אנחנו עושים כמה דברים לסימנה מלטע וליל ראש שנה.
דבש, מתוק,
תרפס וכל הדברים שאנחנו עושים.
אז למה? שהשנה תתחיל בצורה טובה.
ואנחנו רגילים לברך בהתחלה, בהתחלה, על התמר.
התמר הוא עת גבוהה.
התמר הוא מתוק,
התמר הוא משבעת המינים,
אבל יש כרזים, לוקחים קודם כול תפוח עץ עם גבש,
ומתחילים בזה,
כדי שאלה הם תמרים מתוקים, אלה הם תמרים לא מתוקים.
אבל תמר מתוק זה דבר חשוב.
ממש לוקחים תפוחים,
מפני שכתוב: כתפוח בעצי היער,
כן, דודי, בין הבנים.
אנחנו עושים את זה רציבת טוב,
ולכן אדם שבא לבית שלו בליל ראש השנה,
קודם כול מתחיל לומר: שנה טובה,
והאזרח יצחק בר הצעים וימצא בר שני מאה שערים, ומברך את עצמו.
בא הביתה, רואה שהשולחן לא מסודר, או רואה שהצלחות לא מסודרות, מה מתחיל להתרגז?
הנה סיבנה מלטה.
הוא רוצה סימש שכל השנה תעש,
טוב, כדאי כדאי לעשות.
אז צריך אדם מאוד מאוד להיזהם בדבר הזה.
תאמר האישה, אה, אסור לך לכעוס, בסדר גמור.
יבוא מהתפילה,
אתה שדלת לשולחן, אסור לך לכעוס, אתה צריך לעשות את העבודה.
אתה רוצה להיות בסמינן מרתק, אתה תתחיל לעבוד.
גם על זה לא הכעסת.
תעשה את זה ולא יתרגש.
הכעס,
הוא לא טוב.
אם אדם רוצה לשמור את הכעס שלו,
אז ייקח איזה כעס עם הוא,
זה מקווה.
מספר מקווה.
אז אם אדם רוצה לשמור את הכעס שלו, ייכנס לראש מקווה, ככה לשמור את הכעס שלו. ברוך ה' לו.
