(מחיאות כפיים)
ימין מה ימין מלך תוסיף מותה כמו דור אדום.
ימין מה ימין מלך תוסיף מותה כמו דור אדום.
כבוד
הכהן הגדול מאחיו,
הרב הגדול, מעוזם הגדול,
הגאון האדיר,
ראש ישיבת מרכז הרב,
הגאון רבי אברהם, שפיתא, הרב פירא,
הרב ראשי לישראל, השם יעריך המוותו,
אותם בנימין,
ונתקיים בו הכתוב: "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעלנים יהיו".
אמן.
כבוד מעלת הרבנים היקרים והנכבדים,
רבני ערים, דיינים,
כבוד המנחה היקר,
קהל הקדוש הנכבד,
בסוף פרשת מסעה כתוב:
"זאת הארץ
אשר תיפור לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה.
והיה לכם פאת נגב מדברצין עד אדום,
והיה לכם
גבול נגב עד ים-המלח,
ונשא בגבול.
לפי הפשט,
באים לארץ,
מצומדת הגבולות.
כמו שבכל מדינה ומדינה יש מפה עם הגבולות שלה,
גם כאן באה התורה ואומרת, לך אורה, אני מלך אורה,
זה הגבולות.
זה הגבולות של ארץ ישראל,
זו מפה של ארץ ישראל.
אבל רש"י
אומר אחרת.
רש"י אומר ככה:
לפי שהרבה מצוות
נוהגות בארץ ואין נוהגות
בחוץ לארץ,
וצריך הכתוב לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב,
לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות".
ראשי אומר אחרת.
ראשי אומר שהתורה באה לומר את הגבולות,
לא שירטוט מפות,
אלא התורה באה להגיד לך, הגבולות האלה שאני אומרת לך,
שאני כותבת לך,
מה שאני כותב בתורה,
בזה תפריש תרומות ומעשרות.
כאן המצוות הטבעיות בארץ.
אבל מעבר לגבולות האלה,
אתה לא חייב,
אם זה מדרבנן או לא דרבנן, ולא דאורייתא.
בשביל מה צריך רש"י
לומר לנו את השיטה הזאת?
גבול, מפה.
צריכים לדעת שארץ-ישראל זה לא מפה.
ארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בא, זה לא מפה.
ארץ ישראל
היא ארץ שהקדוש ברוך הוא בחר אותה מכל העולם כולו
וחיבר אותה עם עם ישראל ביחד.
והתורה מתחילה בבראשית,
שלא יאמרו אומות העולם.
והיום הם אומרים אומות העולם, וזה לא מעניין אותנו, כתוב בתורה וזה הכול.
ארץ-ישראל זה בריאה שהקדוש-ברוך-הוא ברא,
ויש בה בצוות מיוחדות.
ובתוך ארץ-ישראל
יש ירושלים.
בירושלים אוכלים מעשר שני,
בירושלים חלק מהקורבנות אוכלים בירושלים.
גם בירושלים יש את הגבולות שלה,
גם ירושלים מקודשת היא,
ויש דברים שמותר לאכול בירושלים,
ויש דברים שעולים, ועלית,
איך אומרים הצפות? שבירושלמי
בא אדם לאכול בירושלים,
וכתוב, למען תלמד יראת ה' מלוקחת כל הימים.
בא רואה כהנים בעבודתם,
ולוויים בתוכנם, וישראל במעמדם,
ולבו נפתח ונהיה יר שמיים.
ארץ ישראל,
ירושלים זו בריאה,
זו בריאה מיוחדת,
בריאה שהקדוש ברוך הוא ברא,
ברא אותה וחיבר אותה בשביל עם ישראל.
ומתוך ירושלים בחר את הר המוריה,
את מקום המקדש.
שלבים שלבים.
עזב השם את כל העולם כולו
וברר אוכל מתוך פסולת.
ואוכל מתוך פסולת אליבדי כולי עלמא מותר לברור,
כמו שכתוב,
ואבדיל אתכם מן העמים להיות כלי.
כל העמים
הם עמים,
אבל אני מבדיל אתכם מן העמים,
מוציא אתכם כלל עמים, כולם,
כי אתם אוכל,
אוכל מתוך פסולת,
להיות כלי.
אבל זה מחייב אותנו,
מחייב אותנו לדעת שאנחנו עם השם,
מחייב אותנו שארץ-ישראל יש בה קדושה,
מחייב אותנו שירושלים יש בה קדושה מעל ומעבר,
ולחייב אותנו שבתוך ירושלים יש גם הר המוריה,
מקום המקדש.
מחייב אותנו,
לא אותנו, את כל העולם כולו.
כשעומדים להתפלל,
מחבלים.
אמרתי פעם, אבל אמרתי את זה כעין.
באיכות לארץ מכוונים לכיוון מזרח, ירושלים.
בארץ לכיוון ירושלים.
למה?
הרי כתוב שכשאדם עומד להתפלל,
צריך לכוון את ליבו לקודשי הקודשים,
לבית המקדש, ליד ירושלים.
כך כתוב בהלכה.
אז היום,
למה מתארים למזרח? יקחו מצפן ויידעו בדיוק איפה מקום המקדש,
ולשם הם בדיוק יכוונו להתפלל.
אבל לא, נצילה על אבותינו השונים,
ואנחנו ממשיכים להתפלל לכיוון הזה.
אבל זה מקום, תל תלפיות,
תל שכל העולם כולו מתפללים לכיוון הזה,
וזה רצון הבורא.
ארץ-ישראל וירושלים,
צריכים לדעת שזו בריאה מיוחדת,
מקום מיוחד.
אתה יכול לאכול כאן מעשר שני מחוץ לגבולות ירושלים,
אתה לא יכול לאכול.
וחז"ל אומרים שכשרוצים להרחיב את הגבולות של ירושלים,
אז שימו לב,
צריך נביא,
צריך מלך,
צריך אורי ותומים,
צריך סנהדרין,
רק אז אפשר להרחיב את גבולות ירושלים.
אחרת אי-אפשר,
זה לא מפה.
אז נתן לי פעם מחשבה להבין
למה אם יש מלך ויש נביא ויש סנהדרין,
אז אפשר להרחיב.
ירושלים?
העניין ככה:
מלך לא ממליכים ולי רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה.
נביא מקבל את ההשעה מהקדוש ברוך הוא.
אורים ותומים
זה גם כן שכינה.
אז אם יש מלך ויש נביא ויש אורי ותומים ויש סנהדרין,
אז זה רצון הבורא להרחיב את ירושלים.
ואם תראו למה,
פשוט מאוד.
כשאנחנו מרחיבים את ירושלים של מטה,
אז גם הקדוש ברוך הוא מרחיב את ירושלים של מעלה.
הרי ירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה.
אז אי אפשר להרחיב את ירושלים ולרצור המורה יתברך שמו ויתעלה.
אז זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא, אני מסכים,
מלך, נביא, סנהדרין, רותמים וקורבנות,
להקריב כדי להרחיב את ירושלים.
והגמרא במסכת שבועות מביאה על זה כמה הוכחות,
לעשות את הדבר הזה.
אז צריכים לדעת
שלא רק
עפר של ירושלים,
אבני ירושלים קדושות,
גם אנשי ירושלים,
יקירי ירושלים,
זה חשוב מאוד.
איך אומרים חז"ל במדרש איכה?
ילדי ירושלים היו מאוד פיקחים.
הילדים,
בני ציון היקרים היו.
אם בירושלים, האווירה של ירושלים מחכימה.
חז"ל אומרים
שאמרו לו לרבי יוחנן,
איכא שווה בבבל.
אמר להם,
מה אתם לא מדברים?
למה ירבו ימכם?
על אדמה כתיב.
אמרו לו,
מקדמי מחשכי בבית קלישתא,
אמר, היינו דאי נא לזה.
יש זקנים בבבל,
אבל למה איך זה יכול להיות?
התורה אמרה, למען נרבו יום החמרה על האדמה.
אמרו לו שהם, איזה זקנים, באים לבית כנסת,
מקדמי ומחשכי.
זאת אומרת, מקדימים מוקדם ויוצאים מאוחר.
אה, וככה, בסדר גמור, אז יכולים.
העניין הוא כך,
מקדמי ומחשכי זה תוספת על מה שאדם חייב לעשות.
באים מלאכי השרת, שימו לב,
לא מלאכי חבילה,
מלאכי השרת.
אומרים לקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,
כתוב בתורתך לא יישא פנים.
היאך אתה נושא פנים לישראל שנאמר יישא ה' פניו אליך.
מלאכי השרת?
מה זה מעניין אתכם? מה אכפת לכם?
שיהיה.
אומר הקדוש ברוך הוא,
היאך אני לא אשא פנים לישראל?
אני אמרתי,
ואכלת ושבעת וברכת.
והם מחמירים על עצמם,
על כזית ועל כבצה.
לא שובעים,
לא אוכלים כדי שביעה,
והם מחמירים ומברכים.
לכאורה ברכה למטרה.
התורה אמרה, ואכלת ושבעת וברכת.
לא שבעת, לא תברך.
מאמינים חכמים, אכלת?
תגיד שבעת.
מה שאכלת, ברוך השם, טוב לך.
זה שביעה במקצת הווי שביעה.
אבל כאן כוונה אחרת.
אומר הקדוש ברוך הוא, הם עושים חומרה,
הם מחמירים על עצמם,
אז גם אני אשא להם פנים.
איך אמר אחד המפרשים?
כשפעם בא איזה עני רוצה לאכול,
אז אמר לו, בעל הבית חכה, איזשהו משקל
בבית לקח את חת לחם, פרס פרוסה,
בדיוק בדיוק הזית נתן לנו לאכול.
אמר לו, זה לא מספיק לי,
אני ארעה.
אמר לו, תראה, גם אני אכלתי כזית וברכתי בקטע מזון.
אמרנו, מחמירים על עצמם?
על עצמך תחמיר על כזית קבצה,
לי תיתן כיכר שלם לאכול כדי לסבוע ממש.
זה כמו שאמרו,
מאשר שמנה לחמו,
בואו ייתן מעדני מלך.
אחד משבט אשר התחתן עם אישה משבט יהודה,
שבא אצל ימי חופה נגמרו, הכלה לא בשלט בשבועת ימי חופה.
ביום השמיני
הוא הלך לעדור בעצי הזית.
אז חוזר הביתה, היא בחינה לו עוף, ממולא,
אוכל מיוחד,
כמו שרגילה בבית הוריה, המלכים.
הוא בא,
אמר לה, גברת, גברת, עזבי אותי מהאוכל הזה כולו,
תן לי קצת שמן וחתיכת לחם,
והוא יהיה ספרדי נרמחת זעתר,
ואני אגבור את זה לך שמן וזעתר ונאכל, לא,
זה האוכל הכי טעם.
טוב, בסדר,
אוכל.
והנה בא איזה עני, דובק בדרך, רוצה לאכול.
אומרת לו, טוב, בסדר, חכה רגע.
מביאה לו שמן וזעתר ולחם.
אומר לו בעלה, לא, לא, לא, לא, תטילו מהעוף, תטילו מהטנגורת.
הוא אומר לו, אדוני, אתה אמר ככה,
מאשר אני שבט אשר, שמנה לחמו,
לחם ושמן זה טוב לי, אבל הוא ייתן
כנינתן מעדני מלך.
רבותיי,
אני גר בקרבת מקום פה.
אני עובר פה בלילה,
שעות מאוחרות,
ואני שומע קול תורה.
אחרי הזמן,
אחרי סדר שיש לכם פה, אדוני השלישי,
כל תורה.
זו תוספת שאתם מוסיפים.
אתם יודעים מה אתם עושים בתוספת הזאת?
איזה סניגורה גדולה אתם עושים?
אומר הקדוש ברוך הוא, אלה מחמרים על עצמם
ועושים עוד סדר?
ועד שהצליח לבוא אחד המשגחים פה לעורר, אגיד לכם, תפסיקו ללמוד, לכו לישון, ואתם ממשיכים ללמוד.
כשעושים לכם את הדברים האלה,
אז דבר חשוב מאוד.
וזה,
אני לא רואה פה את ה...
אבל כתוב:
אב ובנו שראו את החודש, מקדשים את החודש.
את האב אני רואה, את בנו אני לא רואה.
הוא נחבא בין הכלים.
זה החינוך שמחנכים אתכם.
זה החינוך שמחנכים אתכם.
להיות ככה נחבא בין הכלים, לא להיות ככה
להראות לעמים והשרים איך אפשר.
בזכות תוצפת הלימוד שלנו,
בזכות תוצפת שמחה שאנחנו שמחים בבניינה של ירושלים,
שהקדוש ברוך הוא יעשה עמנו,
כמו שאמרו מלאכי השרת, אנחנו מחמירים על עצמם,
אז הקדוש ברוך הוא יברך אותנו
לא לראות רק אורה של ירושלים, לראות את בניין בית המקדש בנוי ומשוחרר, כמו שרש"י אומר.
וצפות לא חולקים עליו.
זה אחד המקומות שראשים וצפות ביחד אומרים
שבית המקדש העתיד לבוא,
בנוי ומשוכלל ירד מן השמיים,
שיא השכלול שיכול להיות.
אבל איך אנחנו אומרים? אתה אשם באש,
ובאש אתה עתיד לבנותה.
איך ירד בית המקדש על מקום
הנמצא כיום?
אז קודם כול,
אין פה עירוי,
ולא הגעלה,
יש ליבון.
ליבון מטחר את הכול.
אתה אשר באשת, אתה עובד תעתיד לבנותה,
אחרי שהכל יהיה מלובן, יהיה טהור,
אז ותפגש ירד זמן השמיים,
בנוי המשוכלל על מכונו,
יראו עינינו וישמח ליבנו בביאת הגואל,
בבניין הראל, במהרה בימינו, אמן.
הזכותש...
