קצת מוזר לקרוא את פרשיות ויקהל-פקודי. אנו רגילים להתייחס לפאר ולאסתטיקה כדברים זניחים ואפילו מפריעים לעבודה הרוחנית והנה, שתי פרשיות שלמות (ואפשר לצרף לכך עוד שתי פרשיות: תרומה-תצוה) מוקדשות כולן לאסתטיקה החיצונית של כלי המקדש.
למה חשוב כמה זהב יש במנורה? ומדוע נצרך פירוט מסיבי כל כך של קרשי המשכן? בקטלוגים של איקאה אין תיאורי מפרט טכני כמו בפרשיות המשכן.
מהו יופי? מתי דבר נחשב אצלנו כאסתטי? יופי משמעו הרמוניה. כלומר, תחושת היופי נולדת באדם בשעה שהוא חש כי קיימים כוונה וסדר מאחורי הדברים.
הרב קוק (שמונה קבצים ח, נה), כותב: “אין מרגישים את היופי של העולם, כי אם לפי המידה של יופי שיש בפנימיותה של הנשמה; שבאמת כל היופי שבעולם, הוא רק התגלות מִצערה (מועטה) מיופייה של הנשמה”.
רוצה לומר: ההרמוניה והשלמות, המתגלים בעולם החיצוני, הנם שיקוף חיוור של ההרמוניה והשלמות המצויים בעולם הפנימי.
היופי החיצוני הינו רק הגורם המוציא מן הכוח אל הפועל את יפי-הנשמה.
כדוגמת המקדש שהוא ‘נוי של עולם’ כך אף המשכן. המשכן הוא המקום ההרמוני ביותר בעולם, המקום הקדוש ביותר בעולם – ובהתאם לזאת היפה ביותר בעולם.
כאשר היופי הוא איננו תוצר של חושניות גסה אלא של עדינות ועולם רוחני – זהו יופי רצוי ואהוב. האנושות כיום כמהה ליופי אמיתי; לעדינות ולרוחניות שתיתן את הטעם והערך לעולם הטכנולוגיה, התקשורת והמתכת הקרה, המקיף אותנו. העולם זקוק כיום לגילוי של יפי הנשמה המתגלה במשכן.