שנאה ואהבה

בפרשת יוסף ואחיו” אנו נפגשים במושג השנאה. אהבה ושנאה הן מציאויות של יחס בין אנשים” אשר יש ביניהם שייכות. לעומת זאת” אין הן קיימות אצל צמחים ובעלי חיים” אשר אין ביניהם יחסים מסוג זה. ביחסים בין בני אדם קיימות דרגות שונות” ומבחינה מסוימת יש גם בשנאה צד חיובי. לפעמים יש יחס של מתיחות” התנכרות ואי-הרגשה של שייכות” שהוא גרוע יותר משנאה. זרות מביאה לבוז” שהוא חמור יותר משנאה.
קיים כיום בין המחנה של המכונים “דתיים” למחנה של המכונים “חילוניים” מצב של התנכרות ובוז” אשר אשמים בו שני המחנות כאחד. המחשבה הלאומית החדשה גרמה להתרחקות ולהתנכרות. עכשיו על ידי בניין הארץ במשותף” חלה קצת התקרבות” בעזרת ד’. יחס האפיקורסים ליהדות הוא במהותו יחס של בוז. אבא זצ”ל אמר: יהיה טוב כאשר נעבור מיחס של בוז ליחס של שנאה. זו כבר תהיה התקדמות” למרות שגם שנאה היא דבר חמור מאוד. אולם מצב של ניתוק יחס וחוסר הרגשת שייכות” גרוע הוא מכל” כי שנאה קיימת רק במקום שיש שייכות בין אנשים. “ויבז עשו את הבכֹרה” ” הוא ביטוי של ניתוק כליל. לעומת זאת” שנאה גם כשתהיה הגרועה ביותר” אינה ניתוק חמור. זהו הצד החיובי שבשנאה: היא מגלה שעדיין יש אחוה בבית” והיא מבלטת את האחדות הפנימית.
מתוך כך אפשר להבין את המסופר: “ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם” . הרי יוסף מכונה אצל חז”ל “יוסף הצדיק” ” ואיך נכשל בלשון הרע” שהוא חטא חמור ביותר. חז”ל אומרים: “כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר”” מה שלא מוזכר על שום לאו בתורה” וכמו כן קבעו שלשון הרע שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה” גילוי עריות ושפיכות דמים . הגדר של לשון הרע הוא סיפור דברים רעים או מגונים על חברו” אפילו הם אמיתיים. אמנם” אומרים לנו חז”ל שכל הרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך לספר לרבו . מתוך הרגשת חיבה ואהבה לחברו” מצוה על האדם שרואה אותו עובר עבירות” לספר לרבו כדי שיתקנהו. אם עושה כן לשם שמים” אין שום פגם” אלא חיוב” וכן עשה יוסף” אלא שטבע אנושי הוא שאין אדם אוהב לקבל ביקורת. על כן כשהרגיש יוסף צורך למסור לאביו את הדברים השליליים שבאחיו” גרם הדבר לשנאה ביניהם” כעין השנאה בין המוכיח למוכח. אין זה במובן של שנאה ממש” אלא ביטוי חריף של מתיחות. ודווקא שנאה זו” ולא הבוז” היא הקובעת את יסוד האהבה השלמה .