למרות ש’גיבורי’ פרשת שלח-לך הם ללא ספק המרגלים, אותם שפחדו להיכנס לארץ ישראל, ישנה בפרשה קבוצה נוספת – ‘המעפילים’. בימינו המושג ‘מעפילים’ נתפס כחיובי, עקב הכינוי שזכו אנשי העפלה לפני קום המדינה, אולם בפרשת שלח-לך הם מתוארים כקבוצת אנשים שבניגוד למרגלים מאד רצו להיכנס לארץ ישראל, רק לא בזמן הנכון ולא באופן הנכון. היה להם הכל – רצון טוב, אמונה בצדקת הדרך והמון אמביציה אישית – רק דבר אחד היה חסר: “ויאמר משה: למה זה אתם עוברים את פי ה’, והיא לא תצלח”.
ישנם רגעים בחייו של אדם ובחייה של אומה שבהם נאלצים לבחור בין שתי אפשרויות שלשתיהן יש את החסרונות שלהן. כשם שקיימת רתיעה מלהיכנס לארץ; כך גם יכולה להיטות-יתר ‘לפתור את הבעיה’; כי ‘מה האלטרנטיבה?’.
כיצד מכריעים? התשובה מצויה בפסוק שצוטט קודם: “פי ה'”! במילים מודרניות: מהם הערכים שבהם אתה או את מאמינים? לכל אחד ולכל אחת ישנם ערכים מסוימים שלא ניתן לוותר עליהם, גם אם לא ברור כיצד תיפתר הבעיה בטווח המיידי.
אז מה יקרה? כאן נכנסת האופטימיות לתמונה. במידה ויש אמונה, הנחת המוצא היא שהעולם הזה אינו הפקר. אנו נעשה את שלנו באופן ריאלי ושקול, והמצב ילך וישתפר; בינתיים חיים עם פתרונות ביניים, לא בתחושה של ‘מכירת חיסול’ מבוהלת אלא באופטימיות נחושה. דוגמא לדבר היא תפיסת השמאל בהיסטוריה הלא-רחוקה של מדינת ישראל. העיקרון היה שחייבים לוותר על נכסים לאומיים כי ‘הלנצח נאכל חרב?’. ההמשך ידוע: ב”ה, למרות נפילות פה ושם, עם ישראל נשאר איתן. המלחמות עדיין קיימות, אולם המדינה ממשיכה לפרוח ולהתקדם תוך כדי; בסוף גם יגיע קיצן של המלחמות. זוהי גם הדרך שבה הנהיג ה’ את עולמנו בשנת הקורונה: לא היסטריה מסוף העולם ולא הכחשה; החזקת עמדה נחושה כמיטב היכולת והפתרון הגיע בסוף. כך גם הולך להיות בתקופה הקרובה; הלאומיות והמסורתיות של עם ישראל חזקות יותר מכל בלבול.
חשוב לזכור: למרות המרגלים ולמרות המעפילים – עם ישראל נכנס בסופו של דבר לארץ. ניסיונות לקיצורי דרך עולים ביוקר אבל נופלים מהר מאד. המחירים היו לא-פשוטים, ארבעים שנה של נדודים במדבר, משה ובני דורו לא זכו להיכנס לארץ המובטחת; אבל ילדיהם כן.
אומץ. עמידה. אופטימיות. קור רוח. אמונה.
אנחנו נניח את התפילין שלנו למטה, והקב”ה יניח את התפילין שלו למעלה.
הרע יעבור
הטוב יתגבר
בעזרת ה’.
