לב הפרשה
על המילים ‘ויחי יעקב’ דורשים חכמים: “יעקב אבינו לא מת… מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים”. המילה ‘זיכרון’ מגיעה בעברית מלשון ז.כ.ר – הצד האקטיבי במציאות. רצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון הוא היכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים. ביהדות” בניגוד לתרבות האלילית” אין פסלים ואנדרטאות אלא יש נשמה. כאשר אנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנו זוכרים אותה באמת. כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת ‘תחיית מתים’ קטנה; כאשר אנו לומדים את תורתו של הנפטר הוא חי בינינו מחדש” שפתותיו מדובבות בקבר; כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז”ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע. זוהי ההנצחה. להתחבר לנצח.
הדברים מתחברים עם יום עשרה בטבת שנקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לכל החללים שמקום קבורתם לא נודע” שהמרכזיים שבהם – הם חללי השואה. בעת אשר אנו מתייחדים עם זכר השואה” אנו לא מתמלאים רק בכאב ובייאוש על רוע ליבו של האדם שהתגלה באותה תקופה במלוא כיעורו” אלא גם מתחברים לאידיאל הגדול שהשואה חידדה וביררה – נצח ישראל. ההפנמה שעם ישראל שורד למרות הכל” ויתרה מזאת” גם הולך ומחדש את חייו ביתר שאת. ככל שנתמלא בשמחה ובהכרת הטוב על נצח ישראל כך גם נזכור טוב יותר את השואה. הזיכרון מעצים את התקווה והתקווה מעצימה את הזיכרון. מה זרעם בחיים אף הם בחיים.
יעקב אבינו לא מת. אף פעם.
לדבר תורה שבועי מצולם ומשוכתב מהרב לונדין – ניתן לשלוח הודעת וואטסאפ (!) למספר 0545753771