יש הבחנה בין לאומיות ישראל ללאומיות הגויים. לאומיות היא ביטוי של קיבוץ אנושי בסדר ההיסטוריה ובסדר החיים. כאשר חלק מסוים מהאנושות מסודר בצורה מדינית” חברתית ותרבותית” כאשר אלפים ורבבות אנשים מחוברים יחד בנטייה ובמגמה משותפת סביב החזקת הקיום הלאומי שלהם – זו לאומיות. כך הוא על פי רוב אצל גויים.
אבל חֵפץ הקיום וצורך הקיום הלאומי שלנו נובע מהתוכן הרוחני הקדושתי האלוקי” מ”ואתם הדבקים בד’ אלקיכם”” “הטוב והמטיב”” “טוב ד’ לכל”. מתוך זה” יש לנו עניין” שאיפה וצורך להגדיל ולהאדיר את הקיום שלנו. גם אנו צריכים לחיות” להגדיל ולהאדיר את ערך החיים ואת כוח החיים החברתי הציבורי” אך כל זה משום “ואתם הדבקים בד’ אלקיכם”” משום קידוש השם. מה שאין כן אצל הגויים שאינם שייכים לגדר זה. הם לא עמדו על הר סיני” הם לא “עם זו יצרתי לי” ” הם לא “ואתם הדבקים בד’ אלקיכם”. העניין שלהם הוא אגואיסטי חברתי פרטי אישי” של מספר אנשים מגזע משותף או אינטרס משותף” שקובע להם להחזיק מעמד בחיים במובן הגשמי והתרבותי. זה החילוק היסודי: האם היסוד הוא טוב ממקור “טוב ד’ לכל” או שהיסוד הוא אגואיסטי פרטי. ממילא” אם היסוד הוא אגואיסטי עצמי פרטי” הוא גם יסוד לרשעות” ‘אני – ולא אתה'” וממילא יסוד למלחמות של גויים בגויים. מה שאין כן עניינם של ישראל.
יש כאן ביטוי: נטייה לאומית. נטייה רגשית נפשית” אינסטינקט לאומי. אם הוא אגואיסטי יש מקום למצוא צד חומרני וממילא צד רשעתי. כאן החילוק בין הנטייה הלאומית של ישראל והנטייה הלאומית של הגויים. הנטייה הלאומית שבישראל” צורך הקיום” חפץ הקיום והגדלת הקיום הם מתוך היסוד של הדבקות האלוקית שלנו” מתוך היסוד של “הטוב והמטיב”” מתוך היסוד של “טוב ד’ לכל”. ב’נטייה לאומית'” יש מקום להשוות” לכאורה” באופן שטחי: יש צד לאומי” מדיני” חברתי דומה בין ישראל והגויים. אך יש גם צד של שוני. בפרקים הראשונים שב’אורות’ פגשנו את הצד הרשעותי שבפוליטיקה ובממשלה: ערבוביא של מלחמות” פוליטיקות ומידות רעות. כל זה נכון” אך יש מקום לברר את ההבחנה בין הנטייה הלאומית בישראל לנטייה הלאומית בגויים. גם אצלנו ייתכנו ערבובי דברים” אך היסוד” עיקר חפץ החיים שלנו וחפץ הגדלת הקיום שלנו הוא מתוך הצד האלוקי” מצד שאיפת הקדושה .