במאמר בשם “אחיי מהציונות הדתית, ״קירוב הלבבות״ היה בלוף?” שפורסם השבוע מעל גבי אתר “הארץ” כתב הפסיכולוג יקי שגיא את הדברים הבאים:
“כל-כך רציתם להתנחל בלבי, דיברתם שנים על “קירוב לבבות” ו”אחדות העם” והנה כשמזדמנת לפתחנו שותפות קואליציונית של ימין ושמאל, רובכם עוינים וחמוצים. על מה נשענות מילותיכם היפות?” וכן: “על מה בעצם דיברתם בכל השנים בהן דיברתם על אחדות? הייתכן שהייתה זו דקלרציה שלא באמת חשבתם שתצטרכו אי-פעם לפרוט? הייתכן שברגע האמת השאיפה לכוח, ועוד כוח, גוברת על הצורך הבלתי נסבל לקיים ויתור?”
בדברים הבאים, אבקש להתייחס לשאלה שתוצאות הבחירות והמציאות הפוליטית הביאו להתחדדותה: מהי בעצם ציונות דתית? האם קיימת עדיין זהות ציונית-דתית? בעיקר על רקע הממשלה החדשה, לרבים נדמה כי הציבור הציוני-דתי, שסוע ומפולג מכדי שתהיה לו זהות אידאולוגית מאחדת. אגב שאלות אלה – אתייחס בסיום גם לשאלותיו של יקי שגיא שנגזרות משאלות אלה.
שני יסודות
על אף המחלוקות הרבות ולמרות חילוקי הדעות החריפים, עדיין, כך נדמה לי, שני יסודות מרכזיים עיקריים העומדים ביסוד השקפת העולם הציונית הדתית ואליהם יש לחזור כדי להבהיר לעצמנו את דרכנו (שני היסודות הללו התבארו בהרחבה ובביסוס מקורות במאמרו של הרב יצחק שילת שליט”א “מהי ציונות דתית?” בכתב העת מעשה חושב כרך א המצוי במרשתת).
האחד – האקטיביות, הפעולה עם א-ל, ביחס ליציאה מן הגלות, לעלייה לארץ ישראל, ליישובה ולהקמת שלטון ישראלי ריבוני עליה (השקפת עולם אקטיבית זאת אינה מובנת מאליה, שכן אלפיים שנות גלות יצרו בעם מנטליות פסיבית, שלפעמים גוּבתה גם באידאולוגיה דתית);
השני – אחריות כלפי עם ישראל כולו, לרבות יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, ושיתוף פעולה עמהם בהשגת המטרה הנזכרת (כידוע, שיתוף הפעולה עם החילונים היה הגורם העיקרי שהרתיע רבים מבין גדולי התורה ושלומי אמוני ישראל מלתמוך בציונות).
הפעולה האקטיבית לשיבת עם ישראל לארצו ולממלכתיותו, ושיתוף הפעולה עם כל חלקי העם להשגת המטרה הזאת הם שני המאפיינים המובהקים של הציונות הדתית. שני היסודות הללו מביעים את השאיפה לשלמות: שלמות התורה ושלמות העם. שלמות התורה – כי התורה כולה יכולה להתקיים רק בחזרה לארץ ישראל; שלמות העם – כי הקב”ה בחר דווקא בעם ישראל כעם, למלא את הייעוד שהטיל עליו, להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש.
שני היסודות הללו יכולים לנקות מהשולחן הרבה מאוד הגדרות חשובות אך שוליות יותר, שאינן נוגעות בליבת משנת ונשמת הציונות הדתית.
שאלות כגון: האם ציונות דתית פירושה אמונה שהתהליך של שיבת ישראל לארצו בימינו הוא בלתי הפיך, והמשכו הבטוח הוא הגאולה השלמה בביאת משיח צדקנו? או: האם ציונות דתית פירושה יחס של אהדה מסוימת למודרנה, ללימודי חול, להשכלה כללית? ואפילו: האם ציונות דתית פירושה מגמה של נטייה לקולא בהלכה וכו’ וכו’?
השאלות הללו, עם כל חשיבותן – לא אמורות ‘להוציא מן הכלל’ את בעלי העמדה האחרת. אין עניין להבליט הבדלים ולזרוע אווירה של מחלוקות ופילוגים. כל קבוצה תתרום את חלקה לעם ישראל לפי דרכה. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.
מהי ציונות דתית?
מתוך ההכרה הזאת עלינו להבין את גודל האחריות שבתפיסה הציונית-דתית: איננו מוותרים על שום חלק מחלקי התורה, ולא על שום חלק מחלקי העם. הדברים עלולים להיראות סותרים אך נעמיד אותם על דיוקם: החתירה לשלמות אין פירושה שלמות בפועל. לא התורה שלמה בידינו, ולא העם, שלם ביחסו לתורה. ואף על פי כן: איננו מוותרים על החתירה לשלמות, ועל השאיפה לראות עם שלם המחזיק בתורה שלמה.
במובן זה, על הציונות הדתית לחתור למציאת המשותף והמחבר בינה ובין היהדות החרדית לגווניה, עמיתינו בתורה ומצוות, כמו למציאת המשותף והמחבר בינה ובין הציבור המסורתי והחילוני, אחינו לנשק ולמשק, ולהיות הבריח התיכון המחבר את עם ישראל לחטיבה אחת.
כעת נשוב לקושיותיו החמורות של יקי שגיא: “…כל אחיי שהזמינו אותי שוב ושוב למעגלי שיח והתקרבות – מה קרה פתאום? כל-כך רציתם להתנחל בלבי ולפתע, דווקא כשעולה הזדמנות לצעוד יחדיו, אני מרגיש שאתם בכלל לא רוצים בי…”
אז זהו שלא. אין לנו התנגדות עקרונית לעבודה משותפת ולצעידה יחדיו, עם כל חלקי עם ישראל – מימין ומשמאל, חרדים וחילוניים כאחד, וכפי שהובהר לעיל – זוהי לא נחמדות גרידא אלא מיסודות משנת הציונות הדתית. יתירה מזאת; הציונות הדתית אכן נמצאת בכל הצמתים החיוניים במדינת ישראל ועובדת כתף אל כתף עם כל חלקי עם ישראל; בצבא, בתקשורת, בכלכלה, בחינוך, בממשלה ועוד. ואני משוכנע שהכותב מודע לכך.
אלא שהכאב של רבים בציונות הדתית, בימים אלה, ובחלקים רבים ונוספים בעם, נובע מסיבה אחרת: מן התחושה שהמעשה הפוליטי שנעשה כאן איננו משקף את רצון העם אלא מנוגד לרצון רוב מניין הציבור הישראלי.
ממילא, המהלך הזה איננו מאחד אלא מקטב ומותיר חלקים גדולים מן החברה הישראלית, שלא בצדק – מחוץ לתמונה. הכאב הוא על צורת התנהלות הדברים ועל המרמה והכזב בהן הן נעשו. לא דקלרציות ריקות, לא “מילים יפות ללא כיסוי”, הן שהביאו לתגובות הקשות אלא ביקורת נוקבת על האופן בו התעלמות מרוב גדול מאוד, משווקות על ידי תקשורת, מתוזמרת היטב, כאחדות המחנה וכצדק פואטי.
“ציונות דתית” איננה רק חיבוקים ודיבורים מתקתקים על אחדות, כפי שהיו מי שניסו להציג את הדברים בשבועות האחרונים. לא פחות מכך – היא מאבק על מוסר, אמת, צדק ויושר. מאבק על ערכי התורה, שהאחדות היא אמנם ערך מרכזי מהם אך רק אחד מהם. את המאבק הזה אנו מנהלים ונמשיך לנהל, יחד עם כל יתר חלקי העם ולמען שמירת הצביון היהודי של מדינת ישראל. אז לא, “קירוב הלבבות” לא היה בלוף. השאלה הגדולה כעת היא האם דיבורי האחדות שנישאים בפי כל לא עונים על אותה ההגדרה בדיוק.
