ואני רוצה להתחיל בתורה שלא הבאתי כאן,
אבל היא הקדמה למה שכתוב כאן.
תורה של הבעל שם טוב נפלאה מאוד,
שקשורה לפרשת השבוע, פרשת פרה אדומה.
התלמידים של הבעל שם טוב שאלו אותו
איך בא לזה ביטוי העיקרון שהוא קבע,
שהתורה יש לה תמיד קיום, אין לה ביטול אף פעם.
וגם מצוות שלא ניתן לקיים אותן,
הן נשארות.
הרעיון נשאר.
אז הם שאלו איך זה בא לזה ביטוי בפרה אדומה.
איזה דבר יש היום שהוא מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים?
זה העיקרון, הפלא של פרה אדומה,
שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. היא מטמאה את הטמאה מת,
סליחה, היא מטהרת את טמאה מת,
אבל היא מטמאה,
אומנם טומאה קלה, את מי שעושה אותה.
אז הם שאלו אותו, מהו הדבר,
איזה איכות,
ואז זה בראשית תובנה דבר נפלא מאוד.
תודה רבה, רבי שלום, חיילה שהטרחתי אותך.
אסלאם ודיק.
ברוך אתה אדוני אלוהינו, מלך העולם שהכול נהיה גאווה.
מה הוא ענה? גאווה.
חידוש עצום.
והוא אומר, הגאווה,
מתי אדם צריך אותה?
לפני המעשה.
כלומר, אם אדם בא, יש לו איזה אתגר, ואז הוא אומר, מי אני? מה אני? אני לא שווה?
אני כלום? אני זה?
זה יצר הרע.
אז הוא צריך מה? להתמלא בגאווה. מה זה מי אני? אני בן של מלך.
אני, השם יתברך אוהב אותי. אני הכי חשוב בעולם.
כל העולם תלוי בי.
נכון, לפי כך נברא אדם יחידי, כאילו הוא ינפח את עצמו
צורה מאוד מאוד, זה כדי שלא יבוש.
או, שנייה.
אומרים לאדם בוא תגיד איזה דבר תורה, לא, קדימה, אתה מסוגל.
זה טוב להתחלה.
זה נקרא, הוא מבחין שם הבחנה נפלאה מאוד, תכף אני אגיד אותה,
אני לאט לאט נזכר בתורה הזאת.
אבל הוא אומר, ברגע שעשית את זה,
אם שנייה אחרי שהתחלת, נשארת בגאווה, בום, זה מטמא אותך.
כלומר, זה טוב רק לסטארטר,
רק להתחלה, למנוע הראשון.
אבל ברגע, once אדם עשה את זה, מיד הוא צריך
לפרוש מן הגאווה, והוא מסביר שם דבר נפלא מאוד, וזה פרה אדומה, כן?
זה לא רק העיקרון שהפרה מטמאה ומטהרת בטובו נחת, אלא פרה אדומה, זה בעצמו גאווה.
כי הוא אומר, פרה זה פריצה, אדומה זה...
אז כאילו, היא טובה לטהר את המת מטומאתו,
מטומאת החידלון,
אבל מייד אם אתה נשאר עם זה, קצת נשארת, בום.
לדוגמה, האיש,
ככה הוא מסביר,
שמי שמזה את הפרה האדומה מכיוון שהוא לא צריך את הפרה האדומה,
הוא,
לא.
נגיד ככה,
מי שחווה טומאת מת,
אנחנו מפחדים שהוא הולך להגיד, אה, זה עולם זה לא שווה כלום,
כמו שדיברנו ביום שני.
זה עולם זה לא שווה כלום, אז צריך לעזות על הפרה האדומה, להגיד לו, מה קרה לך? אתה חשוב, אסור לך לוותר על עצמך.
הוא צריך את זה, אבל מי שמזה עליו,
צריך את זה או לא?
לא צריך. הוא בסדר. הוא רק... אז כיוון שלא צריך והוא מתעסק בגאווה, אז זה מטמא אותו.
מישהו מזה גם? אני לא יודע.
אני חשבתי גם על מזה, לא?
מה?
לא יודע. תביא, תביא, תביא אחריו.
מה כתוב?
איך, איך?
כולם, לא? המזה, השורף, כולם. ככה אני זוכר.
תביא רגע.
יכול להיות שבפסוקים כתוב רק זה.
מי ששורף בטוח, הוא התחטא בו ביום.
קודם כל, אתה צודק שהשורף
הוא טמא עד הערב, וכיבס בגדה, והשורף אותה.
לא, יש פה שניים.
ולקח הכהן עץ ארץ ועזוב שמית הולד, והשליך אל תוך שרפת הפרה, וכיבס בגדה בכהן.
אז מי שמשליך,
טמא.
מי ששורף,
טמא.
מי שאחרי זה אוסף את האפר, גם טמא.
וכיבס האוסף את אפר הפרה.
נכון?
רק מי שמזה לא?
לא כתוב, אבל לא.
אז יכול להיות.
ביזה הטהור על הטמא ואומרים לי...
הייתה להם, לא, כתוב, הוא מזה מהנידה יכבס בגדיו.
והנוגע במהנידה יתמד הערב.
אז גם המזה, הוא...
אה, רק הוא... מה?
כן.
כתוב, הוא מזה... אתה צודק שלא כתוב שהוא טמא, כתוב שיכבס בגדיו.
משהו שיש לו איזה טומאה מסוימת. טומאה קלה, אמנם, טומאה קלה.
טוב,
אז עכשיו, הבעל של הטומבר שם מביא דוגמה יפה מאוד.
אתם יודעים שיש איסור להקריב דבש,
נכון?
כי כל שעור וכל דבש לא תקרירו ממנו משל אדוניי. ככה חוראים הספרדים כל יום בפתיאום הקטורת.
נכון?
לעומת זאת,
מה מקריבים תמיד בקורבנות?
על כל קורבנך תקריב מלח.
מלח זה ענווה, זה צניעות, זה שפלות. מלח לא משתנה, מלח לא מתנפח, מלח לא מתקלקל.
מלח הוא יציב,
נכון?
ולעומת זאת דבש הוא... אז לא, אל תקריב דבש.
יש רק חריג אחד.
איזה קורבן מקריבים דבש?
כבר דברי מתיקה?
לא.
לא.
סוג של קורבן, כן.
ביקורים.
ביקורים זה משיבת המינים, זה דברים מתוקים.
אז אומר הבעל שם טוב, זה בדיוק העניין.
בביקורים כתוב את המילה ראשית, נכון?
ראשית!
קורבן ראשית, הביקורים נקראים קורבן ראשית.
קורבן ראשית אתה יכול להביא ביקורים. כלומר,
בשביל ההתחלה מותר להשתמש בגאווה,
מותר להשתמש בדבש הזה,
בשעור ובדבש, התחלה.
שנייה התעכבת עם זה, זה כבר אסור.
בשביל ההתחלה מותר להשתמש בגאווה.
שנייה התעכבת, זה מטמא.
ככה מבאר הבעל שם טוב את העיקרון
של הפרה האדומה. העיקרון הזה הוא בעצם עיקרון חינוכי מאוד מאוד חשוב,
שאפשר להשליך אותו.
תגדירו לי במשפט אחד,
מה עיקר התפקיד של הורים בחינוך ילדים קטנים?
מה הסיפור?
כשמחנכים ילד, למה צריך לחנך אותו? מה הדבר המרכזי? בכל... הרי עושים מלא דברים, נכון?
איך?
מסוגלות.
אתה מסוגל!
אתה מסוגל לעשות.
כלומר, ליצור מצב שהוא מסוגל, להתלבש לבד, לאכול לבד, ללכת. מסוגלות, יפה. מה עוד?
התלהבות.
גבולות.
אתה אומר, צריך לחנך לגבולות.
על ההתחלה גבולות.
ילד עכשיו עומד על העלת הזמן על ידי ארץ? לא, זה... לא, בסדר, אתה מציל אותו, אבל זה החינוך!
טוב, יצא טוב אצלך, אני מבין, ברוך השם. אם יצא טוב, אני לא אבקר לכם תוצאות.
אין מתכון, אבל חייבים לדבר על הכללות קצת אחרת אנחנו.
הדבר הכי מרכזי בחינוך ילדים,
לדעתי,
זה לתת להם את התחושה שהם האנשים הכי חשובים בעולם.
מבינים?
ילד צריך להרגיש
שהוא הכי חשוב בעולם.
זה הלב.
למדת אדלר?
מה למדת אדלר? איפה? היית בקורסים של אדלר?
לא, בסדר, זה היית בצבא.
מה אתה רץ לגבולות ישר?
מה קורה בין הגבולות?
הגבולות, הגבולות,
תקשיב, גבולות, אני מנצל את הזה שלך,
גבולות לא יכול להיות הגדרה חינוכית בפני עצמה.
היא לא יכולה להיות.
כי הגבולות זה כאילו מה לא, אבל חינוך זה מה כן, לא מה לא.
אז עכשיו בואו נגיד מה כן, אחרי שנגיד מה כן נגיד אוקיי, עכשיו הכן הזה הוא לא כזה, הוא צריך להיות כזה, אבל קודם כל, יש כאלה, העיקר זה הגבולות, תחזור עד שמונה, תחזור עד עשר, זה לא חינוך.
ילד,
ותכל'ה זה מה שאנחנו עושים, במיוחד כשהם קטנים, תחשבו על הדבר הזה, ילד קטן, כל היום מחבקים, קטן קטן עד גיל שלוש, בסדר?
כל היום מחבקים אותו, משקים אותו, פוצ'י, מוצ'י, מי חמוד, מי מטור, קניתי לך, הבאתי לך, החזרתי לך, לוקחים את זה. מה זה החינוך הזה? קלקול!
גבולות!
שים לו גבולות!
בסדר, אני מקטין בשביל ה... זה...
אתה מבין? עכשיו, אותו דבר...
עכשיו, מה קורה?
אם עוברים את השלב הראשון, זה קורה דבר מדהים.
ילד שמקבל את זה,
שהוא מרגיש שאוהבים אותו, שהוא בטוח במקום שלו,
שהוא ההוא והוא רצוי, קודם כל, הוא מקבל את ה...
המזון הזה,
אז הוא נרגע,
ואז הוא יכול, הוא פנוי, להסתכל ולראות שיש עוד עולם חוץ מסביבו, והוא גם יוכל לתת אחר כך, בסדר?
אנחנו ודאי לא נמשיך לחנך ככה ילד בגיל 13, בגיל 14, ממש לא, נכון? שם נתחיל להגיד, תקשיב, אתה לא רואה שיש עוד אחרים,
יש לך אחים, תתחשב, נכון?
אבל זה קודם כל, כי התחלנו איתו בראשית, בראשית אני מתכוון ממש הגיל הצעיר, נגיד עד גיל 5-6,
מה שהגמרא אומרת שעד גיל חמש-שש, ספי לקטורה. אתה רק מרכך אותו מגיל חמש-שש, אתה יכול להתחיל לזמין דרישות.
אבל בגיל הזה, מה שנקרא, גיל הרך,
כל הזמן, אתה חמוד, אתה אהוב, אתה רצוי, אתה מתוק, אוהבים אותך, אתה חמוד, חיכינו לך, אתה רצוי וכו' וכו'. בוכה, ניגשים אליו, מה קרה? ניתן לך את זה, ניתן לך את זה. כאילו, נכון.
יש כאלה הורים שהם, לא יודע, לוקחים את החינוך שצריך לחנך ילדים בגיל הנעורים,
ומנכיחים אותו על תינוקות.
הוא בוכה, אין לו מה לבכות, החלפת לו, כן, הוא אכל, זהו, לא צריך לבכות, לא צריך לגשת. שומעים את הדלת, הוא יירגע.
בסוף הוא נרגע, באמת בסוף הוא נרגע, כי הוא התייאש.
ילד קטן בוכה, ניגשים אליו.
יושבים לידו, נוטפים אותו עד שהוא נרגע. הוא צריך להרגיש את זה.
זה הראשית, זה האהבה, זה ה...
אחרי שיש את האהבה, הוא פנוי. ילד שלא קיבל את האהבה הזאת בגיל הבסיסי, הוא יחפש את כל החיים.
כל החיים הוא יחפש אותה, הוא יחפש כאילו... ואז הוא יהיה מבוגר
שנורא נורא רוצה למשוך תשומת לב ומבקש שכל הזמן יתייחסו אליו.
אז זה ממש דומה לעיקרון הזה. זה דבר שהוא מטהר ומטמא. בגיל הילדות זה מצוין.
אתה מעניק לילד ביטחון, אתה אומר לו, תשמע, אתה רצוי, אתה אהוב.
קראתי לפני הרבה שנים איזה כתבה,
לפני הרבה שנים.
היה פה פעם בארץ,
כבר תופעה שנראה לי אין אותה,
היו מביאים ילדים לאימוץ מכל מיני מדינות בחו״ל.
אז זה ממש היה לפני הרבה שנים שכל הסיפור של הפוריות היה פחות מפותח.
אז אנשים, בקיצור, היו מביאים ילדים, הולכים לרומניה, אני זוכר אז היה רומניה,
הולכים לבתי יתומים, לוקחים ילד משנתיים ומביאים אותו לארץ.
מתי זה נפסק?
זה נפסק כשהביאו ילדה אחת מברזיל,
גם כן הלכו לבית יתומים,
הייתה בת שנתיים, הביאו אותה, גילו אותה פה איזה עשר שנים, ואז ההורים שלהם מברזיל
גילו אותה שהיא פה.
כלומר, התברר שחטפו אותה ואז היה משפט וצריך להחזיר אותה לברזיל.
אז הפסיקו את כל העניין הזה.
על כל פנים, עקבו אחרי הילדים הללו
שנלקחו לאימוץ, כאילו, בגיל שנתיים יחסית,
נלקחו לאימוץ וראו שהבחינת,
הרבה מהם הגיעו לפשע והרבה מהם הגיעו לאלימות,
למרות שהם גלו במשפחות טובות כאן בארץ.
ואז התחילו לדבר על המשמעות של מה קורה כשהיה חסר לך בגיל שנתיים-שלוש, את הדבר הזה, הבסיסי הזה, שהוא האהבה והקרבה והחום.
עכשיו, את אותו דבר, אם תעשה בגיל מבוגר, אתה תקלקל את הילד.
באנגלית אומרים מפונק, אומרים באנגלית ספוילד.
וספוילד זה גם מקולקל. אתה מפנק מישהו, אתה מקלקל אותו.
נכון? ואתה ממש יכול לראות את זה, שילדים, כאילו, ברגע שהם מגיעים לגיל יותר מבוגר,
צריכים כבר לדעת להתמודד.
מי אמר כאן, מסוגלות.
הכל הולך ביחד, אבל הלב בילדות, בגיל הרך,
אתה יקר, אתה חשוב, אתה רצוי, אתה אהוב, אתה חביב, אתה מתוק.
אז ילד מקבל את הביטחון שהוא באמת,
הרב הולווה אומר הגדרה מדהימה בעיניי.
ממש איזה, ראיתי את ההגדרה הזאת, אורו עיניי.
הרב הולווה שואל, אתם יודעים, הרב הולווה היה מגדולי חכמי המוסר של הדור הקודם,
כתב ספר על אישור,
שני ספרים, הרבה ספרים.
ויש לו גם ספר קטן מאוד וקטן הכמות ורב האיכות שנקרא זריעה ובניין בחינוך, כחול כזה.
אז הוא שואל,
למה
כל בעלי החיים, איך שהם נולדים,
אז הם שעתיים אחרי זה כבר הולכים.
זה על הרגליים. האמת לא כל בעלי החיים.
האריות הם שבועיים לא רואים, אבל
אחרי שבועיים האריה כבר מתרוצץ.
ורק תינוקות של בני אדם,
אז לוקח להם המון המון זמן עד שהם מצליחים בכלל ללכת,
לוקח להם המון זמן עד שהם בכלל מבינים מה זה סכנה,
מה זה לא סכנה,
וצריך להשגיח עליהם עד גיל שלוש, שלא יכניסו דברים לפה ולא ילכו ולא יחזור וזה.
זה כאילו תקלה בייצור, נכון? היה צריך...
אז הרב הולבה אומר, ההיריון של בני אדם מחולק לשניים.
יש לו הריון גופני,
תשעה חודשים,
ובשנייה הראשונה שהוא יכול לצאת בצורה טבעית מהבטן של אמא שלו, מוציאים אותו,
הוא מתחיל את שלב ב' של ההיריון,
זה נקרא הריון חברתי.
זה ברמת הריון.
באותה רמה זה הריון חברתי. חיבוק, נישוק, הנקה.
כאילו זה, הוא עובר, כיוון שהאדם הוא יצור חברתי, הוא צריך לעבור הריון חברתי.
ומי שיקח ממנו השלב הזה, בהיריון החברתי נמשך עד גיל שלוש בערך.
מי ש... כי עד גיל שלוש זה דבר מדהים.
נכון, אנחנו רואים, ברוך השם, רואים פה ביחד, יש לנו,
הנכד שלנו,
אז אתה רואה איך ילד גדל מגיל אפס עד גיל שנה.
אי אפשר להאמין שבדינות ככה בעגלה נהיה בן אדם, יש בן אדם עם רצונות, עם פרצוף, יש בן אדם.
אחרי זה מגיל שנה עד גיל שנתיים, אחרי זה עד גיל שלוש.
מאפס עד גיל שלוש זה כנראה
השינוי הכי גדול שאדם עובר בחיים שלו.
נכון?
ואף אחד מאיתנו לא זוכר כלום מהגיל הזה.
כלום.
הזיכרון הכי מוקדם של אלף, יש כאלה לא זוכרים, גם היה אתמול בבוקר, אבל הזיכרון הכי מוקדם של האנשים זה מגיל ארבע,
ארבע, ארבע, זה הזיכרון הכי מוקדם.
אתה זוכר משהו לפני גיל ארבע?
משהו אחד, שלוש וחצי.
אתה זוכר,
חלקה אתה זוכר, כן, את החלקה יש כאלה זוכרים, אם אתה זוכר את החלקה או אתה זוכר את התמונות שראית מהחלקה, יש כאלה, מה?
מה? יכול להיות שזה התמונה שראית מהחלקה, יכול להיות שזה הצטרף, על כל פנים,
ודאי לא זוכרים כלום מלפניכם.
עכשיו אתה אומר אז איך זה יכול להיות? הרי אנחנו יודעים שקרו כאן דברים מאוד משמעותיים בגיל הזה.
זה ברור שהילד היה עם תודעה, עם תובנה, הוא דיבר, הוא שאל, הוא צחק, הוא עשה מלא דברים.
זה נכנס לתוך האישיות ונמצא שם. ואז אחרי הדבר הזה צריך לשים גבולות, למסוגלות ודברים חשובים, אתם אמרתם, ודאי.
הגמרא אומרת עד גיל חמש-שש,
גיל הרך.
מגיל שש אפשר להתחיל קצת אתגרים.
ככה אתה מעט מעלה. עד גיל 12-13 שאתה יכול להיות, יאללה, תתחיל ל...
אבל זה ה... אז אני רוצה להגיד שהעיקרון הזה של הבעל שם טוב,
של טהרה וטומאה. אם היינו עושים אותו דבר,
את אותה התרוצצות מסביב לילד טיפה יותר גדול, זה מטמא אותו. כאילו זה הופך אותו למפונק, הופך אותו לאחד שחושב שהכל מגיע לו,
לאגואיסט, אף אחד לא יהיה חבר שלו.
זה, כן, תסמונת הילד היחיד, שכולם מתרוצצים סביבו וכל זה.
בגיל מסוים זה מתאר, בגיל אחר זה מטמא.
אז זה הסיפור של הפרה האדומה והגאווה.
כאן,
בתורה שלפנינו,
יש כאן עוד עניין, עוד איזה זווית על הגאווה.
בואו נראה.
אדם, האדם, אף על פי שיש בו גדלות וגאווה,
ונדמה לו שהוא למדן גדול ויחסן,
הוא בעל מידות
טובות וצדיק וירא ונעים ונחמד,
ולפי מעלתו היה ראוי
שלא להתחבר ולפנות לשום אדם.
כן, כלומר, מצד עצמו האדם אומר,
מי ידמה לי ומי ישווה לי,
ומה אני עכשיו פה אתחיל לדבר עימם, אבל לא נעים לו, למה?
כי אם אני אהיה כזה, אז יחשבו שאני גאוותן.
אז מצד הלא נעים, הוא מתחיל לדבר עם כולם.
כלומר, כשלא יחזיקו לבעל גאווה,
וסובר שמצווה להיות עניו,
על כן עושה עצמו גם כן עניו.
שמעתם?
עכשיו כאן,
הוא מיד יגיד משל, אבל כאן אנחנו נחשפים לדברים שהם לתובנה מאוד מאוד עמוקה, צבע על שם תום.
יש דברים שמצד אחד התורה מצווה אותם,
מצד שני אם אתה עושה אותם כמצווה, הרסת אותם.
אתם מבינים מה אני אומר?
לדוגמה, התורה מצווה לתת צדקה לעני.
תרגום שלי,
התורה מצווה שכשאתה רואה אדם שאין לו,
תהיה איתו, תהיה אמפתי, תעזור לו, תסייע לו.
בסדר?
זה מה שהתורה מצווה.
מה יכולה להיות הטעות? אדם מגיע לעני, הוא אומר, הו, הנה אני!
נו, ברוך השם, זכיתי במצווה.
יש בדיחה.
מספרים, אתם יודעים, צריך לתת לקראת פורים,
נתנות לאביונים.
צריך שיהיה אביון. אז הבריסקרים הם תמיד כאילו מדקדקים במצוות. אז בריסקר אחד אומר לחבר שלו בחנוכה, אתה שומע?
אני מצאתי עני, עני ממש.
מצאתי עני אמיתי שאפשר בפורים. אומר לו, איפה? שמתי אותו במערכת, איפה? סגרתי אותו,
או שלא יתפסו לי אותו עד פורי.
אני מגדל אותו עד פורי.
כלומר, העני הוא חפצה בצורך שלי לקיים את המצווה דרכו.
אני לא רואה אותו באמת.
אני לא רואה אותו.
הוא מבחינתי מהווה חפץ לקיים את המצווה.
בסדר?
ניתן דוגמה יותר קיצונית. יש ברכה.
כשרואים אנשים משונים.
מי שרואה את הלבקן, מי שרואה את זה, אז הוא מברך.
מי שרואה את המור...
כן, מי שרואה אדם מאוד מאוד יפה מברך שככה לו בעולמו
מי שרואה אדם זה מברך שמשנה הבריות. אז מה הכוונה משנה הבריות? אתה רואה מישהו, אז תעמוד בצד
ברוך משנה הבריות, תקווה שבכל אתה בורא את הכול
עכשיו מישהו אומר, נו!
הנה ברכה! בחיים לא בירכתי את הברכה. אתה יכול רגע לבוא? תעמוד שנייה רגע, תעמוד שנייה רגע, תעמוד ישר,
נראה אותך ישר, שאני יכול לברך לך להישר מלכות.
תקשיב, נו, תעלה ברוך הוא בר שמו, נו, זיכית את הרבים, ברוך הוא.
ברוך השם שעשה אותך מכוער, ככה אפשר לברך לך.
קיים מצווה, נכון? אז זה...
אבל התורה ציוותה אותנו.
התורה ציוותה את האדם להיות טבעי.
כאילו זה ה...
נכון?
גם ענווה.
אם אדם
וגם חסד,
אני זוכר שכשגרנו בנצרים,
בנצרים היה יישוב מדהים, כן?
ובגלל האופי המגורים ואופי ה...
קיצור, אתה נמצא כל הזמן בסוג של מתח ומתקפה, אז בנצרים היה יישוב מאוד משימתי.
צריך לעשות משימות.
הכל היה ככה, להביא משפחות, לקלוט משפחות, לארח, הכל היה ככה.
אז פעם אחת התעוררו בעיקר נשות היישוב הקדושות, שאין מספיק,
אין מספיק הווי חברתי בין המשפחות. אז אמרו,
אז בואו נגיד שכל משפחה תזמין משפחה אחרת לכוס קפה.
ישר זה נהיה משימה.
הגיעו, טוב לא, מזה, היא מגיעה.
באנו לכוס קפה.
כאילו, באנו כזה.
עכשיו, כוס קפה, אתה יודע, זה גרים, שכנים, דופקים, כנסו רגע, בואו תשתו. כאילו, זה, נכון, ברגע שאתה הפכת את זה למבצע,
מבצועים, אז בסדר, זה קורה, אבל זה איבד את ה...
אחרי זה נורא צחקנו על זה, שזה ככה יצא, וזה כמובן,
אנשים גם הזמינו לכוס קפה, הכל בסדר, היה מאוד... אבל כאילו אתה, יש דברים שאם תעשה אותם כי הם מצווה, אז זה לא.
ענווה היא אחת מהן.
אם אדם אומר, אני רוצה להיות ענו, כי צריך להיות ענווה, כי יש... אז זה כבר לא ענווה.
ענווה זה תחושה אמיתית של האדם, פנימית, טבעית,
שיש לו מה ללמוד מכל אחד,
ושיש בו חסרונות רבים,
זה שהסביבה לא יודעת אותם, זה לא אומר שהם לא קיימים.
ושהוא כל הזמן רגע מודה לקדוש ברוך הוא על מה שנתן לו.
וזה לא, הוא לא עושה את זה בצורה מאולצת,
הוא לא עושה את זה כי אמרו לו, הוא לא עושה את זה כי הוא חייב,
הוא לא עושה את זה, הוא עושה את זה כי זה ככה.
בסדר?
אז זה המשפט הראשון.
כן, רק שלא יחזיקו לבעל גאווה,
סובר שמצווה להיות עניו,
על כן עושה עצמו עניו. ומשל למה הדבר דומה?
ליושב על עגלה וישן.
אחד עלה על עגלה ונרדה.
ונוסע עמו בעל העגלה על הר גבוה.
ואחר כך, כשהוא בא על ההר, הדרך ישר.
ואחר כך, אם נתעורר האדם הישן, אומרים לו שהוא על ההר, אינו מאמין,
מפני שאינו רואה שום סימן.
אך התוודע לו, כשירד מן ההר בשיפוע השני. כן, הוא נרדם, עולים, אז הגיעו להר, הוא אומר, תשמע, אתה יודע, הוא על ההר, אה, נו, איך, אנחנו נוסעים ישר.
כשהוא ירד, הוא ידע.
כן האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות.
שמעתם?
האדם נולד
למרחב הגאווה.
האדם נולד לשם, על הגבות.
כך אומר הבעל שם דוחפור. יש יצר לאדם להתגאות, להתפרסם,
לספר על עצמו. גם את זה רואים אצל ילדים.
אני עשיתי אבא שלי יותר, אני... נכון, שם זה חמוד.
ובהמשך נלמד אותם למתן את זה.
אבל למה זה ככה?
למה ילדים נוטים להתגאות? כי אדם נולד למרחב הגאווה.
כן?
יש סיפור יפה שלא קשור לזה.
סיפור על הצדיקים.
סופרים שאדם אחד טיפס, טיפס, טיפס, נגיד לאברסט, ההר הכי גבוה, טיפס, טיפס, טיפס, היה ככה ספרים, טיפוסים מסוכנים מאוד לאברסט.
נהרגו שם מאות אנשים בטיפוסים האלה.
עד היום הגופות שלהם הם שם, אתם מכירים.
בגלל שזה מזג אוויר קר וזה, הגופות,
יש לנו כמה משלחות שזה עד היום תעלומה, מה קרה איתם,
וחלק גילו, חלק לא גילו.
אז יש איזה אחד שטיפס לאברסט,
זה נהרג שם, היה שם מכתב לאשתו שהוא לקח, ואז הבן שלו ניסה לטפס אחריו, מכירים את הסיפור הזה,
ולהביא את המכתב שהוא כתב לאשתו,
זה אימא שלו, משהו כזה.
אני הורס את הסיפור, הסיפור יפה, אני איזכר בו ואני אספר לכם אותו פעם הבאה,
כי הוא ממש סיפור יפה.
הסיפור היה, לא, סליחה, הסיפור היה שהוא הבטיח לאשתו,
אה, זה היה הסיפור.
זה היה הסיפור.
הוא הבטיח לאשתו שכשהוא יגיע לפסגה של האברסט,
הוא ישים שם את התמונה שלה.
והוא נהרג.
מצאו אותו איזה 30 מטר מהפסגה,
אבל לא יודעים
אם הוא נהרג אחרי שהוא הגיע לפסגה והתחיל לרדת,
או שהוא לא הגיע לפסגה.
איך נבדוק? אם התמונה בארנק או לא?
אם התמונה בארנק, אז הוא לא הגיע לפסגה. אם התמונה לא בארנק, הוא כן הגיע.
והבן שלו גם היה מטפס הרים, אז אמרו לו, הציעו לו, בוא תטפס,
תגיע לגופה של אבא שלך שעוד קפוא שם,
מצב טוב, תחפש בערנק.
אז הוא אמר, זה לא משנה לי.
מבחינתי הוא בכל מקרה הגיע. מבחינתי הוא כאילו...
אני אעביר את הפנייה שלך להנהלת ההימאליה.
יש שם המפלות שלגים.
רוק צור, אני חוזר למשל הראשון. אחד טיפס, טיפס, טיפס, טיפס.
מגיע לראש הזה, הוא רואה שם ילד.
הוא אומר לו, איך הגעת לפה?
אני מטפס פה בשקה, איך אתה פה?
הוא אומר לו, לא יודע.
אני נולדתי פה.
זה משל הצדיקים.
אדם התאבד, התאבד, התאבד, בסוף פתאום הוא גם מגיע איזה מישהו,
הוא אומר, תשמע, אני נולדתי פה, אני...
טוב, אז זה, אבל לא קשור אלינו,
זה סתם, נזכרתי בזה.
פה הוא מדבר על כך שהאדם נולד, על זה שהוא גבות,
לא יבחין בגאווה שלו, אלא כשירגיל את עצמו בתכלית הכניעה.
כשאדם מרגיל את עצמו בתכלית הכניעה, אז הוא מתחיל לשים לב
לנגיעות הגאווה שיש בו חלילה, כן? איך? אז איך מגיעים לקנייה?
על זה שהכיר גדולת יוצר בראשית ושפלותו.
כי אי אפשר, שפלותו של האדם הכוונה, כי אי אפשר למי שהוא דבוק בהשם יתברך
באהבה ויראה שיבוא לידיך חטא,
קל וחומר, שיהיה דבוק באיזה תאווה או גאווה חלילה.
כי הלא השם יתברך קדוש ומובדל מכל החומריות.
זה דבר גם כן נפלא.
אני רוצה לספר לכם סיפור נוסף,
הרבה סיפורי צדיקים זה טוב,
ושמעתי מהרב נחמן גרוסמן,
שהוא אחיין של הרב גרוסמן ממגדל העמק.
זה סיפור שיסביר את השורה וחצי.
הוא סיפר שפעם באו לדוד שלו
איזה משפחה, זוג,
שהבן שלהם רצה להתחתן עם גויה.
אז הם באו לרב גרוסמן.
אז הרב גרוסמן אמר להם, אני לא יודע מה לעשות, בואו נלך לרבי מיללוב.
זה הרבי של הרב רוסמן.
ותבקשו מהבן שלכם אם הוא מוכן לבוא איתנו.
אז הם פנו לבן והוא הסכים, הוא אמר, אני מוכן לבוא.
יפה, נסעו לרבי מיללוב, נכנסו,
הבן נכנס, ההורים נשארו בחדר המטלה עם הרב גרוסמן,
שעה שלמה,
וכשהוא יוצא, הם שואלים אותו, נו, מה, מה היה?
והוא אומר, היה מצוין,
לא, אבל מה, לא יודע, הרבי דיבר איתי, מה, אדם מאוד נחמד, אדם מאוד נעים,
מתעניין בי, שאלמה שלומי, וזה, סיפר לי על עצמו, על המשפחה שלו,
נו, ו... זהו, כלום, לא,
הם לא הבינו.
הרב גרוסמן אמר להם, גם אני לא מבין,
תיסעו, אני אכנס. אז הם נסעו, נכנס לרבי מילוי, הוא אמר לו, רבי, הבאתי את האנשים האלה כי הבן מתחתן עם גויה.
והרבי אמר לו,
אני לא דיברתי איתו מילה אחת על הבחורה שלו.
אני רק גרמתי לו שהוא יאהב אותי.
ואם הוא יאהב אותי, הוא לא יאהב אותה.
איתי זה לא הולך ביחד.
הבנתם?
זה מה שהוא אומר כאן.
כשאדם מתבונן,
אדם מתבונן על עצמו.
הוא אומר, מה אני יכול לעשות?
מה אני יכול לעשות?
אני רואה עובדתית שיש לי יותר כסף מאחרים,
יש לי יותר חוכמה מאחרים,
אני יותר... עובדתית, מה שאפשר להתווכח. נכון, היום
לא בעיה להשוות.
אני רואה,
רואה, כמו המן.
אני אספר להם את רוב אשרו ורוב בניו, אשר גדולה בן ארץ.
טוב, זה לא פוליטיקלי קורקט להיות גאוותן, אז אני גם יען וטען.
אני אגיד, לא, שום דבר, חבר'ה, לא, זה לא אני, זה הכל זכות אבות,
תדעו לכם אבל בתוך הלב אני יודע את האמת יאללה מה זה אתה בטלן אתה לא למדת אתה זה לכן אם הייתם כמוני הכל היה כמו שצריך
זה כאילו
זה אם אדם עסוק בעצמו ובסביבה אבל אם אדם מתבונן ודבוק בהשם יתברך
הוא אומר וואי וואי איך אני לא מול ראובן ושמעון שלידי איך אני מולו
מול מה שהוא מצפה ממני
אז ככל שאדם יותר מוכשר ככה הוא יותר מודאג
צריך להיות למה?
מי אמר שאני מוציא את זה לפועל?
כמו שצריך, מה שמצפים ממני.
כן, איתן.
יש אפשרות שלישית.
אתה אומר, מה עדיף?
הדבר העדיף זה שאדם יהיה איש אמת, אמיתי.
בשביל זה אנחנו לומדים פה לכתחילה.
אז עדיף שלא יהיה גאוותן, ועדיף שלא יהיה אנבטן מזויף. עדיף שיהיה אנבטן באמת.
אבל השאלה היא איך אדם נהיה אנבטן באמת, אז תלוי על מי אתה מסתכל.
אם אתה מסתכל על הקדוש ברוך הוא, זאת אומרת, וואי וואי, הוא נתן לי את זה ואת זה ואת זה ואת זה ואת זה,
ואני בקושי מנצל שני חלקים מתוך הדבר הזה.
ואז אדם באמת בהכנעה ושפלות, הוא באמת במקום הזה.
זה מה שהוא אומר כאן.
וכן האדם
נולד על זה ההר, שהוא הגבות,
לא יבחין זה, אלא כשירגיל את הצום בתכלית הכניעה, על זה שיכיר גדולת, יוצר
בראשית ושפלותו,
כי אי אפשר למי שהוא דבוק בהשם יתברך,
באהבה ויראה
שיבוא לידי חטא, כן? קל וחומר שיהיה דבוק באיזה תאווה או גאווה חלילה,
כי על השם יתברך קדוש ומוזל מכל חומריות. אם אדם דבק בקדוש ברוך הוא אז הוא לא יהיה...
תראו, אני אגיד לכם,
שמעתי פעם אחד הצדיקים שאומר, תראה, גאווה זה לא אסור ולא מותר, זה פשוט מסריח.
זה פשוט מסריח. איך אפשר להתגאות?
איך אפשר להתגאות?
אתה כאילו, אתה מתנבא, אמרו לה שם, הקב' נמצא כאן, והוא מלא כל על מין, מסובב כל מין, והאדם מתגאה.
אתם יודעים שרב זושה אומר, אני פה לי,
הוא לא היה מסוגל לצאת את המילה אני מהפה.
הוא לא יכול להגיד את המילה אני.
הוא היה אומר, זושה.
והיה בירושלים רב חשוב,
שקראו לו הרב שלמה מנהר.
שמעתם עליו?
מנהר זה תרגום של,
תתרגם לי מנהר,
ברגמן.
ברג זה הר, מן זה מה.
מנהר, הוא תרגם.
הוא האבא, יש לו ארבע בנות ובן נראה לי.
בת אחת שלו נשואה
לרב העמי שטרנברג,
בת אחרת נשואה לרב חיים שטיינר, בת אחרת הייתה נשואה, נפטרה,
לערבי סחר גוילמן. כל הבנות שלו נשואות לתלמידי חכמים. הוא נפל בשבי
במלחמת השחרור ברובע היהודי.
לפני שהוא נפל בשבי הוא קרא לבנות שלו ואמר להן, תזכרו, הדבר הכי חשוב בעולם זה תורה.
אם אני אמות ואני לא אהיה כאן ואתם תגיעו להגיד לחתונה, תתחתנו רק,
הוא היה גר ביסודו מהלך הזה בירושלים, אחרי זה הוא היה הרב של שכונת בית וגן עשרות שנים.
רב שכונת בית וגן, תלמיד חכם עצום, אני זכיתי
לראות אותו.
כשלמדתי בירושלים הוא היה בחיים,
ושמעתי ממנו כמה פעמים שיעורים, תלמיד חכם של פעם, אתה יודע, כאילו,
תלמיד התפרסות של שולחן, אמרו לו משנה ברורה, ככה.
הוא, אחרי שקראתי את זה עליו, שמתי לב שככה הרבה תלמיד חכמים.
הוא לא היה מוציא מהפה את המילה גאה.
לא היה מוציא.
והסיפור,
הוציאו עליו ספר, הספר נקרא ההר הטוב הזה, על הרב שלמה מנהר.
אחד החתנים של הנכדות שלו
מספר שהיה שבע ברכות.
והוא חתן, הצטרף למשפחה כזאתי נכבדה, אז כשהוא התחיל לדבר,
ביקשו לו לדבר דבר תורה, אז הוא התחיל להגיד, אני ממש מתרגש ושמח ואני ממש גאה שהצטרפתי.
בדיוק, בדיוק.
הוא רק אמר את המילה גאה, הרב קפץ, אל תגיד גאה! הוא לא אמר אותי, לא גאה, אין גאווה. מה, תגיד שמח, תגיד מודה, תגיד...
הוא לא הסכים שישתמשו.
אחרי זה ראיתי פעם איזה ריאיון עם הרב עובדיה,
שאיזה כתב שואל אותו, כבוד הרב בטח מאוד גאה על מה שהוא עשה עם אל המעיין. עוד פעם, הרב עובדיה, בטח קופץ, לא גאה, שמח.
שללו את המילה הזאת על הסף.
שללו.
גאה בך,
מעריך אותך, או אני גאה בעצמי, אני גאה בכם, חבר'ה, בצבא זה מאוד, גאה בכם.
המילה הזאת צריך למחוק אותה.
שמח בכם,
אני מודה על הזכות להיות איתכם.
אין גאוות יחידה. מה? אין גאוות יחידה. יש גאוות יחידה. שמחת יחידה. לא,
לא, לא, לא, לא, לא, דווקא זה אפשר.
כתוב על ישראל גאוותו.
על ישראל, דברים כלליים, גאוותו. כבוד לאומי, עם ישראל, גאווה לאומית, זה כן.
אבל על בן אדם ספציפי להגיד, אני גאה בך, או אני גאה, אני גאה, אני גאה.
גאוות יחידה, גולני, גולני. מישהו אמר לי, גולני זה גוף ונפש למען נצח ישראל.
חזק, אה?
עכשיו היה משהו מאוד מרגש, איזה אחד היה צריך תרומת כליה,
אז החברים שלו פרסמו,
איך רואה, זה נהיה לי גדוד 12 או 13, לא זוכר איזה גדוד.
חבר'ה, גולני, אח שלנו צריך תרומת כליה, מי תורם וזה,
וזה גולנצ'יק, תרם לו.
הם יצטלמו ביחד עם הדגל של גולני, בטח, מה זה, יש לנו כל הכליות של כולנו,
הכל ביחד.
גולנצ'יקים.
כן, הם פחדו לקחת כליה של צנחנים, שלא יעלה להם אייקיו.
אתה מבין, עופר, זה רציני מאוד.
אז לשלול את הדבר הזה. אם אדם דבק והשם יתברך, הוא אפילו לא מסוגל להוציא את המילה מהפה.
המילה גאווה.
אלא יהיה ליבה מלא תמיד, פחד ירה מהשם יתברך, תמיד,
ויהיה בוער באהבתו בלבו תמיד, כמו שכתוב הרמב״ם בסוף ספר מדע,
כיצד הוא אהבה ראויה וכו', וזה אי אפשר לקנות,
כי אם על ידי תורה לשמה ותפילה בדבקות והתלהבות הלב,
ובכפיית כל הכוחות למחשבות זקות וטהורות להשם יתברך.
תמיד ובפרישות מכל התענוגים.
ואין צריך לומר פרישות עבירות קלות כחמורות.
זאת אומרת, הדרך להשגת ענווה זה על ידי לימוד תורה לשמה ותפילה. למה?
כי האדם מתפלל,
אתה אומר ככה, אם תפילה זה דבר חשוב, צריך טיפה להתאמץ עליה.
אז אדם מתפלל,
אז הוא מתפאר מול השם יתברך, אז הוא כל הזמן נזכר איפה אני נמצא ואיפה אני צריך להיות.
שם אותו במקום של ענווה אמיתית, אמיתית, לא...
אבל בני אדם זלזלים בתפילה!
היחי אליהם דבקו בהשם יתברך על ידי התורה.
שמעתם?
זו עוד הבחנה נפלאה בחסידות גם כן.
היחס בין תורה לבין תפילה.
אדם לומד תורה,
הוא עדיין חשוד על הגאווה. למה?
כי תורה זה מעניין.
אתם יודעים שתורה זה מעניין?
באמת זה מעניין.
פשוט מעניין.
עכשיו אני סיימתי לכתוב מאמר על איזו סוגיה בספר שמואל,
על בני ערפה.
בני ערפה, הבנים של עורפה, אלה שבסוף ספר שמואל יש להם איזה פרק לא מובן, משהו בבני ערפה, מלחמות, איש בי, בן אוף.
הקדוש ברוך הוא שלח לי איזה קובץ בשבת לפני שבועות,
והסוגיה התבהרה בצורה נפלאה, כתבתי אותה, ואז אני נהנה, חבר הכנסת אמר, אני כל הזמן משפץ וזה, שלחתי פה, שלחתי שם, שלחתי לידידיה משולמי, שהוא ככה, יש לו ראש בתנ״ך,
שייתן לי הערות, ולעוד שני חבר'ה אצלנו בקהילה.
תענוג, מה אני אגיד לכם, אני לא מרגיש שהזמן עובר,
כשאני כותב את המאמר הזה.
אז יש בזה גם העניין אינטלקטואלית.
אני לא עכשיו אומר, אני עכשיו לומד תורה, לברר שם שמה. כן, אני רוצה, אבל אתה...
לעומת זאת, בתפילה אין משחקים.
תפילה אתה עומד מול השם יתברך.
זה הכי הכי פנימי.
אז שם הכי הרבה משיגים על הווה.
הוא אומר, אבל בני האדם זלזלים בתפילה, איך יהיה להם דבקות בהשם יתברך על ידי התורה?
באמת אינם לומדים רק מצוות אנשים מלומדה, למעניך כאמור.
ועל זה אומר הכתוב, אוי, חכמים בעיניהם.
זה קורה, וזה קורה בזוהר, מה שקוראים בזוהר, חסד דאבדין לגרמאי, הוא אדם לומד תורה, לעצמו,
הוא גם נהנה הנאה אינטלקטואלית, וגם בסוף הוא אומר, וואי וואי, כמה שכר יש לי בעולם הבא, כמה תורה למדתי,
במיוחד בשבת, עובד תורה בשבת,
זה הכל מורכז רק בעצמו,
רק בעצמו. הרב אשלג היה אומר, אתם יודעים שאצל הרב אשלג יש
עבודת השם זה רצון לקבלה, רצון לנתינה.
בסדר? זה כאילו עבודת השם. האם יש לך רצון לקבלה או רצון לנתינה? הוא אומר, הדתיים יש להם הכי הרבה רצון לקבלה. הם רוצים גם עולם הזה וגם עולם הבא.
הם רוצים לקבל הכול.
רוצים רק עולם הזה, אבל רוצים גם ללמוד תורה, גם ליהנות מלימוד תורה.
ראו פעם אחד מעשן סיגריה ולומד קצות.
אמרו לו, תגיד, אתה לא מתבייש? ככה לומדים קצות? הוא אומר לו, ככה מעשנים סיגריה.
נהנה, נהנה אינטלקטואלית, ככה זה.
וגם אם היה לי עולם הבאי, אני שכר כי למדתי תורה.
ולכן אנחנו פוגשים את התופעה המדהימה.
אני חייב, אולי אני אדבר על זה גם בקהילה,
כי כבר זה נראה לי עבר את הגבול.
אתה יודע, זה שאדם לומד תורה תוך כדי תפילה,
זה כבר כתוב בגמרא, מסכת ברכות.
רב ששת כותב,
בזמן קריאת התורה, רב ששת אומר,
אנאן הם בשלהם ואנחנו בשלנו. היה הדרקולי תלמודי בזמן קריאת התורה.
בסדר,
אבל כשאתה רואה אנשים יושבים בזמן התפילה,
ולא תגיד יושבים עם איזה, אתה יודע, עובר על חומש רשי. גמרא פתוחה, מסכת יבעמוד, דף יומי.
צריך לתפוס ראש.
התפילה מפריעה לו ל...
אז את מי אתה עובד? את הדף גמרא, את האינטלקט שלך, את ההישגיות שאתה רוצה, או את השם יתברך? כי השם יתברך עכשיו תדבר איתך, הוא נמצא כאן בדלת.
חכמים ביניהם!
דאבדין לגרמאיו.
בעיקר התורה לשמעי, לבוא להידבק במי שנעלם בלהיות מרכבה אליו.
זה שאמרו חז״ל, דבר קטן ודבר גדול. דבר גדול מעשה מרכבה,
דבר קטן, הוויות אבא, אדר אבא, מה שכתבתי להם, כן.
טוב, לא הספקנו את הפסקאות האחרות, אבל למדנו הרבה על הגאווה ועל הענווה, שנזכה להיות בענוות אמת, אמן ואמן.
רבותיי, בשבוע הבא, בשעה הזאת בדיוק,
אני מעביר שיעור בכנס בכל לבבך,
אשר מטעם ישיבת רמת גן,
שמגיעים אליו עשרות אלפי אנשים מכל רחבי העולם.
טוב, מגיעים אליו הרבה אנשים.
הכנס מתקיים ב... איפה הוא מתקיים?
בתל אביב?
ביום חמישי הבא. שבוע הבא, עכשיו בזמן הזה,
אז אתם מוזמנים או שהוא חופשי,
או לעשות על האש, או לבוא לכנס.
יש כמה? מה?
בשידור. אני לא מדבר או שאני בשידור או שאני מוקלט או שאני זה. אחרת אני לא מדבר.
יאללה, חזק וברוך.
