא.
מיצה את המקום הזה יכול להיות צורת לימוד מסוימת,
יכול להיות תפקיד מסוים, יכול להיות...
מדובר כאן בעיקר בהתפתחות רוחנית.
וידוע שכל המסעות הן בחינות קדושים וטהורים.
כמו ששמעתי מאדוני אביזקיין,
זל בשם ספר ברית מנוחה,
קברות התאווה ובחינת החוכמה,
כי שם קברו את העם המתאווים, פירוש
כי מי שבא למידת חוכמה,
אזי בטל ממנו כל התאוות מרוב דבקותו בו יתברך שמו. אז הנה הוא דורש,
הוא דורש את ה... הוא רוצה לדרוש את כל המסעות לשבח.
אז איך הוא דורש את קברות התאווה?
אז הוא אומר, ישנה תחנה בחיים של האדם
שהוא קובר את התאווה.
בסדר? כי שם קברו את העם המתאבים.
הפשט של התורה זה כאילו בצורה שלילית, שם קבעו את אלה שהיה להם תאוות. לא.
שם העם קבר את התאוות.
יש תחנות בחיים של האדם
שבהן הוא מתעורר, הוא מתמלא בחוכמה, והתאוות
הבסיסיות שמניעות הרבה מאוד אנשים, שמסומנות במסכת תאוות בתור
קנאת אהבה וכבוד,
הוא מצליח לקבור אותם.
כן? לקבור אותם. הכוונה, הוא מנהל אותם.
אתה יודע, למד טניה,
למד על נפש הבהמית,
מבין שהנפש הבהמית, ממנה מגיעים ההתפארות והעצלות והקנאה והכל הדברים האלה, והוא מצליח לטפל בזה.
אז הם חתיכה, אפשר לסמן את זה בתור מסע.
כן?
כל אחד יכול לנסות לשחזר.
מתי היה איזשהו מקום שהוא הבין שדבר מה שהוא עושה הוא לא טוב והוא טיפל בו והוא הצליח
צריך לתקן אותו, ואז הוא יכול להמשיך הלאה.
זהו, זה כבר אחריי במובן מסוים.
דברים שקשורים לתאוות כאלה ואחרות.
גם תאוות אכילה יכולה להיות, כן?
יש אנשים שזה קורה להם כתוצאה מטראומה.
אתה כמעט חטף התקף לב,
בא לרופא ואומר לו, שמע, המצב קשה מאוד, וזה, אתה
תעשה תשובה גופנית, אתה בבעיה. אז הוא שם לקח את עצמו בידיים, התחיל לעשות כושר גופני, התחיל זה,
חתיכת מסע.
בסדר?
אנחנו עוברים מסעות, מסעות,
וכל הזמן צריכים להתקדם.
אדם צריך להיות טרוד,
או בצורה חיובית,
איך אני ממשיך את מסע החיים שלי קדימה, איך אני
פותח עוד
אפיקים,
עוד אפשרויות להתחדשות.
אתם יודעים שהרב קוק אומר ב-N.I.R וכמה מקומות,
אנשים אוהבים להתחדש, נכון?
אוהבים להתחדש.
ההוא קונה בית חדש, סלון, מחליפים את הרכב פעם בשנתיים-שלוש.
קונים בגדים, אוהבים להתחדש בבגדים,
כמה שאלות אני מקבל על עכשיו שלושת השבועות, אני מחכה שאנשים ישאלו אותי קצת שאלות. הרב, איך מתאבלים על בית המקדש?
איך ככה קצת הלכות בית הבחירה, מה לומדים?
כלום.
זה הכל,
אפשר לקנות, אפשר לקנות, איך שאחיינו בשבת, רוצים להמשיך את החיים כרגיל. אולי זה גם כן סוג של איזה קריאה לכזאת, ואנחנו חלאס,
אנחנו רוצים, כאילו, זה כבר לא מותאים לנו הימים האלו.
אבל יש רצון להתחדש.
אז הרב אומר שכל הרצונות בהתחדשות
בענייני העולם הזה הם קליפה,
בבואה,
של הרצון האמיתי שצריך להיות לאדם להתחדש, במה?
בקודש.
ביחס שלו לקדוש ברוך הוא, בתפילה, בתורה, שם זה, זה הדבר האמיתי.
כתוב, הגמרא אומרת שאדם צריך לחדש דבר בתפילתו.
צריך לכם פעם לחדש משהו בתפילה?
צריך לכם
להתפלל מסידור חדש שקניתם לעצמכם.
יש לכם סידור?
סידור. אדם ממש מתפלל עם הטלפון, איזה מין דבר זה?
סידור יהודי, יש לו ציוד היקפי, אחד מהציודים זה סידור.
עכשיו מדי פעם, ורגע, הסידור הזה, אני קונה סידור חדש, יוצאים סידורים יפים.
כל פעם, אז אתה קונה איזה סידור, מתפלש, איזה חידוש, איזה יופי.
אה?
גם, כן.
זה ללמוד איזה סוגיה חדשה, להתחדש בה, כאילו,
שיש תנועה רוחנית, שיש איזושהי התקדמות.
מה, אתה רוצה כאילו לדרוך במקום?
היה לנו פעם,
בדיוק השבוע, שלחו לי תמונה של הנכד המתוק שלנו,
בן שנה הוא מחזיק איזה שרקן, השרקן הזה אחרת היה צריך טיפול נמרץ, אומרים אותו כזה, חונק אותו בערך.
אז נזכרתי שפעם כשהילדים שלנו היו קטנים, היה לנו אוגר,
קדמנו להם אוגרים, אחרי זה עפנו אותם מהבית, האוגרים, כי זו חיה אכזרית,
והוא הורג את הגורים שלה בעצמה.
האוגר, הזכר, הורג את הגורים,
והילדים שלי נכנסו לטראומה.
אז העפנו את זה מהבית. בכל פנים, האוגר, לפני שהעפנו אותו,
יש לו קטע, בכלוב יש כזה גלגל, שהוא רץ.
הוא רץ, הוא רץ. עכשיו הוא חושב שהוא רץ קילומטר, הוא נמצא במקום.
ככה הוא דבר.
אנחנו עושים כמו האוגרים האלה? רצים, רצים, רצים, בסוף נדבר כשנשארנו במקום. צריך להתקדם בחיים.
צריך להתקדם בחיים.
נכון? התקדמויות,
השתנות.
לא,
אדם כאילו מבסוט, הוא נח על זה רד דפנה,
הוא סידר את עצמו, יש לו בית, יש לו זה, יש לו קהילה,
יש לו מקום בבית הכנסת עם השם שלו, יש לו איפה לשים את הכרס ככה שלו, אתה יודע, הוא ככה יושב טוב, נח, אז עכשיו זהו, מפה נשאר לגדל שפם ולטוס לחו״ל פעמיים בשנה.
להיות בטטה קלפי, לא?
לזוז, לנוע, להיות בתנועה.
יש,
אני אקרא לכם את זה.
יש, היה אדם מאוד מאוד מרשים,
מאוד מרשים,
שקראו לו יאיר הר סיני. מישהו מכיר אותו?
מישהו שמע עליו?
מי שמע?
איך איך?
כן.
מה, איך אתה מכיר אותו, אייל?
עם הבן שלו?
ואיר הסיני היה רועה צאן.
היה אדם מאוד מיוחד.
והוא היה הולך
בלי נשק, בלי כלום, יחף.
האמין בזה, והוא נרצח
על ידי ערבים.
ויש איזה דבר שהוא כתב,
מקסים, אני חוזר לזה,
למה אני לא מוצא את זה,
איפה זה?
נמצא את זה שנייה רגע.
יש פה חוברת במכון לזכרו.
חייב לקרוא לכם את זה, זה מדהים בעיניי.
הנה, מצאתי.
לאט לאט,
איך קוראים לך?
גולן, אמרנו, כפר הנשיא, קיבוץ קדוש.
כפר הנשיא.
כאילו ליד טוב הזנגריה, נכון? זה ממש שם.
מול ראש פינה.
לאט לאט, תוך כדי ראיית הצאן, הבנתי שהדבר הקשה ביותר שקרה לעם ישראל זה הישיבה.
נהיינו בטטות.
ככל שהישיבה תהיה כבדה יותר,
קפץ עלינו רוגזו של מקום,
והחומרנות הרסה כל חלקה טובה.
יש לך בית, יש לך זה, אתה כבר עוד, זהו, כבר, לא זר.
לכן חשוב כל כך להימצא בתנועה.
לנוע, לנוע בעקבי הצאן,
לנשום אוויר,
להיחשף קצת לרוח, לגשם,
לדברים מאוד מתארים.
תחשבו, אדם היום
לא נפגש עם מזג האוויר.
בקיץ הוא ממזגן למזגן, מהמזגן במכון למזגן באוטו. אם אפשר היה שיש שרוול כזה מהמכון לאוטו, גם היה...
אם האוטו חונה בחניון, אז גם, הכל מזה.
ובחורף, אם הגשם,
צא החוצה, בחורף, אני בחורף אוהב ללכת מהאוטובוס למכון, ללכת בגשר, ללכת בשלג, ללכת בזה, כאילו,
לחוות את הזה, או גם ב...
צא, צא, תפגוש את ה...
לנוע, לנוע בגדי הצאן, לנשום אוויר,
להיחשף קצת לרוח, לגשם, לדברים מאוד מתארים.
זוכים להרבה ברכה במפגש החי עם העולם.
זה המסע.
זו תכלית המסע.
שאדם יצא. עכשיו, לפעמים,
יש משפט של דוקטור סוס, נכון?
אם יוצאים,
מגיעים למקומות, מכירים?
מכירים? מגיעים למקומות נפלאים.
אבל צריך להעיז, לצאת.
להעיז לצאת במקומות פיזיים,
ולהעיז גם לצאת מ...
אני זוכר שבהתחלה,
לפני הרבה שנים, אז ממש
הרתיעה אותי, הייתי אומר ככה, ללמוד דברים של רבי נחמן באוניברסיטה, הרתיעה אותי.
אמרתי לעצמי, זה נראה לי, גם אני לא מבין מה כתוב שם,
וגם האנשים שהייתי פוגש,
שהיו מזוהים עם רבי נחמן, הם נראים לי מוזרים כאלה וחסרי אחריות, וקופצים ברחובות, וכל מיני כאלה.
אמרתי לעצמי, מה אתה מפחד? זה ינשוך אותך, הספר הזה? מה, הוא יאכל אותך? תפתח, תראה, תלמד, כאילו, מה יכול לקרות?
תעיז, תיכנס רגע, תצלול פנימה.
היה צריך להשתחרר מכמה וכמה גאוות שהיו בי, וכמה וכמה
תובנות, וכמה וכמה סגירויות כדי להגיד, כן, בואו ננסה רגע
מגלה אור חדש, אור נוסף.
ואני חוזר לתורה של הבעל שם טוב. ודאי לכתוב המסעות בתורה להורות הדרך לאיש הישראלי,
לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו.
לישא ממסע למסע, לא להיות מרוצה ושבע רצון.
אלא כל פעם מחפש מסע חדש,
כן?
וידוע,
אני אומר לכם, זה ממש
מטרה.
אתם חושבים שהיו סגרים פעם במדינה?
היה הסגר האחרון שהיה, היה הסגר האחרון,
אמרתי לעצמי,
אני מהסגר הזה יוצא עם משהו חדש,
חייב.
הלכתי, קליתי חליל נעי של הזה,
התחלתי ללמוד לנגן על חליל, נעי.
זה חליל שקצת צריך,
לא יודע איך יוצאים, בעיקר, רק קשה להוציא צליל.
יש שם,
צריך להבין, אני מחדש במשהו.
עוד מסע, עוד איזה אתגר, עוד איזה...
בידוע שכל המסעות הם בחינות קדושים וטהורים, כמו ששמעתי מאדוני זקני זל,
בשם ספר הברית למנוחה, קברות הטובה ומבחינת החוכמה, אמרנו,
כי שם קברו את העם המתאבים, פירוש, כי מי שבא למידת החוכמה,
אזי בטל מנו כל התאוות, מרוב דבקותו בו יתברך שמו.
ומזה נבין לכל המסעות,
שבוודאי הן מבחינות קדושות ומעלות רמות
וכן גם כן תבערה
וגם כן מבחינת קדושה.
אך אכן כאשר באו למקומות הללו נשתנה הדבר על ידי מעשיהם ונהפך להם ללא טובה רחמון וליצלן.
כמו שמפורש בתורה, קברות התאווה כי שם קברו וכן שאר המסעות כפשוטן וכן בתבערה כי בערה בהם יש השם
ואם היו נוסעים ובאים למסעות הנעל ולא ישנו אותם במעשיהם ודאי היה מאיר להם כל מסע המסע באור הגנוץ בתוכו
ודאי בזה למבין.
אנחנו צריכים להבין את מה שהוא אומר כאן, דאי בזה למבין.
בסדר?
יש כלל בקלפים,
וזה גם כלל בחיים,
והכלל הוא אס לוקח קינג.
שמעת על הכלל הזה?
אס לוקח קינג. למרות שהקינג לכאורה הוא המלך, אין יותר ממנו,
אס לוקח קינג בחיים, לדוגמה, כאן נועם עזר לאשר את הדבר הזה,
המגד יכול לרצות כל מה שהוא רוצה עד מוחרתיים. אם המ״פ מפקדה לא רוצה שזה יקרה, זה לא יהיה.
נכון או לא?
המגד יכול לתת פקודות, ולפעמים קדומה אומרים, אף אחד לא זז, הוא לא...
אז לוקח קינג.
המנהל יכול להגיד מה שהוא רוצה, המורה בכיתה מחליט.
נכון?
בעבודת השם, אז לוקח קינג, הכוונה, קינג זה הקדוש ברוך הוא, ואז זה הבחירה החופשית שהוא נתן לנו.
ואז לוקח קינג.
כלומר, גם אם דבר מסוים
היה לו פוטנציאל אלוקי חיובי,
יכול האדם בבחירתו החופשית לשבש אותו ולקלקל אותו.
מה דוגמא לדבר הזה, מר?
קשר נישואין.
אנחנו מאמינים באמונה שלמה
שכשזוג עומד מתחת לחופה,
זה שורש נשמה של כל אחד מהם.
הגמרא אומרת,
במסכת תענית ובעוד מקומות,
שבמדרשים,
שכשזוג עומד מתחת לחופה זה ברית, והיה ארבעים יום קודם הולדת הבלעד, היה בת קול, בת פלוני לפלוני, ופלוני לפלוני, וזה ברית.
אז אם זה ככה, אז איך אנשים מתגרשים?
זה יכול להיות.
מה הקדוש ברוך הוא טאה? לא.
זה באמת
החלק שלכם, זה הגורל,
אבל בבחירה אפשר לכלכל כל דבר.
אם אתם תתנהגו לא כמו שצריך ותחליטו,
אז אפשר לכלכל.
אפשר לכלכל. אדם נגזרו על הבחירות 95 שנה.
זה הימים שגזרו לו מהשמיים.
אבל אם הוא החליט להתנהג בצורה מופקרת ולאכול בצורה לא בריאה ולא לדאוג לבריאות שלו, אז יכול להיות שהימים שלו יתקצרו והוא ייתן את הדין על זה. למה הוא... כי אז פוקח קינג. הקב' ברוך הוא נתן את יכולת ההכרעה לבחירה החופשית.
החוכמה היא לכוון את הבחירה לגורל.
אז גם כאן, תכלית כל המסעות היא חיובית.
הקב'-ברוך-הוא מעביר את האדם ממסע למסע רק לצורך דברים חיוביים.
האדם במו ידיו יכול לקלקל, יכול לפספס, יכול לטעות.
זה מה שהוא אומר.
אך הם, כאשר באו
למקומות הללו, נשתנה הדבר על ידי מעשיהם.
אז איך נדע להימנע מזה?
נדלם אדם זה אם נבין שיש תכלית לכל מסע שאנחנו הולכים אליו וצריך להתחיל לחפש אותו.
אז אתה מגיע ברגישות, אתה מגיע באיזושהי...
והוא שאמר הכתוב
אלה המעשה בני ישראל.
ולכתוב משה את מוצאיהם למעשהם על פי השם.
יש שם פסוק כפול, נכון? כתוב ולכתוב משה את מוצאיהם למעשהם ואלה
מסעים למוצאיהם.
באופן פשוט,
הפשט, ולכתוב משה את מוצאיהם למעשהם
מוצאיהם למסאיהם זה שיש לך נקודת מוצא,
אתה יודע, אתה אומר, אני צריך להגיע לשם.
ומסאיהם למוצאיהם זה שאתה אומר, אני הגעתי, אבל משם יצאתי.
שאתה כל הזמן מחזיק את היעד הבא וגם את היעד הקודם שמנו היית,
בסדר? כלומר, אדם נגיד נמצא עכשיו
באוניברסיטה, נגיד,
אז הוא אומר, אוקיי, היעד הבא שלי זה למצוא עבודה, אבל אני גם זוכר שבאתי מהצבא.
אז כאילו הוא מחזיק את ה...
וככה נראה מבנה שלם.
אבל כאן הוא מסביר
והוא שאמר הכתוב, אלה מסעי בני ישראל,
ולכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, על פי השם פירוש.
משה כתב בתורה, מסעות,
איך הם עומדים ברומו של עולם.
מתחילת יציאת האדם מרחם אמו, ואגב, אלא פיקרא מה שנקרא,
זו הסיבה למה חשוב מאוד לציין יום הולדת.
ואני חייב להגיד כאן שמלפני כמה שנים, כשפגשתי את איך הרבי אומר לחגוג יום הולדת,
זה סידר לי את האירוע הזה.
כי לפני כן הייתי מסתבך עם יום הולדת.
כי או שזו חגיגה עצמית שאדם עף על עצמו, ואז זה גאווה,
זה לא מתאים.
אז אמרתי, כיוון שלא התאים לי כל החינגות האלה,
אז הלכתי לקצה השני, וכאילו התעלמתי מהיום הזה. כאילו יום הולדת, בסדר, ממשיכים מעלות את החיים. אבל זה גם לא נכון, יום הולדת.
יום כתוב, יום של מזלו של אדם גובר.
כן צריך לעשות עם הדבר הזה משהו.
אז לא ידעתי, ואז פתאום קראתי שיחה של הרבי על הדבר הזה.
תענוג. הוא אומר, זה יום חשוב.
זה היום שנשלחת לעולם. זה תחילת המסע.
זה יום לחזק בו את תודעת השליחות שלך. זה יום לקבל בו משימות חדשות, לעשות קבלה טובה. זה יום להודות, להתוועד עם חברים, להודות. כאילו פתאום זה ארגן את הכול, התוועדות.
ממש סידר את ה...
אז יום הולדת זה יום תחילת המסע. זה היום שהוחלט בשמיים.
יש זוהר, זוהר פותח משפטים.
זוהר נפלא ביותר.
חובה להכיר אותו בעל פה.
הזוהר על הפסוק,
וכי ימכור איש את ביתו לאמה לא תצא כצאת העבדים. אומר הזוהר,
כשהקדוש ברוך הוא מגיע לנשמה ואומר לה, ביתי הגיע הזמן שלך לרדת.
אז היא אומרת לו,
מארא דעלמין, לא בעינה, לא רוצה.
טובי למעלה,
לא רוצה לרדת.
אומר לה, לא הבנת, כל מה שבראתי אותך זה הכל בשביל הרגע הזה.
בשביל זה בראתי אותך.
זה התכלית שלך, לרדת לתוך גוף ולהתחיל לעבוד.
אז היא בוכה, הסכנה, אומר לה, אל תדאגי,
כשתלכי למטה ותעבדי כמו שצריך, כשתחזרי,
תחזרי בגדול,
וכי ימכור איש זה,
הקדוש ברוך הוא, את ביתו, זו הנשמה, לאמה, זקנה, היא בתוך גוף,
עכשיו היא צריכה לאכול,
היא רעבה, צריך להחליף לה כאבי שיניים,
היא צריכה להשתרע, קוקו, כל מיני דברים שקשורים לגוף, מה זה מעניין אותה?
לא תצא כצאת העבדים, אחרי 120 שנה היא חוזרת כמו מלכה, כי היא זכתה
באור מפני כוח המעשים שלה.
אז צריך לציין את היום הזה,
שבו נשלחה הנשמה.
עד אז אדם היה במציאות רוחנית עליונה, אבל לא...
אז צריך לציין את זה.
מתחילת יציאת האדם מרחם אמו עד לבואו לארץ החיים העליונה. ואגב, בגלל זה כתוב אצל צדיקים,
שאצל צדיקים הקב' הוא ממלא ימיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש. הצדיקים נפטרים במלא.
כאילו, בדיוק, סוגרים מהם מעגל. מכירים דברים כאלה?
אנשים נפטרים ממש בתאריך שבו הם, ביום הולדת שלהם.
יש, מה?
שרבנו, כן, גם בדור שלנו יש
או ביום הולדת שלהם או בתאריך משמעותי. לדוגמה אצל הרב קוק במצבה, מה כתוב?
כן, נולד, עלה, עלה, עלה.
נולד, זה, עלה לארץ ישראל, תרסד,
עלה ירושלים הג' באלול, נפטר בג' באלול.
הרב קוק נהיה הרב של ירושלים בג' באלול.
ישעי עגנון,
כתוב על המצבה שלו, כזור בהר הזית.
שהוא נולד ונפטר בתשעה באב.
לכן על זה הדרך, לא שהוא...
אמרים שהוא גם לא נפטר בדיוק בתשעה באב, אבל
ביקש שככה יחטאו.
אז בגלל שצדיקים,
כל יום הוא משמעותי, אז צריך שיהיה גמר המסע,
שיגמר המסע, שיהיה עגול, יפה.
יש לזה עוד דוגמאות, כרגע לא עולות לי, אבל יש עוד דוגמאות נפלאות,
ואיך ממש צדיקים כאילו גמרו,
אה, אז...
יש סיפור נפלא, שמעתי את זה ממישהו שראה אותו בעיניי.
היה יהודי אחד, רוצים לשמוע סיפור יפה?
היה יהודי אחד שהיה לו סרטן.
אבל כזה סרטן כזה כרוני, מסוכן, אבל...
והוא היה חלדניק.
ובבית המדרש של הרבי היו עושים, כל שנה
היו מוכרים בסוכות,
היו מוכרים את כל הכיבודים לאורך כל השנה.
בסדר?
מי הוציא את הספר תורה בשחרית,
במנחה, בערבית, מי יעשה אגבה, מי יעשה זה... בסדר? היו מוכרים את זה, בכסף.
מה הוא היה קונה?
הוא כל שנה היה קונה פתיחת היכל בכל נדרי.
והוא היה קונה, הרבי היה עושה לו לחיים,
והוא... זהו, אני מסוד... אם הרבי יעשה לי לחיים, אז אני אהיה פה בעוד שנה.
ביטוח חיים.
כן?
הכול בסופו של דבר. היה אדם עשיר,
גם היה אדם ערירי, לא היה לילדים.
ואני גם זכרתי גם פעם את השם שלו.
מה הבעיה?
מה הבעיה?
איך? לא.
לא. מה הבעיה?
יש תקופה קטנה בשנה שבה אין ביטוח.
מכל נדרי הצוקות.
שם אין...
אז עכשיו, היהודי הזה,
הוא הלך פעם לישיבה שם ב-770 ושילם כסף לישיבה, הוא אמר, תקשיב,
אחרי מאה ועשרים שלי אני מבקש,
הנה, אני תורם פה תרומה נכבדה, אני לא רוצה לוויה קטנה, שהבוחרים יבואו ללוות אותי.
אמרו, לא, אין בעיה.
הוא פתח את ההיכל.
כלומר, מי שסיפר לי את זה, זה משפיע
שזה היה אח של סבא שלו,
בעל המעשה.
זאת אומרת, הוא פתח את ההיכל בכל נדרי,
בכל נדרי, כן?
אבוש וקיטל, טבול וכל זה, מול הרבי, פתח את ההיכל, אמרו כל נדרי, והוא נפל ונפטר.
חטף ונפטר במקום. מול הרב, מול קם, ראו את זה מאות אנשים.
כמובן מוצא יום כיפור, הייתה לו לוויה ענקית, כולם באו ללוויה שלו, לא הייתה שום בעיה.
אז מי שסיפר לי אמר שכשסבא שלו ראה את זה,
אז הוא כמו משה התאווה לאותה מיתה, הוא מראה איזה זכות, איך הוא נפטר, כי אני גם רוצה.
אז בוא, זה לא קרה, וזה סבא שלו נפטר בראש השנה.
כאילו, האח נפטר בראש השנה.
אני בא לומר, לדבר על זה שיש איזשהו,
שהצדיקים, הקדוש ברוך הוא סוגר את זה יפה.
אתה רואה שהוא כאילו, אתה לא יוצא עם תחושה שהוא בזבז את הזמן, כאילו שהיה יכול עוד.
אני חושב שזה גם מה שמופיע אצל רבי עקיבא. מה כתוב אצל רבי עקיבא?
רבי עקיבא, איך הוא נהרג?
במסכות של ברזל, הרומאים הרגו אותו.
אז אתה אומר, חבל.
כאילו היינו יכולים להרוויח עוד רבי עקיבא. אבל במקור אחר כתוב שרבי עקיבא, מכמה הוא היה?
במאה ה-20.
הרומאים הרגו אותו כשהיה בן מאה ה-20.
אז מצד מדרגת קידוש השם ומסירות הנפש, רבי עקיבא הוא הרוג מלכות.
אבל שלא יהיה לנו צער שהפסדנו איזה יום אחד של רבי עקיבא בעולם, הוא היה בין 120.
מספר ימי חם מלא.
אז אומר כאן הבעל שם טוב, ובזה נסיים,
והוא שאמר הכתוב אלו למעשה בני ישראל,
לא יכתוב משה את מוצאיהם למעשה הם על פי השם.
פירוש משה כתב בתורה את המסעות, איך הם עומדים ברומו של עולם.
מתחילת יציאת האדם מרחם עמו,
עד באו לארץ החיים העליונה,
כדי שידע האדם את הדרך אשר ילך בה על פי השם, אבל ואלה הם עשיהם למוצאיהם,
היינו איך שינו אותם במעשיהם ללא טובים.
יש לאדם יכולת בחירה.
ולכך לא נאמר כאן על פי השם, ואבן זה,
והשם
יורד הוא בדרך הישר והאמת לפניו, אמן. שנדע למצות
כל תחנה ותחנה, כל מסע ומסע,
להפיק ממנו את המרב ולהיות כל הזמן מתקדמים והולכים מחיל אל חיל,
אמן ואמן.
שבת שלום רבותיי, חזק חזק ונתחזק.
