ויתור גדול בגלל מילה קטנה – סיפורו של נחמיה העמסוני

בארבעה מקומות בתלמוד מופיע סיפור מרתק על דמות מסתורית של יהודי בשם נחמיה העמסוני. הוא חי בתקופת התנאים והיתה לו תפיסה ייחודית בתחום הלשוני. ההשלכות לכך היו מרחיקות לכת. כך מספרת הגמרא: “נחמיה העמסוני היה דורש כל ‘את’ים שבתורה. כיון שהגיע ל”את ה’ א-להיך תירא” (דברים ו”יג) – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי” כל ‘את’ים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה” כך אני מקבל שכר על הפרישה”.
מאחורי הסיפור המפתיע הזה עומדת שאלה עקרונית – האם בשפה העברית המילה ‘את’ באמת נצרכת או שאולי היא מיותרת והמשפט מובן וברור גם בלעדיה. לדוגמא: לו היה כתוב בעשרת הדיברות “כבד אביך ואמך” ללא המילה ‘את'” האם משהו מהותי היה חסר? לכאורה נדמה שגם בלעדיה היינו מבינים מצוין למה הכוונה ומה נדרש מאיתנו. אם בכל זאת התורה בוחרת להוסיף את המילה הזו כנראה היא באה לרבות בזה משהו” למשל – ללמד על מישהו נוסף שצריך לכבד אותו כמו את ההורים.
אם התפיסה הזו נכונה משמעות הדבר שבמאות המקומות שמופיעה בתורה המילה ‘את’ חייב להיות תמיד דבר נוסף שצריך לרבות. נחמיה העמסוני יצא לדרך ארוכה ובעבודה יסודית ומעמיקה של שנים עבר על התורה כולה ובכל מקום מצא את הדבר אותו צריך לרבות.
אלא שקרתה ‘תקלה’. כאשר הגיע נחמיה אל הפסוק “את ה’ א-להיך תירא” – נתקע. הוא עצר את עצמו בבהלה ונרתע – ‘האם יש משהו שאפשר לרבות לצידו של בורא עולם? האם יש עוד דבר עלי אדמות שייתכן שצריך לירא ממנו כמו שיראים מאלוקים? כנראה שטעות הייתה בידי. המילה ‘את’ כלל אינה מיותרת” והיא חלק בלתי נפרד ממבנה המשפט’.
משמעות הגילוי החדש של נחמיה העמסוני לא היתה מקומית בלבד. היא שמטה את הקרקע מתחת התיאוריה שלו כולה. אם בפעם הזו אין מה לרבות מהמילה ‘את'” כל המגדל הגבוה שבנה במשך שנים קורס ומתפרק לרסיסים. עבודת חיים שלמה יורדת לטמיון ברגע אחד… התלמידים עמדו נדהמים. הרי המוח המבריק של רבם בטוח יכול לחשוב על משהו. אם רק ירצה בטוח יוכל להציע איזו אפשרות לדרוש גם במקרה הזה. הרי לא ייתכן שיוותר כך על כל מפעל חייו!
אך מסתבר שדרישת האמת והמחויבות המוחלטת של נחמיה העמסוני לקב”ה ולתורה גברו על הכול. הוא פשוט חזר בו מכל מה שאמר עד היום. איזו גדלות ואצילות נפש נדרשת מאדם כדי שיהיה מוכן לוותר על מפעל חייו? כמה אנשים ממשיכים עד היום לאחוז בקרנות המזבח ולהתעקש על דברים שהופרכו מזמן” כשמה שמניע אותם הם שיקולים של כבוד ואגו?
סיומו של הסיפור שלנו כפי שמופיע בגמרא היה מפתיע לא פחות: “עד שבא רבי עקיבא ודרש את ה’ א-להיך תירא – לרבות תלמידי חכמים”. יש האומרים שנחמיה העמסוני הוא כינויו של נחום איש גמזו” רבו של רבי עקיבא. ייתכן שכאשר רבי עקיבא ראה את גדולת נפשו ואת מסירותו של רבו” עלה בדעתו שאולי בכל זאת יש משהו שאפשר לרבות ולהשוותו במובן מסוים ליראת ה’. אם תלמיד חכם מסוגל להתבטלות והתאחדות כזו עם התורה עד כדי ויתור על כבודו ויוקרתו” הרי בוודאי שצריך לחוש יראת כבוד עצומה כלפי אדם כזה” ו”את ה’ א-להיך תירא – לרבות תלמידי חכמים”.