אדם אחרי שגומר את הסעודה אז אוכל את הפיקומן.
הפיקומן זה זה כאילו קורבן פסח שהיה נאכל על הסבה.
ואנחנו תמיד אומרים, ליל הזקן היה חנב גדול.
וליל הזקן היה כורחה ואוכל להם בבת אחת. מה היה כורחה ואוכל להם בבת אחת?
היה לוקח כזית מצה וכזית מרור וכזית קורבן פסח
והיה אוכלם בבת אחת.
איך אפשר לאכול שלוש כזיתות בבת אחת?
אז או שהיו לו מצות כמו הספרדים,
והיה שם בפנים
את הבשר ואת המרור והיה אוכל ככה, כמו שצריכים לאכול, וככה היה אוכל בבת אחת.
אבל אנחנו לא יכולים לעשות עם את הדבר הזה.
לכן האפיקומן הוא זכר לכובן פתח. אם אדם יכול, יכול שתי כזיתות מהאפיקומן,
אחד זכר לאפיקומן
ואחד זכר המצה שנאכלת עם האפיקומן,
תבוא עליו ברכה.
אבל אם הוא שבח יותר בדייק,
אבל אדם צריך להיזהר.
כתוב
שיש אדם אוכל ונענש ויש אוכל ומקבל זוכר.
אדם אוכל לכובן פתח.
על הצבע.
הוא לא,
נשאר לו אדם בבטן מקום לאכול,
הוא אוכל את זה על הסבא, מקיים את המצווה.
אבל אם אדם אכה וסבח עד הצוואר שלו, ואיכול קורבן פסח,
אז רשעים יהיו לחובם.
יש מקום שצדקים יהיו לחובם,
יש כמות שרשעים יהיו לחובם.
ואני תמיד רגיל לספר, היה עליו השלום, חכם אברהם, רפול.
היה אוהב, כך להגיד, רמזים בכל דבר ודבר.
אז פעם אחת, בישיבת פרת יוסף,
בא זה אשכנזי אחד,
וישב, התחיל ללמוד גמרא ולהגיד בום בום בום בום בום בום, וככה להגיד, לשיר,
כמו שהם רגילים לשיר באמצע הלימוד.
בא ספרדי אחד ללעוג עליו, ישב מולו ועושה לו בום בום בום,
אמר צדיקים ילכו במקום,
ופושעים יקחנו בום בום בום בום.
אתה עושה ככה זה לא טוב, כל אחד רגיל לעמוד.
דקה בסוף מסכת מגילה כתוב, כל הלומד ללא זמרה.
צריך ללמוד בשמחה ובתום לבב את הדבר הזה.
היה רב אחד, כשהיה אוכל את הפיקומה, אמר, אה, איזה טעם, יופי, של בשר צלי.
ככה היה אומר.
יאמרו, תביא לנו, נטעם את הבשר הצלי שלך.
לא, אם תביא לנו את הגדה כמו שאני למדתי,
אז תתחילו לטעם את הבשר הצלי כמו שאני אכלתי.
אז בכל אופן,
אדם צריך להשתדל לגמור את יכולת הפיקומן לפני חצות,
וגם תהלל לומר לפני חצות.
אם לא,
אז יוכל פיקומן אחרי החצות, ויאמר תהלל אחרי החצות,
רק את הברכה האחרונה של ההלל,
יאמר את זה בלי שירים ומלכות ויערהר שם ומוכוי בלבו.
אחרי ההלל הוא יכול להגיד שיר שירים,
יכול להגיד מה שהוא רוצה,
להעריך לך מה שאתה רוצה, אבל חכה להשתבדל ולומר לדלפי נחתות. ברוך ה' לעולם ולעולם ולעולם ולעולם ולעולם ולעולם ולעולם.
