כבוד מעלת הרבנים הנכבדים,
קהל הקדוש הנכבד,
כבוד מעלת בניו של הקדושים, ערלים מתרששים,
רב הגדול, ראש ישיבת מנחת יהודה,
הוא ביקש לדבר על פרשת "ויחי",
שנה שנייה ב"בן ישחי".
אנחנו נגיע לזה.
קודם כול נתחיל בעניינה דיומה, קודם כול.
בעצם כאן בשידור התפילה, כן נכנס, אבל בשידור יותר טוב.
רק קודם כול הקדמה,
יש הזכרת גשמים ויש שאלת גשמים.
הזכרת גשמים,
מה שאנחנו אומרים בהתחלה,
משיב הרוח ומוריד הגשם. עכשיו התחלנו לומר את זה בשמחת תורה.
ויש שאלת גשמים,
ובשבוע הבא במוצאי-שבת יתחילו לומר את שאלת הגשמים,
מזה שהצפרדים אומרים "ברך עלינו".
אם אדם טעה,
ואמר מוריד הטל, במקום משיב הרוח ומוריד הטל, אמר מוריד הטל, לא חוזר.
אני נזכר לפני הגמר, יחזור ויגיד "משיב הרוח ומוריד הטל" ולא אכפת לנו מזה.
אבל אם אדם בעניין "ברך עלינו",
אם טעה,
יש תשע הלכות,
תשעה הלכות,
אדם חייב לזכור את זה ברור, ברור, ברור, ברור.
נתחיל לאחר שנה,
ג.
אם למרות הגשמים אחרי ז' בחשוון אמר ברכנו ולא ביקש גשם,
אין בקשתו שלמה וצריך לחזור ולבקש גשם.
אמנם,
אם נזכר קודם שסיים את תפילתו, יכול לבקש גשם גם במקומות אחרים.
אז זה במקום, בעיקרון, זאת אומרת. בעיקרון,
אם אדם במקום שיאמר "ברך עלינו", אמר "ברכנו".
אנחנו מדברים כרגע על הספרדים.
אצל הספרדים יש הבדל בין
קיץ לבין חורף.
בקיץ אנחנו אומרים "ברכנו" ובחורף אנחנו אומרים "ברך עלינו".
אצל אשכנזים, בין קיץ ובין חורף אומרים "ברך עלינו",
רק אומרים: "ותן ברכה" או "ותן תלו" מותר לברכה.
ההלכות, אותן ההלכות,
רק כשאנחנו אומרים "ברך עלינו" ידעו את הגדרה הזאת.
מה ההגדרה?
הלאה.
אם נזכר בתוך אמירת "ברכנו" יעצור ויתחיל ברכת "ברך עלינו", ואפילו אמר "ברוך אתה",
ולא אמר השם של מברך השנים,
חוזר לתחילת הברכה,
וטוב שישב לפני מעט זמן,
שיעור הילוך 400. אם אדם התחיל לומר,
במקום שיאמר ברך עלינו, אמר ברכנו.
אמר ברכנו ואמר, ברוך אתה.
רק אמר, ברוך אתה.
טוב, תעשור.
תחכה, תחזור לומר, ברך עלינו.
אמרנו, טוב שימתין 400 כמה דקות, שלא ייראה כאילו הוא מחבר את זה קיץ וחורף ביחד,
אלא מהפסיקה קטנה לראות שאנחנו עכשיו מתחילים את הברכה של "ברך עלינו".
ורק ארך, אגב,
בזמן שבעצם זה שהיה קיים היו מקריבים 70 קורבנות
בשל אומות העולם,
שיהיה להם גשם, שיהיה להם ברכה.
היום אין לנו 70 קורבנות.
אף על-פי כן, עדיין אנחנו,
הספרדים מתכוונים לברך עלינו,
אנחנו מתכוונים על כל העולם כולו,
על אוסרליה,
על סין, על אמריקה.
אנחנו אומרים: "ותן טל ומותר לברכה ורובבי פני אדמה על כל פני תבל".
אנחנו מבקשים ברכה על כל העולם כולו.
אז ידעו, כל העולם כולו,
אמריקה, רוסיה, סוריה, כולם כולם,
אם הם מקבלים גשם ובזכות התפילות שלנו.
הם צריכים להגיד לנו תודה רבה על הדבר הזה.
והגמרא אומרת שאומות העולם לא ידעו, כשהם עשו את בית-המקדש ולא הקריבו קורבנות,
לא ידעו מה שהם הפסידו.
היינו מקריבים ל-70 פרים בחג הסוכות בשבילם.
כשהם החריבו את בית-המקדש, הם הפסידו הפסד גדול.
אבל פיקר, אנחנו עושים להם טובה,
אנחנו עושים בשלמה פרים שבתי. אנחנו עוברים: ורבה פני תבל ושבת העולם כולו מטווח,
אנחנו אומרים את הדבר הזה.
ועוד דבר,
כתוב על שלמה מלך עליו השלום בקהלת,
שהוא נטע גינות ופרדסים,
כל עץ.
אם עשה גינות ופרדסים, מה זה כל עץ?
מה זה כל עץ? מה חדש בכל עץ?
אומר רש"י על המקום שיש ארץ שמגדלת
פרי מסוים,
ויש ארץ שלא מגדלת פרי, למשל פלפל שחור.
הגידול שלו זה לא בארץ-ישראל, זה בהוגו ובסוויגין,
סינגפור, שם מגדלים את הפלפל השחור.
שלמה המלך ידע את הצינור שהולך לסינגפור,
ושם זרע
בירושלים,
שם זרע את הפלפל ויצא לו פלפל שחור כמו שמה.
למה? הוא ידע את השביל שמוליך לשם,
מוליך לשמה,
ובזה הוא זרע אותו דבר.
ואמרנו פעם, דרך,
לא אמרנו את זה דרך בליחה, ואנחנו אמרנו את זה דרך אמת, אמיתה.
הלוא כל העולם כולו,
הבריאה שלו מעבר לשתייה, מכאן.
אז שלום המלך ידע את השביל שמוריך לפלפש העובר נטע.
אנחנו לא יודעים את השביל שמוריך
לנפט בסעודיה.
השביל מתחיל פה, אנחנו יודעים.
כשיבוא המשיח אנחנו נדע,
אנחנו נסגור את השביל הזה,
ואז בסעודיה יבקשו מאתנו נדבות, תבואו לנו נפט, תבואו לנו נפט, תבואו לנו נפט, ואנחנו נמכור להם ביוקר,
לא רוצים, לא נותן לכם.
ואז נגיד להם, אתם בסעודיה, יש לכם הרבה ענף, עשאיים אתם,
אתם נותנים כסף לחמאס או נותנים כסף לגויים שיילחמו נגדנו,
ועכשיו אתם תבקשו צדקה.
אנחנו לא נותן לכם,
אנחנו נעשה אתכם הסכם,
אנחנו נותן לכם רק כדי לאכול לחם.
לחם, לחם, מרגרינה, אנחנו יכולים לאכול,
לא צריכים לאכול יותר מזה.
ואז יבקשו מאתנו ולומר להם את זה. השאלה היא אם מותר לתת להם לחם,
זו כבר שאלה אחרת.
אני לא נכנס כרגע בדבר הזה. למה?
מיידי, אם אדם בא לאורח בביתו והאדם הזה לא מברך,
לא עושים את זה עדיין, עשו את הטור לאכול.
עכשיו, אם אדם בא לאורח,
אז טוב, אומרים לו, תשמע, תבש טיפה, תברך, מה אתם רוצים?
כפייה דתית, מה אתם רוצים,
מוכרחים אותי להיות דתי, ולהתחיל לצעוק.
אדרבה, אנחנו עושים לך טובה,
אנחנו עוזבים לך, אבל אתה בישראל יצעוק.
מה יעשה אדם כזה ויאמר:
אני עכשיו מברך ומוציא לחם מן הארץ ואני מכוון להוציא את כולם ידי חובה?
הוא עם הארץ, אין לו שכל להגיד: אני מתכוון לא לצאת ידי חובה. אין לו שכל במובן ככה,
אז יפסיק את החובה.
אותו דבר בפירות.
לוקח פרי ועובר את הדבר הזה.
אמו של הרב צדקה היה על אבא שלו, של ראש הישיבה, הגאון הרב צדקה.
היא הייתה בת אחותו של בן-איש חי.
נגיד שאלתה בן-איש חי,
אמרה: טוב, אני אלך לחנות ירקות.
אמרו: משה, מלא ירקות.
אבו העץ.
אני אקח את אבו העץ אחד,
ואני אברך על הבורא פרי העץ,
ואני החווה לתקן את כל הטפוח עצי בפנים.
אמר לה, לא, צריך האוכל, צריך שייכבד.
לא את שייכבד, כתוב בגמרא,
היה שמואל הקטן, שמואל ירחנאה,
כתוב בגמרא, הרב הוא שמואל,
הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני.
היה.
אז כשהיה קטן,
הרבי שלו, המורה שלו, אמר לו,
יש לי בן מפונק, לא אוכל,
קח לחם שלא לאכול.
טוב,
הלך, אמר לו לבן,
לבן של הרב שלו, תעשה נטילה ותאכל.
לא, תעשה נטילה, לא נותן לך לאכול.
טוב, עשה נטילה.
אחר כך הביא לו פעם שנייה לאכול, לא אעשה נטילה.
התחיל לצעק עליו שמואל כשהילד קטן.
אז הלך לרב שלו,
אז הרב שלו כעס על שואל, נתן לו סצירת ליחיד: איך אתה נותן לו לאכול לבן שלי אוכל בלי שאתה נושא לידיים?
שתק.
הלך לאבא שלו,
אמר לאבא שלו: תראה, קיבלתי מכה, מגיע.
הוא לא אמר לו: ללכת למשטרה להרחשין על הרעש שדרך היום ומתן מכה, ללכת למשטרה, יעשו לו במשפטים,
אבל מגיע לך.
אמר: אבל למה זה מגיע לי?
הוא אומר, למה לא עשית את זה עדיין?
מה, הוא אוכר ואני אעשה נטילה?
הוא אוכר שיחזרו את זה עדיין.
אמר אבישנו, צודק.
זה צודק, הדבר הזה.
שמואל היה חכם גדול, מקטנותו היה חכם גדול.
רק היו קוראים לאבא שלו אבודי שמואל.
למה קראו אותו אבודי שמואל?
אז העניין הוא ככה,
כשאבא של שמואל נסע לחוק לארץ,
נסע לעבודה ולעניינים,
פתאום באה אישה אחת ואומרת לו: בוא, בוא תקרה משהו בבני.
נקראתי לה.
היא נכנסת לה, היא סגרה את הדלת.
נעלה את הדלת.
אבל למה את נועדת?
ייחוד, אסור.
אומרת לו: אני ראיתי בשמים כוכבים שאתה,
כלומר אבא של שמואל,
אתה,
אם תחתן עלייה עם אישה, הילד יצא ילד אחון גדול.
אז אני רוצה, תחתן אתי.
וואלה, את גויה.
אמרתי לו: לא, לא, נתחיל לצעוק עליה,
או עליה, היא עליו,
מה יעשה?
אמר לה: את יודעת מה?
בסדר,
תן לי להתרחץ.
להתקלח עם סבור ועם ככה,
אני אבוא מלוכלך למיתה שלה, זה לא יפה.
אמרנו לו, בסדר, כניס.
נכנס להתקלח, ראה חלון, קפץ מהחלון.
בא המלאך, קפץ אותו,
ולקח אותו
לאשתו.
טוב,
משמעותו האלה חי עם אשתו, מזה נולד שמואל, נוצר שמואל וחזר.
כשהיא נהייתה בהיריון,
אז שאלו אותה: מי את בהיריון?
אבל היא מבעלית, ומי זה בעליך?
בעליך זה בסין, כבר סין דפור, איפה בעליך?
איפה בעליך? מה אמרת בעליך?
אנחנו נלכה אותך.
מלכות נותן לך.
מה זה?
טוב, אז מלכות, לוקחים את האדם ולקחים את הגב שלו,
כוספים את האדם שלו באיזה עמוד,
ומרכיב ימין משמאל ומלמטה.
והוא רח ומכפר, עוון ולא, ישחית.
אומר שמואל,
כשהוא מקים אותי עם שלי מצד ימין, ברחתי לי מצד שמאל,
מקים מצד שמאל, ברחתי לי למטה,
מתנו לי למטה, ברחתי לי למעלה,
ככה שלא יקבל את זה.
הם חשדו בה,
אחר כך בא אבוד שמואל ואמר, הנה, אמר אני,
אז אי-אפשר, הנה זה אבוד שמואל,
זה אבוד שמואל.
וגם הגמרא מספר עליו
שאבא של שמואל היה גבאי של צדקה.
הוא, נתנו לו כסף,
ונפטר אבא של שמואל.
באו עניים,
אמרו לו: תן לנו את הכסף שלנו, אמרו לו, לא יודע.
בא האלמנות, הביא כסף, לא יודע.
בחטר וכלה, נתנו כסף, לא יודע.
אמרו, אתה בן שגנב כספים.
התחיל לבכות, מה יעשה?
הלך לבית-החברות.
אמר, אבא, אבא.
בא המלאך, אמר לו, מה אבא?
אמר לו, אני רוצה לדבר עם אבא שלי.
היה שמו אבא.
אמר לו המלאך, חכה רגע,
היום אומרים מחשב, לא? אבל אז המלאך אמר לו,
יש לי מיליון אנשים קוראים להם אבא.
אומרים לה: אבא, בר-אבא.
אומרים לה: ראה, אבא, אבא, יש חצי מיליון.
אבא, בר-אבא, אבוטי שמואל.
אמרו לו: אבא, אבא,
אומרים שאתה גנבת כסף, אומרים שאני גנבתי כסף של היתומים.
איפה הכסף הזה? איפה ככה? התחיל לבכוף.
אמר לו: תראה,
תלך לבית.
אז לא היה בנק,
לך לבית.
בקצת צמור של הבית
יש שם בלעת רצפה,
הרים אותה.
למעלה יש שכבה של כסף,
זה שלך.
באמצע יש כסף, זה של העניים והטובים.
למטה, שכבה שלישית שלך.
אמר לו, מה עשית שלוש שכבות?
מה זה פה שלוש קומות? מה זה פה?
אמר לי, אם יבוא גנב לגנוב, יגנוב את החלק העליון שלי.
כסף שלמטה יישאר.
ואם האדמה למטה תאכל את הכסף הזה,
אז קראתי את זה שלי, שיהיה לך כסף אמצעי.
זה הכסף הזה, אמצעי זה של תומים וארמנות, וכדי שלא יפסידו.
וככה חלק לדבר הזה.
זה היה בזמנם.
היה עליו השלום בירושלים רב גדול בשם רבי החכם נתן סאלם.
הוא היה מנהל תלמוד תורה במגן דוד.
והוא, כל כסף שהיו שולחים מאמריקה, חלבים,
היו שולחים אליו לחלק לעניים וליתומים ולאלמנות.
אז יום אחד,
ואני הייתי מורה במגן דוד,
יום אחד אמרו לי: חמנתן סלם קיבל התקפה ונפל על הרצפה.
הסבירו לו מגן דוד,
אז הוא אמר, חכם מרדכי, בקושי אמר שיקראו לי.
אבל אני עליתי על
מגן-דוד,
הוא שחרר ככה,
אומר לי: תשמע, חכם מרדכי,
יש לי בבנק דיסקון בירושלים במחנה-יהודה כסף,
זה של אלמנה כזו וכזו,
יש לי בבנק אחר כסף, זה של יתומים אלה ואלה,
נהג לי במקום אחר כסף, זה של אחרים.
תתחיל לספר לי כמה בנקים של נתומים ואומנות.
אחר כך אמרת לי: נח,
יש לי בן יחיד,
ויש לי כסף שלי בבנק כזה וכזה.
טוב,
אז עברי.
אמרתי לו: למה ברגע האחרון אמרת לי על הבן שלך וכסמך?
אמר: ראיתי שאני הולך למות.
אמרתי, קודם כול, אני אדאג לתלמי לאמנות. הבן, אני אגיד בסוף.
בסוף, כשיכולתי לדבר, אז אמרתי, כסף אש שייך לבני.
זה כל כך היה חסידות.
אז זה היה,
את המוטרה מגן-דוד היה ברחוב דוד הילין,
ושם היה גר אדמו"ר מגור.
אדמו"ר מגור שמע שהחמת-הצרים חולן, הולך למות,
אז התעניין בו.
אז אמרו לו שאני,
טיפלנו בזה. שאלתי: תגידי, מה אמר לך
לפני שהלכתי? הוא סיפרתי לו.
אמרתי לי: זה צדיק גדול,
צדיק גדול,
קודם כול הוא דואג לאחרים ואחר כך הוא דואג לעצמו.
טוב, אחר כך הוא אמר עוד כמה דברים בעניין הזה, הוא ציווה כמה דברים.
אז זה היה דבר מיוחד, היה, ואני אומר, זה היה לא דור ישן ישן ישן, זה היה
הדור הקרוב לנו.
אז הוא, היה לו רב גדול,
ראשון רבי יוסף, ידיד הרב השלום.
בעל ביחי יוסף, בעל, יש לו הרבה ספרים.
אז הרב הרב השלום קרא לו לחנות אמסלם ואמר לו:
אני רוצה שיתאג להלוויה שלו.
תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה.
אמר לו: אני מסכים.
בתנאי
אחד:
אני, אין לי ילדים.
אני רוצה ילדים.
אני רוצה להיות ילד.
שבשמים תתפלל, שיפתחו שערי רחמים.
עוד מה אתה רוצה?
אני רוצה שתבוא אליה בחלום ותגיד לי איך דנו אותך בשמים.
טוב,
בסדר. אמר לו, בסדר.
יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה ימים, לא בא.
הלך החמד עצלם על הקבר שלו,
אמר לו, רבי יוסף, רבי יוסף, אני עשיתי מה שמוטל עלי, ואתה לא עשית.
אמר לו,
השנה אשתו תפקד, יהיה לו בן יחיד.
טוב, יצא שמח וטוב לב.
אמר לו, אבל תגיד לי,
איך דנו אותך בשמים?
אמר לו, אני אגיד לך איך דנו אותי.
אני באתי לשמים, תחיל לדון אותי.
אמרו, אתה ככה, אתה ככה.
הוא היה בכנסת צופיוף בבוכרים, היה יושב-לומד.
בבוקר היה מתחיל, עד הצהריים. בצהריים היו מביאים לו לחם,
פעם עם מחמאה,
פעם עם זעתר, פעם עם שבן.
הוא היה אוכל את זה.
הוא היה שם את היד שלו על השולחן,
חמש דקות, ישן.
מתעורר, והוא ממשיך ללמוד.
אגב, הוא היה הולך, היה מלמד בעלי בתים.
אז אמר לו, תגיד איך דנו אותך?
אמר, אני אגיד לך בחלום.
בא אצלו, אמר, לא,
באו אצלי והחליטו לדון אותי.
עשה ככה, עשה ככה, ישן באמצע הלמוד ונח וישן,
אז אמרו לו, מגיע לו, בשביל כל האומנות שעשה,
מגיע לו שלושה ימים גיהינם.
אמר, בסדר, יאללה, גיהינם.
באו מלכי חבלה בו,
הוא הולך, זה השער להשם, הרשעים ייכנסו בו.
גהינם.
עומד שם,
מושכים אותו
במקום אחר, בוא למקום אחר, איך במקום אחר.
עומד שם, זה השעלה, שהם רשעים יבואו בו.
בא, מושכים אותו.
אומר, מה זה, סובו צוין וחטפו, היה גהינם. תראה גהינם כבר,
תכניס את זה כבר גהינם,
מה אתם עושים, שגעים אותי.
אמרו לו, אתה לא רואה?
בשער הראשון
יצאו להכניס אותו,
בא וגמרה ברכות, מסכת שבת,
מסכת חולים, מסכת בבא קמא, מסכת בבא, מסיעה סגרה את השער.
מה?
הוא למד בנו? הוא יקנא לגיהינם?
טוב, באו המלאכי חכבה לקחו אותו לשער אחר.
שער אחר פתאום, תהלים,
זוהר, תיכונים, סגרו את השער.
שער שלישית, דפים של הגמרא סגרו.
אין, גמרנו, לא אמרו, אלה למד בנו, הוא ייכנס לגיהנם, אנחנו לא ניתן לו להיכנס.
טוב, אז באותה שנה נולד בלחמתן בן, זה היה
הרבי אברהם, בן יחיד יש לו,
שמאריך מוותו אותו בין הימים,
ואז, בצד הזה,
והיה הפלא, הפלא הזה, שאמר לו איך דנים אותו.
כל כך חומרה גדולה.
אבל זה רק דברים גדולים ככה.
הרב בעל בית-יוסף, מרן בבית-יוסף,
היה לו מלאך מגיד.
אז יום אחד באה אשתו והביאה לו אוכל. אוכל היה, לא פלפל,
לא מלח,
לא חומץ, טפל, טפל.
אמר לאשתו, איפה המלח? איפה פלפל? אמרנו לו, אין לי, אין לי.
מה יש לך? אמרה, יש לך חתיכת שום.
אתה תביא שום, תן, יערור.
טוב, התחיל לאכול אוכל, חת שום, חת שום, אכל חצי שום.
חצי.
וגמר לאכול.
עכשיו, מה יעשה בחצי שום?
ישמור אותו למחר, לא מועיל, אסור לשמור למחר שום מקולף.
לקח חצי שום ואכל אותו.
בא המלאכה ומגיד, אומר לו,
הטוב-טוב בעיניך, שאתה בעל תארה, אוכל חצי שום?
זה, בית-יוסף ידונו אותו על זה,
לא ידונו אותנו על הדבר הזה.
ועליו מספרים שמרן לבית-יוסף
היה כל יום שישי בצהריים,
היה יוצא לעבוד, מיום שישי בצהריים עד ערב, עד בין-השבתו בערב שבת,
היה מתפרנס.
אם אחד אמר, אם השם שולך לפרנסה בשבוע,
אז למה אני אלך כל יום שישי? אני אלך כל ערב ראש חודש.
אז היה כל ערב ראש חודש,
צועק מי יש לו כלים לגבור, מי יש לו בגדים למכור,
כל יום את זה מוכר לזה,
ערב ראש חודש,
מרוויח פרנסה לכל החודש.
אמר, אם השם נותן לי פרנסה לכל החודש,
אז למה אני אלך כל אחת?
אני פעם בשנה בערב יום כיפור.
בערב יום כיפור, כתוב, לא לומדים תורה, רק צריכים לאכול.
בערב יום כיפורים אני אעשה לעבודה.
אם השם נתן לי על שבוע ועל חודש, גם לשנה ייתן לי.
טוב,
אז הוא, ליפושה אגבותי, מי יש לנו למכור משהו, מצאה איזה גויה אחת
מהחלון
אמרו בוא בוא בוא בוא.
מח שמו בעלי, אביט שמו מן העולם,
כאילו, כאילו צריך כדלות כדלת בעלה.
אמר, מה חי ומת לו? מת!
הוא גיד שילך לו על גני גיינמות.
אמר, רבן, לא יש לך?
באמת הוא משוגע,
כל פעם מביא לנו זפת, זפת, זפת, זפת, זפת מביא לנו.
יש לי ארבע חביות של זפת, קח אותן.
מה יחסה בזפת, ארבע חביות?
את בצפת, מה תלכי להרבה זפת?
נכון, שלג, ארבע חביות בזמנות היה,
אמרנו, מספיק, אמרנו, תיקח את הכולן.
טוב, לקח אותם,
אמר, תשמע, לא תתחרט, אתם היהודים אוהבים להתחרט כל רגע, לא תתחרט.
אמר, טוב, לא יתחרט לך, מחר בזור, בזור.
טוב, לקח.
אמר, לקח את הזפת, יחמם אותו ויבקור אותו.
הוא מחמם,
רואה שהזפת למעלה ולמטה מטבעות זהב.
אמר, ראשי הדין, זה מי לקחת עוד, צריך לחדגר לה.
אז הוא חוזר,
והוא יורד את המחל,
למה את איכל תבוא? מה אתה בא לכאן? תן לכם לפה, אתם רבאים, אבל הגברת, גברת, זה הרב, כסף מרגליות, ככה תלך, לכם לפה.
מה שבכסף, הוא צועק עליו.
הלך לאריח קדוש,
הוא אמר, מה אני אעשה? אמר לו, זה משוגע, הפקר, תיקח, תיקח.
אבל לא, אני אשאל את המביט, המביט
היה בר-פלוקצה של הרבי יוסף.
הלך למביט,
אז המביט אמר לו: בשיניים זיכו אותך,
שיגעו אותך בשבילך, כמו שעשו עמי בעקו.
סתיקה, תפסיק לך לעבוד שם עבודה, שב לכתוב בית-ספר, לכתוב שם ערוץ, לעשות את הדבר הזה כולו.
זו זכות של המרן לבית-יוסף.
אז נחזור.
בעניין "ברך עלינו"
"בברך עלינו אמרנו" יש כמה וכמה פרטים, חלקי דינים.
אז,
אלף קראנו.
עכשיו, אם נזכר לאחר שאמר "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה"
זאת אומרת ש"בברך השנים" יסיים, אמר ברכנו ואמר, ברכנו, כן?
יסיים למדיני חוקיך ויחזור לברך עלינו.
ואם, רגע,
אז שימו לב, מה אנחנו מפוסקים פה?
שאם הגיע השם, יגיד "ברוך אתה ה'",
נגיד למדיננו, חוכך ויחזור.
הלאה.
ואם אמר ברוך אתה ה' מברך,
יאמר השנים,
ואחר כך יאמר מייד ותן תן ומטה לברכה.
לפני שמתחיל בתקה.
אם נזכר אחרי שסיים את ברכת ברכנו ולפני שהתחיל תקה בשופר,
יאמר מייד ותן תן ומטה לברכה, ואמשיך בתקה בשופר.
עכשיו, אם נזכר אחר שהתחיל בתקה בשופר,
בתיקה ובשופר. רגע, אז אפילו כאן מה שכתוב:
נזכר לפני תיקה ובשופר, יאמר במקום. ותן תל ומטה לברכה. יאמר, תן, תל ומטה לברכה. תמשיך.
אם נזכר אחרי שהתחיל בתיקה ובשופר,
אפילו רק מילה תיקה ימשיך עד שומע התפילה, ושם יאמר, ותן תל ומטה לברכה,
כי אתה שומע תפיע על כל פה. אז יכול להשלים.
אם נזכר אחרי שאמר, ברוך אתה השם של שומע תפילה,
ולא סיים שומע תפילה,
יאמר למדי מחוקיך ותן טל ומטר לברכה כי אתה שומע תפילה כל פה, ברוך אתה ה' שומע תפילה.
אם נזכר אחרי שסיים ברכת שומע תפילה ולפני שהתחיל ברכת רצה,
יאמר שם ותן טל ומטר לברכה.
אם נזכר אחרי שהתחיל ברכת רצה, אפילו רק מילה אחת, מילת רצה,
עוצר במקום שנזכר וחוזר לברכת השנים ומתין ברך עלינו.
ברך ותיכה ו... ברך ותיכה ו... והשירה וכו'. הלאה.
אם נזכר רק אחרי שאמר יהיו לרצון מרפי האחרון הסמוך לעושה שלום,
אפילו אם טרם עקם רגליו, חייב לחזור לתחילת תפילת שמונה-עשרה.
שם שפתיים.
משמחת תורה ועד מנחה של ו' במרחשוון אומרים "ברכנו",
ואם טעם ואמר "ברך עלינו" אינו חוזר. למה?
וצריך לומר את זה.
שואל הר"ן:
למה קבעו בז' בחודש ובמר-חשוון לומר ברך עלינו?
בשביל שהיו עולים לארץ-ישראל,
וצריכים להגיע עד, אדם שהגיע עד קצה בבל,
לוקח לו שבועיים.
הוא אומר: עכשיו, זמננו,
אין עולי בבל, לא עולים לבית-המקדש.
למה צריך שבועיים?
באים האחרונים ואומרים:
והיום יש מטוסים ויש מכוניות, רכבות,
ויכולים להגיע מפה עד אמריקה ב-12 שעות.
אז למה צריך לחכות שבועיים?
למה הדבר הזה כולו?
אז אומר הר"ן,
חז"ל ידעו שהזמן של הגשמים זה בשבעה בחודש, למען חשבון.
אחר כך אמרו, בגלל זה, בגלל זה, בגלל זה,
שהגיעו, אבל הם ידעו את הדבר הזה כולו.
אתם תארו לכם,
אנחנו נותנים הוראות לשמים, מתי ייתן גשם?
עד שיגיע האחרון לאמריקה, עד שיגיע האחרון ללבבל,
עד עבור העלווין, מתי יהיה גשם?
ואם תיתן גשם, תיתן גשם ככה שהכבישים לא יתקלקלו.
אנחנו נותנים הוראות?
הקדוש-ברוך-הוא הכול יכול, מה, הוא לא יודע מה שצריך?
אומר הקדוש-ברוך-הוא שידעו כל העולם כולו שאני אמוריד גשם בזכותכם.
בזכותכם אני מוריד את הגשם,
ועל כן אתם צריכים לדעת את הדבר הזה כולו,
כמה שהדבר הזה חשוב.
הלאה?
זהו.
עכשיו,
אם מסופק אם אמר ברכנו או ברך עלינו תוך 30 יום, חוזר. אנחנו כרגע על שרדים.
חוזר.
אבל אם אמר, אם אדם מסופק,
אנחנו מסתמך הרגלת, כל הזמן נאמר את זה.
למשל,
הרב פלאצ'י, עליו השלום,
אמר שבאראש חודש חשוון,
אדם שמתפלל, יעלה ויבוא מתוך סידור תפילה.
למה?
בראש חודש, אילול, אמרנו,
על החודש.
בראש השנה לא אמרנו יעלה ויבוא בראש החודש,
ואמרנו יעלה ויבוא על ראש השנה.
בכיפור אמן יעלה ויבוא על כיפור,
בסוכות אמרנו על סוכות.
עד עכשיו הוא אומר,
שמתי את האיוב הטוב אל תאכל הסוכות הזה, לכן תיזהר,
תתפלל מתוך ספר שלא תטען להגיע לדבר הזה.
הלאה, אז אם אדם מסופק,
הוא ספרדי, אם אמר ברכנו, הוא ברך עלינו תוך 30 יום, חוזר.
אבל אם אמר 90 פעם, רופא חולה עמו ישראל ברך עלינו,
ואחר כך הסתפק, אין החוזר. מה פירוש?
אדם ביום, ביום, בשבעה ב-2007 בערב, אמר: רופא חולה עמו ישראל,
ברך עלינו, ספרדי.
רופא חולה עמו ישראל, ברך עלינו.
אמר תשעים פעם,
אז יש מחלוקת בין הפוסקים אם זה מועיל כמו שלושים יום.
למה לא? תשעים פעם זה כמו שלושים יום.
עד ארבע, יותר מ-30 יום.
למה?
תשעים פעם,
בשבת לא אומרים "ברך עלינו".
אז שלוש תפילות אנחנו לא אומרים, אז אנחנו עושים חשבון.
אלא הגמרא אומרת, אם היה שור,
שור,
שנגח ביום אחד עוד שור ועוד שור ועוד שור,
ביום אחד.
האם זה נקרא שור מועד או לא?
או צריך שלושה ימים שיגח בדבר הזה.
או למשל, כתוב, היה שור,
רק ביום שבת הוא נוגח.
אמרו, איזה שור זה שור? מה שבת? מה זה?
שור רק בשבת נוגח?
הדברים הצפות,
השור הזה היה רואה אנשים בשבת דובשים לבן,
דובשים בגדים חדשים,
זחת דעתו,
והיה נוגע.
היה שור אחר,
רק בראש חודש ניסן, בחודש ניסן היה הולך לנו לגוח.
הוא רואה שהשדות מלאים, אוכל ככה.
בגמרא כתוב,
היה לו רפפח חמור,
כאב לו הגב שלו, היה לו פצע בגב.
אז התחיל לנעור, ואף אחד לא שם לב.
הוא ראה שפעם היה אדם אחד העלו בגב שלו פצעים,
אז הגיעו לו כוסות רוח, שמו לו ככה, כשהוא הרגיש אותו.
הוא ראה גחלים בוערים.
הלך החמור, בעט בגחלים האלה,
ושכב על הגחלים שהפצעים שלו התרפאו.
אמרו, איזה חמור פיקח.
איזה חמור בעשייכל.
כתוב בגמרא שאנחנו כחמורים ולא כחמורו שיר בפנחס בן יאיר,
שפעם אחת גנבו אותו גנבים,
גנבו אותו,
אז,
והגנבים לקחו אותו.
באו ואמרו לו, ואחד חמור שלך גנבו אותו.
אה, הוא יחזור.
טוב,
באו הגנבים והביאו לו אוכל, שעורים לאכול.
לא אכל חמור.
אז הוציאו את האבנים מהשעורים,
ניפו את זה והביאו לו, לא אכל.
אמרו לזה מלוכרח, שטפו את זה ממים והביאו לו לאכול, לא אכל.
אמרו, זה עוד מעט יבוא לנו, החמור הזה.
וישריח.
ואחר כך יגעו המשטרה שאנחנו גנבנו.
פתחו את הדלת, יאללה.
טוב, אז יצא החמור, הגנבים הלכו אחריו.
לפני איזה חצי קילומטר, החמור נער.
אמר יפיחד בן יאיר,
תכינו, תכינו אוכל, משקל לא אכל.
טוב,
הלכנו לאכל.
אמרו לו הגנבים, רגע, רגע, חכם,
אנחנו עשינו ככה וככה, נפינו לאכל.
אמר, הסרתם?
אמרו לו: החמור זה מעשר.
אמרו לו:
החמור שלי מחמיר על עצמו.
מהדין, מהדין,
אדם בא,
בא אורח אצל מישהו,
הביאו לו לאכול.
לא נעים לשאול אותו אם מועצרת או לא איסרת?
מהדין יכול לומר:
מה שאני משאיר בצד ימין מהסלט זה מעשר, דורות מעשר,
מעצר ראשון, מעצר שני,
ויאכל וישאיר מן הצד.
אז אחד שאל: אם חמורו של רבי בני, אחד בני כל כך חכם,
שלא אוכל רק מעושר,
תאכל ותשאיר מן הצד, תעשר את זה.
תגיד, זה מעשר?
קושר על החמור, אה?
אבל זה לא חמור, זה חמור חמור.
רק כך שכתוב באזור הקדוש,
זה חמורו של אברהם אבינו,
ועליו יבוא המשיח.
זה לא חמור סתם.
החמור הזה הפיקח.
אבל מביאים לעיון, למשל, קילו לאכול. למשל,
אם אני אוציא, תראו מה, מעשר ראשון, מעשר שני,
בערך 30% אני צריך להוציא.
אז אלה הגנבים יגידו: אה, זה לא אוכל קילו,
אוכל 70% מקילו,
700 גרם, בסדר, מחר ייתנו לי 700 גרם.
אחרי שאני אוכל 700 גרם, אני עוד הפעם מוציא מעשר,
מה ישאלה? 500 גרם.
מחר אני אמוץ ברעב, מהטלה אני לא אוכל.
לא רוצה לאכול קונצים כאלה, אני לא רוצה לחסך, אני לא רוצה לאכול,
החמור הפיקח הזה.
וכתוב שפעם אחת הלכה בבחד עם יאיר והיה צריך פדיון שבויים,
והיה איתו גוי אחד,
גוי,
והיה איתו יהודי אחד שהיה לו שק של חיטה,
לפני פסח
הגיעו לירדן,
אז אמר בבקשה בין העיר,
סליחה רגע,
לא לירדן, אלא לנחל אחר,
גדול,
אמר בבקשה בין העיר: תראה, אני, יש לי דרך לעבור,
תחלק לי.
עוד נחלק.
בא האיש שיש לו חיטה של פסח,
הוא אמר: חכם, אני שיחתה של פסח, אם אני אגרר לתוך המים, אחתים יהיו חמץ.
תחלוק לו.
בא גוי אחד, אמר: אני חמר שלכם,
מה, אני איך אליהם לך?
תחלוק לו.
אומרת הגמרא:
הנהר הזה שלוש פעמים נחלק,
ולא עושים חגיגות, לא עושים קרעת ים-סוף,
בקרעת ים-סוף הוא עסוק,
מה קרה?
אומרים חכמי המוסר,
כשמשה רבנו קרח את הים,
כבר נתן את הכוח של קור צדיק וצדיק לקרוע את הים.
והקרב, לכן, זה נקרע מהר הדבר הזה ונעשה.
זה אנחנו אומרים תמיד,
אנחנו אומרים בתפילה,
ודידים ביקעת ודידים טיבעת,
לא?
ודידים עברו ים.
זה לא נכון.
הנה, תראה.
ויברך.
כל בכוריהם הרגת,
וכל חייסייגלת, וים-סוף להם בקעת, וזידים טיבעת.
נו. ודידים עברו ים. אז מתי הזידים, המצרים, מתו?
לפני זידים?
אה?
לא.
לא, אחרי שעם ישראל הלך, גמר,
הרגל האחרון של ישראל יצא,
אבל נכנסו המצרים, ו... איך אמרו לי ככה?
אמרו לי ככה:
מלאך של מצרים עמד ואמר: ריבונו של עולם,
אילו עובדי עבודה זרה ואילו עובדי עבודה זרה.
למה אתה עושה נסים לעם ישראל?
למה אתה עושה לנסים לעם ישראל והגויים נטבעו ביד תוכה?
מה עשה?
זידים, עוונות של זידים, טיבעת.
אז אין עם ישראל, אין כתרות, אין עוונות.
עכשיו, וידידים עברו ים.
אחרי זה, הם חברו ים. אה, תפסו את זה גמור, הגויים קיבלו את הקוד שלהם.
אז למה?
שרו של רהב, של ישראל, אמר: אלה עובדי עבודה זרה, אלה עובדות זרה.
סבא אמרו כמה: אלה מזידים ואלה מסכנים בכוח כפייה,
כפוי, איך כתוב, וירחו אותנו המצרים.
עשו אותנו רוחים,
הם קלקלו אותנו.
אז מגיע להם את העונש שלהם, אנחנו מסכנים,
באונס היה נעשה כל הדבר הזה כולו.
עד כאן, עכשיו,
חמודה החליט לקרוא פרשת ויחי.
עכשיו, מה לגבי שבת? אתה יכול להגיד 90 פעם? זה לא נקרא מכין בשבת לחול?
לא, ודאי לא, מכין.
שלא יעשה את זה בשבת הבאה.
הואיל
וקיימה לאן,
כל מקום שאסרו חכמים פני מרית עין, אפילו בחדרי-חדרים אסור.
על כן, מי שנשו כלה במים,
או אפילו שנשפכו עליהם מים מועטים או מי גשמים,
אסור לשטחם מפני מרית עין, שלא יחשדו שכיבשם בשבת. עד כאן.
אדם הלך ברחוב בגשם,
בא לו על הבגד שלא גשם, אין לו מעל גשם, בגד רגיל.
אז הוא רוצה לייבש אותם,
הוא רוצה לקחת את הבגדים שלו, לתלות אותם כשבא השמש יצאה להתייבש.
אסור.
למה?
אחד יראה שאתה תעלה את הבגדים, מה יגיד?
אה, כיבסת את הבגדים וטלית.
אז אם אתה כיבסת וטלית,
אז מותר לי גם כן לכבש ולתלות,
אז יכבד בשבת.
על מפני מראית העין אסור.
על כן נשענשו כלב במים, או אפילו שנשפכו עליהם מים מועטים או מי גשמים, אסור לשטחם מפני מראית העין שלא עשדו שקיבצם בשבת.
ואפילו שטחם בחדרי חדרים שאין רואים שם, אסור.
מיהו לא אסור אלא לשטחם בשבת,
אבל אם היו שטחים מערב שבת אינו חייב לסלקם.
היה לו בגדים בערב שבת,
הוא ראה בערב שבת ומתחיל להיות שמש.
אז הוא רוצה להשאיר אותם.
אז הוא לא חייב לסלק אותם.
עכשיו, אות בית.
כתבתי פה, בזמן הזה לא שייך
אות בית, אף על-פי כן, תקרא את זה. בגללם של המחלפים באים הקייטנים נהגו עולם לשוטחה בשבת כדי שיתנגבו.
ולמה היה אותם שיש בהם לכלוך צעד ולכלוך מוחה עליהם שלא נתכבסו?
מקודם,
היו עניים.
לא היה חיתון חד-פעמי,
היו חיתורים בגדים.
חוץ מזה, סובון היה ביוקר, מים חמים ביוקר.
היו לוקחים את החיתור הזה ומחקים את התינוק.
אם התינוק רק עושה היבר רגליים,
היו מייבשים את זה בשמש ואחר כך היו משתמשים בזה עוד פעם.
אבל אם התינוק עשה לכלוך, אז היו צריכים לכבש את זה.
אז לקחו את החיתור ותולים.
אומרו, תיזהר, לא יעשו את הדבר הזה.
היה מעשה שהיה בבית-דין אצלנו.
אחרי שהם המציאו חיתולים חד-פעמיים,
אז באה אישה ואומרת לבעלה: משמעת שאתה מביא לי חיתולים בד,
אני כל יום צריכה לכבש, לכבש, לכבש.
תקרא לי חיתולים חד-פעמיים וגמרנו.
אמר הבעלה: זה עולה הרבה כסף.
בגדים את מכבשת.
מעט צבוע ומעט מים.
אבל חיתולים חד-פעמיים, זה עולה כסף,
גומרים, זורקים את זה, אז איך אני, אני לא רוצה.
תקוטטו על זה.
טוב,
אז באו לבית-דין,
אני אומר לבעל, אין לך שכל,
אם היא צריכה לחפש,
אין לך מים חמים,
שבון,
הוסעות, זה חיתולים,
אבל לא, זה ביוקר, אז היה חיתול חד-פעמי,
היה לו ערך גדול, ביוקר.
טוב,
לא עזר.
אמרתי לו, אתה מעובד?
אמר לי את העבודה שלו, אמרתי לו, אתה עשיר,
עולה עמו ולא יורדת עמו, תקנה לה חתולים חד-פעמיים ותלך.
ובדרך אגב,
היה לי פעם בבית-דין,
והוא השתבח את אשתו,
אמר, לא רוצה אותה.
למה לא רוצה אותה?
הוא אומר לי, היא לא נאה, היא לא יפה.
אמרתי לו, בבן היא לא יפה?
אמר לי, היא אף גדול.
אמרתי, מה אחורי האף הגדול הזה?
אני אומר לו, ולא, לא התחיל את זה.
טוב, נתתי לו לדבר, לדבר, אמרתי לו, בסדר, חכה בחוץ.
אין לך שום פגמבה, רק אף גדול, בסדר.
בחוץ, אני כותב, מסיידין,
אני זוכה למתן סדין לעוד שבוע.
המזכירות להזמין רופא מנתח מהדסה.
טוב,
טוב, באו אחרי זה, זה רואה רופא מנתח, אני אומר לו:
כמה עלי כסף לנתח את האף שלה כאף קטן?
אז אמר לי: זה פרטי כך וכך וקופת-חולים,
הוא עוד בפרטי.
אמרתי: לא תשלם.
אמרתי לו: אם אתה כל הזמן טוען שהיא טובה-טובה,
רק האף שלה גדול,
כשהתחתנת, האף שלה היה גדול או היה גדול?
לא ראית אותו בהתחלה?
עכשיו אתה בא, אתה שם,
אתה נגדה משהו, אתה יודע, תשלם לו את ההוצאות,
תציל את הדבר הזה כולו.
מאיפה למדתי את זה? הרמב"ם. הרמב"ם כותב,
אם אישה גרה, הוא אומר על מה שמדבר הרמב"ם, אישה גרה במצרים,
ועומדת לבעלה: בוא נגור בארץ,
אז חייבים לעלות לארץ.
או הבעל לומד לאישה: בוא נגור בארץ,
אז היא חייבת לעלות לארץ.
כך הדין.
מה, כל מעלים את ישראל?
לא, אז יגרש אותה ומתנה כתובה.
היה איש אחד רב עם אשתו.
התקוטטו, התקוטטו, התקוטטו.
בא אחד לימד אותו, אמר לו, אתה יודע מה?
תצבע אתה בבית דיס לרמב״ם,
תגיד אתה רוצה לעלות לארץ ישראל.
ואבא שלה ואמא שלה ואחות שלה ודודים שלה כולה במצרים.
טוב, כתוב ברמב״ם,
כתוב בסבל הרמב״ם, הכל מעלים לארץ.
טוב, בא, הרמב״ם התחיל להגיד לו.
אומר לו הרמב״ם:
אתה מנצל את הרמב״ם בשקרנות?
אתה שונא אותה ורוצה לגרש אותה,
ואתה טוען, אתה רוצה בשביל ארץ-ישראל? אתה אומר: לא, אתה מנצל את ההלכה בשביל עלול שקרן אתה.
אתה תישאר במשרים ותתן לה מזונות. או תן הכתובה שלה.
לא תנצל את זה בעורמה.
זה נכון.
לכן כתוב שכשהדיינים שואלים שאלות צריכים להיזהר בתוך השאלות שלא ילמדו לשקר.
ואני תמיד רגיל לספר,
היה טוען רבני לא ספרדי.
אז הוא היה עומד כאן, הם באים לדין,
היה שואל אותה: אתה יצא שאני אייצג אותך?
שילמד לי כזה ואני אייצג אותך.
יש דין בשחר ערוך,
אם אישה אומרת,
מאיס עלי,
אדם זה מאוש,
לא יכול לסבול אותו.
אז זו טענה הכי חזקה שיכולה להיות,
לחייב את הבעל במזונו, וכל מיני דברים.
טוב,
אז הטען רבני לימד אותה לטעון טענות.
אז היא נכנסה,
ואני ממש אותה, והיא אומרת לי, מאיס עלי,
מאיס עלי.
מאיס שרדיה,
הייתה צריכה להגיד לי, מאיס עלי.
זה מואס עלי.
הבנתי שבחוץ לימדו אותה.
אמרתי לה,
איך אדם מואס עלי? פתטה, יא בנדורה?
מדבא ערפו ואלי.
הוא אמר לי.
אמרתי לו, ככה אמרתי לו, רשע,
מלמד טענות שקף?
אני פוסר אותך חודש שלם,
לא תגיע לבית-דין לטעון טענות,
תפסיד כסף.
אמר לי, פרנסה, אמרתי לו, פרנסה, אני יכול.
טוב, הוא לקח את הצדדים שלי, הלך לבית-דין הגדול לערער.
איך שאני עשיתי לו עוול, חודש שלם
היו שם רבנים,
אמרו, תודה רבה, תשתוף, תסגור את התיק,
תודה רבה שעזר לך רק חודש.
אם היה אתנו, שנה היינו עושים לך,
תודה רבה חודש.
ללמד טענות שקע,
להכניס להם בתוך הפה שלהם את הדברים האלה.
אז זה כתוב, שאדם לא יהיה כעורכי-הדין. מה זה עורכי-הדין?
עורכי-הדין זה,
האדם הזה אומר, חייב לי כסף.
אנחנו יודעים, הוא מסביר את הדברים.
לא ממציא דברים חדשים שלא היו,
שלא היו קיימים, ומלביש את זה על אחרים.
עכשיו כך,
אדם בא הביתה ביום גשום,
אומר לי שהוא לא מלא גשם.
כתוב,
יכול להציג אותו על כיסא, אין דבר,
אבל לא ישים את זה על יד
המחמם, מה הם חמים,
או אש שדולק ילחמם.
למה? אם ישים את זה קרוב לאש,
אז מבשל את המים.
אז צריך מאוד להיזהר בדבר הזה.
גם אם אדם בחורף בא ונוטל ידיו,
אם זה גב ידיו ואם זה יבשים, רק קר לו בידיים,
מותר לחמם את הידיים שלו על אש, אין דבר.
אבל אם הידיים שלו רוטובות עם מים,
אסור לחמם על אש, כי האש הזה מאדה את המים, מבשר את המים.
זה אסור. צריך מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה.
עוד חצי.
אסור לנער בגד שחור חדש מן האבק שעליו היא מקפיד
שלא ללבשו בלתי נעור,
מפני שזה הנעור הוא כמו קיבוץ,
שהאבק מקלקל ראייתו.
וצריך להיזהר בזה גם בלווהם ובשאר הצבעונים,
וגם אם מקלקלים את האבק ראייתם אם הוא רוב עליהם.
והיהן משבצות זהב ז"ל, ומותר להסיר הנוצות מן הבגד שחור אם נוצות אלו באו מן הקר דיינן מוקצות,
כמו שכתב הגאון רבנו זלמן ז"ל,
מי הוא בספר הזיכרונות? מחמיר.
ולכן יכול להיזהר שלא להסיר שום נוצה מבגד השחור ולא שום דבר הנתלה בו.
בגד שחור או בגד צבעוני,
אם בא עליו אבק,
אז אם אדם רוצה לנער אותו,
זה נקרא כעין גמר מלאכה.
אסור לך לנער אותו.
או אם אדם בא לו נוסה או משהו אחר, אסור.
יותר מזה.
יש דין נולד בשבת.
דבר שנולד בשבת הוא מוקצה.
דבר ספק נולד גם כן הוא מוקצה.
ועכשיו, מה אגיד לכם, מה נתכוונה בהלכה?
אדם הולך ברחוב ביום קר, רוח.
באה הרוח, עיפה עלי תאנה,
שמה אותו על הכתף שלו.
עכשיו, עלי התאנה הזה,
יכול להיות שהיה תלוש מאתמול,
ויכול להיות שעכשיו הרוח היא תנשלה אותו ושמה אותו פה על הכתב שלו.
איזה ספק נולד.
אף על-פי כן אסור לו להוציא אותו.
יגידו לו, מה, אתה קצין, יש לך עלי תאנה?
יגידו להם, טוב, את השני אין לי,
רק מצד אחד יש לי.
אבל מה יכול לעשות? מה, ילך ברחובים? זה בושה וחרפה.
מותר לו להוציא את המעיל, לנער את המעיל,
ואז עליית העיניים נופל, הוא לא נגיע בעליית העיניים,
אז נופל, אז זה מותר.
או אדם, למשל,
מורים על הארי הקדוש, אבל לא כולם כמו הארי הקדוש.
הארי הקדוש לא היה משחק בזקן שלו בשבת,
שמא יתלוש שערה.
פעם אחת
היה לומד, באמצע הלימוד שם ככה את היד שלו,
נזכה שבת.
אז השאר את זה ככה עד מוצאי שבת.
אמר לך, גם אני יכול לעשות, אמרתי לו, אני לא צריך שעה תעשה ככה.
שעה תיכף להתפוצץ, מה נפקא מינה?
אדם, בעל דקל, אישה, שערות ראש,
שער ראש אחד נמצא על הבגד שלה
או על הבגד של האדם.
אסור בשבת להוציא את זה.
אולי זה נשעש בשבת,
וזה מוסר,
אבל מותר כלאחר יד, כלומר יוציא את המעיל וינהל את זה,
שייפול על הדבר הזה, כי לאחר יד זה מותר.
או למשל,
אתה הולך עם הילדים שלו לשבת בגינה,
על דשא.
יושב,
קם מהדשא,
במכסם שלו יש לו דשא.
אז אסור לו לקחת את הדשא באזור הזאתו,
זה מוקצה, אולי זה נעקר בשבת,
אז ילך ברחוב עם הדשא,
תחשבו שהוא עץ צומח הולך וברחו.
או שינער את המכנסיים שלו, לא במקום הזה, והדשא יפול למטה.
בדרך אגב,
אדם בא עם ילדים שלו לגן ציבורי, גן-דשא, נו, לא משנה.
יושבים.
אז אם נותן להם סוכריות לאכול, תזהירו הסוכריות, ייקחו ויאכלו, אין דבר.
אבל אם נותן להם שקדים, אגוזים,
מקולפים או שקדים קטנים, גדולים, לא משנה, נפל על הרצפה.
אסור להם לקחת את כולם ולשים אותם ביד שלהם,
אלא לקחו אחד ויאכלו, אחד ויאכלו.
למה? אם ייקחו את כולם ביחד, זה נקרא מחמר.
ומחמר אסור.
בא רב אחד,
אמר לילדים בשמחת תורה, לא זורקים בשמחת תורה תודה על מי שעולה,
ומסכם עליו טופי.
אמר, הם אסור לקחת את הטופי הזה, זה מעמר, מעמר, אסור לכם.
אז הם באו ושאלו אותי, הם ילדים קטנים, מחכים לזה.
אז אמרתי להם,
מותר.
קודם כול, הרצפה זה רצוף,
זה לא עפר.
כל מעמר וכל עפר. ב.
טופי, זורעים טופי?
מי זורע טופי?
איך אדוני זורע טופי?
טופי זה רק חיסוקה, מערבבים אותו ועושים טופי.
זה לא נקרא גידולי קרקע,
אבל מותר לכם לקחת ולשים בכיסים שלכם כמה שאתם רוצים למנות, אין דבר, מותר לכם.
עברים יזרקו שקדים,
כמו שפעם היו זורקים,
אגוזים כמו שפעם היו זורקים, זה כבר אסור.
זה כבר אסור להיאמר, אלא לקחת אחד-אחד ולאכול.
היה רב אחד בירושלים,
קוראים לו רבי יצחק ישראל,
היה תלמיד חכם גדול,
עני גדול,
והיה אוהב להתבדח, מתוך העוני שלו היה מתבדח.
יום אחד
הוא ראה רב אשכנזי שבגלימה שלו,
בסוף הגלימה, יש גרעינים של עגבנייה.
אז האשכנזים,
או גם קודם,
במשרדים היו קוראים לעגבנייה טומאטס,
טומאטס היו קוראים.
בא, אמר לו, טומאטה בשוליה,
טומאטה בשוליה.
טומאטה בשוליה זה מטומחה,
אבל טומאטס, והוא בשוליה.
טומאטס יש לך פה,
בבגד שלך, טומאטס זה בבגד שלך.
אז עליו מספרים, מספר לי את זה הרב של חכם אברהם רפול,
שהיה ש"ס חיין, הוא קורא לו,
שיום אחד היה עני מרוד.
אז היה בפרשת ויצא,
והיה רבי יעקב מלבן, ויצא?
ויש לה? ויצא.
אז בפרשת ויצא הלך הרב הזה ואמר: אתם לא יודעים,
מורנו ורבנו ועטר ותורשנו ורבי יעקב,
איזה מלחמה עשה עם חמיו. וואי וואי וואי וואי וואי.
בית כנסת, אוהבי וואי.
אז כולם הלכו לרבי יעקב מאיר, רב ראשי,
אמרו לו, איך אתה עושה מלחמה עם חמיכה?
חמיכה תמיד חכם, ויפאר עוזריאל?
אמרו, לא עשיתי מלחמה.
לא.
הלכו לחמיב, אמרו, נכון אתה חמיב,
אבל הוא רב ראשי, חכם בשי, איך אתה עושה? אמרו, לא עשיתי כלום.
הלכו, שאלו, שאלו,
התגלה מי זה.
קרא לו רבי יעקב מאיר וצעק עליו.
שנתנו להתפגש, הוא צעק, צעק, צעק.
הוא אומר, מה עשיתי?
מה אמרתי?
מורינו ורבנו ועטר תרושינו: רק אתה שמחי יעקב יעקב אבינו לא כתוב? ויערב יעקב עום לבן? ויחל אף יעקב הירע עם לבן?
אמר חמיב מה אני אמרתי?
שעקב אבינו מורינו ורבנו ועטר תרושין? חוטט עם לבן, מתכנסת. לא עליכם התכוונתי.
צעף עליו.
הלך לחמיב.
הוא אמר לה, חמיב, מה ככה עשית?
אמר לו, עוני, עוני.
אמר לו, מחר תבוא, אני אשיב אותך לבית-דין.
אמר לו, הרב אל-השיח,
יצעק רסקי, אמר לו, אני אשיב אותך, עד אחד.
טוב, לקח אותו והושיב אותו לבית-דין.
אז היה אומר עליו שלום חכמה, אברהם רפוס, סיפה לנו את זה.
אז בא רבי יחום מאיר, אמר לו, מה אתה עושה פה?
אמר לו,
חמיך, שמו אותי פה.
אמרתי להם, חמי, אני לא קצת חוטאת,
אבל אתה תיזהר, אל תתבדח.
תיזהר ותעשה חכומות.
אז היה עוד דבר שצופה לנו בחג שלו, הוא בא אצלו.
אמר לו, בשביל מה באת?
אמר לו, בשביל הנה הקפה.
אז הוא חשב, הוא רוצה לבוא לחזיר לו את הקפה.
אמר לו, לא, לא צריך לחזיר.
אם תרצה עוד, תן לך עוד.
אמרו לו, כן, בשביל זה באתי.
תן לי עוד.
בעונש שלו הוא היה.
אחר כך שם אותו בבית-דין,
אז כל אישה עגונה היה באים אצלו,
היו כולם פותחים ספרים, אמר, אני לא פותח ספר.
יושב ככה, מחכה.
אחר כך
אמרו לו, מה אתה עושה?
אמר, אני מחכה לראות מציאות, חיה או מתה?
חי בעלה או מת בעלה? מה המציאות?
אחר כך נעיין בהלכה, אחר כך נעיין בדין.
כל כך היה מפקח.
היה מעשה בצפת,
מביט ומרן לבית-אסף.
היה איזה מקרה שהמביט התיר אישה עגונה.
באו לבית-אסף, אמרו להם: לא,
בעלה חי, אין עדות.
טוב, המביט התיר.
אז מי יחתן אותה?
המרן בגרסיב לא רוצה לחתן אותה,
רק מביט.
לא מביט, לחתן אותה.
בא המביט, לוקח את הכוס, רוצה לברך, ברוך אתה ה' כן ממלך העולם,
בורק פרי הגפן, פריך, נפל הכוס ונשבק.
הביאו כוס אחר,
התחילו לפלפל,
יברך הגפן, לא יברך הגפן עוד הפעם,
התכוון לעוד כוס, לא התכוון, התחילו,
לקח עשר דקות פלפול,
אמרו, צריך לברך.
לקח את הכוס, ברוך אתה ה', אלוהו כן מלח עליו, ברוך של הגבת, פליק נשבר.
הלכו לבית יוסף, שאלו אותו, מה קרה?
הוא אמר, הבעל חי,
הבעל חי, מה אני עושה ברמבית?
טוב,
פעם שלישית, קידש, לא נשבר הכוס.
הוא אמר, עכשיו אני רואה שמת ועלה,
עכשיו יכול לחתן.
לדרגה גרועה,
היה יכול לראות שהוא חי או יכול להיות מן, עכשיו ייחתן.
עכשיו ככה, עוד י"ג:
"אין מקפלים כלים בשבת, אלא אם כן מקפלם לצורך השבת, דהיינו שיצא ללובשם אחר הקיפול בו ביום".
אז רגע, תנאי אחד, הלאה.
"ואפילו בזה לא התירו אלא במקפל אדם אחד".
תנאי שני.
"אבל שני בן-אדם שיקפלו ביחד בגד אחד אסור,
כי השניים עושים קיפול יפה ומתוקן יותר. תנאי שלישי.
ואפילו באדם אחד לא התירו אלא בבגדים חדשים ועדיין לא נתחבשו.
אבל במכובסים אסור,
כי הקיפול מתקנם יותר. הלאה.
ואפילו חדשים לא התירו אלא בלבנים ולא בצבועים.
ואפילו בלבנים לא התירו, אלא אם אין לו אחר.
אלא רק אם אין לו בגד אחד.
לא על השולחן.
וגם בכל זאת לא התירו אלא לקפלו בידו.
כן.
אבל על גבי השולחן או ספסל אסור. עד כאן.
אז זה היה בליל שבת.
בערב שבת הלך למכבשה לקח את המכלסיים שלו, מכובסות,
ככה חד, חד, חד.
טוב, בלילה רוצה לישון.
אסור לך לקפל אותם.
אם זה היה שדים כזה, אין לך האמת.
אבל בגד צבוע, מכלסיים, אסור לך לקפל אותו.
תשים אותו ככה על השולחן, על הזה, תתקבל.
אז מותר לך לשים אותו על כיסא, על ספסל,
איכשהו,
אבל לא לקפל אותו בכיפור שלו.
וזה אדם מאוד מאוד חוזר בדבר הזה. אותו דבר בטלית של בוקר של בית-כנסת.
לאדם יש לו טלית.
הטלית היא לבן.
יש לי פעמים עם פסים שחורים או כחולים.
בבוקר גמרתי להתפלל, אתה רוצה לקפל, אסור לך לקפל.
לא רק זה,
יש אנשים מבית-כנסת שמחפשים את השולחן, מוטעים את הספרים, שמים את הטלית על השולחן, מקבלים אותו,
ככה.
אסור.
אסור לקפל.
התנאים שהרב כותב, אדם אחד מותר,
בגד שלו חדש,
לבן,
אדם אחד, לא על שולחן,
אז מה עושים?
אבל אם אתה לוקח את הטלית ואתה רוצה לקפל אותה, הפוך ממה שהיא מקופלת.
היא מקופלת עם הפס, ובצד שני אתה מקפל את זה,
אז זה מותר.
שאלו שאלה, מה יעדים?
האדם יש לו טלית לחו"ל וטלית לשבת.
הטלית הזאת לשבת, הוא מקפר אותה, בשביל מתי הוא מקפר אותה?
בשביל שבת הבאה.
אז מותר לו לקפל או אסור לקפל?
אמרו שאסור.
אצל אחינו האשכנזים,
וגם היום גם עשי הספרדים,
רגילים שהכלה שמתחתנת
קונה טלית לבעלה.
טלית חדשה, יפה, קונה לו.
אצל אחינו האשכנזים אומרת הכלה לבעלה:
אתה אסור לך לקפל בשבת את הטלית,
אני במוצאי-שבת אקפל את זה.
אני אקפל את זה איתו, ככה, לשמור,
עד 120 שנה שישים את זה על ההלוויה שלו.
תשמעו אותו.
אם אתה תקפל יותר זה היה לקפל, זה יתקרקר, וככה אני יכולה לשמור כדבעי.
אבל זה נכון
שכשהיה טורס זהב,
היה לו טלית,
נקרע לו, לקחו במחט תפר.
לא, לא אומן.
נקרע לו עוד מקום, חוק במחט תפר.
נקרע לו עוד מקום,
לא חצי, פחות מחצי, תפר.
אמרו לו, תלבש לי חדשה.
מה, אין לך כסף? נקנה לך, חדש.
מה, לא? לא מסכים.
טוב,
כמה שדיברו אותו, מה, לא מסכים?
כתב הצוואה שלו,
אם הוא ימות,
שיעטפו אותו בטלית הזאת שלה,
כל יום לבש אותה,
וגם יקברו אותה אתו בתוך הקבר.
למה כתב?
בשביל שבשמים היא תעיד עלי שאני כל יום התפללתי.
הנה, תראי, היא לא תעיד עלי.
אז לכן לא רוצה לכבד את נאצר, לא רוצה להחנין, שהיא תעיד עליו את הדבר הזה כולו.
אבל זה, תול הזהב רצח, עשה את הדבר הזה.
אבל כתוב: "זה עלי ואנוהו,
אתנא אלף ענה במצוות,
תלית נאה,
סוכה נאה".
וככה, דבר טוב.
אני תמיד רגיל לומר,
הייתי מתפלל בעבד את זה בבית-כנסת,
בא איזה אדם,
היה לו בר-המצווה של בנו,
בא התפלל אתנו, ישב מולי,
נעליים מצוחצחות,
חניפה לוקסוס,
עניבה חדשה, מגבעת חדשה, הכול חדש.
הוא פותח את הטלית, מה אני רואה? טלית של משי מלוכלך,
חצי קרוע.
ואני מסתכל ואני מתחיל לחשוב, ואני אומר: איזה אדם רע זה.
על הבגדים שלו הוא דואג,
הנעליים שלו דואג, הכול חדש.
רק טלית ככה, ואני, כשחושב, אני מסתכל עליו.
הוא מסתכל עלי ולא יודע מה הלשמחים שלו.
אחר כך אני אומר,
בדעתי, ריבונו של עולם, למה אני אלמד עליו קטגוריה?
אני אלמד סינגוריה?
אני אגיד, הוא קנה טלית חדשה, טלית טובה,
ומהר-מהר לבוא לבית-קני הסיירט, הוא התבלבל לו ולקח את הטלית הזאת,
ועכשיו הוא לא מתבייש והוא הפעלתי כן להתחתף בה.
אז הוא בגלל מה את הרב תסתכל עלי? אמרתי לו, מה, זה הסיפור?
אמר לי, נכון.
אז הוא אמר לי, רב, נכון,
אני חייב לתת לך את זה שם, מרוב המהירות שלי הבאתי את זה.
אז החג היה בא להתפלל,
ואני הייתי רגיל בכל ליר שבת לומר דברי תורה, מוסר.
יום אחד היה עשיר רעד נכנס, אני אמרתי מוסר,
גם באמצע והלך.
הוא אומר לגבאי, זה הרב מלחי אליהו,
הוא אומר: עלי מוסר. עלי התכוון.
אמר לי הגבאי, תראה. ואני בא,
אמר לי לו: תגידו,
בשבוע הבא אני לא אתכוון עליו.
ב"בא השבוע הבא". אמרתי לו: רבותי,
כשאני אומר מוסר אני מתכוון על כולכם, גם עלי.
גם עליך ועליך, עליו הראשונות הצבעתי.
גם עליך וגם עלי.
מה זה מוסר?
מה, אסור להגיד מוסר? מה קרה?
אז שם, אמרתי לגבאי, זה חכם מרדכי, חסר לי צרות,
להצביע עלי ככה.
מה, מוסר,
טוב ללמוד מוסר לעשות את הדבר הזה.
דרך אגב,
אני כאן קובל בבית-כנסת ווייג, ברחוב,
אז פעם ראשונה שבאתי לשם,
אז אמר לי הגבאי אבשלום,
אמר לי, זה הדיק נרות חנוכה.
והמנהג שלנו היה שהשמש היה מדדיק נרות חנוכה.
אמר לי, זה כנראה לא מכיר אותי, הוא אמר לי, טוב, אני הדליק,
אני לוקח ואני מדליק, נרות חנוכה אני מדליק.
כשעברתי להדליק, אני אומר לו, מה זה?
הוא אומר לי, מה?
בבגדד, ובסוף החיים עליו השלום,
הוא היה מדליק נרות חנוכה.
הוא אומר, למה עכשיו משהו נזכה במצווה הזאת?
זה פשוט מסומני ניסה, הבנת אתה, אני מכבד אותך.
טוב.
הרי כשנכנסתי לתואג,
ישבתי ביד הדלת.
אף אחד לא הוכר אותי.
אז שבוע אני יושב שם.
אחרי שבוע החלטתי את הרב חגו, הרב יושב פה, צריך לצעוק.
קשבתו למעלה, אמרתי, מת מצווה, זכה במקומו.
זה המקום שלי.
אני יושב פה,
אני לא רוצה לעלות למעלה, אני אשאר במקום הזה.
אמרתי למה, אמרתי לו, ועד שכל מי שיעבור אני אקום בפניו, מה אני אגיד לו?
נשארתי בו.
אבל אחר כך,
עליו אשר הוא מרוויח, היה מלמד,
היה מלמד, זה היה משהו,
היה מלמד זוהר,
הייתה מתכנסת תיבה,
ומאחורי התיבה היה יושב מלמד זוהר.
אז אף אחד אני בא, שואל אותו מלמד, אני יושב בצד,
לא נכנסתי.
אז פתאום אחד הראה אותי: מלך החכמות אחד, בואו, חכמות.
טוב, אז אמרתי לו,
אני אלך לאחר שותק, חכמות סילבן.
חכמות,
אמרתי לו, אש מתקביני,
אמרו, תמשיך. אני שמעתי אותו, הוא מסביר את הזוהר.
את ישבה?
אין לי כלום, אין לי כלום, אין לי כלום.
אמרתי, ואני שמעתי אותך מלמד זוהר, אני אומר, לא, רק קראתי, רק קראתי.
זה חנבה שלו.
אותו, עליו הייתי אומר, אדבר אביו, אדבר שלום, סרב את הזוהר.
היה בקיא,
היה הרב אמסלום חמד עפתיה,
היה רבו מובהק,
הוא היה בקי בזוהר, ככה, עשה בזוהר, אבל לא, לא, לא קורה, ככה, ואיזה ענבה גדולה היה,
אז הוא לא שם לב שאני בחוץ,
מצד שני שמעתי אותו.
אנחנו,
עוד דבר
לפני שנסיים.
אדם לוקח חיתוי של ילד.
היום הילד מלכלך, סוגרים את זה וזורקים את זה באשפה.
אסור בשבת לסגור את זה.
אתה סוגר את זה, זה קשר של קיימא, זה נדבק חזק.
ומרן כותב, בבק כמו קשר,
אז צריך להיזהר, איך שהוא פתוח.
יגידו, הוא רע, לא טוב,
תיקח שקית ניילון,
תציב אותה בתוך שקית ניילון ושם תזרוק את זה.
דרך אגב, שקית ניילון
אינה
הנה.
קיבל גם ניילון נקובה.
נקובה על זה, עוד מעט נגיע.
שקית ניילון.
אדם,
יש לו גרנים, בוטנים, לא משנה, עוגות.
אז יש,
סוגרים את זה פה בחוט ברזל, מסובבים פעם, פעמיים, שלוש.
אז בשבת אסור לסובב את זה ואסור לפתוח את זה.
אתה פותח, אתה מתיר קשב שקיימת, אתה סוגר,
אתה סוגר קשר שקיימה.
מה התקנה?
תחתוך בשקים מתחת לזה
שנמאסת.
עכשיו,
בדרך כלל כתוב,
שני קשרים זה אסור, קשר אחד מותר.
אבל קשר אחד מותר, זו הכוונה בחוט אחד או בשני חוטים.
אבל לקחת שקית כזאת ולמלא אותה, למשל, בוטנים, גרענים, עוגות,
ואני עושה ככה וקושר קשר אחד.
הנה, קשר אחד.
זה אסור בשבת.
הקשר הזה זה קשר חד, אבל חזק
זה אסור בשבת.
אומר המגן אברהם:
אישה שרובשת סעיף,
מותר לה לקשור קשר חזק
את הצעים מאחורי גבה, שלא ייפתח,
וכי זה בשביל הצניעות, אז זה מותר.
אדם שנמצא במקום שאין עירוב,
או במקום שיש עירוב, אבל מרגיש ברוח והחלוטים נקרעו.
אז צריך להיזהר שאסור לו לשים בכיס שום דבר.
וטוב שאדם ידע לו, גם מטפחת אסור במקום שאין עירוב.
חלק מהתקנות,
חלק מהתקנות, לקחת מטפחת עם סיכה סגורה,
לסגור את זה עם סיגה סגורה,
ואז אם צריך להשתמש בזה,
להשתמש בדבר הזה.
הייתי פעם בחוץ-לארץ,
כולם באים עם מטפחות,
אמרתי לגבאים:
אני שמעתי, אתם בחוץ-לארץ, יש לכם מפיות חד-פעמיות,
קופסה של ניירות,
אמרתי: תשיבו ארבע-חמש פעמים, על מקומות טובות,
כדי שאנשים יבואו עם מטפחת.
טוב, עשינו את זה.
יום אחד אני רואה, כולם באים מלכיפה,
באים לבית-כנסת, לוקחים כיפות, שומעים על הראש.
אז אמרתי לו לגבאי:
אתה תגיד להם, זה לא טוב שכל אחד ייקח כיפה מהאזרחה של חברו.
כל אחד ייקח כיפה, נכתוב על הכיפה: ראובן, שמועון, לוי, יהודה.
ישלם על זה כסף ויקח את זה,
שבא יבוא השם לגבאי, ייתן לו את הדבר הזה.
טלית, אבל אתם אסור לכם לטלטל,
אתם קחו טלטות בבית-כנסת ומקנים לכם את זה.
אם אדם לוקח טלית לעלות לדוכן, זה בלי ברכה.
אבל בית-כנסת זה הדרך שהם מקנים לו את הדבר הזה.
עכשיו, הכובע הזה.
הכובע הזה,
יש בהלכה אצולי תינוף
או להגן.
ושמה אדם שם מגיע לכובע שלו.
אם אדם אומר: אני שם את זה על הכובע שלי בשביל
שכובע שלי לא יקבל מים במקום שאין עירור אסור,
אבל הוא אומר: לא, אני שם את זה שאם יבואו מים על הכובע שלי,
ירד על הראש שלי ויקר ויהיה,
אני שם את זה בעד שגונן שלא יהיו לי מים על הראש שלי,
אז זה מותר.
היינו פעם בחוץ-לארץ בקנדה, קנדה זו ארץ
שכולה שלג.
עברנו ממקום למקום, אמרו לי:
תלבש דבר כזה ברחוב,
אמרתי להם: אסור לעצור לטינוף.
אמרו לי: אם לא תהיה ככה, האוצו שלך תהיה קפואה.
אמרתי להם:
לבוא לבטלים.
בסדר.
אז הלכו כמה אחדים.
בקיצור, כשבאו אחדים,
אחד, היד שלו כבר לא יכול לכופף אותה.
אז אמרתי, מותר להביא מים חמים ולשפוח עליו. אין מים חמים, תרציחו מים חמים.
אחת, האוזן שלו קפאה.
ממש קפאה, לא יכול, חכם היה.
אני באתי,
האוזן שלי בסדר, הידיים שלי בסדר, הכול בסדר.
שאלו אותי, איך אתה עשית?
אמרתי, אני הלכתי בין הטיפות.
ותכף בבדיחה אמרתי,
יצא אנשים שהלכתי בין הטיפות.
למחר במתכנס של איזה כבוד גדולו, עשו לי זה, הלך בין הטיפול.
אמרתי, רבותי, אני אמרתי בבדיחותיו, זה לא ככה.
אמרו, והאמת מה?
אני אגיד לך מה האמת.
אני הולך ברחוב ככה, נענעתי את עצמי, נענעתי כל הזמן,
כל שאלי נפל.
אבל לא, לא, לא, טל עשה בין הטיפול.
בין הטיפול ובין הטיפול.
נחזור.
אנחנו בקים מהקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,
ותן טל ומטל לברכה על כל פני אדמה ורבבי פני צבל.
תן טל ומטר. מטר, חלאס, מה רוצים אנחנו טל?
טל,
קדוש ברוך הוא, כשארצו לחיות מתים,
מוריד עלינו טל.
טל חיים.
איך עושים שיחיו אמיתיך,
נביא עצי יקומון, ונזכה בגאולה של אימה, ועל אליו מהקריב, ואמרו אמן. אמן. רבי חנניה בן הקשי האומר יצא הקדוש ברוך הוא
התיזעת את תשייב,
התיזעת אתסייב.
" " " אות אות אות אות אות ששת '::::::::::::::: " לת�� רא
