“ויצב שם מזבח” ויקרא לו א-ל א-להי ישראל” . הגמרא מסבירה שאין הכוונה שיעקב אבינו קרא למזבח “א-ל א-להי ישראל”” כי אז היה צריך להיכתב: “ויקרא לו יעקב א-ל א-להי ישראל”. אלא הכוונה שא-לוהי ישראל קרא ליעקב אבינו בשם א-ל . נורא ואיום! יעקב אבינו נקרא א-ל” וממנו נמשך הדבר למשה רבינו שנקרא “איש הא-להים” . יעקב אבינו הוא נברא שיכול לחול עליו שם שמים. רש”י על הפסוק מברר איך יתכן לקרוא למזבח בשם ד’. ואכן” מוסבר בספר הכוזרי ששם ד’ נקרא על דברים שיש להם שייכות לד’. כגון ארון הברית; לכן אומר משה רבינו “קומה ד’.” “שובה ד’.” וכוונתו לארון” כיוון שיש חלות שכינה על הארון. באותו מובן שם ד’ נקרא על המזבח” עליו מתגלית השכינה. כל זה נמשך מעניינו של יעקב אבינו” בו מתבלט הקשר בין שמים לארץ.
“כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”. השם ישראל נמשך מקישור שמים וארץ. “עם אלהים ועם אנשים”. עניין זה מתגלה דווקא אצל יעקב אבינו “בחיר האבות” ” בו מתחילה הופעת הציבוריות הישראלית והתגלות העניין הא-לוהי בממשות הציבור. הקישור בין שמים לארץ מופיע גם בסולם יעקב” ה”מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה” . ישראל הוא שמנו האצילי” שם אנושי-מלאכי של משפחת יעקב אבינו. מציאות ישראל ומהותו שונות ממציאותם ומהותם של הגויים. פגישת יעקב ועשו היא פגישה בין שני עולמות” שתי מציאויות שונות. עניינו של עשו הוא בצמצום וקטנות חומרית” לעומת יעקב אבינו שמקשר שמים וארץ.
בלשון הקודש קיימים שני אופנים לתאר את פעולתו של אדם: א. תיאור עצם הפעולה העשויה” כגון “בלכתך… בשכבך” . ב. תיאור הפעולה בהכללת האדם העושה אותה” כגון “והיית אך שמח” ” אשר יש לה משמעות שונה מאשר “ושמחת” שהוא רק תיאור פעולה” ולא פקודה שתהיה אתה בעצמך אדם שמח. לכן אומר יעקב אבינו לרועי העדרים שנשלחו לעשו: “כדבר הזה תדברון אל עשו במֹצאכם אֹתו”. אתם בעצמכם מוצאים” ולא רק עושים את פעולת המציאה. זו צורת דיבור שמתאימה ליעקב אבינו .