“אני לא יודעת מה לעשות”, פנתה המדריכה נחמה ליבוביץ’ לקומונר הרב נריה, “החניכה שלי הפסיקה לבוא לתפילות. היא פשוט כבר לא מתפללת בכלל…”. הקומונר חשב קצת ואמר: “אל תדאגי. אלו שיני חלב שנושרות. במקומן, תצמחנה שיניים קבועות וחזקות יותר…”
***
“סבתא שלי לא פתחה ספרים, והייתה לה אמונה תמימה”, אמר לי נהג מונית ירושלמי. וזה באמת נכון. חלקנו, שעוד זכינו לראות את הדור הקודם, זכה לראות אמונה תמימה, פשוטה וחזקה. לנו זה אולי לא נראה מספיק עמוק, אבל אף אחד לא יכול להטיל ספק בעצמה של האמונה שהייתה להם.
***
אז למה באמת זה ככה? למה מה שלסבא וסבתא שלנו היה פשוט, לנו כבר לא כל כך פשוט? או: מה היחס הנכון בין האמונה הפשוטה לאמונה הנלמדת?
כמו שכבר ראינו, האמונה היא כוח שהוטבע בנו מרגע שנוצרנו. בעצם החיים אנחנו קשורים לה’, “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כֻלכם היום”. ממילא מובן שבאופן טבעי בכל אדם קיימת אמונה. השאלה היא איך מצטיירת אצלו האמונה. מן הכלל הזה עולה גם שכשאנו לומדים אמונה אנחנו רק מבררים לעצמנו מה יש לנו בפנים. אנחנו לא משכנעים את עצמנו בדבר שהוא חיצוני לנו.
כמו בכל דבר בחיים, בהתחלה מקבלים דברים בטבעיות, בלי לשאול יותר מדי שאלות. כמו ילד קטן. הילד מאמין בטבעיות, אבל האמונה אצלו חלשה יותר, היא לא מסוגלת לעמוד בזעזועים קשים. בשלב הבא צצות אצלו שאלות. מה שהיה פשוט בהתחלה מתחיל להתערער. הוא צריך תשובות יותר מעמיקות. ההעמקה יוצרת יותר הבנה ושייכות. כאשר הדברים מובנים – אפשר להיות קשורים אליהם יותר.
זה גם ההבדל בין הדור הקודם לדורנו. הדור שלנו צמא להבין, להיות קשור לדברים ביותר עומק. אבל עם זאת, אסור לשכוח: הבסיס לכול הוא האמונה הפשוטה שנמצאת אצלנו בפנים. הלימוד הוא רק פיתוח והבנה שלה. ממש כמו יהלום יקר ברגע שהוא נכרה מן האדמה. במבט ראשוני הוא לא נראה בעל שווי רב. רק לאחר ליטוש וניקוי מבינים מה יש לנו ביד: אבן יקרת ערך.
תהליך התערערות אמונת הילדות הוא תהליך טבעי שפותח אותנו לקראת העמקה באמונה, העמקה שתיעשה על ידי לימוד שיפתח ויבסס את האמונה הטבעית שלנו.
