פרשת: ויקרא | הדלקת נרות: 17:12 | הבדלה: 18:29 (ירושלים) 

דף הבית > > פרשת פנחס- יציבות בשעת משבר

פרשת פנחס- יציבות בשעת משבר

אנחנו נמצאים בערב שבת קודש, בתוך שלושת השבועות, ושבוע הבא מתחילים חודש אב על כל משמעויותיו.
אנחנו ברוך ה’ בפרשת פנחס, וכדרכנו נעשה יישור קו מהיר איפה אנחנו נמצאים. פרשת פנחס מביאה אותנו אט אט לסיום ספר במדבר, הפרשה הבאה היא מטות מסעי, צמד פרשיות שיחתמו לנו את הספר. ספר במדבר כאמור הוא המלמד אותנו את ההתמודדות במדבר בחיים, בדרך של מסע החיים שלנו וכל פרשה בונה לנו נדבך אחר בנפש, באמונה, כמו שאמרנו בשיחות הקודמות.
משום שאנחנו עושים כל שבוע חזרה על מה כל פרשה אומרת, רק נזכיר שפרשה שעברה הייתה פרשת בלק, בלק מלשון בקה ומבולקה, משמע בלאגן. הפרשה לימדה אותנו מה קורה כשאדם נמצא בעין רעה, מצב של בלעם- בלי עם, מבט פרטי שמסתכל על המציאות באופן חלקי, מה שיוצר באופן טבעי מצב של אי סדר, מה שמביא צורך לקלל ולזלזל, לעשות את המציאות לזולה, לקלה, וגורם לנו להיות ציניים, ולנאץ ולחרף, ולזעום מלשון זעום- ולהסתכל על החיים באופן קטנוני ומריר. מתוך עומק פרשת בלק, הקב”ה שם בפיו של שטום העין, בלעם, בלי עם, הפסימיסט הגדול, שרואה את המציאות באופן חלקי, דווקא בפיו שם הקב”ה ברכות- גם האדם הכי שלילי, שמסתכל על כל המציאות במבט כולל, כשרואה את האבות, את מקור החיים, את התהליך שהמציאות עוברת, וכמסתכלים אל העתיד, רואים ש “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל”, וזה מה שהרכיב לנו את פרשת בלק, ובסוף הפרשה יש לנו כזכור סיפור עגום, שדווקא אחרי ההתרוממות הגדולה והמבט העמוק שהקב”ה מביא לנו דרך המילים של בלעם, דווקא אז קורה מאורע מצער, עם ישראל מתנהג בפריצות עם בנות מדין, והתורה אומרת במקום אחר שמי שגרם לסיפור הזה זה בלעם שלמרות שהקב”ה הרים ורומם אותו, הוא נשאר בקטנותו ונתן עצה להזנות את ישראל. פורצת מגיפה, ובזמן המגיפה פנחס בן אלעזר הכוהן לוקח רומח ודוקר את האישה המדינית ואת הנשיא בית אב לשמעוני, מי שהיו בראש החטאים, והמגיפה נעצרת. כך מסתיימת פרשת בלק.

מגיעים לפרשת פנחס, והיינו מציפים שהיא תספר כולה את סיפורו של פנחס, ונכון שכך היא מתחילה, אבל היא ממשיכה בעוד נושאים: בהתחלה באמת יש לנו את סיפורו של פנחס: (במדבר פרק כה פסוק יא – יב)

(יא) פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי:
(יב) לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם:

סוג של שבח לפנחס, ומיד לאחר מכן התורה עוברת למשהו שלכאורה לא קשור לכלום, מתחילים לפקוד את עם ישראל, יש עשרות פסוקים, מניין מחודש של המשפחות של עם ישראל, ומה שמשונה שמוסיפים את האות יו”ד ואת האות ה”א לכל משפחה, חנוך משפחת החנוכי, פלוא משפחת הפלואי וכן הלאה, ובשביל זה עוברים על כל המשפחות מחדש- פסוקים מאוד מתישים. לאחר מכן הפרשה מדברת על התכוננות עם ישראל לארץ ע”י חלוקת הנחלות, ומתוך כך לאחר מכן יש לנו את סיפור בנות צלפחד, בנות משבט מנשה על חמש בנות שאביהם מת והן פחדו שהנחלה תעבור מן השבט, אז יש ציווי מיוחד שהנחלה תעבור אליהן ולא ייקחו מהן את הנחלה- סוגיה מעניינת שהתורה מקדישה המון פסוקים לסיפור הזה, והשאלה היא לא רק למה הוא מכונן כל כך אלא למה הוא כאן ברפשה שלנו, ולאחר מכן יש לנו את החלפת ההנהגה של עם ישראל, כזכור משה קיבל בפרשת חוקש את העונש לא להכנס לארץ ומי שמחליף אותו זה יהושע בן נון- איש אשר רוח בו, מציאות מאוד מורכבת שמתוארת לנו בפרשה, ולאחר החלפת ההנהגה וסמיכת יהושע כמנהיג, חצי מפרשת פנחס מדברים על הקורבנות שמקריבים במעגל השנה היהודי- קורבן התמיד, קורבן של כל יום בבוקר ובין הערביים, לאחר מכן קורבן של שבתות, לאחר מכן קורבנות של ראשי חודשים, פסח, שבועות, ואז פסוקים רבים שמתארים את קורבנות חודש תשרי, ובפרט קורבנות חג סוכות, שמזכירים אותם בתפילה בחול המועד סוכות במוסף ובקריאה בתורה, וכך מסתיימת פרשת פנחס.

בפרשת פנחס יש לנו שוב אתגר למצוא את הקו החורז את כל הנושאים. נתחיל.

שמו של פנחס מעניין. ננסה לעשות מדרש שמות. הנחת המוצא שלנו היא שהשמות בתנ”ך הם לא שמות אקראיים אלא עם אמירה רוחנית מאחוריהם, ולא רק בתורת הסוד ישנם ניתוחי שמות. את שמו של פנחס דורשים חז”ל- פן חס. פן זה שמא, וחס- לרחם. שמא ירחם- פנחס הוא אדם שתפקידו לא לרחם, חלילה שירחם. ומה השבח הגדול לפנחס שהוא לא חס?
המציאות שבה פועל פנחס, מתוארת לנו בסוף פרשה הקודמת- קרה אסון, עם ישראל נופל וחוטא בפריצות וזימה, ויש סוג של קריסת מערכות. כל העם כך מתואר בסוף: (במדבר פרשת בלק פרק כה פסוק ו)

(ו) וְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

כולם בוכים ואף אחד לא יודע מה לעשות, מה עושים בשעת מגיפה? מה עושים בשעת משבר?

את זה מלמדת אותנו פרשת פנחס. מה עושים בזמן שיש קריסה של כל המערכות מסביב? יש נטייה לאנשים שכאשר יש משהו שמזעזע את העולם, כשיש לנו תקלות, מגיפות, מלחמות, קשיים פוליטיים, משפחתיים, חברתיים- יש נטייה לבכות בבכי שלילי. סוג של התבכיינות, תחושה שהכל קורס ושעכשיו קורסים ובוכים גם אנחנו, לבכות מתוך ותרנות של “אין מה לעשות, זה המצב, חייבים להשלים עם הזימה והפריצות, מה כבר יכולים לעשות?” והבכי גורם לאידאליזציה לאט לאט “אולי זה לא כל כך נורא”, מתוך זה שקשה לעמוד כל הזמן מול בעיה, מגיפה, קושי, התמוטטות ובמצב בלי פתרון- כל מה שנשאר זה לבכות. תמיד בעם ישראל ברגעים כאלה יש פנחסים שכאלה. לא בני אדם בלי רחמים כלל, אלא אדם שלא מרחם על עצמו! לא נותן לעצמו להתמוטט במציאות, לצדדים החלשים השברירים הוותרניים להשתלט עליו. פנחס בן אלעזר הכוהן קם ועושה מעשה.

נציין שזה לא עכשיו שהמעשה של פנחס הוא רלוונטי לימינו. יש איזו אמירה שפרשת פנחס היא “פרשת הקנאות”- כולם מוצאים לנכון להגיד שהיום אנחנו לא קנאים- משהו באמת חושב שעושים העתק הדבק מהתורה? “אל יצא איש ממקומו ביום השבת”- התורה אומרת לנו לא לזוז ביום השבת? אנחנו לא קראים, אנחנו יהודים מאמינים. התורה באה לתת לנו תמונה השראתית, ויש לנו את התורה שבעל פה וחכמי כל דור ודור כדי שיגידו לנו את ההלכה למעשה, ומה באמת אומרים סיפורי התורה. זה לא שכשיש בעיה שלא מצליחים לפתור, יהיה כל פעם פנחס שיתחיל וידקור. חס ושלום! לא להיות בקטנות מוחין. אלא לקבל מפנחס את ההשראה הרוחנית והנפשית לאדם שנמצא במגיפה, במציאות מלאת פחדים- תמיד שומרים על העמדה שפנחס השיב את חמתי- מתי החמה והכעס האלוקי מגיעים? כשהמציאות מתפרקת! פנחס משיב את האמון בעם ישראל, ומביא כוחות שמחזיקים עמדה ולא מתמוטטים ומתבכיינים. פנחס מה עושה? הוא דקר את האישה והאיש:

במדבר פרשת פינחס פרק כה פסוק יד

(יד) וְשֵׁם֩ אִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הַמֻּכֶּ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֻכָּה֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֖ית זִמְרִ֖י בֶּן־סָל֑וּא נְשִׂ֥יא בֵֽית־אָ֖ב לַשִּׁמְעֹנִֽי:

חז”ל אומרים שמדובר באנשים חשובים, הוא אחד מהנשיאים והיא הייתה נסיכה מדיינית, היה צריך אומץ כדי לעשות את שעשה פנחס. ועוד, יש לנו מדרש שמות במדבר רבה: (במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא סימן ג)

“זמרי בן סלוא אמרו חכמים ו’ שמות יש לו לזמרי, זמרי, בן סלוא, ושאול, בן כנענית, ושלומיאל, בן צורי שדי, זמרי שנעשה על אותה מדינית כביצה המוזרת, בן סלוא בן שסילא עון משפחתו”

אומרים לנו חז”ל, למה נקרא שמו זמרי, שנעשה כביצה המוזרת. הרעיון הכללי- זמרי זה מוזר, ולמה היה מוזר? שהתבלבל ברוב בעילות. אדם פרוץ שהתפרק לחלוטין עד שהשתמש ונהיה מוזר.
בן סלוא- שסילא עון משפחתו. מה זה סילא? מלשון סולת. שכך מדקדקים ומנפים אותו, הוא גרם למשפחתו ושבטו שידקדקו איתם העוונם. גרם לדקדוק מדת הדין בשבטו. גרם לנזק אדיר למשפחתו ולשבטו. וכזבי האישה? מלשון כזב, שקר.

הדמויות הללו, זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, הם ביטוי למראה השחורה, ההפוכה לפנחס. פנחס זה מישהו יציב, לא מוזר ומבולבל כלל. לא אדם פרוץ שלא יודע לשלוט על יצריו והולך אחרי לבבו ועיניו. הרי זה זנות- אדם שלא מיוחד לאדם אחד, לברית הנישואין לדוגמא, למקום אחד- והולך אחר תאוותו. יש המון סוגי זנות- יש גם זנות רוחנית שאדם אין לו ערכים וכל פעם הולך אחרי האופנה המתחלפת לדוגמא. אנשים שהולכים לכל המרבה במחיר בכל התחומים בחיים, זה הדמויות שהם ההפך מהפנחסיות ומתפרקים בזמן מגיפה, אלה גורמים לאסונות כי יש איזה משהו ומהר הולכים אחרי היצר. לעומתם, פנחס עומד כמו צוק איתן!

הוא לא כזבי, הוא איש אמת. השם “זמרי בן סלוא” דורשים עוד חז”ל, ששמו היה שלומיאל בן צורישדי, כך כתוב על נשיא שבט שמעון: (במדבר פרשת נשא פרק ז פסוק לו)

(לו) בַּיּוֹם֙ הַחֲמִישִׁ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽישַׁדָּֽי:

 

 

שלומיאל, דבר מעניין, היא מילה שהיום נתפסת מיידיש, כאדם רשלן ולא רציני. זה הרעיון של שלומיאל, מישהו לא מסודר. זה אותו רעיון- אדם שהוא לא פנחס, אלא מרחם על עצמו, אדם בלי עמידה יציבה ומתפרקת, ממילא הוא מאוד רשלן, הדברים לא מסודרים. התחושה שכשהכל מתפרק, אני מיואש ונכנע והגיע הזמן להרים דגל לבן.

פנחס לא כזה. הוא אדם שהשיב חמתו של הקב”ה. אדם שמביא לעולם את ההפך מהשלומיאליות. אדם מדויק שיודע לזהות את הרגע הנכון, לקנא באופן נכון זה גאונות! יש ביטוי של הרב קוק : “הקנאות המשובחת שמביאה את גאונות הרוח”- יש איזה יכולת לאדם גאון וגדול רוח לזהות את הנקודה שצריך לדקור. “נתתי לו את בריתי שלום”- כי פנחס הביא שלום לעולם, לא מתוך עצבים והרס עשה דברים בלתי הפיכים וגרם לאסונות, אלא פנחס הוא אדם שלא חס, עובד כל חייו על אישיותו. אומרים לנו חז”ל: (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד א)

“אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה – אין בו כח לעמוד ביום צרה”

משפט מאוד עמוק. כשיש מלחמה ומגיפה, כולם רוצים להאמין באלוקים, זה דבר מאוד טבעי, כשמערכות האנושיות מתפרקות אדם מחפש את הישועה השמיימית, חיילים תחת אש, אדם במצוקה וכולי. אדם מבין ברגעי צרה לאן הוא צריך לפנות, זה יפה, אבל אם אדם כל חייו לא עבד על עצמו, לא היה פנחס, אלא ריחם על עצמו, ויתר ונכנע ליצריו, התרפה מדברי תורה, היה רפוי ומסכן, כשמגיע יום צרה זה לא פשוט לשנות עולם מושגים, כל אחד מאיתנו יודע את זה. אז יש אסון, ויש רגע שאדם אומר לעצמו שהוא צריך לשוב בתשובה, אבל אם עשרות שנים הרגיל את חייו לחומריות ומה שגרם לו אושר כל החיים זה כסף, ותלה את ביטחונו ואת התחושות הטובות שלו בהצלחות חומריות, אם יש מפולת כלכלית, באמת הוא יכול תוך שניה לעבור ולשנות את נפשו? אדם שבמשך שנים היה כך, כשהחומרנות נופלת- קשה לו לעמוד ביום צרה. שערי תשובה לא ננעלו כמובן, אבל הדרך היא שאם בשנים שלא הייתה מגיפה הוא זכר כל הזמן, גם בהצלחה. (תהלים פרק מט)

(יז) אַל־תִּ֭ירָא כִּֽי־יַעֲשִׁ֣ר אִ֑ישׁ כִּֽי־יִ֝רְבֶּה כְּב֣וֹד בֵּיתֽוֹ: (יח) כִּ֤י לֹ֣א בְ֭מוֹתוֹ יִקַּ֣ח הַכֹּ֑ל לֹא־יֵרֵ֖ד אַחֲרָ֣יו כְּבוֹדֽוֹ: (יט) כִּֽי־נַ֭פְשׁוֹ בְּחַיָּ֣יו יְבָרֵ֑ךְ וְ֝יוֹדֻ֗ךָ כִּי־תֵיטִ֥יב לָֽךְ:

אם הוא לא התמכר והפך את ההצלחות שלו למרכז חייו, אלא העיקר בחייו היה העולם הרוחני ומציאותו הפנימית והתורה, אדם כזה, כשיש מגיפה ושבר, יש לו כוח לעמוד ביום צרה, הוא לא חס על עצמו כל השנים, ולכן ברגע משבר יודע לעמוד כמו שצריך. זה רעיון פנחס וזה הכיוון של הפרשה כולה.

פרשת פנחס זו פרשה שמשפט המפתח שלה זה מה שנאמר אחרי הסיפור עם פנחס. אחרי הפסוקים הראשונים אחרי פרשה זו, מתחילים את פרק כ”ו בשלוש מילים מאוד אקטואליות לישראל תשפ”א:

(במדבר פרשת פינחס פרק כו) (א) וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה

זאת פרשת פנחס. הייתה מגיפה, היה שבר וכישלון. איך משתקמים מתוך מגיפה? איך יוצאים מתוך משבר? איך הפנחסים גורמים לכולנו לצאת מתוך המגיפה?
כך גם אנחנו אחרי מגיפה. גם אם אנחנו לא בסופה לגמרי, ויש עוד גלים שנמצאים ועוד יגיעו. אנחנו אחרי שנה ומשהו לא פשוטה, ובשביל זה באה פרשת פנחס להגיד לנו: נכון הייתה מגיפה. פנחס הציל את היום, נכון, אבל מתו עשרות אלפים מישראל, ולכן מה עושים? מפקד.

(במדבר כ”ו ב) שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל:

מתחילים למנות את כל המשפחות. ולמה עושים את זה? בפשט פשוט רוצים לראות במפקד אוכלוסין מי נשאר אחרי המגיפה. אבל הפסוקים אומרים עוד משהו: “שאו את ראש” תרימו את הראש! הייתה מגיפה, ועכשיו יוצאים מהמגיפה ונושאים את הראש. אנחנו עכשיו הולכים וצומחים מתוך הכאב. זה הפנחסיות- לצמוח מתוך מה שהיה. ואיך עושים את זה? התורה לוקחת את כל המשפחות של עם ישראל ומוסיפה להם יו”ד וה”א- משפחת חנוך הופכת למשפחת החנוכי, חצרון למשפחת החצרוני. האות ה”א ויו”ד זה שם השם. לוקחים את שמות המשפחה ומוסיפים להם את שמו של הקב”ה.
שם זה לא כינוי זמני. שם זה ביטוי משמעותי. שם זה תפקיד האדם בעולם. “לכל איש יש שם”- לכל אדם יש את ייעודו בעולמו של הקב”ה. כשיש משבר וקושי, עכשיו זה הזמן מחדש לחדד את יעודנו בעולם. ואיך? בזה שמוסיפים את שם השם. יו”ד וה”א. יש מושג כזה, שכשאדם עושה תהליך תשובה משמעותי, או עובר תהליך ריפוי ממחלה, יש עניין של הוספת שם או שינוי שם. יש שינוי שבא להגיד- אני עובר מהפך, אני משתנה ממה שהייתי, אני לא אותו אדם כמו שהייתי קודם.

כך עם ישראל- אחרי הנפילה הזו עם ישראל חוזר בתשובה. מוסיפים את שם השם לשמנו. אחרי שנה קשה, מלחמות וקשיים- יש זמן לכל אחד לברר אצל עצמו- מתוך מה שעברנו, מה לומדים? איך הופכים לאנשים קשורים יותר לקב”ה, איך מוסיפים את שם השם לעולם שלנו? זה חלק מהיציאה מתוך מגיפה, מכאבים ומשברים. “ויהי” לשון צער, יש לנו צער. אבל “ויהי אחר המגיפה” אצלנו מתאר שיש כאב וצער, ויש לנו פנחס שהופך את ה”ויהי” לשם השם, יקו”ק. את הצער הופכים לצמיחה.

יש פה כוחות רוחניים משמעותיים בעם ישראל שעוברים זיכוך, ואחרי שעוברים את זה יש לנו את חלוקת הארץ לנחלות. אחרי שמתארים לנו את כל השבטים והמשפחות, אומרת לנו התורה:

(במדבר כ”ו) (נב) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (נג) לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת: (נד) לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ:

אנחנו מתקרבים לא”י, זה סוף ספר במדבר, ויש פרשיות שנמצאות בתחילת המסע ויש בסוף. זו פרשה שנאמרת בשנת הארבעים. אחרי המגיפה, זה הזמן לקבל נחלות. מתוך הבירור שהקושי עשה, מתוך עמדת הפנחיסיות והוספת שם השם- לכל איש יש שם, ולכל איש יש את חלקת אלוקים הקטנה שלו.

“כל אדם שאין לו ד אמות בא”י אינו אדם” אומרים לנו חז”ל, כל אחד צריך שיהיה לו קרקע שלו, ארבע אמות זה שני מטר, זה מרחב אישי, מקום שבו אדם נמצא בכל רגע נתון. לכל אדם יש את הנקודה שלו בא”י. למעט תמעיט לרב תרבה, אבל לכל אחד יש נחלה.

ואחרי שמבררים מחדש את הנחלה והכל, יש לנו מקרה מאוד שולי לכאורה, שהתורה הופכת אותו למקרה דגל, ומוזכר פעמיים בתורה הסיפור הזה- מה אותו סיפור של בנות צלופחד?

במדבר פרשת פינחס פרק כז פסוק א – ד

(א) וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף וְאֵ֙לֶּה֙ שְׁמ֣וֹת בְּנֹתָ֔יו מַחְלָ֣ה נֹעָ֔ה וְחָגְלָ֥ה וּמִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה:
(ב) וַֽתַּעֲמֹ֜דְנָה לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֗ה וְלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֥י הַנְּשִׂיאִ֖ם וְכָל־הָעֵדָ֑ה פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:
(ג) אָבִינוּ֘ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵ֗דָה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־יְקֹוָ֖ק בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֥וּ לֽוֹ:
(ד) לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ:

אבא שלנו מת אומרות הבנות, ולכן לא נקבל נחלה- ותפתרו לנו את הבעיה. משה בתגובה:

במדבר פרשת פינחס פרק כז פסוק ה

(ה) וַיַּקְרֵ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת־מִשְׁפָּטָ֖ן לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

משה לא יודע! זה שאלה שגדולה עליו לכאורה, ואז מה קורה?

במדבר פרשת פינחס פרק כז פסוק ו – ז

(ו) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
(ז) כֵּ֗ן בְּנ֣וֹת צְלָפְחָד֘ דֹּבְרֹת֒ נָתֹ֨ן תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֣י אֲבִיהֶ֑ם וְהַֽעֲבַרְתָּ֛ אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבִיהֶ֖ן לָהֶֽן:

הקב”ה בכבודו ובעצמו מודה כביכול לבנות צלופחד ואומר לכאורה שהן עלו פה על נקודה שלא חשבנו עליה לבד (חלילה). אז חוץ מהחגיגה הפמיניסטית, בנות צלופחד שקיבלו נחלה כמו אלו שעברו קורס טיס וכולי, התורה לא נכתבה בידי מירב מיכאלי אלא דרך משה רבינו, ולכן לא היה פה רעיון להעצים נשים בדרך הזו.

יש לנו פה מאורע מכונן, מלא בפסוקים ודרשות רבות. אבל מה הסיפור? זה לא הבעיה הנקודתית שלא ברור איזה נחלה יקבלו. בנות אלו מייצגות את כל מי שבאופן טבעי אין לו נחלה בא”י (בארץ ישראל). אין לו נחלה בעולמו של הקב”ה. צריך להבין את מציאות ימי התנ”ך ובכלל התקופה הקדומה- בתקופה זו, נשים בלי גבר, בנות בלי אבא, זה היה כאילו הן מתות! הן היו בלי הגנה, פרנסה, כהפקר! זה מסביר אגב איך נוצרו משפחות אצולה בעולם, לא בישראל. זה משפחות שבתקופות הקדומות לאט לאט צברו כוח יותר מאחרות. בהתחלה היה כפר, לכולם היה שדה, ולאט לאט משפחה אחת הייתה חזקה ושיעבדה את שאר המשפחות, ולאט לאט העניקו לעצמם תארי אצולה כדי להמשיך את עליונותם. המרכיב המרכזי הוא האם נולדו בנים או בנות במשפחה! משפחה בימים הקדומים שנולדו בה רק בנות זה משפחה ללא כוח עבודה. לא היה מי שילחם ויעבוד את השדה. באופן טבעי המשפחות האלה נדחקו הצידה אל מול המשפחות מלאות הגברים. כך בעבר היה קטע שהיה לחץ לקבל בן זכר, זה היה תעודת ביטוח לחיות המשפחה! ברוך ה’ אנחנו לא במצב הזה, אבל בנות צלופחד מתארות לנו את המצב הזה בכלל:

אלו שהם חלשים בחברה, מה הם יעשו בשעת משבר? צלפחד, דורשים חז”ל, מלשון צל ופחד. מלאי צללים ופחדים- מה יקרה איתי? אין מי שישמור עלי בעולמו של הקב”ה. לא רק בנות, גם בנים. חז”ל שאומרים “אשרי מי שנולדו לא זכרים”- זה מישהו שיש לו משהו בעולמו של הקב”ה, אבל מה יעשה מי שאין לו את המקום הזה? הוא מלא פחדים שידחקו אותו מבחינה כלכלית, חברתית. הייתה פה מלחמה, מגיפה. כוחות רבים ידחקו אותו- הנקודה של מי שולט ומי נחלש, זה הדין שעליו מסופרת לנו הפרשה של בנות צלפחד ובכלל פרשת פנחס.

בנות צלפחד מהדהדות לדורות- כל אחד מוצא את מקומו בחלוקת הנחלות, גם אם לכאורה זה נראה שלנו אין מקום תחת השמש! אומר לנו הקב”ה דרכן- אל תדאגו. אנשים פנחסיים ונשים פנחסיות הן ימצאו את מקומן תחת השמש. כל אחד יש את המקום שלו בעולמו של הקב”ה, לכל אחד! ואז הדברים לא יהיו מלאי פחד, אלא דווקא משהו אחד:
מחלה מלשון מחול, נועה מלשון תנועה, חוגלה מלשון לחוג במעגל, מלכה מלשון מלכות ותרצה מלשון ריצוי. כל השמחה, החגיגה, המלכות והריצוי יגיעו לכולם! זה הנקודה של פרשית בנות צלפחד . אל תדאגו- יש נפילות, בעיות, תקלות, מגיפות, אבל כל אחד ואחת יקבלו בדיוק את הנועם, החגיגה, הריצוי והמלכות שהקב”ה מייעד להם.

זה במסר! אל תדאגו בנות צלפחד, נחלתן לא תעזוב, תישאר לכן הנחלה, ולא רק לכן, גם לאנשים אחרים- יש פתרון לכל דבר. זה גישה אמונית שזוכים לראות אותה בימינו, ניצבים אנחנו בהמון בעיות לא פתירות במציאות. במקרה של עגינות, גרות, רווקות מאוחרת, בעיות משפחתיות- אל תדאגו, הקב”ה נותן לכל אחד מה שצריך בעולם הזה, או הבא, ואם הוא לא יזכה בזה, אז בניו, בני בניו וכן הלאה.

סיימנו את פרשת בנות צפלחד- ממשיכים בקו של איך מחזיקים עמדה, מוסיפים את שם השם, מבררים כל אחד את מקומו ונחלתו בעולם, כל אחד יכול- ואז משה רבינו מעביר את ההנהגה ליהושוע בן נון. מהו משפט המפתח שבזכותו זכה יהושוע להנהיג את עם ישראל? “איש אשר רוח בו”, דורשים חז”ל- שיודע להלך לפי רוחו של כל אחד ואחד. זה פחות או יותר מה שאמרנו קודם:
משה ריבנו זה הנהגה כללית, פני משה רבינו כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה. שמש וירח. שמש זה אור אדיר אבל כל כך חזק שהכול נבלע בתוכו. אומרים לנו חז”ל: שרגא בטיהרה מה מהנה- נר שנדלק בצהריים לא מועיל, האור של השמש כל כך גדול עד שהנר לא משמעותי. אבל כשיש ירח, בלילה, הנר משמעותי. הירח פחות מהשמש, אבל מאפשר לנרות הקטנים להופיע, לכוכבים לנצנץ.

כדי לצאת ממצריים צריך את משה, את האור הגדול לצאת ממ”ט שערי טומאה, אבל משה ועם ישראל לא מסתדרים ביחד, “האיש משה לא ידענו מה היה לו” מתלוננים אליו כל הזמן, ואפילו אהרון ומרים קשה להם איתו- כי מדרגתו מעבר לעולם הזה, כמו שאמרנו בפרשת בהעלותך, ומרים ואהרון היו לו לפה, אבל יהושע בן נון, הוא ההנהגה של א”י. על גבי מה שמשה בנה, מגיע יהושוע שנותן מקום לכל אחד, יכול להלך לפי רוחו של כל אחד. יהושוע הוא שתיקן ברכת עלינו לשבח, “והיה ביום ההוא ה’ אחד ושמו אחד”- הוא מתחתן עם רחב, הוא נותן מקום מאחד! כולם מוצאים מקום סביב ההנהגה של יהושוע, אפילו הגויים, כל אחד ימצא את נחלתו. הוא המשך של אותו רעיון, אותן דמויות כמו פנחס ובנות צלפחד, זה דמויות שיודעות להלך בצורה המסובכת, בא”י, בהתמודדויות , ונותן לכל אחד את מה שצריך לקבל.

והפרשה בחציה השני עוברת בטוויסט לא מובן לפרשיות הקורבנות. מה הקשר לפרשה? מה הקשר לספר? הרי קורבנות סגרנו בספר ויקרא, למה יש לנו חצי פרשה שכולה קורבנות?!
אנחנו מתקרבים לארץ ישראל. פרשת פנחס אומרת איך אדם מתוך הקשיים הולך ומתקדם לא”י ומוצא את נחלתו. כשמתקרבים לא”י צריך קורבנות ציבור. בספר ויקרא דיברנו על כל אחד ובעיותיו, קורבנות אישיים. אבל כאן מנהלים חיים ממלכתיים חברתיים, לא כל אחד בשטיבל שלו, אלא צריך משהו רחב יותר, וכשציבור מתרומם ממגיפה הוא צריך לעבור המון תהליכים:
קודם כל קורבן התמיד. כל יום בבית המקדש מקריבים קורבן תמיד בבוקר ובבין הערבים. היו מקרבים שני כבשים אחד בבוקר ואחד בין הערביים. בעלי תורת הסוד דורשים שעולת בחילוף אותיות זה המילה תולעת.

כאשר אדם חי את חיי היומיום שלו יש שתי סכנות- סכנה אחת היא שאדם ישבר בקושי גדול, אבל יש עוד סכנה- שאדם לא ישבר אלא ישחק. כציבור חיים בחברה ויש מנגנונים, ולאט לאט החיים מתישים אותו- כל יום אותה עבודה, הקשיים רק הולכים ונערמים- אותו אדם חי בתחושה שהחיים קשים, אנחנו במגיפה ואנחנו לא פנחסים אלא מרחמים על עצמינו. וברגעים האלה יש תולעת קטנה שמתחילה לכרסם. תולעת זה משהו שמזיק כמו דליפת גז- שלא מרגישים ולאט לאט מחלחל עד שהורס.

כמטאפורה, יש אפשרות שיגנבו את השקית תפוחים שלי, אבל יש עוד סכנה- שתכנס תולעת וכל התפוחים ירקיבו ממנה. זה הסכנה הגדולה. כל יום מקריבים עולת תמיד, במקום שנתמלא ריקבון מאותה התולעת. התורה אומרת לנו- אל תכנסו לשגרה שוחקת. אל תרחמו על עצמכם, תיקחו את התולעת ותהפכו אותה לעולת התמיד, את הריקבון לקורבן, קחו את הכבש, הרגוע והשקט, משהו מלא רחמים ואין לו עמדה, מסתובב במעגלים סביב עצמו, תקחו את הכבשיות ותקריבו אותה בבוקר ובבין ערבים, בתחילת ובסוף כל יום תתרעננו, תזכרו בפנחס! קחו את החיים ותהפכו אותם למשהו עמוק יותר. כל יום אומרים את זה בפרשת הקורבנות! אדם צריך מתוך זה לעשות מנגנונים – כל יום חשבון נפש ולהתעורר לדוגמא, לא לתת לתולעת להכריע אותו.
לא עוד ל”יש פה קושי ואני מסכן, אני גבר בן 45 במשבר גיל הארבעים ומחפש עצמי” ועוד משפטי רחמים עצמיים. לא! יהודי מתמלא בהתחדשות!

יש עוד מעגל של התחדשות- לא רק יומי, אלא גם שבועי. מה קורה בשבת:

במדבר פרשת פינחס פרק כח פסוק ט – י

(ט) וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם וּשְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֧לֶת מִנְחָ֛ה בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן וְנִסְכּֽוֹ:
(י) עֹלַ֥ת שַׁבַּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ עַל־עֹלַ֥ת הַתָּמִ֖יד וְנִסְכָּֽהּ:

בשבת יש התחדשות יותר עדינה, מקריבים שני כבשים בבת אחת, ומוסיפים שני עשרונים עם שמן- משהו משובח. שבת זה התרוממות והתחדשות איכותית. ביום יום זה התחדשות כמותית, אתה נאבק ביום יום. אבל פעם בשבוע אתה עושה ארגון של כל השבוע- לאן השבוע הזה הולך? לפעמים קורה במצב שאם בימי חול נכנסים לשגרה, אז בשבת קל וחומר- שגרה של אוכל ושתייה, עלוני שבת, משחקים- והנה עוד שבת עברה. “איזה מן שלווה ולא רואים שום דבר, איזו מן שלווה ועוד שבוע עבר” . התורה מלמדת אותנו משהו אחר.
אדם מתחדש ולומד! זה עניין פרשת השבוע בכל שבוע, פרשה שנותנת חידוש לשבוע הקרוב! כל פרשת שבוע זה חידוש!

יש לנו התחדשות לא רק כל יום, כל שבוע- אלא גם כל חודש, מתחדשים כשהלבנה מסיימת היקף סביב כדור הארץ. לבנה זה משהו שמקבל את האור מהשמש והיא נמשלה לעם ישראל. הרעיון הוא שלכל זמן יש אור מהשמש, אבל היום הולך ודועך ככל שהחודש מתקדם, הלבנה נעלמת. מה, נגמר עם ישראל? לא! הלבנה זורחת מחדש! “דוד מלך ישראל חי וקיים”! זה היה מילת הקוד כשהיו הרומאים בשלטון, להגיד שהלבנה התחדשה.

ומה מביאים בראש חודשים? פרים! משהו שמבטא עוצמה, כזכור מפרשת פרה אדומה. ואילים- המנהיגים עם קרנם. ראש חודש זה קריאה לאדם לטלטל עצמו! יש מעגל של התקרבות יומיומית, יש מעגל שבועי, ויש פעם בחודש- אדם עושה חשבון נפש, וכל חודש יש לנו מהות רוחנית, עבודת ה’ הייחודית לכל חודש כמו שמלמדת אותנו תורת הסוד.

ועוד- חגי הרגלים. בתורה אלו הם החגים, לא חנוכה ופורים – זה חגים מדרבנן, זה נחמד, אבל בתורה יש לנו דגש על החגים שעולים בהם לרגל. למרות ההתחדשות היומית והתפילות היומיות, ויש שבת, ופעם בחודש הלל, למרות זאת האדם יכול להיכנס לרחמים והתפרקות מההרגל, לכן יש לנו שלושה רגלים, שלוש פעמים בשנה שעם ישראל לוקח את הרגלים ועולה לבית המקדש. ושם מה עושים? יש לנו את פסח ושבועות. מקריבים פר ואיל, ועוד שעיר עיזים לחטאת, כך גם בראש חודש. שעיר זה כבר התחדשות ברמה פרועה.

שעיר זה משהו של סערה (בחילוף אותיות), תיש שמקפץ ואין לו גבול, שאסור לגדלו בארץ ישראל, בהמה דקה- לוקחים את ההתפרקות המוחלטת והרגע שנשבר לי ותן לי לעשות מה שבא לי, גם את זה בראש חודש, וברגלים- אנחנו הולכים ומקריבים את כל זה לה’. הכול הופך להיות חלק מעבודת ה’. גם כשאדם יוצא לחופשה שנתית כמו שרובנו נקבל בחודשי הקיץ- זה גם חלק ממסלול ההתקרבות לקב”ה.

וסוף הפרשה זה חודש תשרי, שיא השנה היהודית, חצי שנה של הקיץ זה החגים, שם בם מרוכזים, כשהשמש זורחת ויש אור, ובתשרי יש ארבעה חגים- ראש השנה יום הכיפור שם מקריבים פר אחד, לוקחים הכל ומחברים “ה’ מלך ה’ מלך וה’ ימלוך לעולם ועד”- הכל לוקחים אל האיחוד, ויש לנו פירוט איך עושים את זה בדיוק- לוקחים את העוצמה המתחדשת והשיקום הזה ומפיצים בכל רחבי העולם, ואז יש לנו את סוכות, ועוצרים- מזכירים שאחרי ההתרחבות וההתפרצות לכל הצדדים אנחנו מחוברים למקור אחד, מלכות השם ואחדותו וחיבור לכל, וגדלים משם עד שיש לנו 70 פרים, כנגד 70 אומות. זה פרשת פנחס.

ויהי אחרי המגיפה- יש קשיים וטלטלות שאוחזים אותנו, אבל בדרכו של פנחס, אישיות של עוצמה וגבורה ואמונה ואופטימיות, מתוך כך נושאים את הראש, מוסיפים את שם השם לשמותינו, מוצאים את הנחלות למרות הצללים והפחדים, יודעים שכל אחד יקבל את שמגיע לו, מקבלים את היכולת להיות מונהגים מיהושוע איש אשר רוח בו, מוצאים את הרוח הייחודית שלנו ובונים מערך לכל השנה כולה של התחדשות והתרעננות- ומתוך כל זה מצליחים לעמוד מול כל קושי ומגיפה שנפגש אתם עוד במהלך החיים.

נקווה שהצלחנו לרכז את הדברים. נאחל שתהי שבת של קדושה ושל התחדשות, ולא עוד שבת, ובעז”ה נתבשר בבשורות טובות. שבת שלום.

מתמלל: ליאב עיני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

חדשים מהרב

האושפיזין – לחג הסוכות | הרב חגי לונדין
פחות זעם , יותר רחמים | הרב חגי לונדין | חודש אלול והתשובה
איפה היה אלוקים בשואה? | הרב חגי לונדין
Shape-2
הצד השני של התורה | הרב חגי לונדין | פרשה של הנפש – דברים
לחשוב בקווים ארוכים – מדריך לאופטימיות ברגעי משבר | הרב חגי לונדין
Shape-2
הצד השני של התורה | הרב חגי לונדין | פרשה של הנפש – דברים
סדר הווידוי ליום הכיפורים | הרב חגי לונדין
Shape-2
וידוי יום הכיפורים הרב לונדין
פרשת פנחס- יציבות בשעת משבר
Shape-2
machon
שובם של הפחדים
Shape-2
machon
על מרגלים ומעפילים
Shape-2
פריים מיקוד הרב לונדין סופי
להתנשא מעל האכזבות
Shape-2
הרב לונדין
מעט סדר בבלאגן
Shape-2
machon
הרב חגי לונדין: הכל בגלל ירושלים
Shape-2
jerusalem-E9VJ9FX

הרשמה חינם
דרך חשבונך בגוגל יתן לך:

  1. דף בית מותאם עם רבנים וסדרות מועדפים
  2. היסטוריית צפיות וחזרה למיקום אחרון שצפית
  3. הורדת וידאו ושיפורים אינטראקטיביים בנגן
  4. ועוד הטבות מתפתחות בהמשך השדרוג של הערוץ!
דילוג לתוכן