טוב, אנחנו למדנו כאן מגילת אסתר לאורך השבועות האחרונים,
ובעצם מגילת אסתר לא מסתיימת. יש פרק נוסף למגילת אסתר,
לא ידוע,
וזה פרק א' לספר נחמיה,
פרק א' וב'
דברי נחמיה בן חכלייה ויהי בחודש כסלו שנת עשרים, אני הייתי בשושן הבירה,
ויבוא חנני אחד מאחי ובאנשים מיהודה ואשעלם
על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים.
אז אנחנו כבר נמצאים,
נזרקים לשושן הבירה, כן?
זה כבר מחזיר אותנו, עכשיו,
שנת עשרים לארטשסטה זה בעצם משהו בין שלושים לארבעים שנה אחרי מגילת אסתר,
מפני שארטשסטה זה דריאבש, בנו של אחשוורוש של אסתר,
והוא כבר
בין עשרים למולכו.
אומרים שאנחנו בעצם עסוקים כאן
עשרים או שלושים שנה אחרי, שלושים או ארבעים שנה אחרי מגילת אסתר.
ויבוא חנני אחד מהחי, הוא והאנשים מיהודה, ואשעלם על היהודים הפלטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים.
ויאמרו לי הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה,
וחומת ירושלים מפורצת ושעריה ניצתו באש.
ויהי כשמעי את הדברים האלה, ישבתי ואהבקה ואתאבל הימים ויהי צר ומתפלל לפני אלוהי השמיים. נחמיה, משמע שהוא מתחרט, זאת אומרת, נחמיה לא עלה לארץ ישראל, הוא לא עלה לא בעליית זרו בבל ולא בעליית מרדכי, הוא שם.
יש לו גם תפקיד משמעותי, הוא שר המשקים.
משמע שהוא עושה תשובה לדבר הזה, ואומר,
אנא אדוני אלוהי השמיים, האל הגדול והנורא שומר הברית והחסד לאוהביו
ולשומרי מצוותיו, תהנה אוזנך קשבת ועיניך פתוחות
לשמוע על תפילת עבדך אשר אנכי מתפלל לפניך היום יומם ולילה
על בני ישראל עבדיך ומתוודה על חטאות בני ישראל אשר חטאנו לך
ואני ובית אבי חטאנו.
מה החטא?
איזה חטא עשה נחמיה?
מה הוא לא אכל כשר?
הוא לא שמר שבת?
יש רק חטא אחד.
מה הוא החטא?
לא עלה לארץ בדיוק.
ממי למדנו את זה? מיעקב אבינו.
נכון הגמרא אומרת יעקב אבינו ואירא יעקב מאוד ויצר לו.
אז הגמרא שואלת, מה הוא מפחד? הקדוש ברוך הוא הבטיח לו, הנה אנכי אימך, ושמרתיך בכל אשר תלך,
ואשיבותיך על האדמה הזאת, כי לא אזורך וכולי. אז מה הוא מפחד?
אז אומרת הגמרא, הוא מפחד שמה יגרום החטא. איזה חטא?
שבע שנים ראשונות הוא היה בחרן,
עבד בשביל רחל, מותר.
אחרי זה עוד שבע שנים,
הוא עבד בשביל רחל עוד פעם, כי הוא קיבל את לאה, גם מותר.
אחרי ארבע עשר שנים יעקב גמר את הכל, זהו, הוא שתי נשיו, ויש לו, גם נולדו לו כל הילדים, יוסף נולד.
עכשיו, לבן אומר לו, בוא תישאר עוד טיפה בשביל העבודה, בשביל הפרנסה, כאילו נשאר בעצם בשביל כסף.
השנים האלו,
זה כבר אולי היה צריך להישאר שם.
השנים האלו היו שנים מאוד מאוד מסוכנות עבור יעקב,
כי בעצם לבן תכנן לבולל לו את המשפחה.
יש הבדל בין ילד בן שמונה לבין ילד בן ארבע עשרה, בן שלוש עשרה.
כשיעקב בורח מחרן,
ראובן ושמונה הם כבר בני 13-14, יש להם קשר קרוב עם סבא שלהם. סבא שלהם תכנן לגנוב אותם,
שכבר הוא לא יוכל,
שיעקב לא יוכל לחזור.
אמרנו. אמרנו את זה במפורש, הבנים בניי והבנות בנותיי, נכון?
אז זה החטא, חטא ההתעכבות בגלות. תראו, זה כתוב כאן במפורש.
מה? חבול חבלנו לך ולא שמענו את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים אשר ציווית את משה עבדיך.
זכור נא את הדבר אשר ציווית את משה עבדיך לאמור, אתם תמעלו, אני אפיץ אתכם בעמים. כלומר, אם יהיה חטא,
תהיה גלות.
ואז, ושבתם אליי ושמרתם מצוותיי ועשיתם אותם,
אם יהיה נידחכם בקצה השמיים משמה קבציהם ואביאותיהם אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם. כלומר, יש גם הבטחה על קיבוץ גלויות, אבל גם את ההבטחה הזו הקדוש ברוך הוא קיים.
היה כבר אפשרות לקיבוץ גלויות, ולא עליתם.
והם עבדיך ועמך אשר פדית בכוחך הגדול, משמע כבר הייתה פדות.
כלומר, נחמיה מתוודה על כך שלא הוא ולא בית אביו, וממילא גם עוד בתים נחשבים כמו נחמיה לא ראו לנכון לעלות
לארץ ישראל, לא בעליית זרו בבל בהצהרת כורש, ולא בעת רצון הבאה שהייתה אחר כך,
מיד אחרי גמר מגילת אסתר, כשכבר היה כוח צבאי מוכן, שכבר הוכיח את עצמו,
ומרדכי היה משנה למלך ויכול היה לעלות, אבל לא רצו לעלות.
וזה הפרק האחרון במגילה שלמדנו, נכון?
שבוע שעבר, על תשלומי המסים עדיין למלכות אחשורוש,
ושאנחנו עדיין חלק מן ההיסטוריה של פרס ולא.
כלומר, הייתה הזדמנות פז להקים מדינה יהודית
לפני 40 שנה, ויפוספסה, ועל זה נחמיה מתוודה.
כי, אני מעריך, זה שנת 20 לארתחשסתא, בסדר?
וזה קורה אחרי שאחשורוש מת, ושהוא קצת גדל, אז הוא לא התחיל למלוך בגיל אפס. הוא היה בן חמש עשרה שהוא מלך, וזו שנת עשרים,
ומגילת אסתר, אז פחות או יותר ארבעים שנה אחרי.
אז אסתר בת כמה כאן? היא בת שישים? בת שבעים? תכף נראה.
ממשיך הנביא לומר,
אנא אדוני תהנה אוזנך קשבת אל תפילת עבדך ואל תפילת עבדך החפצים נראה את שמך, והצליחה נא לעבדך היום,
הותנהו לרחמים לפני האיש הזה, ואני הייתי משקה למלך.
כלומר, זה ברור שנחמיה הולך לעשות איזשהו מעשה שדורש המון המון אומץ ותעוזה.
זה ברור
שהוא הולך לעשות את זה,
מפני שזה נראה שהוא מסכן את עצמו. למה?
נחמיה משקה למלך, שר המשקים זה לא, אל תטעו, זה לא איזה ברמן.
שר המשקים זה האדם הכי קרוב למלך.
הוא מוזג את הכוס למלך.
כלומר, אם הוא מורד במלך, הוא יכול גם להרוג אותו, הוא יכול להרעיל אותו.
אז זה איש האמון ברמה הגבוהה ביותר.
הרמה הגבוהה ביותר, בסדר? כי אחריו אין מי שיבדוק אותו.
לכן המלך מצד אחד מאוד מאוד מאמין בו, מצד שני מאוד מאוד
חושש וחושד ממנו.
אז נחמיה מפחד שהבקשה שהוא עתיד לבקש, אז אולי הוא נשים אותו בזהור שהוא מתכנן פה איזה בגידה במלך או משהו כזה, ולכן הוא באמת מאוד מאוד מפחד.
המון המון הקשרים מהפרק הזה למגילת אסתר, ראינו, זה קורה בשושן, נכון? גם הפסוק הזה
הצליחה נא לעבדך היום, ותנאו לרחמים לפני האיש הזה, זה פסוק שחז״ל לוקחים, משנים אותו ללשון נקבה,
ושמים אותו בפה של אסתר כשהיא ניגשת לאחשווראש.
אשר לא כדעת, כן?
זאת אומרת, הצליחה נא לעמתך יתומה, ותנאה לרחמים לפני האיש הזה, במדרש על תהילים כב.
טוב,
יפה. אז אנחנו מבינים שקורה כאן איזה משהו.
עכשיו, מה התלונן חנני?
שוב פעם, אנחנו נמצאים 40 שנה אחרי שיבת ציון בכובש, ובעצם מתברר שהתנועה הציונית בארץ ישראל תקורה.
הם הצליחו להקים מזבח ואיזה היכל קטן לידו, מרכז דתי מאוד קטן, אבל הם לא הצליחו להתרובם מעבר לזה, לא הצליחו להביא יהודים, לא הצליחו להקים מדינה, ובעיקר
לא הצליחו להקים את החומה לירושלים. אתם זוכרים שכל פורים נסוב סביב ערים מוקפות חומה, והעיר המוקפת חומה זו בעצם ירושלים שהייתה אמורה להיבנות, זה לא קורה.
עוד אני רוצה להזכיר לכם שכשאסתר פנתה לאחשוורוש, היא אמרה לו כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר אימצה את עמי.
זה אנחנו מבינים כי אמרנו להרוג את כל העם.
אבל היא אומרת עוד
ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי.
אובדן מולדתי זה איך אני יכולה לראות באובדן המפעל הציוני בארץ ישראל. וזה לא מקבל מענה במגילת אסתר.
זה נשאר פתוח.
בסדר?
אז זה מה שאומר חנני.
חנני אומר,
ויאמרו לי, הנשרים אשר נשארו מן השביע שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה,
וחומת ירושלים מפורצת ושעריה נצטו באש.
כן, הכוונה לנצטו באש עוד מהחורבן הראשון.
זו הכוונה.
ואז נחמיה מחליט לעשות מעשה. בואו נראה מה הוא עושה.
עכשיו תראו, תשימו לב עוד פעם להקשרים.
מקודם זה היה בחודש כסלו, עכשיו אנחנו עוברים לאיזה חודש? ויהי בחודש ניסן.
מתי קרתה המגילה? מתי היו האירועים הדרמטיים במגילה המשתה הראשונה? בניסן.
אז אם אני מחליף לכם פה את המילה ארתחשסת בפסוק באחשוורוש,
זה כאילו פסוק שלקוח במגילת אסתר.
ויהי בחודש ניסן, שנת עשרים, המלך יין לפניו, יש פה גם ניסן,
גם אחשורוש, גם המלך, גם יין, זה כאילו פסוק שמחזיר אותנו למגילת אסתר.
אבל זה לא אחשורוש, זה בנו, ארתחשסתא, דריאבש.
ויהי בחודש ניסן, שנת עשרים לארתחשסתא, המלך,
יין לפניו. הפסוק לא ברור, זה נראה שהכתוב דואג להדגיש לנו את המתח
שנחמיה היה מצוי בו, אז כאילו נשמטות לו מילים. היה צריך לכתוב יין לפניו אשא, או אביא לו יין.
ואשא את היין ואתנה למלך,
ולא הייתי רע לפניו.
כלומר, נחמיה אומר, אני מבחינתי הייתי, השתדלתי להיראות כרגיל,
אבל כמו שאמרנו,
דריאבש מאוד מאוד מאמין בשר המשקיעים שלו, אבל גם מאוד מאוד חושד בו, והוא מזהה, יש לו איזו אינטואיציה,
הוא מזהה.
הוא היה אומר לי המלך, מדוע פניך הרי מתי אינך חולה?
אין זה כי עם רוע לב.
רוע לב הכוונה, אתה כנראה רוצה להרוג אותי או משהו כזה,
ויראה הרבה מאוד. אז באמת נחמיה מגיע לאיזשהו מצב סכנה,
ואומר למלך, המלך לעולם יחיה.
מדוע לא ירו פני אשר העיר, בית קברות אבותי חרבה ושעריה הוכלו באש.
להגיד את המילים בית קברות אבותי זה בעצם להגיד אובדן מולדתי.
איך מגדירים מולדת?
מה זה מולדת?
מולדת זה מקום שבו נולדת,
חיית, ובעיקר נקברת.
קבר קובע, נכון? אם אין קבר במורד,
איך הולך?
לא כובשים את ההר, נכון? לא כובשים את ההר אם אין קבר במורד.
זה כאילו הביטוי, נכון? אז כשאדם קובר את ה... אז שם זה כאילו, שם הוא נמצא.
אז להגיד בית קברות רבותיי זה בעצם להגיד מה?
להגיד, זה מולדתי.
זה לבקש בעצם להקים מחדש את המולדת הציונית שהייתה.
זאת בקשה מאוד מאוד דרמטית.
ויש פה גם הפסקה של מסורה.
ועל פניו, אם אנחנו ננסה רגע לעיין בבקשה הזאת שנחמיה מבקש,
אין סיכוי בחיים שהיא תתקבל.
כי כמו שאמרנו,
האימפריה הפרסית היא נותנת חופש דת, וחופש מצפון, וחופש פה, וחופש שם,
אבל את האימפריה, אם תתחיל לתת מימוש לשאיפות מדיניות של העמים,
ההוא מבקש, גם ההוא מבקש, ומחר אתה יכול לסגור את האימפריה.
ולכן הבקשה של נחמיה,
במקרה הטוב היא תסורב, במקרה היותר גרוע נחמיה גם ייזרק לכלא, או יוצא למוות באשמת
חתרנות ואנטי-מהפכנות וכן הלאה דרך.
ויאמר לי המלך,
על מה זה אתה מבקש? מה אתה רוצה?
ואתפלל אלוהיה שמעת. אז הוא עוצר.
זה יפה, שנחמיה, רגע לפני שהוא הולך לדבר, הוא עושה רגע איזה עצירה ותפילה.
ואז, תראו, יש כאן פסוק שמחזיר אותנו לגמרי, נכון, למגילת אסתר.
כבר אמר למלך, אמא, למלך טוב,
ואם איתם עבדך לפניך,
אשר תשלחני אל יהודה,
אל עיר קברות אבותי ואבננה. שוב פעם קברות אבותי, והפעם בקשה לבנות את העיר. לבנות הכוונה מה?
לבנות חומה, לבנות את החומה. לא, בית המקדש בנוי כבר.
בנוי. המזבח וההיכל בנויים.
מה לא בנוי?
לא בנויה החומה.
עכשיו אני מזכיר לכם, אחי ורעי, אתם זוכרים את זה. יצאנו לכל הלימוד הארוך במגילת אסתר מתוך ספר עזרא,
ששם נכתב כתב השטנה. ומה נכתב בכתב השטנה?
לא.
אומר שבדיוק.
הם רוצים, אתה שלחת אותנו לבנות בית כנסת, בית מקדש. הם בונים חומה, הם רוצים לבנות קריה מרתה.
כלומר, זו בדיוק הבקשה שבגללה יצא כתב השטנה ויצא צבא הפסקת העבודה.
את זה נכניה מבקש.
ואז יש כאן פסוק,
מוריי ורבותיי, פסוק מדהים ביותר,
שאני הייתי רוצה שנפתח את הלב לפסוק הזה.
ויאמר לי המלך
והשגל יושבת אצלו,
עד מתי יהיה מהלכך ומתי תשוב?
ואיתה בפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן. תראו, הפסוק הזה הוא פסוק מאוד מוזר. קודם כל, הוא לא מסודר, נכון?
ויאמר לי המלך,
עד מתי יהיה מהלכה, מתי תשוב? זאת שאלה.
עכשיו, מה אמור להגיע? תשובה, אני אלך חודש, אני אחזור בעוד שנה.
ואז המלך יגיד כן או לא.
אבל יש פה שאלה,
עד מתי מהלכה, ומיד המלך אומר לו, טוב, אתה יודע מה אתה יכול ללכת? ואיתה לפני המלך ואיש לכן היא,
ורק בסוף כתוב, ואתנה לו זמן. נכון? כאילו, בדלת נחמיה אמר למלך, אה, אבל לגבי מה ששאלת,
אני הולך חודש וחוזר.
זאת שאלה, נכון? זה ברור רב אהרון למה הפסוק לא ברור, לא מסודר.
הדבר נוסף
זה המילים האלה שמופיעות כאן,
והשגל יושבת אצלו. קודם כל, למה זה מעניין אותנו מי אצלו, מי לא אצלו? מה אכפת לנו? המלך, הוא הרלוונטי. היה גם תמונות על הקיר, היה הרבה מאוד דברים.
אבל דבר נוסף, המילה שגל היא מילה מאוד בוטה.
אם היא לאהבות, המילה שגל מבטאת
מישהי שכל מה שהיא מיועדת זה ליחסי מין ולא לשום דבר אחר.
וזה מופיע, כשהמילה כתובה בתורה, אנחנו לא קוראים אותה אפילו, עושים לה קריבקטיב בקללות, נכון? אישה תיארץ ואיש אחר ישכבנה כתוב, ולא אומרים את המילה שכתובה בתורה.
וכאן המילה אותי מופיעה אגרוף לפנים, למה?
וכאן המלבים אומר את הפצצה.
המלבים אומר ככה, לעשה את זה רגע...
כאילו בעצם דרייבש,
דרייבש,
הוא מתכוון לגלגל את נחימה מכל המדרגות, אבל הוא עושה את זה בדרך שעושים את זה בממלכה הפרסית. הוא אומר לו, טוב, מה ביקשת?
זה? טוב,
תגיד לי מתי תלך, תגיד לי מתי תחזור,
תגיד לי כמה זמן זה ייקח, תגיד לי מה אתה רוצה, אנחנו נקים ועדה,
ועדת השולחן הזה, אנגלו-פלסטינית, השולחן העגול, השולחן הוורוד.
ככה הוא מתחיל לגלגל אותו בביורוקרטיה הפרסית, כדי בעצם להגיד לו, תשכחנו את זה.
ברגע הזה נכנסת האימא של אסתר, של דריווש, זו אסתר,
ומתערבת ואומרת לו, תן להם!
הם יהודים, הם אחים שלך, גם אתה יהודי.
אל תשכח את זה.
40 שנה אחרי שמגילת אסתר מסתיימת, אסתר שם עבורנו.
היא לא הלכה לישון, היא לא שכחה את עצמה, היא שמה והיא שוב פעם מתערבת בצומת הכי קריטי כדי להכריע על הקמת מדינה יהודית.
היא מתערבת שמה.
ככה כאן אומר המלבים, שהיא ממש כאילו, הוא רצה כאילו לערבב אותו,
ואז היא אומרת לו, ואז מיד הוא אומר, טוב, אמא אמרה, כן, אשכנזי אסתר, אמא אמרה, אז וייטב, וייטב בפני המלך, ואז כבר התאריך נהיה פחות רלוונטי, כי אסתר התערבה. כלומר,
שאלנו את עצמנו,
לאן, מה קרה לאסתר אחרי מגילת אסתר, מה היא עשתה עם עצמה? והתשובה היא, היא המשיכה להמתין לעוד עת רצון,
כדי לקדם את התוכנית במלואה.
היא רעתה בהצלה מאובדן עמה,
אבל היא עדיין לא רעתה בהצלה מאובדן מולדתה.
והנה מגיע הרגע שהיא מתערבת ומצילה גם מאובדן מולדתה,
פה במקום הזה.
מה?
למה כתוב וא'? שואל עזרא את שאלת השאלות,
למה כתבו את המילה הלא יפה הזאת?
התשובה היא כזאת, לדעתי,
שלא אתה ולא אני לא נשכח לעולם את המחיר שהיא שילמה.
לעולם.
זה היה המחיר.
מה אתה חושב שהיה שם?
מה אתה חושב?
אפשר לדמיין מי זה אחשוורול, צריך להתאמץ יותר מדי. אדם שבוחר מלכה במשך
משנת שבע עד שנת שתים עשרה למולכו,
סליחה, משנת, לא, ארבע שנים,
משנת שלוש עד שנת שבע למולכו,
זה תהליכי הבחירת המלכה. איך הוא בוחר מלכה? כל לילה באה אליו מישהי אחרת.
זה הבן אדם, זה עומק הטומאה.
ושם איתו אסתר חיה, עם הטמא הזה. הגמרא אומרת במסכת מגילה שמלכות פרס דומה לדוב,
מסורבלת כדוב, וטמעה כדוב, ומסואבת כדוב. דוב זה החיה הכי הכי מסורבלת, הכי תאוותנית, ושם היא נמצאת.
אז כדי שלא נשכח את המחיר שהיא שילמה,
המלכה הזאת,
יש כל מיני מחירים אדם יכול לשלם מחיר, אבל היא שילמה את המחיר הכבד מכולם.
כותבים את המילה הזאת.
ויש עוד הרבה מאוד רמזים בתורה שבעל פה, שנזכור את המחיר הזה. לדוגמה, הגמרא במסכת סנהדרין,
כשהגמרא רוצה לדון על ייהרג ועל יעבור בענייני עריות,
שצריך למסור את הנב, היא בוחרת להביא את אסתר.
כלומר,
אסתר, קרקע עולם, היא בעצם הייתה אנוסה 40 שנה. כל חייה אחשורוש הייתה אנוסה תחתיו.
איזה מחיר כבד.
הזוהר, אתה מזכיר את הזוהר, שאומר הייתה שדה. מה זה שדה?
מה זה שהכוונה, לדעתי, היא בעומק דברי הזוהר,
שאסתר הצליחה ליצור נתק מוחלט בין הנפש לבין הגוף.
הגוף היה מחשוורוש, בנפש היא הצליחה.
יש תופעות פסיכולוגיות כאלה, שאדם יוצר ניתוק לחלוטין.
הגוף שלו,
אפילו בתחום הזה של אונס וכאלה, אז כאילו יש איזה הדחקות מאוד מאוד חזקות,
וכאילו
מצליחים להתנתק מזה לגמרי. אפילו שמעתי פעם טייס שהיה בשבי הסורי,
שהוא אמר שהיום מקבלים אותו לעינויים, הוא היה מצליח להתנתק מהגוף.
זה מה שחז״ל אומרים,
מעולם לא יצאה מהחלק הפנימי שלה. הגוף, הגוף הופקע, קרקע עולם. קרקע עולם לא רק ככה שהייתה פסיבית ולא עשתה כלום, אלא היא התנתקה לגמרי מן הגוף.
שמרה על הממד הפנימי שלה. יש דבר כזה.
זה נקרא שדה, כאילו רק את הגוף.
אז זה מה שקורה כאן, זו דרמה גדולה מאוד. זאת אומרת שאסתר הייתה מעורבת כאן במהלך מאוד מאוד משמעותי בשיבת ציון.
בסימן תקפ בשולחן ערוך,
זה סימן קצר מאוד,
יש שם כל מיני תאריכים שנהגו להתענות בהם.
א' בניסן, מתו בני אהרון, י' בניסן, מתה מרים הנביאה, י' באייר, מת עלי ושני בניו,
ועוד ועוד.
ויש שם עוד תאריך,
ט' בטבת, לא נודע מה אירע בו.
תאריך מוזר כזה.
בעבר העברנו שיעור על התאריך הזה, אבל כתוב בשולחן ערוך, ת' בטבת, נהגו לצום, ולא נודע מה כתוב.
מה זה לא נודע? אז איך יודעים שצריך לצום בו?
אז זה ברור שיודעים ואסור להגיד, בצנזורה.
אז חלק קושרים את זה לנצרות,
חלק אומרים שהסיבה היא
בגלל שבט' בטבת אסתר נלקחה לאחשוורוש. כתוב, ותילקח אסתר אל בית המלך בחודש העשירי הוא חודש טבת,
בשנת
חמש למולכו, נכון?
אז בשנת שבע למולכו.
אז
ותילקח אסתר, אז ביום שאסתר נלקחה
לאונס הזה, עד אז, קיוו שהיא תשתחרר, עכשיו כבר זהו, מאוחר מדי,
ביום הזה היו כאלה שהיו עושים תענית לזכרה.
זה דרמה. עכשיו הכל מובן לנו.
מרדכי התכוון שיהיה רק חג אחד פורים, פורים ירושלים ט״ו, כי רוב הערים בארץ ישראל הם ערים מוקפות חומה. שיבואו כאן לארץ ישראל ויבנו את הערים המוקפות חומה. זה לא קורה,
אבל ארבעים שנה אחר כך נחמיה עושה את זה, וכל הסוגיה כאן היא סוגיית בניית החומה.
ותראו מה נחמיה אומר.
בא אמר למלך, אחים בן המלך טוב,
ויגרות יותנו לי על פחוות עבר הנהר אשר יעבירו לי עד אשר אבוא אל יהודה
ואיגרת אל הסף שומר הפרדס אשר למלך אשר ייתן לי עצים לכרות את שערי הבירה אשר לבית ולחומת העיר ולבית אשר אבוא אליו
ויתן לי המלך כיד אלוהי הטובה עליי ואבוא אל פחוות עבר הנהר ואתנה להם את אגרות המלך וישלח עמי המלך שרי חיל ופרשים
זה חידוש עצום אז תנסו רגע לחשוב על היהודים שגרים פה בירושלים הם כבר מיואשים
ארבעים שנה כלום לא זז, התנועה הציונית פה על סף משבר טוטאלי.
פתאום הם רואים מעבר להרים איזה שיירת סוסים וחמורים עם ציודים וחיילים ואיזה מפקד בראש, והם בטוחים שעוד פעם באים לשדוד אותם או משהו כזה, לך אתה יודע מזה.
אולי עוד פעם זה רחום ושמשי וכל הגנבים האלה.
פתאום יורד מהסוס איזה מפקד עם דרגות
ומתחיל לדבר איתם עברית, אומר להם שלום עליכם,
באתי לעזור לכם, אנחנו הולכים לבנות את החומה.
מי עשתה את זה?
מי פעלה שדבר כזה יקרה?
אסתר.
אסתר הסוכנת הסמויה פתאום מגיחה ברגע הנכון
ודוקרת את הנקודה.
ואז תראו מה נחמיה עושה.
נחמיה מגיע לירושלים,
ואבוא לירושלים ויהיה שם ימים שלושה, ואקום לילה אני ואנשים מעט עימי ולא הגעתי לאדם האלה הנוטה ללבי לעשות לירושלים סוד, שומר את הכל בסוד.
עושה סיור רגלי, תראו ביטויים שאנחנו מכירים,
שער הגיא, אין תנין, שער האשפות,
עובר בחומות ירושלים, עולה בנחל,
וכן על זה הדרך.
ואז אני מדלג לפסוק י״ז.
ואומר להם, אתם רואים הרעה אשר אנחנו בה, אשר ירושלים חרבה ושעריה נצטו באש? לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה.
הנה החומה שחיפשנו, ערים מוקפות חומה, הנה זה פה.
נחמיה אומר להם,
לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה.
כן?
היא לא הייתה בת דודה של מרדכי.
ובמות אביה ואמא, היא הייתה האחיינית שלו, לקחה מרדכי לו לבת.
אנחנו כאן מנסים להתרגל.
כן.
בסדר, במקרה הבת דודו זה גם יכול להיות שיהיה פער. כן, בת דודו כן, אז יכול להיות שיהיה פער.
פער גדול בין ה...
כל פנים זה נראה אסתר על פניו. הייתה צעירה כשלקחו אותה, נכון? הייתה בתולה. לא הייתה נשואה, הייתה בתולה.
נכון, לקחו אותה.
בפסט המגילה של מרדכי אימץ את האחיינית
הקטנה שלו, הוא היה בן שבעים, שבעים, שמונים, והיא הייתה ילדה, אימץ אותה, כן.
ולמי זה הגזים אותו? הוא חוזר לי לך בן 25, אבא תוליסה בבן 89. יפה.
אז לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה. וכאן בעצם מה עושה נחמיה? הוא מקים פה בפעם הראשונה כוח צבאי עברי.
עד אז לא היה, כלומר החייל הראשון שנלחם פה, האחרון שנלחם פה היה בימי צדקיה,
דלגו רגע לפרק ד', פסוק ט'.
באי כאשר שמעו אויבינו כי נודע לנו ויפר האלוהים את עצתם ונשוב כולנו אל החומה איש אל מלאכתו.
הוא מתאר כאן את בניית החומה. אנחנו נלמד את הפרקים האלה כסדר.
ויהי מן היום ראו חצי נערי עושים במלאכה וחצי המחזיקים והרמכים המגינים והקשתות והשריונים והשרים אחרי כל בית יהודה הבונים בחומה והנושאים
והנושאים בסבל עומסים,
באחת ידו עושה במלאכה,
באחת מחזקת השלח.
והבונים איש חרבו אסורים על מותניו, ובונים,
ותוקע בשופר אצלי. כלומר, יש כאן ממש
כוח צבאי שפועל יחד עם בנייה ועם הגנה וכל זה,
פעם ראשונה מאז חורבן
בית ראשון. זה עושה נחמיה. אבל מי היה צריך לעשות את זה באמת?
מרדכי, 40 שנה קודם לכן,
עם מסות הרבה יותר גדולות, עם מיליון איש שיעלו איתו,
ואז הייתה כמה כאן באמת מדינה יהודית. אז נדמה לי שבשבוע שעבר הזכרנו את ריש לקיש ורב אברברכנה, נכון?
שריש לקיש כועס על רב אברברכנה, הוא אומר לו, למה לא עליתם כחומה בזמן שאפשר היה לבנות את הערים המוקפות חומה? למה לא עליתם? ואז היה מתקיים בנו הפסוק,
אם חומה היא,
נבנה עליה עתירת כסף. אז זה מה שכתוב כאן.
אז קודם כל, מבחינת, רק צריך לדעת, הפרק האחרון של מגילת אסתר מסתיים פה,
בפרק א' בספר נחמיה, במעורבות של אסתר,
בהטיית כל התנועה הציונית, היא הייתה שם ברגע, בזמן הנכון.
בצורה דרמטית ביותר.
מה?
המלבים אומר את זה, הוא אומר, מכיוון שחז״ל אומרים שדריה ויש הוא הבן של אסתר.
זה מפורט. ומכיוון שלא בא כתוב לסתום ולפרש, ואין שום טעם להגיד, השגל יושבת אצלו למעם, תאמין את זה סתם,
אז חייב להגיד שזה גם כל כך...
כן, כן.
מה פרק א' וב' קאם?
תראו,
פרק ב', כן. פרק א' זה ההתחלה של נחמיה, התשובה שלו, ופרק ב', טוב.
אני רוצה להגיד לכם עוד איזה רעיון.
טוב, תגידו לי אם אתם זורמים איתי או לא. זורמים?
כן.
המילה הזאת,
שגל,
כמו שאמרנו, מילה מאוד מאוד בוטה, מופיעה עוד פעם בתנ״ך.
בתהילים.
תהילים מ-ה מופיעה המילה הזאת.
ואני רוצה, ברשותכם,
אתם יודעים שספר תהילים מורכב ממזמורים שדוד המלך אמר,
אבל גם ממזמורים שאחרים אמרו, ודוד המלך כינס אותם,
יש מזמורים של אברהם אבינו, יש מזמורים של האדם הראשון,
יש כל מיני מזמורים.
אני רוצה לקרוא את המזמור הזה,
תהילים מימי,
כאילו אמר אותו נחמיה.
תגידו לי אם זה מסתדר, בסדר?
להמנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות.
רחש ליבי דבר טוב.
אומר אני מעשי למלך, לשוני עד סופר מהיר. כלומר, יש לי איזה רצון טוב בלב, מה, לעלות לירושלים, לבנות אותה, אבל אני צריך לדבר עם המלך.
ואם אני לא אדע להגיד בדיוק את המילה בזמן, אבל נכון, וזה, הלכה ההזדמנות.
אז צריך שלשוני תהיה עד סופר מהיר.
ואז הוא מדבר אל עצמו, אל תפחד.
יפייפית מבני אדם, מוצק חן בשפתותיך. על כן בערכך אלוהים לעולם.
חגור חרבך על ירך גיבור.
זה ממש פסוק שכתוב בספר עזרא, נכון? ראינו בספר נחמיה שחצי מהנערים, איך ראינו את זה?
איש חרבו אסורים על מותניו, הוא מדבר על עצמו.
חגור חרבך על יערך גיבור אותך באדריך,
באדרך הצלח רחב על דבר אמת וענווה. תבוא באמת אבל גם תבוא בענווה,
צדק בתורך נוראות ימינך.
חיציך שנונים, עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך. כלומר, בתוך הלב של המלך
יש לי אויבים. מי הם האויבים? עמים אחרים שגם רוצים שאיפות
לאומיות לעצמאות. אז מי אמר שהוא ייתן לי? עמים תחתיך יפלו בלב אבי המלך. אל תדאג, בתוך הלב אתה תכריע את כולם.
ואז הוא מתפלל לקדוש ברוך הוא, כיסאך אלוהים אל עולם ועד,
שבט מישור, שבט מלכותיך, הקדוש ברוך הוא, לב מלכים ורוזנים בידיך, אתה, הכל אצלך.
ואז שוב פעם הוא אומר לקדוש ברוך הוא, אהבת את הצדק ותשנא רשע.
על כן משכחה, הוא מדבר אל עצמו,
משכחה אלוהים אלוהיך, שמן שונא וחבריך, כן, אני,
שאיפת הצדק בוערת בקרבי, יש לי שליחות.
ואז הוא נכנס לארמון,
כן?
והוא אומר, מור ואהלות,
קציעות כל בגדותיך, מנך לשן, מנס ימכוך.
כאילו הוא מסתכל על הארמון וזה,
הוא לא יודע, יצליח, לא יצליח, הוא לא...
ופתאום הוא אומר, בנות מלכים ביקרותיך,
נצווה שגל לימיניך בכתם אופיר.
פתאום הוא רואה את אסתר.
איפה היא נמצאת?
היא איתנו או לא איתנו, אסתר?
ארבעים שנה עברו.
אולי היא... אולי היא תיאשה מעם ישראל, כי עם ישראל אז, לפני ארבעים שנה, לא ניצל את המחיר הכבד שהיא שילמה.
היא אסתר או הדסה?
אז הוא מדבר אליה, הוא מתפלל אליה.
שמעי בת וראי ועטי אוזנך.
תקשיבי!
ושכחי עמך ובית אביך. הכוונה,
בסדר, כאילו,
איפה את נמצאת עכשיו?
כאילו, תתחברי לה,
אולי אפילו קוראים לזה בסימן שאלה,
האם שכחת את עמך ואת בית אביך?
ויתאב המלך יופייך,
כן, המלך הזה, שהוא הבן שלך, הוא יתאב את יופייך, הוא ירצה את ה...
תשמע בקולך, כי הוא אדונייך וישתחווי לו. כלומר, הוא אומר,
תעשי כאן דיפלומטיה, פוליטיקה.
אדונייך וישתחווי לו, מאוד מאוד מזכיר את מה שאסתר עשתה למי?
לאחשוורוש, תעשי אותו דבר ותעזרי לי. הוא בעצם אומר לה, אני צריך אותך כאן, תעזרי לי, תהיי איתי.
ואז הוא אומר לה,
כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, הכבוד הפנימי שלך, אני בטוח ששמרת עליו.
אפילו שאת כבר ארבעים שנה מלכה בפרס,
ואת נראית כבר,
ואסתר זה גם שם של גויים, אני בטוח במאה אחוז שאת זוכרת את יהדותך,
ואת תעזרי לי.
לרקמות תובל המלך בתולות אחרי רעותיה מובאות לך.
זה מאוד מזכיר את הרעות של אסתר, הנערות המובאות לה מבית המלך, נכון? הניתנות לה.
תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך.
כלומר, הוא בעצם אומר לה, תעזרי לי עם כל הנערות שלך וזה, תפעיל לי פה את ההשפעה שלך.
תחת אבותיך יהיו בניך עיר קברות, אבותיי. אז תחת קברות אבותיי אני אהיה, אומר נחמיה.
תשיתמו לשרים בכל הארץ.
יהיה שרים, שר יהודה, זה יהיה נחמיה, ויהיו עוד שרים יהודים.
אזכירה שמך בכל דור ודור, על כן עמים יהודוך לעולם ועד.
כן? כלומר, אפשר, איך רעיון כזה נראה? לומר, שנחמיה, עוד שנייה,
שנחמיה,
כמו אמר את הפרק הזה,
כל פנים זה מאוד מסתדר מה שלמדנו,
שהוא נכנס ופתאום הוא רואה את אסתר, אז הוא אומר, אולי תעזור לי,
כי באמת הבקשה היא חסרת סיכוי, גם בקשה מסוכנת, הוא יכול לפגוע בי,
אולי תעזור לי. אז רבותיי, הפרק האחרון של מגילת אסתר לא קורה במגילת אסתר, הוא קורה איפה?
הוא קורה פה, אצלנו בנחמיה.
ואני רוצה להגיד עוד משהו אחד קטן,
אז
רואים את זה בחוש שהתנועה הציונית שלנו היום מתקנת הרבה מאוד דברים שפוספסו אז.
מתקנת. לדוגמה,
אחד התיקונים הכי גדולים, אז
ברגע שאפשר היה להעלות, לא עלו.
ברגע שאפשר היה להקים מדינה, לא הקימו, התמהמהו וזה, זה נמרח, נמרח, נמרח.
אנחנו בהקמת המדינה,
בשנייה שניתן היה להכריז על מדינה, הכריזו על מדינה. עוד לפני.
למרות שהיה המון לחצים ויכולים להתמהמה וזה,
ובן גוריון הוביל, עוד לפני שהמנדט הבריטי נגמר,
חצות לילה של שבת, ב-12?
מוצאי שבת, כן.
אז כבר ב-16 אחר הצהריים
הוכרזה המדינה.
מתקנים את הקלקול הזה.
יש עוד משהו שמתקנים.
אמרנו בשבוע שעבר שמרדכי מעולם לא התכוון שיהיה פה את הבלגן הזה של שני חגים, י״ד, ט״ו. מה זה הבלגן הזה ההלכתי?
הוא רצה שבעצם יהיה רק חג אחד,
פורים של ארץ ישראל ובליבה ירושלים,
שכולו יהיה בט״ו,
כי אין לך עיר רצינית בארץ ישראל שהיא לא מוקפת חומה,
ומאלה כל הרואות אותה מוקפות חומה. לדוגמה, עכשיו על הבעיה של רב חיים קניאבסקי,
בני ברק. בני ברק היא עיר מוקפת חומה, לפי חלק מה... מצאו חומה באזור מסובים, יש שם איזה חפירה.
בסדר? אז אם נגיד זה בני ברק, לא בני ברק שלנו, אלא בני ברק, בני ברק, בצומת מסובים,
ויש שם איזה חומה,
אז כל מה שרואה אותה, או כל מה שצמוד אליה,
והכל צמוד שם, זה קורה בט״ו.
הערים אונו, חדיד, לוד, גזר, ירמות, מגידו, יפו, כולה מוקפות חומה בארץ ישראל.
אז בעצם בארץ ישראל הכול היה צריך להיות ט״ו.
אם אתה בחוץ לארץ, בעמדת המתנה, תעשה בי״ד, זה קנס, אבל בארץ ישראל יהיה בט״ו.
פספסנו את הדבר הזה, הכול נשאר חרב, ואז נהיה לנו כזה שושן ובלאגן, ובארץ ישראל זה רק הייתה כירושלים.
אבל אנחנו זכינו בתנועה הציונית לדבר מופע שנקרא חומה ומגדל.
זה הראשונים שבעצם מה המהות של חומה ומגדל? מצאו איזה חוק טורקי האנגלים כאילו מכבדים את החוקים, כן?
מצאו איזה חוק טורקי שברגע שאתה מקים יישוב ויש לו חומה ומגדל זה יישוב קבוע, אסור לגעת בו.
אז זה ממש תיקון, כלומר, הארץ לא נבנתה בימי מרדכי כי לא עלו כאן לבנות את הערים המוקפות חומה,
ועכשיו בתנועה הציונית, איך בונים את הארץ וקובעים את גבולותיה?
דרך הקמת ערים מוקפות חומה, חומה ומגדל, נגבה, חניתה, כפר דרום, כל הערים מוקפות חומה. ממש, כאילו זה חוזר, הטריק הזה של ערים מוקפות חומה,
אומני חומה,
חומה שקובעת קביעות בארץ ישראל, ויש בה יותר אהבת חינם, כי יותר קשורים, וזה יותר חום ויותר לבביות,
זה בעצם משלים לנו היטב את כל המהלך הארוך שלמדנו בו של מגילת אסתר. ומשבוע הבא, בעזרת השם, נחזור חזרה לספר עזרא, לאיפה שהיינו בו,
שזה סוף פרק ד'. כן, אביאל.
לא, לא, הקמתי דוד וכל אנשי הכנסת הגדולה. הספר תהילים נחתם אחר כך. אבל, בעזרת השם, זה נעביר בשיעור תהילים, בעזרת השם. אז זו חתימת הסיפור כולו.
יזכן הקדוש ברוך הוא שהדברים האלה גם יהיו לעילוי נשמת
הרב חיים שמריהו בן הרב יעקב קנייבסקי. אני רק רוצה להגיד משפט וחצי על הרב קנייבסקי, בסדר. זה קודש קודשים, בכלל מי לדבר עליו, אבל
הרב קנייבסקי היה מאוד מאוד מיוחד, מאוד מיוחד
בדבר הבא, בעניין של כל התורה.
בדרך כלל תלמיד חכם, גדל, גדל, גדל, בשלב מסוים הוא מתעסק בזה. נגיד הרב עובדיה הוא פוסק הלכות, הרב שך היה גאון בגמרא וזה. הרב חיים קנייבסקי כל שנה היה עושה סיום על כל התורה כולה.
על תנ״ך, משנה,
בבלי, ירושלמי, כל מדרשי ההלכה, כל מדרשי האגדה,
כל הרמב״ם, כל השולחן ערוך, במשנה ברורה. היה לו סדר, היה לו חובות כל יום, כל שנה,
על כל התורה כולה, בערב פסח.
בשנה מעוברת, על עוד חודש יותר, אז הוא היה מוציא ספר
מהלימודים שלו. אז יוצא שהוא נפטר בט״ו בדיוק כשהוא סיים את הסבב שלו,
של כל התורה כולה.
והדבר הזה, רמב״ם,
הדבר הזה הוא,
לא יודע, מחייב את כל אחד מאיתנו, אבל יכול לעורר חשק אצל כל אחד ואחד מאיתנו להיקף של התורה.
זה לא בשמיים, יהיה אדם עם כוסי קביעויות של משנה ורמב״ם ותנ״ך.
ביום, שעה ביום, משנה ורמב״ם ותנ״ך, עם הארץ הוא כבר לא יהיה.
עם הארץ הוא כבר לא יהיה. אם עקפת את כל השס, כל החיים עובר, משניות, רמב״ם ותנ״ך,
עם הארץ כותב אותי.
היה לו עוד קביעויות רבות רבות, גם בזוהר וגם בחומש וגם זה, עוד מלא דברים, אבל
מאוד מאוד מיוחד בדבר הזה, שהוא היה כל כולו מוקדש ללימוד כל הזמן, וללימוד כל התורה כולה, כל ההיקף כולו מקצה לקצה.
ולכן היום עמוד התורה, אני רוצה להגיד לכם, ירושלים ראתה לוויות בסוג הזה,
של הרב עובדיה, זכר צדיק דבחה, הרב מרדכי אליהו ועוד, בגוש דן זה פעם ראשונה.
שכל גוש דן,
וכשכל גוש דן, זה לא היה סדרה גודל כמו שיש היום,
כשכל גוש דן עומד,
כל גוש דן עומד,
עומד, שובט, כל גוש דן האינטנסיבי, בגלל יהודי אחד,
לקן, בין 94 שנמצא בדירה קטנה ברחוב רשב״ם, הייתי שם אצלו פעם, ויושב ולומד, זה מה שהוא עושה. אין לו ישיבות, אין לו מוסדות,
אין לו זה, אין, אין, זה לא פה, כלום, זה תורה, כוח התורה.
אז אנחנו מרגישים בעיניים את המשנה במסכת אבות.
אמר רבי מאיר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה.
ונעשה כמען המתגבר, וכנעשינו פוסק, נהנים מנו עצה ותשייה, נותנת לו ממשלה וחיקור דין,
ועוד ועוד מעלות גדולות שהמשתנה שם מונה, הכל מכוח התורה, ורב חיים גם היה ממנו מופתים, מכוח התורה. עוצמת התורה שלו גם עושה גם מופתים.
עושה גורל הגרא, היה עושה זה, ברכות מיוחדות שהיו מתקיימות, כמו שרואים ממנו מופתים.
מבטיח הבטחות עם אדם ישמור שבת, עם אדם זה, מבטיח רפואות, דברים מהסוג הזה.
זה הכל מכוח עוצמת התורה.
צריך לדעת, אנחנו לצערנו ולבושתנו, זה ענקים שאנחנו לא נראה כמותם יותר. זה לא, שלא יהיו פה אשליות לאף אחד.
לאף אחד שלא יהיו אשליות.
רב אברום זצאללה מספר, שפירא, שכשהוא היה רעב,
ללחם, לא היה לו מה לאכול, היה רעב,
אימא שלו הייתה נותנת לו ספר ללמוד, שנה הגמרא.
אז כשאתה לומד תורה, כשאתה רעב,
במקום אוכל, זה משהו אחר.
רב חיים כנסקי, תראו, יש תמונות מאיזה ספרים הוא לומד, מאיזה זה, באיזה דוחק. אין היום את הדוחק הזה, ברוך השם שאין, אבל גם אין את הגדלות של תורה מתוך דוחק.
אז אנחנו נפרדים עכשיו מענק שבענקים,
מענק שבענקים,
שהגן על דורו כעץ, מעמוד תורה, אתה יודע, אתה יושב במרכז, אתה יודע, ברחוב רשב״ם,
עשר ושתים עשרה בלילה, המפעל מתחיל לעבוד.
הדבר הזה מגיע אל תורה מגנא ומצלא.
מפעל של תורה בשלמותה כל שנה, כל שנה, כל שנה, כל שנה.
בדבר הזה עכשיו
כל ישראל מלווים אותו בכבודו האחרון, כבוד גדול מאוד, כן עושים כמו שצריך.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בעזרת השם שנזכה להיבשר בשורות טובות, אמן ואמן.
