טוב, רבותיי, אנחנו צהריים טובים, שבוע טוב.
אנחנו לומדים ספר עזרה וממשיכים מה שנקרא
את הלימוד שלנו. בשבוע שעבר ראינו את האכזבה הגדולה, נכון, מהצהרת כורש, הלא היא הצהרת בלפור והחזרה ממנה.
בכל אופן, צריך להתקדם בחיים וצריך לקיים עלייה,
וזה מה שמופיע בפרק ב'.
עכשיו, פרק ב' הוא פרק, מבחינה תנכית,
הוא פרק שיש לו ערך חורג מהפרק עצמו, כי הוא
יכול להוות עבורנו דוגמה איך לומדים תנ״ך,
איך לומדים את חלקי הרשימות
שמופיעים בתנ״ך.
יש בתנ״ך פרקים שלמים שהם רשימות,
או רשימות שמיות,
או רשימות של מקומות, יש גם בתורה,
בפרשת מסעי, בפרשת ויגש,
ובדרך כלל נוטים להגיד, יש פה איזו רשימה, בואו נתקתק אותה, אין פה יותר מדי מה להתעמק,
זה רשימה.
אבל הרבה מאוד פעמים כשמעמיקים רגע ברשימה אז מגלים אוצרות רבים,
דברים שבדרך כלל מנסים אולי כאילו להסתיר אותם,
ורק כשמדקדקים ברשימה עצמה אז מבינים אותם היטב.
וזה יהיה לנו דוגמה נפלאה, הפרק הזה.
בואו נראה.
פרק ב׳. ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה אשר הגע נבוכדנצר מלך בבל לבבל וישובו לירושלים ויהודה איש לעירו.
אשר באו הם זרו בבל ישועה נחמיה סריה ראה ליה מרדכי בלשן מספר בגבי רחום בענה. מרדכי מופיע כאן.
זה אומר שמרדכי עלה לארץ ישראל שהוא ציוני.
ואנחנו נמצא אותו אחר כך במגילת אסתר,
הוא בעצם נשלח חזרה לניו יורק, למרכז קבלת ההחלטות,
כדי להשפיע פוליטית. כי מרדכי, יש לו כישרון פוליטי, והוא לא היה, כן, זה מזכיר
דמויות בתולדות התנועה הציונית, כמו אבא אבן, כמו אבא הלל סילבר,
כמו גולדה מאיר, שגדלו בארצות הברית,
דברו את השפה ונשלחו בזמן כזה או אחר
למלא שליחות מדינית מעבר לים, במקומות שבהן מתקבלות ההחלטות.
טוב,
מספר אנשי עם ישראל.
ואז יש כאן רשימה,
אני בכוונה רוצה לקרוא את כולה,
כי היא חשובה מאוד,
וגם יש פה קצת עניינים של בעלי חיים,
אז נתייחס לזה בהמשך.
נתחיל.
בני פראש, 2,172, בני שפטיה, 372, בני ערך,
750, בני פחת מואב ובני יהושע,
אבל ב-2,800 הוא 12, בני אילן, 1,254,
בני זתות, 945, בני זכאי, 760, בני בנאי,
בני 642, בני בבאי, 644, בני עוזגל, בני עשרים, אני קורא ככה על חפיף,
בני אדוני קם,
בני ביגווי,
בני עדין, בני אתר, בני בית צי,
בני יורה, בני חשום,
בני גיבר, בני גיבר, 95, בני בית לחם, 23, אנשי נטופה, 56, אנשי ענתות, 128, בני רז מוות, 42, בני קירת יערים,
כפירה עוברת 743, בני הרמב, הגבע,
אנשי מכמס,
אנשי בית אל, בעי, בני נבו, בני מגביש, בני עילם, בני לוד, חדיד, אונו,
בני ירחו, בני שנאה,
בני עימר, בני פשחור, בני חרים,
כן, נדלג על המספרים קצת,
יש כאן בני השוערים,
שוב פעם חוזרים בני קרוס, בני חגב, בני גידל,
בני שפטיה, ואז
זה מסתיימת הרשימה כאן, ובפסוק נט,
ואלה העולים מתל מלח, תל חרשה, קרוב ודן עימר, ולא יכלו להגיד בתרבותם וזרם מישראליהם.
כן, היה להם בעיות של ייחוס.
ורשימה של בני הכוהנים.
מבני הכוהנים, בני החוויה, בני הקוד, בני ברזילה, שלקח בניות ברזילה על ילדי אישה ויקרהם על שמם.
אלה ביקשו כתבם המתייחסים ולא נמצאו,
ויגואלו מן הכהונה.
ויאמר הרתיר שתה להם אשר לא יאכלו עד מקודש הקודשים עד עמוד כהן לאורים ולתומים
כל הקהל כאחד ארבע ריבו 2360
ארבעים ושתיים אלף שלוש מאות ושישים
מלבד עבדיהם ואמותיהם וכולי
שבעת אלפים שלוש מאות שלושים ושבעה ולהם משעורים משעורת באתיים ואז יש פה סוסיהם שבע מאות שלושים ושישה
זה ממש מעניין
שסופרים פה את הסוסים
פרדיהם 245,
גמליהם 435,
חמורים 6,720. כן? אז יש פה עניינים גם של בעלי חיים,
קרוב ל... זה כמעט 20,000
בהמות חיות
ל-42,000 איש.
גברים ונשים ואחריו? כן, כן.
אז צריך לתת את הדעת גם על הרשימת בעלי חיים המוזרה הזאת וגם לפני כן על הרשימה עצמה.
מה אנחנו למדים מן הרשימה הזאת?
כמו שאמרנו, זו נראית רשימה תמימה למראה, אבל בעצם למעשה היא מסתירה כאן
דרמה גדולה.
אבל זו דרמה
שהסתירו אותה היטב.
תראו,
אני הולך רגע לקונגרס הציוני הראשון, בסדר?
אנחנו הרי כל הזמן נהיה עסוקים כאן בהשוואות
לתנועה הציונית וכן וכן וכן.
ההתנגדות הערבית
לתנועה הציונית
התחילה בעצם בתרפט.
אז בעצם הערבים הבינו שהיהודים
מתכננים להקים מדינה.
איש לא הסתיר זאת.
הרצל,
בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897,
הוא בעצם הגה את הרעיון של מדינה יהודית.
הרצל לא המציא את הציונות, הציונות הייתה לפניו.
כמעט 50-60 שנה לפניו, כבר החלה הציונות, תנועת חובבי ציון, התחילה,
וכבר הקימה מושבות. שהרצל מכנס את הקונגרס הציוני כבר יש 22 מושבות בארץ ישראל.
אבל הקמת המושבות לא התחברה לאף אחד עם הקמת מדינה. רוצים להקים מושבות, רוצים להתפרנס בכוח
עמל כפיים ולא להיות נשענים על
כספי החלוקה,
רוצים גם ליישב את ארץ ישראל,
אבל זה לא ערוג כמחשבה מדינית.
בסדר?
ולכן הברון עוזר וכן הלאה, זה הדרך,
וזה בסדר גמור.
הרצל מחדש את החשיבה המדינית, כלומר בוא נקים מדינה,
ולסך הכל צריך להקים הסתדרות וגוף ציוני ולגייס את כל העם ולהקים מוסדות וכו' וכו',
זה עדיין נראה סוג של איזה בדיחה, כי הטורקים כאן בארץ לא מאפשרים לכלום לקרות. אבל ברגע שהאימים הבריטים,
אז פתאום הדבר הזה, האם תרצו אין זו אגדה, מקבל ממשות.
על כל פנים, הטורקים ודאי היה צריך להסתיר את זה.
ולכן הרצל מכר להם כל מיני אגדות וכל מיני דברים, שלא מתכוון להקים מדינה, וזה רק איזה יישוב,
הוא ניסה בשלב מסוים בכלל לקנות את ארץ ישראל והסולטן לטורקי בכסף,
לסלק את חובותיו וכל מיני,
כי הטורקים עדיין רואים בזה איום והיו פוגעים ביהודים,
כמו שהם עשו למעשה במלחמת העולם הראשונה, היו פוגעים ביהודים שהם נתינים,
אינם נתינים עותמאנים,
כי אתם רוצים בעצם להקים כאן מדינה חלופית.
אז צריכה להסתיר את זה.
גם כאן, מוריי ורבותיי,
בואו ננסה להיזכר מה כלל ההיתר של כורש,
ובואו ננסה להבין מה הם ניסו לעשות.
ההיתר של כורש,
אפילו ההצהרה הראשונה, אבל בוודאי ההצהרה השנייה,
כלל היתר לבניית מרכז דתי בירושלים שנקרא בית המקדש, נכון?
זו הייתה הצהרת כורש, מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויער לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית אדוני אלוהי ישראל ואלוהים אשר בירושלים.
לא, אתם יכולים לגייס כסף,
לבנות את הבית כנסת הכי גדול היהודי בעולם, אין לי בעיה,
אבל כמרכז דתי.
מרכז דתי.
בסדר.
נדמה לי ש...
אני לא יודע אם הבית כנסת הכי גדול בעולם נמצא דווקא בארץ ישראל. אומרים שעכשיו הבית נדרה של גור זה הכי גדול בעולם, אבל יש עוד מקומות, עוד בתי כנסת מפוארים בעולם,
גדולים לא פחות ממה שנמצא בארץ ישראל. מרכזים דתיים, לא מאיימים על אף אחד.
זה היה ההיתר.
אמרנו שהיה גם קשה לגייס אנשים לדבר הזה,
וגם, אם אתה רק מכיר מרכז דתי, אז מה כאן החלום?
שימו לב לרשימה הזאת.
היא עוברת שינוי תוך כדי.
בהתחלה, מה כתוב?
שמות של משפחות.
בני פרעוש,
בני מואב, בני אלם, בני זכאי, בני בני, בני בבאי, בני עוזגד,
בני בגווי, בני עדין, בני פה. נכון, משפחות, תארים אותן. קודם כל, אני רוצה להגיד שיש פה איזו הערה חשובה,
שבעיניי עצם העובדה שהאנשים האלה כתובים בתנ״ך זה דבר חשוב מאוד.
כלומר האנשים האלו שכנראה בזמן נתון הם לא היו הבמבה הכי צהובה בחבילה מה שנקרא, לא היו
פאר הייחוס וכל הדברים הללו,
אבל הם רק עשו בחירה אחת, הם עלו לארץ ישראל,
הם רשומים בתנ״ך לדורי דורות.
ואילו כל החשובים והמיוחוסים וכל אלה שלא עלו לארץ ישראל לא כתובים.
אז זה קצת איזה מין בראייה היסטורית,
כן?
בראייה היסטורית,
מי נשאר ומי לא. אתם יודעים, היו שני ברונים גדולים שעסקו בטובתם של עם ישראל. אחד זה הברון רוטשילד, השני זה הברון הירש.
מה עשה הברון הירש?
הברון הירש אמרו, זקנים היהודים, חוטפים מכות באירופה,
בואו נעביר אותם לארגנטינה. הוא קנה שם אדמות,
מאות דונמים של אדמות בארגנטינה, והעביר יהודים למושבות חקלאיות, למרעה בארגנטינה.
מה עשה הברון רוטשילד?
עשרות אלפי יהודים עברו לדרום אמריקה בעקבות הדבר הזה.
מה עשה הברון רוטשילד?
השקיע את הכסף שלו כאן בארץ ישראל.
והיו כמה שבועות, 22 מושבות של הברון רוטשילד.
מחבר את כולם, אולי אולי אולי
עשרת אלפים איש כולם ביחד, אולי.
הרבה אדמה, אבל...
טוב.
בזמן נתון זה היה נראה שהברון הירש, הוא עשה את האקזיט.
אלפי הלכו אחריו, עשרות אלפים באקזיט.
150 שנה אחרי,
רוב היהודים שהגיעו שם לארגנטינה התבוללו בכלל,
לא יודע מה קורה עם האדמות האלו,
ופתח תקווה, ראשון לציון, רחובות, זיכרון יעקב, מזכירת בתיה, עקרון, בנימינה, פרדס חנה,
וכולי וכולי, חדרה,
כל אחת עיר ועין בישראל.
אין רחוב בארץ ישראל שאין רחוב רוטשילד על שם הברון.
שטר כסף היה לשמוע.
אז הם רשומים, קודם כל, נדע, האנשים האלו, הם נכנסו לתנ״ך.
רק בשביל זה היה שווה העלייה לארץ ישראל, כן?
אבל תשימו לב.
הרשימה מתחילה בשמות של משפחה,
אבל בפסוק
כ'
זה מתחלף.
משמות משפחה פתאום עוברים למה לדבר, על מה?
על שמות של מקומות.
בני בית לחם,
נטופה, ענתות, קריית יערים, רמה, גבע, מכמס,
בית אל, העי, מגביש, אילם, לוד, חדיד,
גדעון או יריחו.
עכשיו, אנחנו מכירים את המפה.
זה חורג הרבה מעבר לירושלים, נכון? אם אתה מדבר על משפחה, אז אתה אומר, כל המשפחות האלה הולכים, הולכים לירושלים.
אבל כשאתה מדבר כאן על מקומות,
אנחנו מכירים את המקומות, אז בעצם זה אומר שהתכנון של זרובבל,
ראש העלייה וכל דעתו,
זה ליישב את ארץ ישראל כולה. כלומר, זה בדיוק ההבדל אם אתה מקים מרכז דתי או מקים...
מרכז לאומי. מרכז לאומי, אתה מתחיל להקים מדינה.
אם אתה מקים מדינה, אז אתה רוצה להתפשט,
להגיע לאזור החוף, לאזור השפלה, שם זה האזור של המסחר,
לאזור יריחו, גם שם עוברת דרך משמעותית.
אז אתה רואה מהמקומות שבעצם היה כאן תכנון אחר לחלוטין.
לא רק בניית מרכז דתי, אלא הקמת מדינה.
וחוץ מזה,
יש כאן גם דרך מאוד מאוד מיוחדת לגיוס האנשים.
אתה אומר, אתה בא למי שאומר לו, תקשיב.
בואי איתי לארץ ישראל.
אמרתי לו, ארץ ישראל, מה אני עושה שם? תקשיב, אני לא רוצה להיחס סתם לארץ ישראל.
בוא תחזור למקום של אבותיך.
אתה מבית לחם?
אני שם אותך בבית לחם.
קברות אבותיך שם, הרי הם היו קוברים בנחלות. אדם היה לו נחלה, היה לו בקצה הנחלה איזה מערת קבורה, שם קוברים, סבא, סבתא,
כולם קבורים שם.
כמו בארמון ווינסדור של מלכי אנגליה. כולם קבורים שם, 500 שנה אחורה.
עכשיו קבור שם את הנסיך פיליפ.
שם המרתפים כאלה, כולם שם.
אז אומרים לבן אדם, תקשיב.
לא מחזיר אותך לאיזה איזה, מחזיר אותך לנחלת אבותיך,
איפה שחרשת וזרעת, והעץ זית שאתה זוכר בתור ילד, הוא עדיין שם,
וקברות אבותיך, לשם תחזור.
אז מתחילים להתקבץ בני בית לחם,
בני חדיד,
בני אונו,
בני יריחו, אנשים
שמזהים אותם, מזוהים עם המקום.
זה ניסיון לגייס, מה?
מה?
לגייס את האנשים, כלומר זה הרבה יותר קל לגייס את האנשים, שאתה אומר להם, תקשיבו,
אני לא מגייס אתכם סתם, אני מגייס אתכם למקום עצמו.
מי שזוכר היטב,
זה, אני אומר כאן איזו הערה חשובה,
זה המעבר בין ספר יהושע לספר שופטים.
בספר יהושע כיבוש הארץ הוא משימה כללית. מקימים את צה״ל,
וצה״ל כובש את השטחים של ארץ ישראל,
מה שהוא הספיק.
כלומר הכיבוש הוא כללי.
יהושע מת,
והזקנים שאחריו, ואז עם ישראל נשאר בעצם ללא איזו מנהיגות מרכזית, ואז הם אומרים, אוקיי, בוא נעשה שיטה אחרת.
מה השיטה האחרת?
בוא נעניין כל שבט לכבוש את הארץ שלו. יש לך אינטרס, נכון? אתה רוצה שיהיה לך נחלה? אז הנה, תקשיב, זו הנחלה שלך,
אתה תוביל, אנחנו נעזור לך אם תצטרך.
מחלקים את הכיבוש לשבטים.
הופכים אותו ליותר כאילו מקומי.
מי שירצה היום זה המתח בין השלטון הכללי לשלטון המקומי.
והעברת סמכויות יותר ויותר לשלטון המקומי.
השלטון המקומי, תשמע, אתה, במקום שלך אתה רוצה שראש העיר יטפל בך כמו שצריך.
לאנשים לחזור לפי מקומות,
זה אמור לעודד הרבה הרבה יותר את מה?
את העלייה.
כלומר, המספר הזה, 42,000 איש, 360,
הוא מספר שאלמלא השיטה הזאת כנראה היה נמוך יותר.
עכשיו, יש כאן 42,000 איש, אז אנשים אומרים, וואלה, בואו נחזור הביתה.
בואו נחזור הביתה. בואו נחזור אל הבית, בואו נקומם את הביתה. יש כאן איזו מוטיבציה,
מוטיבציית יתר. עכשיו, זו כמובן תוכנית סודית ביותר.
כורש לא נתן להם רשות להתפרס כל כך. כורש אמר להם, אתם הולכים ללכת לירושלים ולהיות מרכז דתי.
אבל זרובבנד מבין שרק בשביל מרכז דתי לא כולם יעלו. הם יעלו אם יהיה כאן איזה חזון מדיני,
אם יהיה כאן איזה אופק, אם נבנה כאן מדינה.
ואז הוא בעצם יוצר את העלייה הזאת שמופיעה ברשימה.
זו הבחנה מאוד מאוד חשובה.
זה מתחיל ממשפחות, פתאום זה עובר למקומות. אתה בודק, אנחנו יודעים איפה המקומות האלה נמצאים, נכון?
איפה זה לוד, חדיד ואונו, אנחנו יודעים.
זה ביד פתח תקווה,
זה נכון. איפה זה יריחו, אנחנו גם יודעים.
איפה זה מכמס? כלומר, ירושלים היא במרכז, ופשוט מקיפים אותה מכל הכיוונים. אתה מקיף אותה מצפון, זה מכמס,
רמה, גבע, ענתות. אתה מקיף אותה ממערב,
כפירה, קריית יערים, בארות, חדיד, אונו.
אתה מקיף אותה מצפון,
זה נבו ועוד.
אתה מקיף את ירושלים, פשוט מתרחב לגמרי, לגמרי, לגמרי, לגמרי, לכל הכיוונים.
ככה מקימים מדינה, לא ככה מקימים מרכז דתי.
זו המטרה, הקמת מדינה.
לצורך כך צריך רבים שיגיעו.
הזכרנו שבוע שעבר את השיר
שחיבר נוח רוזנבלום, נדמה לי, השם שלו היה
אחרי הקונגרס הציוני הראשון.
קריאה לעלייה.
אגב, בן גוריון,
שהיה אדם גדול, כמובן, היה אדם
גדול מאוד,
והוא תמיד טען, הוא חזר על זה,
גם כשהיה ראש ממשלה, אבל גם ממש תקעת סוף ימיו.
הוא טען שהדבר המרכזי שחסר למדינת היהודים זה,
מה?
יהודים.
עלייה.
אם נביא לפה חמישה, שישה מיליון יהודים, כל הבעיות שלנו ייפטרו.
ניישב את הנגב וכל זה.
ולכן הוא כמובן פעל
נחרצות בשביל הדבר הזה, להביא לכאן
כמה שיותר יהודים,
כי העלייה היא הגרום המכריע.
אנחנו זכינו כאן לעלייה מסיבית יחסית למה שמדובר אצלם, פה זה מדובר ב-42,000 איש, אנחנו ברוך השם, מקום המדינה ועד היום עולו לכאן מיליונים, מיליונים, יותר מארבעה מיליון עלו,
נדמה לי.
על כל פנים,
אנוח רוזנטלו כותב שיר אחרי הקונגרסיט הציוני הראשון,
שיר הזה מאושר עד היום בטקסים וכו', ביום העצמאות, והתכלית של השיר זה לעודד עלייה,
להפסיק את הפירוד של אגודות חובבי ציון, כל עיירה מחזיקה איזה אגודה משל עצמה,
היו למעלה מ-600 אגודות חובבי ציון, בשמות שונים.
פה עולי ציון, אוהבי ציון, עולי ציון, שבאי ציון, חובבי ציון, יותר מוכר, יש פתח תקווה כזה רחוב,
בית יעקב לכוון הלכה, גם כן היתה, כל מיני.
הוא אומר, מספיק עם כל הפירוט הזה, בואו נתאחד.
ואז הוא כתב את השיר, שאו ציונה. שאו ציונה נס ודגל,
דגל מחנה יהודה, מי ברגל, מי ברכב, מי ברגל.
נעשנא לאגודה, בואו נהיה ביחד. ואז מה? יחד נל חננה שובה ארצה אבותינו אל ארצנו האהובה ארץ מולדתנו. זה בית א', בית ב', שובו שובו ממרחקים ארצה ארץ אבות.
נוסו נוסו ממעמק אם הוא רומז פה למעמקי הגלות ולסכנה הקיימת בגלות בעזרת שוכן הר אבות.
שם השם.
אז
עם נהיה כמו היינו, אז נחזור להיות עם ולא מפורדים.
מנו יתד מנו פינה, כלומר מהעלייה הזאת הקטנה,
שהיא נראית חסרת ערך,
היא תהיה יתד והפינה לכל בניין המדינה שאחר כך.
אז,
אך אז צחוק עימה לפינו ולשוננו רינה, שזה כמובן מדבר על שיר המעלות, ביושב השמש שבעצם היינו כחולמים, רק אז נוכל לצחוק ולשמוח.
קריאה לעלייה, בעצם זו הקריאה שמופיעה.
זוהי הקריאה שמופיעה כאן, בסדר?
אז אם כך, הרשימה הזאת מגלה טפח ומכסה טפחיים, ובעצם מאחורי הרשימה הזאת נמצאת התוכנית הנסתרת להקמת מדינה.
לא רק מושבות, 22 מושבות חקלאיות,
משהו כזה מקומי,
מגיע איזה אדון הרצל כזה ואומר, אני רוצה לאגד את המושבות לכלל ישות מדינית, להקים מוסדות ליישוב, להקים ארגונים, להקים סוכנות יהודית, לגייס כספים,
להקים מוסדות שלטון, לבחור עיר בירה, להקים צבא,
להקים כלכלה, מטבע, טה, טה, טה, טה, הוא עדיין חולם כי הטורקים לא מאפשרים פה כלום,
אז זה מתחיל עם מושבות, אבל ברגע שהבריטים תופסים פה את השלטון,
יש כבר תשתית ציונית מוכנה לתחילת תנועה להקמת מדינה.
כבר התשתיות מוכנות, בסדר? אז זה מובן.
סוף הפרק
מתעסק בבהמות.
מאוד מאוד מעניין.
בואו רגע ננסה לראות
את היחס פה.
פסוק סו, סוסיהם שווה, מי יעזור לי לספור?
נעגל,
למרות שכאן כתוב ונותן פה מספרים מדויקים.
סוסיהם 736, פרדיהם 245,
אז נעגל את זה ל-750 או 250, נגיד זה
1,000, נכון? 1,000,
435 גמלים, אז זה 1,500 נעגל, חמורים 6,000,
אז כמה זה כבר?
6,720, אז זה כבר 8,100,
ומה היה לי עוד?
וברח לי,
אה, כן, זהו.
והיה גם שבעת אלפים אמהות, נכון?
כן.
יפה.
אז כמה יצא לנו?
חמש עשרה.
למה שבע? לא הבנתי.
שבעת אלפים אמהות, לא, לא, זה בני אדם.
אני שואל כמה זה בהמות.
שמונת אלפים בהמות.
לארבעים ושתיים אלף עולים.
בסדר?
זה הרבה או קצת?
זה קצת, אתה חושב?
זה המון.
המון.
אני חושב.
זה המון, זו כמות עצומה של...
מה, הם צריכים כל כך הרבה?
הם הסתכלו את כל האבנים ואת כל הבן... הם הביאו את האבנים מהמדדת מגבל, אתה חושב? לא, הם הביאו את זה מה... לא, כשהם יהיו פה, אז... אה, אז אתה אומר, יפה.
זו אפשרות אחת.
קודם כל זו כמות גדולה מאוד, כמות עצומה.
זה ברור שהם לא רכבו עליהם, הם הלכו ברגל.
החלשים רכבו, כנראה.
אבל...
אז יש כל מיני אפשרויות, והכתוב גם מתאר את זה.
זה אומר שזה פרט חשוב.
למה שזה פרט חשוב?
אז יש כל מיני אפשרויות לשער למה זה פרט חשוב. אפשרות אחת, כמו שאתה אומר,
שזה
כאילו הכנה לקראת הבנייה, וצריך את זה. זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה,
שיש פה איזו אינדיקציה מסוימת,
אפשר לקרוא לזה לימוד זכות, אפשר לקרוא לזה אולי לימוד חובה, אינדיקציה מסוימת לאותם אלו שלא עלו,
מה הם עשו.
כלומר, החמורים הללו,
השמונת אלפים בהמות האלו, אלה בעצם
אלה בעצם הבהמות שתרמו אלו שלא עלו.
בסדר?
אז אתה יכול להגיד, נגיד, מאחורי כל בהמה,
זו תרומה נכון, מאחורי כל בהמה עומדת משפחה.
בסדר? אז נגיד זה שמונת אלפים משפחות שתרמו איזושהי תרומה, שמונת אלפים משפחות.
כל משפחה יש בה, לא יודע כמה,
שישה, שש נפשות, אז זה כבר שמונת אלפים כפול שש, זה עוד פעם קרוב ל-60-70 אלף מעורבים במעגל התרומות.
זה כאילו בא לתאר את מי שלא עליו על גיבה כלכלית, כמו את יהדות ארצות הברית, בסדר? הם לא עלו,
הם לא עלו,
אבל הם סיפקו גב כלכלי משמעותי. אבל גם אם תחבר,
אתם מבינים, יהדות ארצות הברית,
בדיוק בדרך כלל שמעתי,
ממש בשנת 1947,
מהחלטת האו״ם על החלוקה בכ״ט בנובמבר 1947 עד הכרזת המדינה בשנה וקצת אחר כך,
כאן בארץ לא התחילה המלחמה.
המלחמה עד מלחמת העצמאות הייתה מול כנופיות ערביות מקומיות. אבל בן-גוריון,
היה ברור לו, כעגלות נגלות,
שזה רק ההקדמה של הפרומו של ההתחלה. ואיך שהם יכריזו, איך
שתוכרז הקמת המדינה היהודית, יפגשו לכאן חמש צבאות ערב. ביניהם
שני צבאות מאומנים, מסודרים,
שיש להם עוצמות הרבה יותר מאתנו הלגיון הירדני, שהוא מאומן על ידי הבריטים והצבא המצרי.
שני צבאות חזקים מאיתנו בהרבה.
ולכן בן-גוריון, מה שקורה עכשיו, כל השיירות, זה פחות מעסיק אותו. מעסיק אותו להכין את הצבא לקראת המלחמה שתגיע. ובשביל צריך
המון המון המון כסף.
הוא שולח את גולדה מאיר ארצות הברית למסע גיוס ואומר לה,
אל תחזרי בלי 25 מיליון דולר.
אל תחזרי, אין לך מה לחזור.
היא חזרה עם 50 מיליון.
היא עברה בקהילות, קהילה אחרי קהילה, ודיברה,
ואנשים שם פתחו את הלב ואת הכיס ולקחו הלוואות מבנקים כדי... צריך לדעת את זה, זה סיפור פחות מוכר. אנחנו כאן מכירים את הפלמחניק מאחורי הסלע שיורה.
מישהו היה צריך לדאוג שיהיה לו רובה לירות בו בכדורים.
עם כל הרוח הגדולה, אתה תזרוק אבנים על הערבים עד מחורתיים, לא תנצח אותם.
ומי שנתן את החמצן הזה, זה היה יהודי ארצות הברית.
נתנו המון המון כסף.
היא אמרה להם, נאום מאוד מאוד קצר, היא אמרה בשיקגו,
היא אמרה להם
אנחנו בסכנת חיים.
יש לנו רוח להילחם עד הסוף,
אבל לא נוכל לנצח אם לא יהיה לנו נשק.
אנחנו לא יותר טובים מכם ולא פחות טובים מכם.
אנחנו הגענו לארץ ישראל ואתם נמצאים פה. אני בטוחה שאם זה היה הפוך, אתם הייתם מתנהגים אותו דבר.
כל אחד עם התפקיד שלו.
אם אתם תכניסו את היד לכיס, אנחנו נוכל לנצח.
זהו. נאומים קצרים מאוד היא נתנה,
והיא אומרת, מתארת את זה בספר שלה, שאנשים עמדו, אנשים בחו
אנשים כאילו הבינו את השעת הרת גורל, היא תיארה להם, זאת אומרת אנחנו הולכים לקראת מלחמה,
אנחנו בתוך מלחמה ואנחנו הולכים לקראת מלחמה
ויש לנו רוח, אנחנו הולכים עד הסוף.
אף אחד, אנחנו נילחם גם בהבנות ובמקלים.
בהבנות ובמקלים.
אבנים ובמקלות, וזה לא היה מטאפורה.
זה לא היה מטאפורה.
מי שכאן היה במוזיאון
גוש עציון,
אז יש שם גם
חדר אחד שמוקדש לשיירת הל״ה,
שהלכה,
חודש שבט זה היה,
יצאו בעצם לסייע לגוש עציון,
ונקלעו בדרך לבערה ולקרב, נהרגו בגבעת הקרב. ואז
אחד השייח' נדמה לי של הכפר צוריף מתאר,
אומר, הלוחם האחרון,
כשנגמר לו הרימון, הוא נהרג עם אבן ביד.
הוא זרע, עבר,
נגמר לו תחמושת וחיזוק להם אבנים עד שיהרגו גם אותו. זה לא היה בתפורר.
ממש,
והיא אומרת, אנשים מאוד מאוד,
הם ממש בכו וכל זה, והתחייבו שם לסכומים מטורפים, ולקחו הלוואות מבנקים כדי לעמוד בסכומים הללו. והיא חזרה לכאן עם 50 מיליון דולר, שהועברו מיד למטה ההגנה באירופה,
בהנהגת,
צריך להכיר את השמות,
שאול אביגור,
עליו כתוב במצבה שלו בבית העלמין כנרת,
עלום ונוכח בכול,
אדם שהיה תמיד מאחורי הקלעים, וידו נמצאת בכל מקום
בתקומת המדינה. הוא היה אחראי הרכש, ולידו היה אהוד אבריאל גם,
שבעצם ניהל את משלחת הרכש, והיה שייקדן ועוד כל מיני כאלה שקנו,
קנו מטוסים,
קנו מקלעים,
אפשר לקרוא הרבה דברים,
והדברים בעצם הגיעו לכאן ממש
ערב הקמת המדינה, ואיתם אפשר היה להתגונן ואף לפתוח במתקפה.
אז כל זה מופיע כאן.
לענייננו, גם אם נצרף
ונגיד שאת השמונת אלפים החמורים זה כאילו נתנו
להם, יהדות ארצות הברית שלהם, ונחבר גם אותם, אז לאן הגענו?
נגיד עוד 60 אלף במעגל, אז עוד 100 אלף
יהודים
קשורים
בצורה כזו או אחרת למפעל הציוני.
וכמובן, מה עולה השאלה?
איפה השאר?
איפה המיליונים?
היכן הם?
למה הם לא חלק מן הסיפור?
וכאן אנחנו מתחילים
להיפגש עם התופעה שאנחנו נפגוש אותה בצורה מאוד מאוד חריפה
במגילת אסתר,
כשעוד נגיע ונלמד אותה.
נרחיב על זה גם שם, אבל נגיד את זה כבר כאן. כאן אנחנו נפגשים בעצם באפשרות הממכרת.
אין מילה אחרת.
התמכרות,
להיות יהודי
בלי להיות ישראלי.
יהודי
שווה דת.
ישראלי שווה לאום.
לאום, הכוונה צבא,
הכוונה אחריות על מדינה, הכוונה חקלאות, הכוונה כלכלה.
ממלכת כהנים וגוי קדוש.
יהודי, הכוונה, תפילות, שלוש פעמים ביום, לימוד תורה, דף יומי, גמרא,
מצוות פרטיות, תפילין, מקווה,
תורה, וכן על זה הדרך.
לאורך השנים, אלף שנים,
לא הייתה הפרדה ביניהם.
אמרת יהודי, אמרת ישראלי, אמרת ישראלי, אמרת יהודי, זה היה אותו דבר.
וכאן, בפעם הראשונה, בממלכת פרס,
נוצרה אפשרות להפריד.
אפשר להיות יהודי דתי שומר תורה ומצוות באופן מלא בפרס.
יש לך חופש דת,
אתה יכול להתפעל מטה שאתה רוצה, ללמוד תורה מטה שאתה רוצה, יש לך אפשרות לפתוח בתי ספר,
תלמודי תורה, חגים, הכל מלא, הכל זה. אתה יכול לדבר עברית, זה שפה לגיטימית, רשמית.
אתה יכול, הכל, הכל, הכל.
רק מה אין לך?
בלי שאיפות לאומיות.
אתה יכול להקים מדינה, אסור לך.
אין לך כוח צבאי, אין לך כלום.
זה מרתק.
זאת אפשרות חבל על הזמן.
תראו, אצלנו,
אנחנו, כמו שאמרתי, מרחיב את זה במגילת אסתר, אצלנו,
כשהורים מלווים את הבן שלהם לבקווים,
אז עושים את זה, עושים מסיבת גיוס,
חלק רוקדים בזה של הבקווים, בתופים, במחולות.
כנראה לא הבנו מה מדובר.
בקווים זה אומר צבא, צבא זה אומר מלחמה.
למי שגר בחוץ לארץ,
יהודים שגרים בחוץ לארץ,
לשלוח את הבן לצבא זה אחד הדברים היותר חמורים שיכולים להיות. זה אסון, כאילו, בטח לצבא שזה גויים, אבל גם לצבא, זה מפחיד מאוד.
עכשיו, פה הכל אם עברייה, היא מגדלת ילדים, היא יודעת שבגיל 18,
הם יצטרכו, 19, 20 שנה, ידחו גיוס,
ילכו לצבא, יחולק מהדבר הזה, והצבא,
אפשר להכחיש, אפשר להתעלם, אבל הצבא בסוף יש לו מטרה ברורה, להילחם בזמן מלחמה.
זה, כבר התארגנו לדבר הזה.
לעזוב את ארצות הברית נגיד, היום,
ששם מסלול החיים הוא עוד פעם, נגיד בקהילה אורתודוקסית, עם רב כמו שצריך ועם קהילה חזקה ולימוד תורה ולומדים והכול, ואחרי זה גורמים בגיל 18, הולכים לקולג', תואר ראשון, עושים זה, מתחילים לעבוד.
ואתה לומד תורה וזה וכולם, וצדקה ותומך.
אתה רק לא חלק מהוויה לאומית, זה הכול.
אז אני אומר, אז זה... אבל נגיד שהבן אדם גר בקהילה חזקה,
אין בה התבוללות, יש קהילות כאלה.
זה מאוד מפתה.
אז אנחנו היום כבר בקצה ההיסטוריה, אבל הפעם הראשונה שדבר כזה מופיע זה פה.
ולכן אנחנו פוגשים את התופעה המדהימה.
70 שנה אחרי
חורבן בית המקדש,
המעגל השותף
בעשייה הציונית מונה לא יותר מ-100,000 איש.
חלקם עולים וחלקם מגבים כלכלית.
כל שאר המיליונים לא בעסק.
לא מעניין אותם.
איפה הם כן נמצאים?
נראה כשנגיע למגילת אסתר.
הם, לא יודע, הם יתרגלו טוב להם.
מה יש לך להציע לי? ביצות,
קדחת,
מלאריה,
ערבים, מלחמות, צבא, מילואים,
מסעיל.
מה אתה בדיוק בא להציע לי פה?
מויכל טוילס.
אני אגיע לפה לבקר פעם בשבועיים, אני אציג פתק בכותל,
כל זה, אבל
תרום, נתרום הרבה כסף, כן.
כמה זמן זה אחרי החורבן של שבעים?
שבעים שנה. זה כתוב, בפסוק א', נכון?
לא, זה כתוב מפורש.
בשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר אדוני מפי ירמיה.
ומהו דבר השם מפי ירמיה?
זה ירמיה שקראנו בפרק כ' משהו זה היה.
שהקדוש ברוך הוא אומר לירמיה,
שאלה חשובה מה ששאלת.
כי כה אמר אדוני כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם ואקימותי עליכם את אברי הטוב להשיב אתכם על המקום הזה. אז
בשנת אחת לכורש מלך פרס נגמרו 70 שנה
מעליית בבל לשלטון.
זה התאריך הכי מוקדם שיכול להיות.
מהחורבן זה 52 שנים.
יש פער של 18 שנה מהזמן המוקדם ביותר
של 70 שנה לזמן המאוחר ביותר. זה 18 שנים.
52 שנים מהחורבן עצמו.
שזה 70 שנה מהיום שנמוכדנצר
משתלט פה על האזור.
בסדר?
יפה.
בואו נמשיך.
אייכה, אנחנו נגיע לזה, אני רוצה לשים את זה יותר בעוד פרק או שני פרקים,
כרגע זה אפילו עוד לפני כן.
כרגע זה האפשרות לעלות, כרגע זה האפשרות ל... כן, אבל יש פה איזו הזדמנות,
ומנסים פה, כמו שאמרנו, להקים מדינה גם קצת מתחת לרדאר של כורש,
וכל זה, ולא מצטרפים יותר מדי. בואו נראה, נסיים את הפרק. הוא אומר ראשי האבות בבואם לבית אדוני אשר בירושלים התנדבו לבית האלוהים להעמידו על מכונו,
ככוחם נתנו באוצר המלאכה, זהב, דרכמונים,
שש ריבועות
וא'
וכסף מנים, חמשת אלפים, וכתונת הכהנים מאה.
וישבו הכהנים והלווים מן העם והמשוערים והשוערים והנתינים בהריהם
וכל ישראל בהריהם. אז התוכנית מצליחה. כלומר, הם באמת מתפזרים בהרים.
לא כתוב מתי הם הגיעו, כנראה שהם הגיעו בקיץ וזה, ואז מגיע החודש השביעי.
ויגע החודש השביעי ובני ישראל בהרים,
ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים, ירושלים חריבה.
ויקום יהושע בן יהוה צדק, וזה היה הכהן הגדול, ואחיו הכהנים וזרובבל בן שאלתיאל
בן יהויכין. צריך לדעת, זו הנכד של יהויכין המלך.
ואחיו, ויבנו את מזבח אלוהי ישראל לעלות עליו עולות, ככתוב בתורת משה, איש האלוהים.
זה אחד המקורות שניתן להקריב קורבנות גם בלי בית מקדש.
לא צריך לבנות את כל בית המקדש,
מספיק לבנות את המזבח.
המזבח מקומו מכוון ביותר, צריך לדעת היכן הוא, הם ידעו היכן הוא, הייתה להם מסורת,
גם אנחנו יודעים איפה הוא בעצם,
ואפשר לבנות מזבח ולהקריב קורבן.
אבל,
אבל,
אבל,
תנסו רגע לדמיין
אנשים שראו את בית המקדש
הראשון בתפארתו,
וכעת הם מגיעים ויש שם איזה מזבח
די מצ'וקמה כנראה,
ומקריבים שם קורבן.
מה החוויה שלהם?
אנחנו הגענו לארץ שוממה בגאולה האחרונה ולא היה לנו למה להשוות כל כך.
להם היה למה להשוות.
והכינו המזבח על מכונתו כי בהמה עליהם מהמי הארצות ויעלו עליו עולות ה' עולות לבוקר ולערב
ויעשו את חג הסוכות ככתוב, ועולת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו
ואחרי כן
עולה תמיד ולחדשים ולכל מועדי ה' מקודשים ולכל מועדי ה' מקודשים ולכל מיני דבר ה'.
מיום אחד לחודש השביעי החלו לעלות א' את ישרי מראש שנה
עולות לה' והיכל ה' לא יוסד. זה רק מזבח.
ויתנו כסף לחוצבים ולחרשים ומאכל ומשתה בשמן לצידונים ולצורים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפו
כרישיון מלך, כורש מלך פרסלם. כלומר, כלפי חוץ הם עסוקים רק בבניית מרכז דתי.
אנחנו מסתכלים את הסיפור הפנימי שהם גם עסוקים גם בבניית מדינה.
אגב, אני עושה כאן לעצמי ספוילר, בסדר?
הספוילר הכי גרוע בעולם.
תשימו לב שמדינת אסתר כל הזמן חוזר הביטוי שאחשוורוש אומר לאסתר.
מה שאלתך אסתר המלכה?
ומה בקשתך עד חצי המלכות ותיאס?
מה זה הביטוי הזה עד חצי המלכות?
מה הכוונה?
מתי עוברים את החצי?
בעצם אחשוורוש אומר לה, תבקשי מה שאת רוצה
כבקשות הומניטריות, דתיות, פרטיות.
אל תבקשי ממני שום דבר שקשור לזכויות לאומיות. כלומר, ברגע שאת עוברת את ה-51%,
ואחת אחוז, כאילו, 49 זה הכל בקשות פרטיות, גם הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מאות, אין בעיה.
אבל העוד אחוז, ותן לנו גם איזו הגדרה עצמית,
זה לא יהיה.
כי אם אני אתן לך, אני צריך לתת למי?
לכולם. לכולם, ובזה נגמר הסיפור, זהו, כן, יכול לסגור את האימפריה, אל תבקשי את זה ממני. הוא אומר לה אפילו לא לבקש.
אז זה מה שקורה כאן, כן?
הייתי פעם בתל אביב, איזה שבת, התארחתי,
אז תפסתי שם איזה יהודי כזה, הוא אומר לי,
הירושלמים חושבים שהם יכולים להביא את הגאולה לבד.
ככה קצתם מזלזלים בתל אביב.
אבל שייזכרו שאת האבנים והקרשים לבית המקדש הביאו דרך
ים יפו.
ומכאן זה מתחיל.
זה מתחיל מתל אביב, אז תבואו לכאן.
ים יפו כראשון מלך,
כורש מלך פרס עליהם.
טוב,
מתחילים פה את המלאכה הגדולה.
והחגיגיות מאוד מאוד בולטת.
בואו ככה
נקרא את זה.
ובשנה השנית לבואם אל בית האלוהים לירושלים בחודש השני. כלומר, בחודש?
חודש?
אייר.
חודש אייר הוא חודש של התחלתא דגאולה.
החלו!
זרבבל בן שאלתיאל ויהושע בן יצא דק ושחר חרב הקונים הלווים וכל הבאים ומשווי לירושלים ויעמידו את הלווים בין עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'. כלומר, הלווים שרים תוך כדי שהם בונים.
כי זה מרכז דתי ויש להם רישיון מכורש, אין בעיה, נכון?
יש להם את האישור,
אז אין בעיה גם לשיר.
ויעמוד ישוע בניו ואחיו קדמיאל ובניו בני יהודה כאחד
לנצח על עושי המלאכה בבית האלוהים, בני חנדד, בניהם והחיים הלוויים.
ויסדוה בונים את היכל אדוני.
ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות והלוויים בני אסף במצילתיים להלל את אדוני על ידי דוד מלך ישראל.
בונים, לא מסתירים, זה מותר להם כי זה מרכז דתי.
ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב, כי לעולם חסדו על ישראל,
וכל העם העבירו תרועה גדולה בהדל ה', עלו סעד בית ה'.
יש ייסוד.
ורבים מהכהנים והלוויים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביוזדו ויש להם למה להשוות,
זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול. הצעירים שמחים, הזקנים בוכים.
ואין העם מכירים כל תרועת השמחה לכל בכי העם. מי גובר? התרועה, הבכי?
הבכי גובר.
כי האמר היא תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק.
אז זו נקודת מוצא. אנחנו נראה התחלה טובה, מתחילים את היכל השם, לא מסתירים דבר,
אבל כדרכם של דברים וכדרכה של גאולתם של ישראל,
הדברים ילכו ויסתבכו.
בדיוק באותה נקודה שניסו להסתיר,
הקמת מדינה, היא תהיה הנקודה שבעצם תסבך את כל העניינים
ותשלח אותנו למסע ארוך ומרתק בין 18 שנה
בנפתולי ומבוכי
שושן הבירה והפוליטיקה.
נמשיך בשבוע הבא, רבותיי.
