כצפוי, הפסקת האש הגיעה.
כצפוי, המערכה לא הסתיימה עד תומה. עדיין יש רשע בעזה; עדיין יש רשע בתוכנו.
כצפוי, ישנה תחושת אכזבה.
בפרשת השבוע, פרשת נשא, אנו לומדים כיצד להתנשא ולהתרומם מעל האכזבות. נשיאי ישראל מביאים בפרשה קורבנות למשכן ב’עגלות צב’ (עגלות מכוסות בכיסוי כדוגמת שיריון של צב). המקובלים מסבירים ש’עגלה’ היא מלשון המילה ‘מעגל’. כלומר התורה רומזת שלמרות שישנה לכאורה מעגליות מייאשת בחיים, בסופו של דבר העגלות של עם ישראל הולכות ומתקדמות לעבר המקדש, גם אם בכיסוי ובקצב של צב.
רגע לפני המתקפה הצפויה של מהנדסי תודעה שיציפו אותנו בתחושות אכזבה ותסכול, ויסבירו ששום דבר לא השתנה, ואין באמת פיתרון; ומה שנותר בחיים האומללים שלנו זה רק לטשטש זהות, לשנוא את ביבי ולראות נטפליקס – כדאי להתרומם ולהתנשא למבט קצת יותר רחב:
החמאס הוכה מכה קשה.
צה”ל מוכיח כל פעם מחדש יצירתיות מרשימה.
המערכה הנוכחית חידדה בעיות מודחקות כמו ערביי ישראל. חידוד בעיה זהו כבר התקדמות. העם היהודי מפנים לאט אבל בסוף זה מחלחל.
גם המאוכזבים, ובצדק, מכך שלא ממשיכים במבצע, צריכים להיות אופטימיים. מבט עמוק מבחין שבמערכה זו הצדדים הבריאים בעם הזה הרימו ראש יותר ממערכות קודמות, והצדדים המחלישים הפנימו עוד טיפה (בקצב של צב אמנם) שהם במיעוט. זה יתבטא בפעם הבאה בעז”ה.
אף אחד לא טוען שמצבנו מושלם, אבל לא לשכוח את הפרספקטיבה: השנים במדינת ישראל עוברות, ויחד עם הבעיות והכשלונות אנו מתקדמים יותר ויותר – בטחונית, כלכלית – וכן – גם רוחנית. למרות הכאב על כל הרוג, פרעות תשפ”א אינן מאורעות תרפ”ט; רחוק מזה. אנחנו מנצחים, לאט ובקצב של צב, אבל מנצחים.
שבת שלום
הרע יעבור
הטוב יתגבר
בעזרת ה’.
