שמות

“ואלה שמות” – אנו נפגשים בעניין של שמות. “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב”. לפעמים אנו נקראים יעקב ולפעמים ישראל. אין מקריות. יש מדרגות בשמות. ישראל הוא השם שלנו” ייחוסנו האריסטוקרטי. וכן כל ספר במדבר מלא בשמות. ובפרשת “ויגש”: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה”. מה זה שם? השם הוא הנשמה” העצם” המהות. באמת כל עם ישראל הוא אחדות אחת. הדבר בולט מפשוטו של מקרא: “כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים” . כל השבעים הם נפש אחת” שמתפרטת ברשימת אנשים” ואחר כך בריבוי גדול של: “וירבו ויעצמו במאד מאד”.
הפעם הראשונה שנפגשים בעניין של קריאת שם על ידי אדם היא בפסוק: “ויבֵא אל האדם לראות מה יקרא לו” וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו” . בחכמתו וברוח קודשו ידע אדם לקבוע את השם” את המהות. המושג של שם אינו דבר פשוט. באופן פשוט השם הוא מִלה שמונחת על איזה דבר: זה נקרא ספר וזה שולחן. בסדרי הדיבורים שסידר לעצמו “האדם המדבר”” שני הדברים הראשונים בהם אנו נפגשים הם השמות והפעלים” ומן היסודות האלה יש אחר כך התרחבות. ידוע שיש אנשי מחקר במדע הלשון המבחינים בין שמות לפעלים. יש פעולות בעבר” בהווה” בעתיד – אבל אין זה מתחיל מהפעולות אלא מהפועל. ישנו דבר שקיים” ומתגלה בפעולות. יש איזה אדם שפועל פעולות” יש איזה חפץ שמשפיע קור או חום.
שם – זו ישות! יש שמות שאנו קוראים” ויש שמות שקוראים מן השמים. השם הוא גילוי של העצם” המהות. מתוך כך אפשר להבין ש”כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”. כל אשר קרא אדם על ידי ידיעה א-לוהית הוא באמת שמו האמיתי; הוא השם שצריך לקרוא בלשון הקודש” הוא גילוי עצמותו. כאשר שמים לב” ניתן לראות שעניינו של שם הוא לעילא ולעילא. השם שייך לעצם מציאות הדבר או האדם. הדברים מגיעים עד כדי כך שמזכירים את הקדוש ברוך הוא במִלה “השם”. אנו מכנים את ד’ בהרבה שמות: שבעה שמות” עשרה שמות” ד'” א-לוהים” הבורא” וגם “שלום הוא שמו של הקב”ה” – כל אלה מובנים” אבל גם מזכירים ביטוי דקדוקי נוסף על הקדוש ברוך הוא: “השם יתברך”. לכאורה זה דבר משונה ונורא. אלא שהביטוי הפילולוגי הזה” שם” הוא מִלה מופשטת שמגלה את עצם הדבר.
הנפש האחדותית האחת של “כל הנפש לבית יעקב” מתחילה להתגלות ב”אלה שמות בני ישראל”. הבנים מתחילים להופיע בשמותיהם” קדושת הכלל מתחילה להופיע” מתחילים להכיר שבני ישראל הם עם: “הנה עם בני ישראל” .