שימוש בפירות שביעית,
הפקעת קדושת שביעית,
דמי שביעית,
פח שביעית.
פירות שביעית,
ניתנו לאכילה ולשתייה ולשיחה ולהדלקת הנר ולצגעה.
מפה השימועה למדנו שתהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.
סעיף ב.
לאכילה ולשתייה כיצד?
לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות
לאכול ולשתות כיצד? לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות.
דבר שדרכו לשתות
כדין תרומה ומעשר שני"
ג.
"לא ישנב פירות מברינתם כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר.
דבר שדרכו לאכול חי לא יאכל אותו מבושל.
ודבר שדרכו לאכל מבושל אין אוכלים אותו חי.
לפיכך אין שולקים או אכלי בהמה.
אינו מטפל לאכול בתבשיל שנפסד והפת שנטעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ובמעשר".
עד כאן.
על הפסוק לאוכלה,
מהמילה הזאת, לאוכלה,
למדו חז"ל כמה דברים:
לאוכלה ולא להפסד, זה עיקר הדרשה.
לאוכלה ולא לדבר אחר.
אז אם ככה המצב, התורה אמרה לאוכלה,
אז מי אמר שמתיר לנו להדליק נר בשמן של שביעית להדליק ולהשתמש בו?
ומי אמר לנו שמותר לקחת קליפות של רימונים, קליפות של אגוזים, לצבוע את הבגדים?
אז כתוב בירושלמי: "מפי השמועה למדו לאוכלה בהייתה שבת ארץ לכם"
במקום אחד כתוב "לכם"
לכם לכל תורכי כן, תעשו מה שאתם רוצים.
במקום שני כתוב "לאוכלה, לאוכלה דווקא,
ולא להפסד ואכילה".
אז כתוב בירושלים, מפי השמועה למדו שלאוכלה גם צביעה וגם הדקת הנר.
תכף נראה אם יש הגבלה בעניין הדקת הנר.
אבל לאוכלה ולא להפסד זה אחד הדברים המיוחדים שיש בשמיטה.
כשאנחנו מדברים, אנחנו מדברים, הכוונה שלנו כך,
על פירות.
עוד מעט יגיעו פירות,
אז הפירות האלה יש להם דין קדושה שביעית.
היום יש גם כן ירקות
שיש עליהם קדושה שביעית.
ירקות שזרעו אותם בשישית
וקטפו אותם בשביעית,
גדלו בשביעית,
אז יש להם דין קדושה שביעית, עדיין נשאר.
או פירות או ירקות שגדלו בתוך חממה,
שאנחנו מחמירים בדבר הזה ואנחנו צריכים בחוזה קדושה שביעית.
אז מה שיש כאן חידוש זה שכל דור ודור משתנים ההלכות. לא רק שההלכה משתנה, המציאות משתנה.
למשל,
כתוב כאן לאכילה ג' ג' ג'.
לא ישנה פירות שברייתן כדרך שאין המשנה מתרומה במעשר. זאת אומרת,
אדם רוצה לאכול אבוקדו,
אסור לך לשנות לו מבריתו, אסור לך למרוח אותו על הלחם?
זאת אומרת, אם האמא רוצה להאכיל את הילד בננה,
רוצה לרסק את הבננה, להאכיל את הילד, אז אסור לה לרסק את הבננה?
זאת אומרת אם רוצים לאכול תפוח אדמה פירה,
רוצים לרסוק את תפוח האדמה, אסור לאכול את תפוח האדמה פירה.
עד עניין הוא כך,
יש ברישוק
נפקא מינה גדולה, היא כך.
פעם היו אוכלים בננות,
לילדים היו מרסקים,
פעם היו תפוחי עץ, אוכלים אותם כרגיל,
אחר כך באו הזקנים, אמרו, צריכים לרסק את זה באומפיה ולאכול את זה.
מי שזוכר, היו אוכלים חבושים,
היו מרסקים את החבושים,
היו עושים מזה מאכל מיוחד.
מאכל מיוחד היו עושים מזה.
אז העניין הוא כך:
נכון שכתוב ברמב"ם שלא ישנה פירות מברייתם,
הכוונה על דבר שלא רגילים.
אבל תפוח אדמה, הרי רגילים, נרסק אותו.
אז אם יש היום תפוח אדמה שיש בו דין קדושה שביעית,
אז צריכים,
מותר להם לרסק אותו.
או למשל אבוקדו,
כשרגילים לרסק את האבוקדו,
אז אין לכם מהם מותר.
או כמו שאמרנו בננות, מרסקים מתינוק, אז זה מותר.
אבל,
אבל לקחת תפוח עץ ולרסק אותו,
לקחת חבושים ולרסק אותם,
זה אי אפשר.
למי מרסקים את תפוחי העץ?
אה, זקן, או אנשים שאין להם שיניים, או שאין להם כאב שיניים, אה, מקרים מיוחדים, לא רגילות.
מה שהרמב״ם כתב,
שלא ישנה פירות בבריתם,
הכוונה אם לא רגילים לשנות.
אבל אם רגילים, אז זה האוכל שלהם.
תראו קצת דוגמה.
אם אתם תראו פעם, לפני עשרים שנה כתוב משמי שאסור לשחות תבוחי זהב.
תראו לפני שבע שנים כתוב משמי שמותר לשחות תבוחי זהב.
לא שאני שכחתי,
אלא לפני עשרים שנה, מי היה שוחט תבוחי זהב?
היו לוקחים תבוחי זהב,
מקלפים אותו ואוכלים פלח פרח ויהיו נהנים.
עכשיו נהיו אנשים אצילים,
לא יודעים לקלב תבוחי זהב, לא יודעים לקחת פלח פרח,
אה, אתם יודעים מיץ, גמרנו.
אז היום האנשים,
רוב האנשים, בוא נאמר אחרת,
רוב תבוחי הזהב היום,
שוחטים אותם.
מעטים אוכלים תבוחי זהב.
אז מכיוון שכן, אז מיץ תבוחי זהב מותר לעשות, אבל
אחרי שסוחטים את
תפוח הזהב,
אז אדם לא חייב לאכול את הקליפות ולאכול את מה שסחטו.
רגילים כל השנה כל האחרי שגומרים לשחוט, זורקים את הקליפה הזאת,
למרות שנשאר בפנים עדיין חלק מתפוח הזהב.
אז זה מה שכתוב, אינו חייב לאכול דבר שפע,
דבר שרגילים לזרוק אותם.
צד שני,
הקליפות האלה ראויות למאכל בהמה,
ומי שזוכר, פעם היו לוקחים את תפוחי הזהב, מקלפים את הקליפה הצהובה שלו ולוקחים את הקליפה הלבנה שלו ועושים מזה ריבה.
אז זאת אומרת שראוי למאכל אדם וגם ראוי למאכל בהמה.
אז על קליפות תפוחי זהב יש לו דין של קדושה שביעית.
אנחנו תכף נסביר מה עושים בדברים האלה.
לא כל קליפה וקליפה היא זהה.
למשל קליפות כאלה שייך, קליפות אגוזים פעם הקליפה הירוקה, היו צובעים בה, ימין צובע בה, זורקים אותה.
הקליפה הקשה ודאי אין בה קדושה צבאית.
אבל אם אדם לוקח אגוז ויש שם קליפה דקה מן הדקה, כולם אוכלים את זה.
הוא רוצה להוציא את זה, את זה, קדושה צבאית.
מיץ גזר,
באחרונים עכשיו בדור שלנו יש מחלוקת גדולה עם אותה לעשות מיץ גזר על פירות קולשת שביעית.
נכון, ישנם אנשים ששותים מיץ גזר,
אבל זה גם כן מעטים,
זה לא,
רוב הגזר זה או אוכלים אותו חי או בסלט או מבושל,
מעטים עושים פה מיץ גזר.
אתם תראו לכם, לפי דעת הרמב"ם לא ישנה דבר פירות מברייתם,
אז יש מחלוקת גדולה לא על מיץ ענבים, סליחה רגע,
על מיץ עגבניות,
אלא על רסק עגבניות.
יש מישהו שאומר,
יש עושים עושים מיץ עגבניות, זה ודאי אסור.
אבל רסק, יש מישהו שאומר, רסק, מה פתאום רסק?
למה הוא כותב, אסור לשנות מבירתם? אל תשנה.
השני אומר, היום רוב העגבניות עושים מהם רסק.
רק לסלט אוכלים
עגבניות חיים.
אבל רגילות היא לעשות מזה רסק.
אז אם רגילות לעשות מזה רסק,
אז אין לחיימם, מותר לעשות מזה רסק,
אבל שמה בעבד חרוש יצימדה את מה שנשאר להם מהעגבניות,
צריכים לשים אותם דיני בתליפה או משהו אחר, דיני קדושת שביעית.
אז נחזור.
מה שרוב העולם,
מה שרוב הפירות עושים מהם רסק, אז זה מותר.
מה שאתה עושה רסק זה אסור.
מה שחלק מהציבור עושה, רזקה זה אסור.
מה שרוב העולם עושה מזה מיץ, כמו מיץ צפוחי זהב, זה מותר.
אנחנו עוד נגיע למיץ לימון.
אבל מה שעושים
מגזר מיץ וקבע שזה עיקרו לאכילה,
אז יין אחר יש לו.
ללימון,
אני מקדים את המאוחר, אבל כבר דיברנו על לימון.
הלימון,
יש מי שאומר, לימון, מי אוכל לימון חי?
כל האנשים צוחטים את הלימון,
או עושים בקבוקים או צוחטים בידיים את הלימון.
אז כולם יודעים שלימון מותר לצחוק.
השאלה, אדם, יש לו כאב גרום,
יש לו כאב שיניים.
כתוב שלא עושים מדוגמה מהדבר הזה, זה רפואה,
לא עושים מהפירות של לאוכלה ולא מנוגמה.
אז אם זה לאוכלה ולא מנוגמה,
האדם, כאב לו הגרון, זה לקחת מיץ לימון, נגיד לו אסור,
זה מנוגמה, זה רפואה.
אדם יש לו כאב גרון, רוצה לקחת ערק של סמיתה, אסור.
או יותר מזה,
יותר מזה,
יש היום בכדורים של האדם,
כדור אנטיביוטיקה או כדורים רגילים,
אז קודם מישהו לוקח את הכדור היה מרגיש תחמר.
היום מה עושים?
היום לוקחים תירס,
מרדיחים אותו, עושים מזה כמו אבקה,
ולוקחים את האבקה הזאת ומצפים את הכדורים.
אז נמצא שהתירס הזה שאוכלים אותו, אתה רוצה אותו רפואה,
אז זה אסור.
אז מי של המים לא היו משנים את התירס ועושים אותו,
קמח,
תירס,
כרוכמה עושים אותו, עמילן עושים אותו,
לא היו משנים,
הם אומרים טוב אחרת,
אבל עכשיו שמשנים אותו וגם עושים אותו מן דוגמה,
שני דברים צריכים להזהיר אותם על זה,
ואז תהיה לנו בעיה בפסח.
אנחנו אומרים להם בחרושת של תרופות,
תשיאו קמח תירס עד שבפסח לא יהיה חמד,
ועוד תשימו עמילן של חיטה אז יהיה אסור להם לשים קמח תירס מכיוון שזה שינוי מבריאתו וגם מלוגמא וגם קמח חיטה אסור לשים וכל שקל אסור לשים אז תהיה לנו בעיה בפסח
אז אם היו אומרים
רוב התירס עושים מזה עמילן היינו אומרים מותר אבל זה לא ככה רוב התירס אוכלים אותו או קלחים או בתוך קופסאות אוכלים אותו
מעטים הוציאו מזה את העמילן מהתירש.
עכשיו הלימון,
העניין הוא ככה: בשבת,
ביום שבת,
אם אדם לוקח מיץ לימון ורוצה לערער את זה ביד הגרון שלו, אסור.
אבל אם הוא בולע אז זה מותר.
מיץ
לימון מותר לאדם בשביעית לקחת אותו בשביל כאב גרוע או בשביל כאב שיליים, בתנאי שיבלע אותו.
אבל אם הוא מערער אותו ושופך אותו החוצה,
אז זה מגלה שאתה לא רוצה לשתות את זה אלא לרפואה.
וכתוב לא אוכלה ולא מנגמה ולא לרפואה.
כמה שאדם מאוד מאוד מאוד צריך להיזהר בדבר הזה.
או למשל,
הרמב״ם כותב
הלכה ד', רק קטע אחר
ואין מבשלים מרק של שבעית ושמן של תרומה,
שלא יביאנו לידי פיסול.
ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר,
שהרי לא ניחו כדי לבוא לידי פיסול.
היום אנחנו ביקשנו מכל בתי החרושת, בתי היקבים,
לקחת את היין ולבשל אותו.
למה? עד שלא יגעו בו יין נצח.
אז יש מי שאומר,
הרמב״ם אומר, שבשמיטה לא מבשלים יין,
משתי סיבות:
סיבה אחת, לא מבשלים יין מפני שהיין, ברגע שמבשלים אותו, אז מתנדף ממנו חלק,
אז אתה מפסיד לראות שמיטה.
מצד שני, מאושר זה לא טוב.
היום, הפוך,
עדרביי, כולם רוצים לפסטר את היין,
רוצים שיהיה מבוטר.
אז דרכו לבשל אותו.
אז אם דרכו לבשל אותו, בשביל שלא יגעו בזה, אם כן זה מותר.
ואז עוד מעט בשנה הבאה, כשהביאו מיץ ענבים,
אז אם יהיה כתוב עליו לא מפוסטר,
אז תהיה בעיה אם נהג גוי העביר את זה,
או פועל גוי נגע בזה,
אם כיסוי אחד מועיל או שני כיסויים מועילים,
מתחילים לתת לנו בעיה של נעיין נצח, אם לא בישלו את היין.
שוב פעם, הבעיה היא,
נכון הרמב״ם כתב לא, זה דבר אחר בדורם או בדורנו.
דבר נוסף,
מאיפה לומדים אנחנו שאסור לשנות את הדברים האלה?
אז כתוב ברמב"ן שלומדים את זה לאוכלה ולא להפסד.
אז אומר הרמב"ן, וזהו טהרת עשה גמורה.
אם כתוב לאוכלה ולא להפסד,
אז לאו הבא בכלל עשה, עשה.
אז אם אדם לא שומר, כלומר, נפשית פירות שביעית,
אז עובר על איסור עשה.
ולשיטת האחרים, החלקים אומרים שכל לאו הבא בכלל עשה לא נקרא טהרת עשה גמורה,
ולא מונעים אותו במתן מצוות מדין עשה.
לא אכפת לי אם זה עשה ואם זה לאו.
לא אכפת לי, עקר אסור לעשות.
מה המחלוקת אם דין איסור עשה או דין איסור לאו?
ענף כמינה גדולה.
מה ענף כמינה? בוא נאמר,
אדם רוצה,
יש אנשים, יש להם פצע עם מוגלה,
לוקחים טעינים,
לוקחים תימרים,
שמים על הפצע, לבשל אותו, שיהיה מהר,
יתרפא מהר.
נפתא בניין יאמר אחד, אתה יודע מה?
אני אקח טעינה פחות מהשיעור, פחות מגל זית.
אני אקח טמרה פחות מגל זית ואני אשים אותו על הפצע מלגמה שיהיה בריא.
אז רוצה גרון שלא כואב? לא.
אני אקח את הלימון, מיץ לימון, פחות מהשיעור.
אם תאמרת מדין להב,
אז חצי שיעור אסור מן התורה.
ואם תאמרתם מדין עשה אז זה לא אכלה, לא אכלה כתוב, אוכלה שיעור כזית, אוכלה שיעור רביעית,
אז נפקא מינה בדבר הזה.
אבל אם אנחנו נאמר שכל רעיון להפסיד אז להפסיד אדם לא מפסיד אפילו פחות מכזית.
אם אדם לוקח כפית של מיץ לימון זה עולה לו כסף?
אומנם זה לא כזית אבל אדם לא יזרוק את זה סתם.
אין לך מינה כזית או לא כזית, כל מה שאתה מפסיד זה נקרא הפסד ובאכילה, כל מה שאתה אוכל זה נקרא הנאה. התורה אמרה לאוכלה זה אכילה.
התורה לא אומרת אכילה בכזית, היא לא אומרת שציה ברביעית ולא מצאה בשום מקום שכתוב אסור לאכול פירות שביעית או עניין של שביעית בכזית או ברביעית.
בסעיף ג' אמר הרמב״ם ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד
והפת שעיפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר.
יש פירות,
שוב פעם אני אומר זה משתנה מדור לדור, מתקופה לתקופה.
זה מה שכתבו פעם,
שגזר לא אוכלים אותו מבושל, רק חי.
היום מבשלים.
עגבניות היו אומרים לא אוכלים מבושל רק חי היום אוכלים חי סליחה לא אוכלים מבושל רק חי היום אוכלים גם מבושל
מה הדין אדם לוקח עגבנייה
מרסק עגבנייה לא מרסק שם אותה בשלמותה בתוך המין או בתוך מרק
לוקח גזר
שם אותו בתוך המרק
המרק מצץ את הטעם של הגזר
ריקך את העגבנייה.
אז הם מוצאים את הגזר, לא צריכים אותו, מוצאים את העגבנייה, לא צריכים אותה.
מותר לזרוק את העגבנייה,
זה נקרא פאצ'ה פישה,
מותר לזרוק את הגזר, הרי אחרים אוכלים את הגזר.
מבושל. יש אנשים, לוקחים גזר, משתים אותו ואוכלים אותו.
עגבניות, יש אנשים שאוכלים את הברק או את האוכל עם העגבניות.
אתה לא אוהב עגבנייה, אתה זורק את זה.
אתה לא אוהב את הגזר, אתה זורק את זה.
אז השאלה היא אם מותר לך או אסור לך.
אז בדין טיבלין דנו בנושא הזה, כלומר התחיל הנושא הזה בנענא.
בנענא,
עם נענא חדש, אין בו איסור ספיחין אבל יש בו איסור של קדושה צביעית.
אז יש אנשים לוקחים את הנענא, שוטפים אותו, אני מדבר על הנענא של גוש קטיף, כשר,
לוקחים אותו ואוכלים אותו.
ויש אנשים לוקחים את הנענא,
שמים בתוך כוס תה, קיבל טעם של נענק,
אבל שותים את התה ואת הנענק זורקים.
מותר לזרוק את הנענק? אסור לזרוק את הנענק.
הנענק, קדושה צבעית יש בו, מה אתה זורק אותו?
תאכל אותו.
כלומר, לא מחייבים את האדם לאכול פצ'ע פשע, זה לא פצ'ע פשע.
מה מהרמב״ם אומר, ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד
או פצ'ע פשע, זה לא נפסד,
רק אתה מפונק לא אוכל את זה.
ההון אמר לאדם, אתה חייב לאכול.
אני כרגע לא ללכת על המחלוקת בין הפוסקים עם הרמב"ן,
אם יש מצווה לאכול פירות שביעיות, אין מצווה.
נתעלם מהדבר הזה.
השינה היא, מותר לך לזרוק את הנאנה.
היום יש שקיות תה,
פעם היה רק תה בעולם.
היום יש שקיות עם נאנה, עם פרחים,
עם עצבים, עם עצבים.
וויזה, כל מיני סוגים יש בתוך הטה.
אם זה בארץ ישראל אז זה שמיטה,
אז אם זה משמיטה קודם כל שמדעתם לוקחים מהם נענה כשר אבל בואו נצא מתוך הנחה שהכל אדם מכניס שקית בתוך הטה שלו זורק אותה בדרך כלל אז היום אם אתה לוקח טה מחוץ לארץ זה לא כל כך אכפת לנו
בארץ אין תה.
אבל אם אתה לוקח את הקיט תה שיש בה עוד דברים נוספים,
עוד יש פריחדה או יש כל מיני טיונים כאלה,
אז עליך לשמור קדושה צביעית.
אז לזכור כל מה שאנחנו אומרים קדושה צביעית, אנחנו עוד נסביר איך שומרים קדושה צביעית.
ולכן הדורות משתנים.
פעם תה תה, קבה קבה, אז הכול ברוך.
היום לא, התה עם זה, עם זה ועם זה.
לא רוצים להסתפק בדבר אחר,
מחזירים עליו עוד דברים אחרים,
אז מתחילים להיות לנו בעיות בעניין שמיתה, נחזור לנענע.
ונענע,
אז כתב אחד הפוסקים, נענע אחרי הכותה יכול לזרוק אותו.
כתב פוסק אחר, ואנחנו רגילים בביתנו,
אחרי גומרים לכוס הכותה, אוכלים את הנענע להנאה.
על זה אומר אוכלים את הנענע להנאה, וזה אומר לזרוק אותו.
אז חזרנו. אם כן, זה לא נקרא פת של פשע,
זה נקרא שראוי לאכילה ואתה לא רוצה לאכול אותו ואתה צריך לשמור עליו קלישה תשביעית.
למרות שזה תמלין, נקרא, במרכאות,
כי זה נותן את הטעם, את הטעם, ובדרך כלל אתה לא אוכל אותו,
אז זה כמו עגבנייה וכמו
גזר,
כשגישלת אותו לטעם אתה צריך לגמור בו אחרי זה קלישה תשביעית או תאכל אותו כל אחד ואחד כדאי כליהם.
עכשיו נבוא לעוד דבר,
סעיף ח',
רמב"ם ח'.
להדלקת הנר קצץ
שמדביק את הנר בשמן שביעית עצמו,
מוכרו ולוקח בו שמן אחר או שיחליף שמן בשמן,
שניהם אסורים בהדלקה,
שאין מדליקים בדמי שביעית
ולא ייתן השמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר.
שמן זית, יש בו דין קדושת שביעית,
או יש שמן חמניות,
היום יש שמן שעושים מחמניות,
אז יש חמניות מחוץ לארץ, יש חמניות בארץ.
שמן סויע הזה כולו מחוץ לארץ, לא אכפת לנו,
באז אין סויעית, אבל חמניות יש,
ומוכרים שמן חמניות,
אז אם זה,
אז קודם כל צריך לזהר שיהיה מודיעין שביעי
שלא תהיה בעיה של שוחין, לא תהיה בעיה של שמור,
אבוד, אבוד למאן דעמאר.
אבל נגיד שיש בו הכול קדוש,
כן טוב הבראה, הכול כן ידע אותו,
אז איך אתה משתמש בו?
אז לתגן מותר לך בו, כך רגילים לתגן משמן.
להשים בתוך אוכל מותר, כך רגילים יוצאים בתוך אוכל.
להשים בתוך סלט מותר, כך רגילים יוצאים בתוך סלט.
להדליק,
התורה אמרה לי, אוכלה.
אז אומר רבי ירושלמי: מפי השמעה למדו לאוכלה גם להדלקה.
בסדר.
באים אחרונים ודנים מחלוקת גדולה,
האם בחנוכה, לא שנה זו, שנה הבאה,
מותר לקנות שמן זית,
שמן זית באופן שכשר,
שיש בו דינים ששמרו קדושה צביעית,
לא עבדו בעית זית, לא חרשו ולא זרעו, קדושה צביעית.
אם מותר להדליק חנוכה מבו, בשמן זית הזה?
רוב הפוסקים כתבו עד היום שאסור.
מה שאמרו לאוכלם ולמדו בפי השמועה גם שמן זית, שמן לנר,
זה אם אתה נהנה מהנר.
אבל פה אין לנו רצות להשתמש בהם בנרות האלה.
התורה אמרה לאוכלה ולא להפסד, לאוכלה, תשתיהנה, או בצביעה או ללמוד, לקרוא.
זה לא.
אז אמרו, נר שבת מתירים לכם.
למה? נר שבת, אם נכבה חשבה אתה יכול להשתמש בנר הזה.
והנר של נר שבת, מדדיקים אותו,
על דעת להשתמש בו, ליהנות ממנו.
אבל נר חנוכה אומרים זה לא.
יש מי שאומר: לא,
מדריך חנוכה כשאתה מדליק שבע נרות או שמונה נרות או ארבע נרות אתה מדליק גם שמש.
מהשמש מותר לך להנות.
אז מקבע שאתה נהנה בשמש אז נמצא כשאתה מותר לך להדליק מדריך חנוכה כשאתה נהנה מהשמש.
אז הוא אומר: אחת לא שמש תשים מי שמן כזה והשאר תשים שמן אחר.
אבל אנחנו פעם דיברנו על זה. לדעתנו, לא כמו הפוסקים האלה,
זה מותר. למה?
מה שכתוב, הנאה מפירות של שמיטה,
כל דבר שאתה נהנה בו,
אז זה בסדר, מותר לך ליהנות.
כל מה שרגילות נהנות מהפרי הזה,
אז זה מותר לך ליהנות מהפרי הזה, הרגילות.
אתה מדליק בין נרות חנוכה לשמן זית
של שמיטה.
אתה נהנה, שמן זית של שמיטה אולי מוכרים אותו יותר בזול,
אוכלים אותו בעבלעה,
וזה לא שם שם לזה את מהשני, אתה מרוויח.
זה מרוויח את הכסף הזה. אם יש לך הנאה מהנרות האלה, ועוד דבר,
נכון שמצוות לאו ליהנות ניתנו,
אבל בפועל אתה מקיים מצוות נרות, נדלקת נרות חנוכה, אתה נהנה מהמצווה הזאת.
אתה לא נהנה מהראייה שלה, מהשימוש שבה,
אבל אתה נהנה מעצם מהנאה שהתלכת קיימת המצווה.
אתה אומר שהם מחוד,
ואם אשכנזי קושר את הגרטל? כן, עוצבים. אתה נהנה מהמצווה הזאת.
אז אם נהנה, כן, מותר לך להשתמש בדבר הזה.
שאם לא כן,
שאם לא כן, תהיה בעיה עם האתרוגים.
נכון שפעם כתבו חכמי אשכנז, האתרוגים אין בהם בעיה, אף אחד לא אוכל אותם, כולם זורקים אותם.
זה האתרוגים שלהם.
אבל האתרוגים שלנו אוכלים אותם,
עושים מהם ריבה,
משתמשים בהם, ויש להם שימוש באתרוגים האלה.
גם תארו לכם, אדם נמצא בירושלים, נגיד היום,
קנה בננות.
אז היום רוב הפוסקים אומרים שהבננות, יש בהם דין קדושה צביעית היום, היום.
הם לא אסורים באכילה, רק דין קדושה צביעית.
אני אומר דוגמה,
קנה בננות, רוצה לאכול, הוא רוצה מאכיל לתינוק שלו,
והנה הייתה לו נסיעה לירדן, לא,
לחוץ לארץ, במטוס,
טס
באמצע הטיסה בא אחד ואומר לו: יש לך בננות? הוא אומר לו: כן, הוא אמר: תזרוק אותם.
אסור להוציא פירות של ארץ ישראל בשמיטה לחוץ לארץ.
אסור.
זרוק אותם.
אז הוא אומר: מה אתה מזרוק?
הנה מוציאים, מייצאים שמן, מייצאים יין,
כרמל מזרחי מוציאה יין מחוץ לארץ,
אתרוגים מוציאים מחוץ לארץ,
איך מוציאים?
פירות שמיטה אסור להוציא.
אז מעניין שפה העולם מתהפך.
הרב קוק כתב,
ביקשו ממנו לשלוח להם אתרוגים מחוץ לארץ, הוא אמר: לא, אני לא שולח עוד לארץ אתרוגים.
אמרו לו: אתה רוצה מכירה?
מה תעשה המלון, היא לא שולחת.
והרצבע רק על הרב קוק אמר, גם כי המתחילה אמר אסור,
התנפלו עליו המסחרי האתרוגים,
התנפלו עליו בעלי קווי יין, אתה מזיק לנו, אתה מפסיד לנו, מה נאכל?
כל הנטיעה של האתרוגים, הרווח, זה לא ארץ ישראל.
כמה אתה משלם על האתרוג שקל, עצרה, עצרים שקל וחוץ לארץ דולרים ומשלמים על זה הרבה, זה כל הרווח.
היין, כמה שמוכרים אותו פה, שם מוכרים אותו יותר יקר, רווח גדול.
אז מצא כולות רידבז,
אמר: מקבע שתורגים נזרעו בשביל סחורה,
והיין הזה, ענבים נזרעו בשביל סחורה,
אז יש כולה לשלוח אותם בחוץ לארץ, בתנאי שיהיה ביעור או אחרי הביעור.
אז זה כולה.
המאדי לא ככה.
ואולי יקטירו לבית החרשויות את הכולות האלה.
אדם פרטי נזכר,
יש לו תפוח עץ לשמיטה במטוס,
צריך להשמין אותו, לבחר אותו, אסור לו.
או יאכל אותו במקום, לפני שיטוט, אם יהיה באוויר של חוץ לארץ,
אז אווירה של חוץ לארץ זה לא מחכים,
אז גם כי צריך להשמין אותו.
אז כמה שהדבר הזה חמור, לא רק זה,
כל דבר,
כל דבר,
כל פרי של ארץ ישראל,
אסור להוציא אותו לחוץ לארץ בשמיטה.
אלא אם כן פירות עקום או כל מיני צורות אחרות.
אז מאוד מאוד צריכים להיזהר בדבר הזה.
עכשיו בנוגע ליין.
אדם רוצה לקחת יין של אוצר בית דין, שזה כשר, עם בעיה של שבור ונעבד, אבל חודשה תביעית יש בו.
והוא ממלא כוס יין, ואבא שלו, או אימא שלו,
או סבתא שלו לימדה אותו,
שמוצאי שבת, אם אתה ממלא אתה צריך לספוך
שמהקושי ישמח על הצלחת.
זה סימן טוב.
או אבא שלו לימד אותו, או אמא שלו לימדה אותו, אתה רוצה לכבות את הנר,
הוא לא תכבה בפיך, זה מסוכן.
תיקח את הנר ותכבה אותו ביין שנספך בצלחת.
אחלה אבל לא להפסד.
אתה תשתה את היין הזה?
שרוק אותו.
מי מותן לך לאוכל ולא להפסד?
הדרך מאחרינו אומרים: אסור לך בשמיטה כאשר היין יישפך על הצלחת.
אז שלי אומר: לכם, לכל צורככם,
זה לכל צורכנו, זה הצורך שלי שאכבה את הנר ביין וזה צריך להישפך מלמעלה,
זה הצורך שלנו.
זו בעיה,
בהערכה מותר, בקיצור.
רק הבעיה היא, מחלוקת היא על אל פסח.
אל פסח חדש באחר אדם.
אחר כך זורקים את היין הזה לנוחיות,
לזה אמרו הפוסקים. אתה נהנה,
ברכה יש לך בצלחת,
אתה שובר לשם ברכה,
איזה יש לך הנאה כלשהי.
אבל שם הדם, אתה יודע, כנים ערות, אתה מקלל את האויבים,
אתה זורק את זה בשביל האויבים, איזה הנאה יש לך?
בגלל זה לא תעשה, ותזהר מהדבר הזה כולו.
זאת אומרת, גם בשימוש ביין, דבר שלא לאכילה,
יש לפעמים דבר שמותר למשחק הנעה ממנה, ויש פעמים שלא.
אתם תארו לכם, אדם רוצה לאכול זית.
זית!
מסכן האדם הזה.
למה?
נראה לי שבו ישאל אותי איך אני אוכל זית.
רגע, מה תאכל מים? תאכל זית.
רגע, רגע, רגע, על שמה אתה שואל?
אמר לי שהיא שמיטה, אה, אתה אוכל זית?
הגרעין של הזית לא יהיה לאכילה,
אבל יש אנשים שאוכלים זית ומשאירים על הגרעין של הזית קצת חלק מהזית.
זה כבר קודשת שביעית, יש בו...
נהיה עליך לשמור אותו.
בגרעינים של לימון, מי אוכל גרעין של לימון?
גרעין של לימון או גרעין של תפוח זהב יוצא גרעין שלם,
לא יוצא עם חלק מתפוחי הזהב.
פה יוצא עם חלק מהגרעין של תמר.
ישף עמים הגרעין יוצא נקי.
ישף עמים הגרעין של תמר יוצא עם חלק מהתמר,
אז זה קדושה תשביעית.
אז להגיד לו, תשמע, תיקח את הגרעין הזה,
את הגלעין הזה,
ותמצות אותו עד הסוף, לא חייב, הרמב״ם אמר לא חייב
למצוא את זה דבר שיורה אוכל.
איך שאתה רגיל לאכול תמות, אם כל השנה כולה אתה לא מוצץ.
אבל אם אתה לא מוצאת את זה עד הסוף,
אז עליך לשמור בגלעילים האלה קדושת שביעית.
בפני שיש בהם פרי שראוי לאכילה.
אומנם אתה לא חייב לאכול את זה,
אבל אסור לך לזרוק את זה?
עליך לשמור קדושת שביעית?
יש מוכרים זיתים שמוציאים את החרצנים שלהם במכונה,
אז הם שמה בחרצנים האלה נשאר עוד הרבה
חתיכות של זית. אלה, אסור לזרוק את זה באשפה ואסור לתת את זה לבהמות,
אם הבהמות יאכלו את זה,
מפני שזה,
אז יש מודיעין קדושה צביעית,
אוכל אדם לא נותנים לבהימה אלא אם כן אסריח.
יש משחות לרפואה
שאנחנו אומרים לאנשים בערב שבת:
אסור לברוח משחה על הידיים.
אנחנו אומרים להם, תשימו על המשחה בערב שבת שמן זית,
שיהיה דליל,
שיהיה סח,
לסוך, לשיחה מותר בשבת.
אז זה לא נכון להגיד להם, תשימו שמן זית של שמיטה.
זה אסור מן דוגמה, אסור לשים רפואה. תשים את השמן זית עם רפואה,
תתקלקל לשמן זית, תדארו לאכילה,
והנה לאוכלה ולא להפסד,
ואתה מפסיד, וגם אתה עושה בזה מן דוגמה, עושה בזה שני דברים.
זה חמור מאוד הדבר הזה.
בהקדש,
אני לא יודע מה שאני, תקרא רמב״ם,
רמב״ם בפרק י"א,
סליחה רגע, פרק ה',
הלכה י"א, זה מה שדיברנו עכשיו על זה.
כלל גדול אמרו בפירות שביעית. לא, לא, זה היה רגע י"ג.
פירות שביעית,
הן מוציאים אותם מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריה,
והם מאכילים אותם לגוי ולא להשכיר.
לשכיר.
ולא לשכיר.
ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חודש,
או שקצץ מזונותיו עליו,
הרי הוא כאנשי ביתו מאכילים אותו.
מאכילים את האכסניה פירות שביעית.
אז לחוץ לארץ אסור לתת להם פירות,
וגויים אסור לתת להם פירות.
לאדם שעובד אצלך במשכורת
אתה רוצה להאכיל אותו שיאכל,
אבל אתה גמרת עם הפועל שלך שיעבוד בתנאי שהארוחת צורם על חשבונך,
זאת אומרת שכר שלו זה כבר בעיה.
עכשיו ברמב"ם, פרק ו',
הלכה
ו' וז'.
חומר בשביעית ובהקדש,
שהפודה את ההקדש יצא לחולים
ויתפסו דמיו תחתיו
והשביעית אין לה כן,
אלא מוכר פירות שביעית תאפסו הדמים ויעשו כפרות שביעית,
והפירות עצמם לא נתחללו ונעשו כפרות שאר השנים,
שנאמר בה תהיה, בהביאתה תהיה לעולם.
וכפי שנקראת קודש תופסת את דמיה.
נמצאת
אתה אומר נמצאת אתה אומר נתפס בשביעית והפרי עצמו הראו כמו שהיה.
קצעד קצעד לקח בפירות שביעית ודמיהם בשר נעשה
הבשר כאותם הפירות ואוכלו כפירות שוועית וצריך לבער שניהם בשעת
ביעור שוועית
לקח באותו בשר או בדמיו דגים יצא הבשר ונתפסו הדגים
לקח בדגים או בדמיהם שמן יצאו דגים ונתפסו שמן
לקח בשמן או בדמיו דבש יצא שמן ונתפס דבש
וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון כדרך שמבערים פירות שוועית
ואין עושים משניהם אל עוגמה ולא מפסידים אותם כשאר פירות שוועית
אדם,
מר אבו מגח, יש בשביעית דין אחר ובהקדש דין אחר.
בהקדש, אל תהיה לך להמיר.
אם המרת,
אם זה הקדש כבר, יהיה לתמונתו קודש.
אבל אתה יכול לחלל, אתה אומר,
קדושה שיש בה אדם למשל הקדיש מעיל.
אבל קדושה שבמעיל הזה,
אני מחלל אותו על מעיל אחר, יותר גדול.
אנחנו אומרים שהראשון נפקר ממנו קדושה והקדושה באה על השני.
בשמיטה זה דין שונה.
אדם היה לו למשל, נגיד, דוגמה, זיתים.
לקח זיתים של קדושה צביעית.
בא מישהו ואומר לו: תשמע,
בוא, לי יש מעיל, תן לי זיתים, קח את המעיל.
אז המעיל הזה נהיה זיתים.
המעיל הזה נהיה סבור בו קדושת שביעית
שאסור לעם הארץ ללבוש אותו, ואסור, ואסור, ואסור.
בא אחר, אמר לו, תשמע, יש לך מעיל?
קח, אני אתן לך את תפוחי העץ, תן לי את המעיל.
המעיל יצא ונשאר את תפוחי העץ למי שביעית.
כלומר, הראשון נשאר תמיד בקדושתו, כי אתה לא יכול להפקיע ממנו.
השני נהיה הקודש.
אם חיללת אותו על השלישי,
השלישי קודש השני חולין.
חילקת אותו על רביעי, רביעי קודש השלישי חולין.
נמצא הראשון והאחרון קודש,
ובאמצע אפשר להפוך לחולין.
מה מערש שריליה אומר?
יש לך תא דמי שווייק ביד,
מה תעשה בהם?
רק לאוכלה, מעיל אסור לך לקנות,
בהמה אסור לו לקנות.
אז מה יעשה אומר אדם בכסף הזה?
אומר,
כמו שיש לנו, אנחנו,
מעשר שני.
אם יש לי קילו של מעשר שני,
אני יכול לחללו על פרוטה?
אומר מר אסטריליו,
גם דמי שביעית אפשר לחלל על פרוטה?
וכולם חולקים עליו ואומרים לא,
דמי שביעית, מעשר שני, אתה לא יכול לאכלו.
אתה הולך וכולו זורק אותו,
אז לכן אתה יכול לחלל על הפרוטה.
אבל דמי שביעית, אתה יכול לקנות פירות של שביעית, לא אכלת דמי שביעית שמותר לאכול אותן,
אז איך אתה מחלל את זה על פרוטה?
ולכן חוקים על מרה סריליו,
ואנחנו פוסקים כך.
אבל בדיעבד, אם אדם חילל שווה מנה על פרוטה, בדיעבד החילול הוא חילול.
עכשיו ככה.
יש לנו בשמיטה
בהלכה י'
גמי שבירית
דמי שביעית אין פורעים מהם את החוב ואין עושים בהם שושביניות ואין משלמים מהם תגמולים
ואין פוסקים מאמצע דקה לעניים בבית הכנסת
אבל משלחים מהם דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע
וכן אין לוקחים מהם עבדים וקפקאות עד כאן, עד כאן
יש תשובה בתורה לשמה,
כנראה שהתשובה הזאת שהרב היה פה בארץ
אז נתקע בדבר הזה. בכלל תקרא את השאלה.
"ראובן הלך לארץ ישראל תיבנה ותיכונן להשתטח על קברות הצדיחים זכותם מגן עלינו אמן ונזדמן שם בפורים.
ושלח לשמעון אהובו משלוח מנות בפורים ושמעון גם הוא גם כן צריך לשלוח לו מנות
והיה לו פירות שבעית" צריך, צריך, זה כתוב.
והוא גם כן צריך לשלוח לו מנות.
אהלן.
והיה לו פירות שבעית, אם יכול לשלוח לו מנות מפירות שבעית
או דילמה אסור דחשיב זה כפורע חובו מדמי שבעית?
כבל שכבר ראובן שלח לו,
והרי שמעונו עתה מוכר גם כן לשלוח לראובן כפי המנהג והנימוס של העולם.
יורנו המוראה וספרו כפור מן השמיים.
תשובה
ראית בתוספתא דשבעי פרק ו'
אחד שביעית ואחד מעשר שני אין פורעים מהם מלווה וחוב ואין משלמים מהם גמולים וגומר" וכו'.
אין שם.
"וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות שמיטה ויעובל פרק ו' הלכה י' שביעית אין פורעים מהם את החוב
ואין עושים בהם שושבנויות והם משלמים מהם את הגמולים
ואין פוסקים מאמצע זקה לעניים בבית הכנסת אבל משלחים מהם דברים של גמולות חסדים וצריך להודיע עד כאן לשלום".
והנה עניין תשלום תגמולים הוא שאם ראובן גמל חסד עם שמעון,
אסור לשמעון לשלם לו גמולו ולשלוח לו פירות שבעי, דאבי כפורע חובו.
והנה תוספתה ענה אז ובה גם כן בירושלמי בפרק גד"ד מאי ושמה גרסה היא,
ואין משלמים מהם תשלומים.
פירש המבאר שזה אוכל עמו היום וזה חוזר ואוכל עמו למחר.
והיינו הך, ואם כן,
השתא בנדון השאלה ודאי אסור,
כי דרך הוא מי ששולח מנות לחברו מוכרח שחברו חוזר ושולח לו גם כן.
והרי זה שמעון ששולח לראובן מנות מפירות שבעית נמצא בזה משלם מהם תשלומים ואסור.
ולא דווקא פירות שבעית עצמם אלא גם בדמיהם אסור לעשות כן.
וכן הוא הדין דאסור לשלוח מדמיהם מתנה לבית החתן והכלה בחופה.
לא יודעם שכבר הם שלחונו מקודם בחופה שהיה אצלו
כי הוא מוכרח לשלוח עתה להם כפי המנהג והנימוס העולם והרזק פורע חובו
והיה זה שלום ואל שדי השם צבאות יעזור לי".
החידוש אומר שהוא חידש ככה: נכון שלא פורעים חוב בדמי מאדימים של שמיטה.
אדם חייב לחברו, נגיד דוגמה,
עשרה שקלים.
הוא אומר, אתה במקום עשרה שקלים, קח לך כאילו את הפועט.
אז אתה מוכר או כשאתה מוכר אתה מסתחרר בפירות השמיטה, אתה פורח חובך ואתה מרוויח בדבר הזה.
כן, זה אסור.
או אם אדם רוצה לשלוח לחברון, נגיד דוגמה, פירות שמיטה.
שילח לו אותם, בלי חוב.
עני, זה לא חשוב פירות שמיטה.
יש לו הרגש של שמיטה, שולח לו.
או קילות, פחד, שולח לו.
צריך לכתוב למעלה,
"נא לשמור קדושה שביעית". זה פשיטה.
חייב לשמור בעד שלא יכשיל אותו,
אבל חייב לכתוב לו: הפירות האלה הם מקדושה שביעית.
לא רק "נא לשמור",
צריך להגיד לו: זה לא מכיסי,
אני נותן לך את זה מפירות שביעית.
אל תגיד תודה רבה גדולה, תגיד תודה רבה חצי. רבע אדמה שתגיד תודה רבה בלחש, תגיד.
למה זה לא שלי, רק הנאה.
אני נותן לך ולא נותן למישהו אחר.
אבל מותר לשלוח לו.
אדם עושים מגבית בבית כנסת,
יש לו בבית של עוד ימי שביעית,
עובר הגבאי ואומר:
מי תורם ככה? התורמים ככה?
אף אחד לא מחייב אותי, אני אומר: כך,
כך.
הכ"ח הזה זה גם כן עשוי בימי שביעית.
מה שמחדש הרב כך:
אדם פעם ראשונה בבוקר שולח לשלוח מנות לחבר.
אז זה בוודאי אסור לשלוח לו פירות שביעית.
למה?
אתה חייב לשלוח מנות
ואתה מנצל את הפירות השביעית הזה בשביל המנות האלה,
אז זה אסור, זה בוודאי.
פעם שנייה, כשכבר שלחת את החברה, יצאת.
ואתה שולח פעם שנייה למישהו אחר,
אתה חייב להגיד לו: זה פירות שביעית.
משתי סיבות: שלא יחשוב, אתה לא דבר ששווה 100 שקל, שווה רק ל-90 שקל,
וגם עד שישמור בזה קדושה שביעית.
אבל אין אסור לשלוח לזה פעם שנייה.
אומר הרב:
מה הדין? אדם שלחו לו לא פירות שביעית,
שלחו לו עוגה,
שלחו לו יין מלפני שביעית, אין בעיה.
והמנהג הוא, אחרי שהוא מקבל, הוא לא חייב להחזיר,
אבל מנהג הוא עולה,
איפה קיבלתי, אני מחזיר.
אז לפעמים מחזירים יותר ממה שקיבל,
לפעמים חזירים פחות, אבל הנימוס לחזיר,
זה נימוס אבל לחיוב.
אז הוא אומר הרב,
אף על פי שזה נימוס ולא חיוב,
כל-כך הנימוס הזה חדר,
להפך בעיני בני אדם כחיוב,
אז הוא רואה את זה כחיוב.
ואם כחיוב, כמו פרעת חוב, אני חייב לו, לחזיר לו.
היו פרעת חוב, אסור להשתמש בפירות שביעית
באופן כזה.
או למשל,
אדם הולך באיזה מקום, נגיד
נתנו לו באיזה חקלאי, נתן לו פירות.
הוא לקח את הפירות האלה והביא את זה, והוא אמר: תן לי, ניתן לך
100 שקל. תן לי, תקבל 100 שקל.
כל אחד נתן לו פחות מג' סעודות ויש לו 200 שקל.
בידו.
מה לבית כנסת אתה רוצה לתרום?
אתה, 200 שקל אלה אסור לך לתרום אותם.
אתה תתרום 200 שקל אחרים, לא אלה. אין לך עליהם קדושה צביעית.
אתה לא יכול לתרום.
מקדושה צביעית אתה לא יכול לתרום.
זאת אומרת ככה:
פירות צביעית לאוכלה לא להפסד, לאוכלה לכל צורךכם,
אבל לא צורך לשלם חוב מזה.
אתם תראו לכם,
ברמב"ם,
מעיני הדברים שזה מובא פה ומובא במקום אחר,
ברמב"ם,
כן, בפרק ה' הלכה י"ד, זה לא בפרק ה' צריך להיות פרק ו', אבל כתב את זה בפרק ה' הלכה י"ד.
אין בדין
- - ואין בדין פוסקים לאישה פירות שבעית פני שזה כמשלם חום מפירות שבעית - אבל? - אבל איזו תהיים משל בעלה.
אדם, אשתו בבית, הולך, יש לו צדה, מביא פירות שבעית, אוכלים מהם ביד, אוכלים,
יום הוקר ירחזק הוא ברוך.
היא יכולה לאכול מה שהיא רוצה.
אבל הוא רב עם אשתו, אשתו טבעה אותו לבית דין, ואמרו לו: לבית דין אתה חייב להביא כל שבוע שני קילוי תבוכה עץ, שני קילוי כך וכך.
אז הוא, טוב, הוא ממנה שלי בשדה, זה לא היה עץ, הוא לא יודע, אני מביא לה, ארבעה קילוי חי.
אתה פורע חוב. זה אחרי שפסקו לך בית דין,
זה נקרא פסק דין.
אחרי שפסקו לך אתה פורע חוב, פורע חוב עשוי.
אמר אשתו לפני שבוע אכלו ביחד כשהם בשלום אז היא אכלה פשוט הוא חייב לזון אותה.
אז החיוב שלו זה כמו שאיתו בגופו חייב אבל לא חייב פסק דין של חיוב חוב כמו פריעת חוב.
עכשיו זה כמו פריעת חוב כל כך השינוי מהדוגמה כל כך הדבר הזה חמור.
האדם הכי טוב הכי הכי בסדר הולך לשוק לקנות פירות שבעית
שאמרנו שיש בהם דין קדושה צביעית.
אז יש מישהו שאומר, אתה נותן לו כסף בהבלעה,
או לא בהבלעה, אתה נותן כסף לאחל ואני, לירקן.
הכסף הזה, אסור לתת את זה לירקן.
תשאר אותו, אתה ירקן, אתה למדת תורה, למדת בישיבה.
אם יגיד, למדתי בישיבה, תתן לו כסף. אם לא, ארזור, תתן לו כסף.
מי יודע מה יקנה בכסף הזה?
לא ישמש בזה כדין של...
אז הטוב אומרים, מה תעשה?
אתה תגיד לו, תשמע,
תן לי
את הפירות האלה,
ואני מחרתיים אתן לך כסף.
לוקח את זה לבית שלו, אוכל אותם, אחרי שגבר לאכול, בא לשלם לו כסף.
אז אין פה דין קדושה ציבורית, על מה יחול?
הפירות נאכלו כבר.
אז אני עכשיו אשלם לך,
ויש מי שאומר, בסדר, ככה בסדר,
אבל תיקח ממנה את הפירות.
הוא אומר לו, כמה סיבים מהפירות?
הוא אומר לך, למשל, 100 שקל.
טוב, תרשום את זה על החוב.
תרשום על החוב, אני חייב לך.
אני הולך לחנות אחרת ואני חוזר, אה, אני חייב לך 100 שקל? קח את החוב.
יש מישהו מהם, מה פירוש?
העגבניות עדיין בידך,
או תפוחי אדמה בידך,
תפוח עד בידך,
עוד לא אכלת אותו.
אם אתה משלם לו כסף עכשיו, זה במקום הפירות האלה. חזרנו לפירות האלה, זה משמעי.
תגיד לו, מה, אני אתן לך לעבור לך לאחרי שבועיים, אחרי יומיים,
הוא אומר לך, זה תלך לתנובה,
במקום שמכירים אותך.
פשוט בחניהו, אני לא מכיר אותך.
אתה בא לקלוט והוא הולך, מאיפה? אני לא מכיר אותך.
מה, תביא תעודת זהות, וכתוב אדם שלא אכיר אותו באחד, מה, תלך מפה.
אבל מה שכן אפשר לעשות,
צ'ק.
לתת לו צ'ק על תאריך של מחר.
מחרתיים.
והצ'ק, השם שלו רשום, תעודת זהות רשום,
ואין בעיה.
אז יש מי שאומר,
זה טוב בדור הקודם.
בדור הקודם מי יהיה לוקח צ'קים?
מי יהיה משתמש בצ'קים?
רק אנשים ככה חשובים.
היום כל אחד יש לו בכיס ארבעה פנקלסי צ'קים, כל בנק יש לו פנקלסי צ'ק.
הולך וקונה תפוח אדמה, קח בצ'ק, נוסע במונית, קח בצ'ק.
היום משלמים בצ'קים, מקבלים.
אז נמצא שהצ'ק הזה זה כסף.
אז נמצא עליו קדושה צביעית, על הצ'ק הזה.
זה תלוי במחלוקת
הראשונים על שטרות כסף שלנו.
היו קוראים לזה בנקוטס,
שטרות כסף.
הכסף שווה כסף,
אבל השטר זה נייר,
לא שווה כסף.
יבוא פדיון הבן,
יאמר לכהן: אתה רוצה חמישה שקלים? כמה הוא עולה חמישה שקלים?
200 שקל, נותן לו, היום יש שטר של 200 שקל צבע אדום ורוד, קח.
יאמר לו הכהן, אני רוצה כסף,
חמישה שקלים, לא קדום, ניירה חמישה שקלים.
אז אמרים הפוסקים, ניירה שווה כסף, או שווה כסף.
זה,
אחד אומר, לא, זה שווה כסף, השטר הזה של 200 שקל,
בכל מקום תקרא מה שתקרא בו, תוכל לקנות בו, זה שווה כסף.
אז אחד אומר, זה נייר,
אחד אומר: זה כסף.
בא אחד ואומר: אם זה נייר ואני אקח מהחבר שלי 200 שקל ואני אשרוף לו את זה,
נותן לו נייר,
קח נייר.
מה שרבתי לך? תמונה.
אבל אם הוא אומר: זה כסף,
שרבתי לו כסף, אני חייב לשלם לו כסף.
אז בפדיון הבינוי שזו מחלוקת בין הפוסקים אם זה נקרא כסף או לא נקרא כסף, או אם אדם רוצה לקדש אישה.
אז מהלכה כסף או שווה כסף, או כסף או טבעת.
אבל אם אדם רוצה לקדש את הישב בשטר 200 שקל בשטר אור, אומרים: לא, מוחין.
צריך ממש או כסף או שווה כסף.
היה, אנחנו,
יש כמה כהנים שיש להם שקלים.
אז היה אצלנו גבאי, השם ישמרו עליו השלום,
גבאי חשוב מאוד היה,
שהלילה ליל פטירתו היה תמיד חכם חשוב, היה ממש תמיד חכם חשוב,
והיה גבאי ירי שמיים,
גבאי נעימה,
ממש שלא היה מאז לקבל פרס,
והיה תמיד שוקד שבליל פורים יהיה חצי שקל,
ויקנה אותו לכל אחד ואחד, מקנה לו חצי שקל, המנוח, עליו השלום,
לשמור בראובן בט"ת בן רג'ינה.
אז היה, עלה לבחינתו, היה נותן להם את זה.
אמרתי לו, אתה נותן להם במתנה?
אני אומר, כן, הם אמרו, ייקחו לך את זה.
הוא אומר, לא, מי ייקח לי? אמרו, ייקחו לך.
הנה השנה חצבנו את זה בתיבה,
את זה, כל אחד היה לוקח חצי שקל והיה מוסיף שקל.
גם בערב, בלילה, פתאום נעלם לו.
הוא אומר, מי לקח לי? אמרתי לו, לקחו לך את זה. אמרתי לו, לקחו לך את זה.
אתה למטר אחר כל כך יפה.
לך תביא חצי שקל פשוט ככה.
לא מטבע, אלא כסף מרובע כזה, אף אחד לא ייקח לך אותו.
הוא אומר, אם עיניהם על חצי השקל, גם את זה ייקחו.
אמרתי לו, לא ייקחו לך את זה.
או אתה תיתן להם בידך,
תופס את החצי, בידך, שלא ימנעו לך את הדבר הזה.
בקיצור, שנה הבאה עשה חצי שקל.
ואז אני החרדתי, אמרתי, מי שלקח את החצי השקל הראשון, לא יצא ידו חובה אם ייתן את זה היום, זה גזל, זה גנבה, אסור להשאיר.
והנה בלית פורים נמצא חצי שקל לראשון, עד הפעם יש לו עכשיו שני חצאי שקלים.
אז בכל אופן,
זה טוב שקלים, אבל בעניין דמי שביעית אז זו בעיה.
ועל כן יש מי שאומר, תן צ'ק.
צ'ק של תאריך עוד יומיים. ממה נפשך?
אם זה צ'ק של תאריך עוד יומיים,
אז אני כבר במשך יומיים אוכל את האכילה הזאת,
הצ'ק הזה, הצ'ק הזה, נגמר הדבר הזה.
עכשיו, בכרטיס אשראי בעייתי.
למה?
אתה נותן לו כזה אשראי, בו ברגע הוא מקבל את הכסף.
מזכים לו.
יש כאלה בסוף, נכון.
מזכים לו בו ברגע. זו בעיה.
אבל אם רק רושמים בנייר,
בנייר אין חודש שאתה יעיץ.
אם רק משלם את זה בסוף החודש, עוד יותר טוב,
אם מסיים שם בחודש, אין בזה חודשת שביעית, יכול לשלם.
אבל באוטובוס, יש אשראי באוטובוס? לא.
אתה עולה לאוטובוס,
אז הקצין שלך לא מועיל.
אתה נותן לו עשרה שקלים, נותן לך עודף,
העודף הזה תליך להיזהר, אולי זה עודף שביעי,
אז עליך להיזהר בעוטף הזה.
אתה הולך לבנק, אתה מקבל בנק, הבנק לא נותן לך כסף חדש,
אז הכסף, כמה אנשים ישבשו בו.
מי יודע, אולי,
אז אחד אומר, זה בטל ברוב, אחד אומר, מטבע, כסף לא בטל ברוב.
נכנסים לתוך הספקות כולן.
אדם רוצה לקנות מזוזה מהודרת.
אז מוכרים את המפטיר,
משלים, ובקרסת 100 שקלים, 200 שקלים.
הוא אומר, יש לי כסף, זה 170, יאללה, אני אתן את זה
מופתי,
איסור לך.
אתה רוצה לקנות מזוזה ותפילין מהכסף שלך,
לא מכסף הפקר, דמי שביעית זה הפקר.
דמי שביעית, רק מותר לך ליהנות ממנו, אבל אתה לא יכול לקנות ממנו תפילין ומזוזות.
נכון שיש חתם סופר שאומר: אני נהנה מתפילין ומזוזות ואני אשמור עליהם חודשיית שביעית,
לא אמכור אותם.
יש מישהו שאומר:
זה לא לאוכלה,
זה לא להדלקה, זה לא לצביעה,
זה הנאה גשמית, הנאה רוחנית. הנאה רוחנית, זה לא נאמר על זה, אלא צריך או לאוכלה, שהאדם, הגוף שלו ייהנה בדבר הזה.
כתוב בצפות בסוכה,
ויש הרבה הלכות,
ריבוי הלכות בעניין לשמור קדושת פירות שביעית, ורבים הם, ואי אפשר להיזהר בהם.
זה מי שלא למד, ומי שלומד,
עוד יותר גרוע, יותר חמור,
יותר גרוע. למה?
בשלילה, מה אכפת לו, מכניס טעיון לתוך התה וזורק אותו,
מכניס נענע וזורק אותו.
אבל מי שלמד עכשיו,
לא, אסור לזרוק, אסור לעצות את הדברים האלה כולם.
למעשה כך,
היום הרבה יותר קיל ממה שפעם היה.
פעם היו אומרים, אחת לתפוע עת,
לב התפוח עט, מי אוכל אותו?
לא כולם אוכלים אותו,
אבל אפשר לאכול אותו.
בסכין אתה לא יכול לחתוך אותו, אבל בשניים אתה יכול לאכול אותו.
אבל זה נקרא עדיין קדושה צבעית, אז הוא לא אוכל לזרוק אותו.
או אתה לוקח דוגמה, אתה לוקח נגיד דוגמה...
את הבננה.
הקליפה של בננה ראויה לבחן בהמה,
קליפה של אבטיח,
אם יש בזה אופן שיש קדושה צבעית.
יראו לי מחל בהמה.
אז היו אמונים, תיקח אותה, תיקח פח,
תשים את הפח בצד, שם תשים את כל מה שמחברים חדושה צביעית, שאתה לא אוכל את זה.
עד שיסריח אוכל יבאיש,
אחר כך תזרוק את זה.
ביניהם אלה יהיו לך יתושים בבית,
ומי יודע שלא יבוא יתושים כמו היתושים של תל אביב,
כשהיו עוקצים היו עושים מחלות.
מה, האדם יביא לתוך ביתו מחלות?
אין דבר כזה.
היום רוב, כמעט אפשר להגיד, כל הזבל בירושלים וגם חוץ לירושלים,
רוב הזבל,
פעם היו לוקחים ושורפים אותו.
פעם היו מפרידים בזבל זבל שאפשר לזבל בו את האדמה וזבל שזורקים אותו.
היה להם זמן ואין להם כוח להפריד.
רק מי שיושב בתוך אוטו של הזבל,
אם הוא רואה איזה קופסה יפה מוציאו אותה,
אם הוא רואה איזה משהו יפה מוציאו אותו.
היום יש לו את הדבר הזה.
לוקחים את זה ושופכים את זה, ועל
זה הם שופכים את העפר כמו שחוברים אותו.
אז פעם,
כשהיינו צריכים לנסוע למעלה אדומים, לאש, לכבוד הרב,
היינו נוסעים דרך לעזריה.
אז היינו יכולים לראות איך היו שופכים את העפר.
היום לא הולכים דרך לחזריה,
הולכים דרך המרח.
אז לא רואים מה שהם עושים שם, אבל ממשיכים לעשות אותו דבר שם,
קוברים את זה.
אז אם קוברים את זה,
אתה יכול לקחת שקית ניילון,
לשים בתוך שקית ניילון מה שאתה רוצה.
בנייה, תפוח אדמה, בננה, קליפת בננה, אתה צריך בפנים.
תסגור את זה, תקשור את זה, רק
נקבים נקבים, לעשות במזלג חור,
ולעטוף את זה אחר כך בנייר או בניילון לא שקוף.
אני זריך שתי כיסויים, דרך כבוד.
אפשר לעטוף את זה בנייר,
ואחר כך לשים את זה בניילון ואת הניילון לנקב אותו. למה אני אומר לנקב אותו?
אם אתה לא מנקב אותו וזה אטום ואתה זורק אותו לזבל,
אז לפעמים,
בו ביום, אושמים את הזבל,
לפעמים הזבל נעשה פעם ביומיים.
ביני ביני החום הזה בתוך הזוות כולו זה מתחיל להיות יותר מהר ומתקלקל ואתה גורם לו להתקלקל זה אסור.
אז עדיף לשים את זה בשתי שקיות, לשים את זה בזוות מאשר לשים ניילון או פחית כמו שהיו נוהגים לשים את השאריות מפני שהאישיות האלה יכולות להתקלקל ויכולות להביא עומס ויכולים לעשות הרבה דברים וזה לא טוב בדבר הזה.
אם אדם קונה פירות שיש בהם קדושה שביעית
ופירות שאין להם קדושה שביעית
זה ממקרר.
אומר אני אגיד לאישה זה שביעית זה לא שביעית.
לא.
אם אדם קונה דברים כאלה אדומה לא ישן מקודם. תראי אם זה שקית אדומה זה קדושה שביעית.
אם זה לא שקית אדומה זה לא קדושה שביעית.
או יכתוב על זה קדושה צביעית.
תבוא אם אשתו, יכתובו, אימא שלו.
אין לו איזה פרי, ייקחו ויאכלו אותו.
לאכלו זה קדושה צביעית, לא קדושה צביעית.
יש מי שאומר, אפשר לאכן מפני זה גרמה,
אבל זה לא גרמה,
זה הכשלה שאתה מכשיר את האדם. על כן,
אדם שמביא משני סוגים,
ירשום על זה,
זה דין קדושה צביעית. שאם יבוא חמתו,
או השכנה תיקח,
או אמור, תיקח מהמקרה, תדע שיש בזה דינים מיוחדים.
יש מלפפונים.
מלפפונים, יש אנשים, לקחת את המלפפון, שוטפים אותו,
אוכלים אותו אי בקליפה שלו.
יש, לא צריכים לקלב את המלפפונים, לקלב את זה.
גם במלפפונים יש בראשם
עלה קטן שלא כולם אוכלים אותם.
כשאוכלים עם הקליפה תעלה למעלה או העוקץ למטה, לא אוכלים אותו, מוציאים אותו.
הם לא יכולים להוציא אותו בדיוק בדיוק, מוציאים אותו עם אורחתך
של מלפפונים.
אז גם אלה,
הדבר הזה צריך לשמור בקדושה צביעית.
קליפת מלפפונים צריך קדושה צביעית. למה?
שיש אוכלים מלפפונים עם קליפה. וגם, הקליפה הזאת ראויה למאכל בהמה.
מותר לעשות כבוש מלפפונים?
נפון חמות.
אחד כתב, בספר שלו אסור,
זה רבם כתב, מה שנאכל לאכול חי חי, לאכול מבושל מבושל,
כיבוש כמבושל, מימו של מלפפונים.
ולא ידעו שבחלה בארם צבא
היו רוצים לאכול מאכלים מיוחדים של גבינה,
אז כמו שפה אנחנו לוקחים כישואים וממלאים אותם גבינה,
הם אז היו לוקחים מלפפונים וממלאים אותם גבינה, וככה היו מטגנים אותם, מבשלים אותם,
אז הם מבשלים. אבל לא משנה,
היום רוב המונופונים הקטנים זורעים אותה
בשביל לעשות מהם נפון כבוש,
זאת אומרת היום נפון שזורעים אותו חלק לאכילה וחלק נפון כבוש.
פעם לא היו מוכרים נפון כבוש, מי שעשה בבית שלו היה עושה,
מי שלא עושה נגמר, לא נגמר, לא, חזק וברוך.
היום מי עושה בבית שלו? קונים מוכנים, מעטים עושים בבית שלהם,
אז היום מותר לעשות כבוש מלפונים.
למה?
דרך מלפונים אין לעשות, אבל
אם יש ירק שאין דרך, רק מעטים.
חצילים.
יש חצילים קטנטנים, זורעים אותם בשביל כבוש.
אבל יש חצילים גדולים, הורסים אותם פרוצות, עושים את זה כבוש.
אם יש בו דין קדושת שביעית לחצילים הגדולים, אין דרכם.
הרוב לא דרכו לכבוש, דרכו לאכילה או לטיגון או לבישול.
על חצילים ראיתי ארבעה פוסקים,
ויש אנשים, לוקחים את החצילים ועושים מזה סלט חצילים.
כן, מישהו אומר,
אני בחיים שלי לא טעמתי סלט חצילים, אסור לי לרסק את החצילים.
השני אומר,
אני כל שבת אוכל סלט חצילים,
כן,
זה דרכו של החצילים לנסק אותם, אז זה מותר לרסק אותם.
השלישי אומר, תלוי. אם אתה מרסק אותם ריסוק טוב ואתה לא רואה את החתכות של החצילים שם אז זה אסור.
אבל אם אתה לא יודע לרסק טוב, לא במקסר אלא במטלג שלך ובשנים חתיכות של חצילים אז זה מותר.
למה זה לא נקרא ריסוק? זה נקרא רק כמו סידור אכילה.
בעל רביעי הוא מת,
דבר כזה אסור לעשות זה שינוי זה מי שרואה זה לא דרך קריסור ואסור לך זה לא רצוק וזה לא בישול ואסור לך לעשות.
אז בקיצור זה היה הרבה ספרים כתבו על זה היום
יש אנשים שבלי סלט חצירים לא ילך להם או בבית או קונים מוכן
היום סלט חצירים נהפך לחלק מאוכל אז קבע שנגלים לרסק אותו זה תלוי קבע שנגלים לרסק לרסק אבל
אם יגידו לנו, אני לא יודע, אם יגידו לנו.
מה שמרסקים חצילים זה לא כל חציל וחציל לוקחים אותו ומרסקים אותו בבית חרושת.
יש סוג מיוחד של חצילים שמגדלים אותם גידול מיוחד שאותם מרסקים. לא מרסקים בסוג אחר,
אז בבית שלך אתה צריך לשאול אם זה מאותו סוג או לא אותו סוג.
העקד צריך מאוד להיזהר בפירות שוויורים, כמו שהזכרנו,
שיש בזה הרבה בעיות.
יש
קליפות של טבוע עץ
או קליפות של אגסים, אוכלים אותם, בני אדם,
אבל יש בראש אגס עלה שקשור בעץ.
יש מי שאומר, מי אוכל את העלה הזה?
אף אחד לא אוכל את העלה הזאת, אותו וזרוק אותו, אין בזה בעיה.
ויש מי שאומר, לא,
זה שומר לפרי,
אנשים לוקחים את זה שומר לפרי ושומר לפרי, צריך את זה קדושה צבועית.
ההלכה מקבע שאנשים לוקחים את זה וזורקים את זה,
אלא מה?
כתוב בחזון איש וכתוב בספר השמיטה,
אומר: "אפעמים באגסים אדם תולש את העלה הזה ויוצא חלק מהפרי בתוך העלה".
הוא אומר: זה חלק מהפרי צריך לשבור בו קדושה צבועית.
אז מה שאומרים הצרפות שכל כך חמור, זה כל כך חמור.
ועל כן האדם, אין דבר,
ישמור בו, יקנה דברים, ישמור קבוצה צביעית.
אני זוכר לפני שבע שנים היה מישהו, והוא בא ואמר: יש לי כאב ראש גדול.
אמרתי לו, תקח כדור.
הוא אמר: לא, אני לא לוקח כדורים.
המטומטור נוהג. הוא אומר: אני לוקח תפוח אדמה,
חותך אותה לפלוסו,
שם אותה על הראש לי וקושר את הראש לי עם תפוחי אדם, מה אמר לתקשור?
וגמרנו.
אחרי שהלך ואמרתי, ריבונו של עולם, אולי
תפוח האדמה הזה יש קדושה תשביעית?
קראתי לו, בוא,
אמרתי לו, תגיד לי, זו קדושה תשביעית? אמרתי לו, לא. הוא אמר לי, כן.
אמרתי לו, אסור. למה אסור? זו רפואה. אמרתי לו, זו רפואה אסור.
לא לוקחים אכילה לרפואה, רפואה אסור.
אז מי יכול לדעת שיש מישהו שלוקח
תפוח אדמה ועושה מזה של כאב ראש.
זה המנוגמה המפורסם. על כן אדם יקנה פירות שביעית, חולשת שביעית, אין דבר,
רק ידע את ההלכות, מותר או אסור?
אפשר להשתמש או להשתמש? זה שימוש רגיל או לא שימוש רגיל?
הכלל, שימוש רגיל ישתמש,
שרוב העולם.
שימוש לא רגיל רוב העולם לא ישתמש,
ומה שלא יודע, ילך וישאל.
ואנחנו הרי מצפים לגאולה שתבוא בקרוב.
וידוע שכל מה שהיום עושים כל מיני כולות בשמיטה,
בין שאחר חוסקים שזה שמיטה דה רבנן,
אבל כשבוע המשיח יש שמיטה דה אורייתא.
עלו בשמיטה דה אורייתא כמה חומרות בשמיטה דה אורייתא.
ועל כן אני אמרתי פעם ואני חוזר ואני אומר:
אם אדם יש לו בעיה באיזה פרי או איזה ירק,
לא תקנה ולא תאכל.
לא סכנה.
אנחנו בדורות שלנו היינו קטנים, עגבניות החלנו רק בקיץ. בעורף לא היה ולא נברא.
וחיינו.
וברוך השם גדלו, והיה מלא עגבנייה.
מה קרה עכשיו? עגבנייה, אין עגבנייה, הופכים עולמות.
קישואים, אין קישואים.
קישואים, היה פעם בשנה גדל,
ועכשיו אין קישואים, אה,
מלחמות גדולות.
אם אתה מוצא ירק בפשטות או פרי בפשטות שמותר לאכול אותו, תאכל אותו. עם צפי קור,
אל תאכל.
ומי שלא אוכל דברים כאלה, כשיבוא המשיח,
אז הוא יגיד, בוא נגיד, המשיח, אני לא אכלתי קישואים,
לא אכלתי עגבניות.
יאמר, אתה יודע מה, אני אביא לך, מאיפה יביא לו? מהשמיים יביא לו.
אבל השמיים, כשיבואים עגבניות מהשמיים הם גן עדן, אה?
וכדאי לאדם לאכול סף פרוטיין ימי גלענדי ירסו שיהיה בעגלה זמן אחרי ואמרו אמן ואמרו אמן.
