אז אורחים הקדוש,
יש לו לפעמים פירושים לפי הקבלה, לפי הפשט, יש לו הרבה פירושים.
גם יש לו ספר בשם "ראשון לציון",
פירוש על הרמב״ם.
אז יום אחד,
עליו השלום, הרב קפח
התחיל לכתוב פירושים על הרמב״ם.
יש לו עכשיו, היה רמב״ם עם הפירושים שלו.
אמרתי לו, ויש לך את הספר של בחיי בן עטר?
הוא אומר, תעזוב אותי מקבלה.
אני רוצה לדבר על הרמב״ם, מה אתה מכניס להיר בחיי בן עטר?
אמרתי לו, אין לך? הוא אומר, הרב אליהו, טוב.
אחרי יום לקחתי ספר ראשון לציון של בחיי בן עטר ועטפתי אותו והבאתי לו אותו.
אבל תראה מה כותב על הרמב״ם,
קורא, איזה יופי, איזה יופי, איזה פורשים נופלים.
אמרתי לו, תקרא את העטיפה שבחייב בן עטר.
הוא אמר, אני חשבתי שבחייב בן עטר זה רק קבלה, עכשיו אני רואה פירושים יפים על הרמב"ם.
עכשיו אני אכניס את זה בתוך הספר שלי.
כל פעם אני אכתוב את הפירוש הזה.
אז רוחייב בן עטר
יש לו,
גם בתוך הפירושים שלו, גם הלכות, גם דינים.
ויש לו ספר בשם פרי תואר.
איזה ספר קוראים לזה קניין פירות? יש לו ספר פרי תואר,
שם הוא כותב,
אני כותב הלכות ואני לא מסכים שיחרקו עליי.
מאז היו אנשים נמנעים מלקרוא את הספר שלו.
קוראים, לא מוצאים, הם מתאים לחלוק עליו. הוא אומר, לא אחלוק עליו.
אחר כך כתב, אלא אם כן,
אם אני בחיים חיותי, יכתבו לי את הערות שלהם,
אם אני אראה שהם צודקים, אני אחזור בי.
כתב למבלפון כזה.
אז כן, יש פרי חדש ויש פרי טועה.
אז אומר הרב אשורם, הרב חידם,
הם קבורים בהרזיתים
אחד על יד השני.
ומה חשבו הירדנים, כשבאו,
הרסו,
עד, עד, בדיוק, עד בחייו אל אתר, פגיע הטרקטור והתהפך.
כשבאנו אנחנו היינו אושרים, הגענו למקום,
שאלתי את האחד שם, מה זה פה ערבי אחד? אמר לי, ידעתי, אנחנו הלטנו פה ועד פה נטפחנו.
אמרו לו, חמורים, אתם יודעים, פה פרי חדש, פה פרי תואר.
אומר הרב חידה,
כשבאו לקבור פרי חדש אחרי פרי תואר,
אז עמדו, עמדו כמה דקות,
בסוף קבלו אותם על הדם, אחד על השני, אמר, מה עמדו?
השלימו ביניהם בשמיים וקבלו אותם ביחד.
צדיקים, בחייהם, במיטתם קריבים.
אז אומר אור החיים עליו השלום,
כתוב, אשר דיבר משה אל כל ישראל.
דיבר לשון תקיפות,
לשון תוקף.
ואל כל ישראל,
אומרים חז"ל,
משה רבנו היה רעל שפתיים,
אסף את כל ישראל בלי רמקול,
ועמד ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר כל הזמן.
אל כל ישראל,
60 ריבו מישראל רק הגברים,
עד גיל 60,
מ-20 עד 60. יש פחות, יש יותר, איזה רמקול היה צריך לו?
הוא דיבר ולא הפסיק בדיבור שלו.
אבל דיבר דברי התוכחות בהתחלה.
אז אומר אורחים עליו השלום ככה: בעבר הירדן במדבר בערבה מועצוף בן פרן, בן תופל ולבן וחצרות ודי זהב.
הפשט תוא זה המקום.
המקום שדיבר משה רבנו זה היה בעבר הירדן.
היה במדבר,
וזה היה בערבה מול סוף,
מול ים סוף,
וזה היה בן פארן ובן תופל,
ולבן וחצרות והזדהבו,
חיפצו בכל ה... אין שמות כאלה.
מה מכניסים פה את השמות האלה כולם?
אז אומר אורחים, הרב השלום,
כך:
ואפשר לפרש
כל הכתוב דרך רמז,
והוא,
כי במקרא מועט
לימד משה רבנו כללות יראת השם.
שלושה פסוקים לימד כלל איך יראת השם.
לימד אותנו גם מידות הגונות
שצריך לכל מי שהולך בתורת השם,
והן תשעה מידות.
כלומר, תשעה מידות אבות,
ואחר כך יש להם תוארת דעות.
אז הוא כותב כך,
הפסוק אומר:
בעבר הירדן,
בעבר הירדן,
עבר הירדן,
עמידה איתנה כשל אברהם אבינו,
מול כל מה שאומות העולם אומרים. אברהם אבינו נקרא אברהם העברי.
כל העולם כולו היה בצד אחד,
ואברהם אבינו היה בצד אחד.
והלך ודיבר ודיבר ויקרא, שע בשם ה' אלוקי ישראל, הלך ופרסם ולאותו את ברשמו והתעלה.
אז זהו בעבר הירדן.
אג"ח הוא אומר שאדם צריך
ללכת בדרך נחושה וברורה בעבודת הבורא, ברך שמו ויתעלה.
הוא לא התחשב בכל הרוחות, בכל מה שהוא הולך.
בזמנו היה נמרוד שחשב על עצמו אלוה,
עד כדי כך חשב על עצמו למעלה, למעלה, למעלה ולמעלה,
והלך כמו אברהם אבינו ולחם נגדו,
זרק אותו לכבשן האש וניסן מכבשן האש,
ולא פחד אברהם אבינו מנמרוד וכל יעציו.
אבל אז ככה אדם צריך להיות כמו אברהם אבינו,
לפרסם את שמו, את ברח שמו ותעלה בעולם.
ומכאן למדו מוסר.
אם אדם נעשה לו נס,
לא ישמור את זה בצד, יפרסם, השם עשה לי נס.
נכון הוא שאם אדם עושים לו נס, אז מנקים לו מזכויותיו.
אבל אם הוא מפרסם את הנס הזה כדי להודות לקדוש ברוך הוא, אז לא מנקים לו, לא מחסרים לו מזכויותיו.
אז זהו בעבר הירדן. הירדן,
אומרים חז"ל,
טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה הוכחות.
אדם עושה דבר לא טוב.
יבוא חברו, יעיר לו,
אתה מעגל לי, מתה, מה אתה?
אבל אם אדם חושב ואומר, אני לא בסדר,
אני לא בסדר, אני צריך לתקן את עצמי,
אז זה נקרא מרדות בלבו של אדם.
טובה מרדות בלבו של אדם יותר משמאה אנשים יוכיחו אותו.
אז זה נקרא בעבר הירדן,
במדבר.
חז"ל אומרים במסכת ערעורין,
לעולם ישים אדם עצמו כמדבר.
אומר הרב אורח חיים, עיין פירושו של דבר במדבר.
פירוש הדבר,
שאדם יהיה,
המדבר הוא אין בו מקום לזרוע, אין בו שום דבר,
יהיה כלום, כלומר לא יחשיב את עצמו לכלום.
פעם שמעתי פירוש, כתוב שאברהם אבינו אמר
והנשיא עפר ואפר.
אתה שאמר, הייתי יכול להיות עפר ואפר ומה שצריך אותו למרוד, ועפר כשנח לחם נגד אנשי סדום.
זה הפשט.
אבל יש אומרים,
עפר,
יש לו עתיד.
עפר, יש לו עבר.
אומר אברהם אבינו, אני אין לי עבר. מי זה תרח, מה זה? מי זה עבר זה?
ועתיד, לא יהיו לו בנים.
אמר בוס העולם, אני עפר ואפר, אין לי לא עבר ואין לי עתידי.
יש ענווה פסולה ויש ענווה בסדר.
אדם רואה את הבן שלו למשל, או החבר שלו,
לא מתנהג יפה.
יממה, מי אני? מה אני שאני אעיר לו?
זו ענווה פסולה.
ויש,
סליחה רגע, וזו ענווה פסולה, אז אתה צריך להעיר על זה.
ויש ענווה אחרת,
"בן עליו השלום גורו זין מצטטו ברעד בן אשחי",
אומר שפעם היה איזה רב יהודי שמע שיש איזה כומר שמפורסמים עליו שהוא ענב גדול.
הוא הולך ברחוב, רואה עני, ניתן לו צדקה,
רואה שגי נהור, מעלו לרצות הכביש,
רואה נמלה לא דורך עליה, ענב גדול.
אז הלך אותו הרב, הוא אמר, איך זה יכול להיות גוי כזה?
טוב, הלך אצלו, מהבוקר עד הערב מלווה אותו,
והכומר יודע שהוא בא ללוות אותו,
והוא רואה באמת שהוא התנהג בענווה.
רואה ערום כסיתו, רואה קטן מלווה אותו,
חסר בכביש, רואה ילד שנפל לו על עתיק, מרים לו אותו, עוזר לכולם.
אחרי זה אומר לו הכומר לרב,
נו, איך אני ענב?
אמר לו, נגמר הכול.
נמהר.
זה הכול.
אומר הגאון, בגמרא אומרת, משמת
בת לענבה,
אמר הרב יוסף, לה תתנה ענבה די כענא.
אומר הגאון,
ענא,
יש רב אחד שמו ענא.
אם לא תתנה ענבה,
לא תתנה, למה יש רב אחד שמו ענא? זה לא בת לענבה.
אבל שמעתי מעליו של רב אשר ומשלום בן איש חי,
אומר פירוש אחר.
כולם היו אומרים, הרב יוסף, הוא ענב, הוא ענב,
עניו,
עניו,
מה יעשה?
אמר להם, לא, תגידו, בת לה ענבה. מה, אני לא ענב או אתם אומרים בת לה ענבה?
אמרו, אתה אמר, עשו לך עניו?
אז אתה לא עניו.
כן, עשה את זה בעד שלא יעריכו אותו כענב.
מול סוף
בערבה מול סוף.
רבי יוחנן אמר לכלמידיו,
תחזרו בתשובה יום אחד עפרי מידתכם.
אמרו, מאיפה אתה יודע מתי ימות?
אז אמר, כל יום ביום יהיה חזור בתשובה.
אומר הרב, מול סוף, תמיד אדם יראה סוף,
את הסוף שלו.
כל פעם שאדם יראה את הסוף שלו,
זה אומרים, אם נפגע לך מנוול, זה משכהו לבן אדם בדרש.
עם ברזל, עם אבן וכו' וכו'. ואם לא, יזכור לו יום המיטה.
מה פעם שיזכור לו יום המיטה?
"הבשצו ימלא צערה, תראה, עד מעט יבוא המשיח וישחטו אותך,
לדברך"
כשהוא יהיה פירוש אחר.
אם אדם מרגיש גאווה-גאווה,
יראה פעם לוויה,
יש איזה מתלות עם כלבות כאלה, שברזלים, מחברים אותן,
לחשוב על עצמו, אני שוכב כאן
על הברזלים האלה,
ולוקחים אותו ואומרים: "וינועם, בסדר".
אומרים, נחשוב לו יום המתאה, ואז
יישבר ליבו ולא יעשה את הדברים האלה כולם.
זהו מול סוף,
בין פרן ובין תופל.
אומר בחוות הרבבות,
הצדיקים,
צהלתם בפניהם ודאגתם בקרבם.
ברוך השם, ברוך השם, שמחים.
עשיתי מצווה, עשיתי מצווה, אבל דאגה,
אולי המצווה לא עשית אותה בשלמותה,
אולי פגמתי בה, אולי לא ככה, אולי לא ככה, אולי לא ככה.
אז זהו מה שאומר, בן פרן ובן תופל.
אולי מיעטתי בעבודה, אולי אני יכול לעשות יותר,
לחשוב על עצמו תביא כך.
ולבן בחצרות,
ולבן
שיהיה לו לב טוב.
יש אנשים
מהר לכעוס ומהר להתפייס.
ויש "קשה לכעוז" כושה להתפייס,
ויש "קשה לכעוז" ואין לך להתפייס.
זהו לב טוב ולבן, שיהיה לאדם לב טוב שאומר להתפייס.
וחציירות,
ולבן וחציירות,
אז כתוב על יעקב אבינו,
שהיה "ויעקב איש תם ויושב אוהלים".
אוהל זה עראי, נכון?
עדייה יושב ולומד תורה אצל שם וצל עבר,
יושב אוהלים, גם לפה וגם לפה.
וחצרות,
ללשון הרבים,
היה יושב בשני בתי מדרשות,
כאן וכאן.
ואומרים חז"ל, אדם, ישמע דרשה מפה, ישמע דרשה מפה, מפה, אין דבר, ישמע בכל מקום דרשות.
אבל בהלכה יקבע לו רב אחד.
יכול לקבוע שני רבנים,
אחד להערכות שב"כ ואחד להערכות תפילין.
אחד מומחה בהלכות צפילין, אחד מומחה בהלכות שווה, זה בסדר.
אבל לא יכול לקבוע לא סתם דבר כזה.
ועשה לך רב רב, ישבוא אותו בצורה גדולה.
כשאומר עשה לך רב,
בכל דבר, לא, אם נוח לו, יקבל את הדברים שלו, לא נוח לו, לא יקבל.
זה לא נקרא ועשה לך,
זה לא נקרא את הדבר הזה כולו.
ודי זהב,
אז אומר הרב,
שלא יהיה להוט אחר הדברים הנדמים להון בעולם הזה.
וצריך אדם להסתפק במה שיש לו.
והוא אומרו בדי זהב, ויש לפרש, אומר הרב,
בדי זהב פירושו די זהב, יש לי ברוך השם הרבה זהב.
ובכנת איזהו עשיר השמח בחלקו.
אדם ששמח בחלקו זה דבר חשוב מאוד.
והלשון שלו, ובזה ייתן לבבו לעבודה העליונה ועבודת השם אלוקים חיים.
אם עדיין ירגיש שיש לי ברוך השם טוב לי וזהו,
מה שנתן לי השם זה טוב, ומה שלא נתן לי גם כן זה טוב,
אז זה עדיין ירגיש שזו עבודת השם האמיתית והתמימה שיכולה להיות.
זהו מה שהרב רמז בפסוק אחד,
תשעה מידות טובות על כל מילה ומילה,
את המידות האלה כולן.
היום זה עדיין מוצא ראש חודש.
אם אדם הכין אוכל בשר היום ונשאר לו הערב,
אז יש מחלוקת אם יכול לאכול הערב בשר,
אחרי השיעור אנחנו מדברים,
או מחר כבר,
אז אם יכול לאכול בשר או לא יכול לאכול בשר. יש מי שאומר כן יכול לאכול בשר.
יש מי שאומר לא, נגמר הזמן, לא.
אומר הראש,
יש בגמרא שאלה,
במה שלחמו נגד כיבוש ארץ ישראל,
אז התיר להם לאכול גם קוטודיה חזירה.
אז הגמרא שואלת,
מה הדין אם נשאר לו לאותו חייל קוטודיה חזירה אחרי מלחמה,
יאכל או לא יאכל?
אמר ראש, מה יש לי השאלה הזאת? מה שהיה, היה. מה אתה, איזה שאלה אתה שואל?
ונפקא מינה למקרה הזה.
היום ראש חודש, היה מותר לאכול בשר.
נשאר לו בשר לערב,
יכול לאכול או לא יכול לאכול בשר?
אז הוא אומר,
קוראים לזה רבנן,
יכול לאכול בשר, למה? שלא יתקלקל.
אז זה נראה בדורם.
בדורנו, כשיש הקפאה,
אין בעיה שלא יתקלקל.
אז קח את הבשר וישים אותו.
אבל אם נדבר אל הצמחונים וישמעו אותנו,
הצמפונים יגידו מה אתה מדבר בדברים האלה כולם.
היה לי פעם מקרה,
אני רציתי מלחכם,
דיברנו על ג'ירטין.
אמרתי לו, אנחנו, לדעתנו, ג'ירטין נעשה עד היום,
היה נעשה מעצמות של בהמות, מאורות של בהמות,
בעיקר היו הולכים להודו, שם, עובדי בהמות,
משאירים את הבהמה שתיפול על הרצפה ולא נגעים בה.
היו לוקחים עצומות ומזה עושים את הג'לטיני.
פתאום קם והלך לנוחיות שלי בבית, התחיל להתקיע.
זה לא ככה, אבל אני אכלתי בבוקר אוכל עם ג'לטיני.
אמרתי, השרים ישראל, מרגיש כל כך דבר לא טוב, אז הלך להכה.
אבל בכל אופן,
אדם צריך לדעת,
היו פעם יושבים כמה רבנים ודיברו ביניהם,
אמרו בואו ניכנס לאיזו מסעדה לאכול.
אז היתה שם איזו אישה אחת,
אז ישבו, התחילו לדבר.
האישה הייתה בעלת האוכל.
אמרו, אישה זו כשרה או לא כשרה,
טובה או לא טובה, אפשר לסמוך עליה, אפשר לסמוך עליה.
התחילו לחקור עליה חקירות.
אז באה ואמרה להם,
אתם דואגים מה שאתם מכניסים לפה שלכם,
תדאגו מה שאתם מוציאים מהפה שלכם.
אתם חוססים, מדברים עלי ראשון הרע.
כבר ידוע מה שאמר אבן עזרא.
אדם, לפני שהוא אומר מילה,
לפני שהוא מדבר,
הוא שולט על זה.
אמרת את המילה,
גמרנו.
במופת היום, כשיש הקלטה,
הוא הולך להגיד: לא הבינו אותי, לא התכוונתי, לא אמרתי, כן אמרתי, מחליטים אותו,
אז לא יכול לומר את הדברים האלה לכולם.
ולכן כתוב מילה בסלע,
משתוקה בטרם.
הם אומרים לך, תדבר, תנו לך סלע.
אם תשתוק,
עדיף לך תשתוק ותקבל פי שניים.
למה אדם צריך מאוד להיזהה בדבר הזה?
היה פעם רב אחד
שהיה חולה,
והרופאים אומרים,
עוד מעט הולך למות, עוד מעט הולך למות,
עוד מעט הולך למות,
והמעט שלו נשאר איזה שבוע, שבועיים.
אז בא רב אחד ואמר,
כנראה שהתקצבו לו כמה מילים לדבר,
כבר המילים זה שדוברים בטילים.
הוא למד הרבה תורה, אז כנגד זה, אז האריכו לו.
אז האריכו לו, אז הוא עכשיו בלי הכרה, אבל המילים,
נשארה לו הזכות לדבר במילים האלה כולן.
דעת בן איש חי,
מי"ז בתמוז והלאה לא עושים נישואין.
ויש חכמים, אני לא רוצה להגיד להרע או לציב לידעו,
אני אומר, חכמים הם מה,
מתירים.
אמרתי להם, אתם מתירים, לפחות תגידו שיעשו מחיסה בין גברים לנשים,
ולא ירקדו גברים לנשים ביחד, או שערים ירקדו שם.
זה, בין המצרים, לרקוד
חורבן את המקדש,
עוד לחריב אותו בריקוד כזה?
איך אמר הרב, שזה יחמד עליו השלום,
מקום שיש ריקוד בני ובנות וחתונה,
אסור לברך על שמחה במעונו.
את הברכה הזאת רציתי לומר
בדימון.
איך, באיזה שמחה זאת לעשות את הדברים האלה?
צריך מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה.
מהדין אירוסין שדוחים מותר לעשות אפילו ביום תשעה באב.
אבל אומר רבי ישראלי, אנחנו לא נהגנו.
הם מאוד נהגו, פחדו, איך יגידו בימים אלה, כן נעשה, לא נעשה.
אבל אם אדם, יש לו בעיה של שידוכים, מדברים איתו,
לא עם ראש וחורה טובה ויראת שמיים, לא ידחה אותה.
זאת אומרת, כן, אני פגוש אותה, אדבר איתה, אין דבר, מותר להיפגש,
וידחה את זה עד אחרי תשעה באב,
ויעשה את השידוכים שלו אחרי תשעה באב.
ביום י"ז בתמוז,
ביום עשרה בטבת,
אדם שומע רדיו.
ברדיו,
או בטלפון מדבר אדם, הוא רוצה להזמין שיחת טלפון,
בינינו המתנה, תמתין רגע.
בינתיים מכניסים לו תזמורת, אנחנו מכניסים לו את זה,
מפגעים אותו.
אז אם הוא יסגור,
מה הוא ירוויח? יסגור, אחר כך יפסוך עוד הפעם, יסגור לו.
אז הוא ישמע, יאמר, אני לא מתכוון ליהנות מהתזמורת הזאת שמנגנים לי,
או ברדתי לפעמים בין חדשות לחדשות,
באמצע המנגינים איזה מנגינה, אבל לא התכוון ליהנות וגמרנו.
וזה כתוב שאם אדם הולך בדרך,
אז אם הוא לא מתכוון ליהנות,
ואין דרכה אחרונה, אז זה בסדר גמור.
שבת,
מוצאי שבת,
ערב שבת אחר הצהריים,
מותר להשאיר בפה,
לחוות שבת קודש.
לא יגיד אסור, אסור, אסור,
אין את הדבר הזה כולו.
בימים האלה
זה ימים בין המצרים,
כל אויביה השיגוה.
זה ימים שמועדים לסכנה.
אדם שרוצה לעבור
במעבר חצייה,
הסתכל פעמיים מימין ושמאל.
אדם שרוצה ביום שבת לעבור במעבר חצייה,
צריך ארבע פעמים להסתכל.
למה?
אותו אדם לא חס על עצמו והוא מחלל שבת.
אז אני אסמוך עליו שהוא יעצור במעבר חצייה?
ועוד,
אם אני עובר ועוצר,
אז אני גורם לו שיעצור בגללי.
אחכה עד שיעברו, יעברו.
יום אחד הייתי הולך
לדרוש באיזה מקום,
ואני הייתי צריך לעבור את הכביש,
לחסות את הכביש.
אז אמרתי, מה אני אעשה? מה אני אעשה?
אז אני עומד, איך אני אעשה, מעבר חצייה, לא מעבר חצייה.
פתאום עובר רכב, נעצר.
אדוני הרב, בבקשה לעבור.
הוא עצר את זה בשבילי.
אמרתי לו, לא, אני צריך, ככה עשיתי לו,
עד שלא אהנה מהעצרה שלו. אבל אשר הם ישראל, אני אומר.
אשר הם,
אדוני הרב,
תעבור את המקום הזה כולו.
בקטנה,
לוקחים ילדים בקייטנות,
הצריכה המדריכה או המדריך להשגיח מאוד מאוד.
נכון שאי אפשר בקייטנה לא להשגיח בפה,
נכון שבקייטנה אי אפשר לא לשחק במים בבריכות האלה.
אז טוב, אין לכם את כל הבריכות להשגיח בפה אבל אם בדרך כלל משגיחה אחת,
מדריכה אחת משגיחה,
ובין המצרים שם השגיחות.
יותר השגיחה ויותר פקיחת עין על הדבר הזה כולו.
דעתי על סלחן ארוך, לא מברכים שחיינו מבין המצרים.
יש שאומרים, זה כוונה ביום חול,
אבל ביום שבת אפשר לברך שחיינו.
הפשט הוא בשעת סלחן ארוך, לא מברכים שחיינו גם ביום שבת.
גם בשבת לא מברכים שחיינו, לא על פרי ולא על בגד חדש.
יש,
אני תמיד רגיל לספר, יש פרי, קוראים לו גויאבה.
אחד,
פתח אותו,
בירך, ברוך אתה ה' הנותן ריח טוב בפירות.
השני אמר, תבח דני, איזה ריח רע, איזה ריח רע, איזה ריח לטוב בדבר הזה כולו,
לפי האדם.
אישה הריחה פרי עם ריח טוב,
אישה בהיריון.
מותר לה לאכול את הפרי הזה,
ואומר, הזדחמת, תברכי שהחיינו.
עד כדי כך לעשות את הדבר הזה.
יש עדות, בעיקר עדות יוצאי צפון אפריקה ועיראק,
הם בתוך שבעת ימי אבלות שלהם
מקפידים להביא פרי שיברך עליו שהחיינו.
ממש מקפידים על הדבר הזה.
ועוד דבר,
הם מקפידים לשים בבית
עציץ
עם בשמים.
כלומר, עצם סמים או עצמם בסמים.
אומר הרב בעל בן ישחק, בתוך חדר של האבלות לא עושים את זה,
אלא שמים את זה בחוץ.
בחוץ יברכו, לא בתוך החדר הזה.
דרך אגב, לא הרחב,
אם אדם יושב באבלות, יש מי שכותב במוצאי שבת לברך בורא עצה וסמים.
אבל אומר הרב חילה, לא, זה חלק מהמצווה,
אז כן, נברך כבורא עצה וסמים.
המנהג של הספרדים בברית מילה מביאים בשמים ומברכים בורא עצי בשמים.
אחר כך גנדים לא מביאים באמצע בברית מילה בורא ומנה בשמים.
למה בברית מילה מברכים הספרדים?
בזמן שאברהם אבינו מן את כל העבדים שלו,
אז שם עורלה, עורלה, עורלה, עורלה, אמר בסוף אני הולך לקבור את זה.
עד שמלת כולם, היה לו הרבה עבדים,
בא שמץ עליהם והסריחו.
אדם רבינו, הסריחו, אמר,
אני אכסה את זה.
כשבא לחסות רעה, עדיין יש לי איך לחסוך בזה.
לכן אנחנו בברית מילה מביאים את העצה וסמים.
אני פעם אחת,
בדרך כלל כל הבנים של הרב השלום, הגאון הרב יוסף קפח,
אבירים שלו, אני הייתי מקדש את העורך להם חופה וקידושין.
ואם נוהגים,
אחרי הברכה כבר בפני הגפן,
מביאים מי וירדים ומברכים על עצי בשמים.
אמרתי לו, אני לא בורך.
אני אברך על גפן,
ולפני שאני אברך על הקידושין,
אתה, הרב קפח, תברך על עצי בשמים.
והם מברכים על מי וירדים עצי בשמים,
כי הם יודעים שזה וירדים אמיתיים.
אבל היום אדם שקונה מי ורדים זה הכל חימי,
אז הברכה היא גורמת מיני בסמים, לא ורעה.
עוד דבר,
פעם היו נוהגים לקחת מי ורדים,
לשים בתוך תה, בתוך קפה, לשתות.
זה, אם זה מי ורדים אמיתי,
אבל אם זה מזויף, זה מסוכן,
אז צריך אדם להיזהר בדבר הזה.
דעת הארי הקדוש
או דעת הרמם
מיוזמת בתמוז והלא מסתפרים ולא מתגלחים.
דעת לשולחן ארוך
רק בשבוע שחל בו תשעה באב לא מספר ולא להתגלח.
ואם יחול תשעה, איפה לא יחול, חלאס, נהיה כחול ביום ראשון, יש לזה כבר דינים אחרים בדבר הזה כולו.
כתוב שאדם צריך להיזהר שלא תהיה קנאה.
יש ישיבות היום, ברוך השם,
היום, איכשר דרה,
פעם היו הישיבות הספרדיות לא מכניסים בחורים אשכנזים לישיבה,
ופעם היה הפוך,
ישיבות הסקנדיות לא מכניסים בחורים ספרדים לישיבה.
היום, ברוך השם, מכניסים פה ופה, בכל.
אז,
בחור ישיבה ספרדית שיומד אצל אשכנזים,
לא ללכת להתגלח מיוזמת לימוד עד בארץ חודש, יאמר למי אנחנו נוהגים,
כנהג כמו מנהג המקום,
לא תעשה את המנהג האחר.
הייתי פעם, אני בחוץ לארץ,
היה שם רב בשם הרב הירשבונג.
היה גאון.
כשהיו מספרים על מישהו, רב,
תגיד לו,
תלעט לו מחץ,
אחרי שבעה דפים הוא אמר לך מה קצוב, זה הוא.
זה הוא.
אז באתי אצלו, והוא היה אחראי
על תלמודי תורות או על בתי ספר של בנות,
של בנים.
אז באתי, אמר לי,
אני רוצה שתדבר,
אבל אל תעשה לי כמו שעשה רב אחד.
אמר לי, מה עשה לך?
אמר להם, אל תסמכו על הרב הירשבונג, הוא אשכנזי, אל תסמכו עליו.
אמר לי, מה, ככה עושים לי?
אמרתי לו, טוב, בסדר, תן לי עלית לדבר.
אמרתי, רבותיי,
כל עוד שאתם נמצאים כאן בבית הספר הזה,
בין הבנים, בין הבנות, מה שפוסק הרב הלשמוק זה תעשו.
בבית שלכם, מה שפוסק האבא.
הוא, היה לו שמחה גדולה בדבר הזה.
בדרך אגב,
שם היו מדברים בצרפתית.
הייתי זכר בטוב הרב דוד שוש, הוא מבין צרפתית.
אז הוא שמע שהמדברים,
הגבאים,
אמרו, מה נעשה,
בא לנו רב מהארץ, אנחנו צריכים לכבד אותו.
אז הוא שמע ואמר לי,
לא תראה, עזוב, לא, לא, צריכים להגיד, עזוב, לא תגיד, עזב אותו.
אנחנו רוצים להיכנס לתוך המתכנסת, בפנים הציבור מעטים.
אנחנו עומדים בשער, אני אומר לו, בכבוד, אתה מרא דעת רב, ואז ייכנס.
אז הוא אומר לי, כבודו רב, אתה ייכנס.
אז הוא אומר לי ככה, בא אחד גבאי, אמר, תעשו שניכם ביחד.
אמר, אתה יודע, אל תתערב.
אז הוא אומר לי, הרב הירשמונג,
טוב, בוא ניכנס ביחד. הוא אומר, לא.
טוב, בגמרא יש רב ושמואל,
היה להם מחלוקת מי ייכנס ראשון,
למה לא נחלצו שניהם ביחד?
משמע שלהיכנס ביחד זה לא נגמר העניין.
אנחנו עומדים בפתח מתווכחים בהלכה,
שנינו,
והגבאים מתעצבנים.
אני אומר לי, רב שלוש, טוב, טוב, אתה עושה מזה, לא עזוב, עד כאן.
נכנסנו.
טוב, הוא דיבר,
אני דיברתי,
אחרי זה אני מדבר, הוא בא ושם מקשה וקושייה, באמצע הדיבור שלי,
ואני עונה לו.
הנה הוא מקשב ואני עונה לו, הנה הוא מקשב ואני עונה לו.
עוד מעט נגמר הזמן, והגבהים אמרו לו נגמר. הוא אומר, לא, לא, וזה תענוג,
זה תענוג לשמוע את הדבר הזה.
טוב, אחרי שגמרנו,
הוא אומר לי, תבוא, תגיד שיעור בישיבה שלי.
אז הוא אמר לי, הרב סבח,
תלך, זה כבוד גדול בישיבה שלו להגיד שיעור,
אבל תדע לך, באמצע הוא יחקשו עליך קושיות.
אמרתי, בסדר.
אז שאל אותי הרב, ישבו, באיזה סוגיה אתה רוצה לדבר? אמרתי לו, באיזה עניין אתם עסוקים?
באיזה גמרא אתם נמצאים?
בחוכמה שאני אגיד דברים שאני רוצה ל...
במה שאתם עסוקים אני...
אז אמרתי, במה שהם עסוקים אני דיברתי, בעצם תהיה לי קושייה.
אז אמרתי לו,
זו קושייה גדולה, הוא רוצה תירוץ?
הוא אמר, כן, בוודאי אני רוצה.
אמרתי לו,
אבל אם אני אעכב עוד שתי שורות, אני אגיד לך את התירוץ.
רש"י כבר הגשה את זה.
מה אתה אומר, רש"י מכחה את זה? כן.
אז אני אמרתי לו, אחרי שתי שורות, מילה אחת ברש"י מיותרת.
מיותרת, ככה, הוא אמר, הוא, זה בסדר גמור.
אבל אני אומר עוד הכיף, הייתי בישיבה באוניברסיטה באמריקה.
יש שם ישיבה, באמת לומדים.
יש שם אלף
בחורי ישיבה, אבל לומדים, לומדים רציני.
אז אני מדבר,
אז אומר לי רב אחד:
אני,
מכבוד ארץ ישראל, אני לא רוצה להקשות עליך קושיות.
שתקתי. המשכתי הלאה.
עוד דבר אמר לי:
שמכבוד ארץ ישראל אני לא מקשה עליך קושיות.
אמרתי לו: ראה,
אתה רוצה להקשות קושיה כזאת,
ואתה רוצה לעשות עוד קושיה כזאת,
אבל חכה עוד דקה אחת, אני אתרת לך אותה.
אני, לתוך הדברים שלי אתרת לך אותה.
אומר לך: אתה יודע מה שאני רוצה להקשות.
הוא אמר: גם אני, כשלמדתי את הקושיות האלה, ואני מטרס אותם.
אז הוא אמר לי,
ככה, תורת ארץ ישראל זו תורה מיוחדת.
זה היה חשוב, הדבר הזה.
היה מנהג בעיר העתיקה בירושלים שהסיידים והצבעים לא עובדים מארץ חודש או הלאה,
בפרט בשבוע אש אחד לא,
אבל בבתי כנסיות של העיר העתיקה הם היו עובדים.
הם היו צובעים, שדים, בבתי כנסיות.
ואז בבצקי נסיעות של ארץ, זה כמו מה עכשיו.
פה שני סולמות יהיו.
שם היו גאויים,
היו עושים ציבה, ועל הציבה היו עושים סולם.
אז אלה היו עובדים
במשך חודש או שבוע שחלבו לסייד ולצבוע בבצקי נסיעות, וזה מותר.
אדם רוצה לקנות גופייה.
על גופייה אין שחיינו.
בגד פרמיה אני מדבר. אין שחיינו.
בשבוע שחל בוא תשעה באב, לא קונים.
כלום!
אל שחייאנה, אין כלום.
לא קונים.
אבל אם אדם, למשל, יש לו בבית ארבע גופקות, אני אומר, למשל,
ואם הוא הזיע והלך ברחוב והזיע הרבה, וארבע גופקות החליף אותם וכולם מלאים זיעה,
אז במקום שיכבס,
עדיף שיקנה וילבש, ועל זה אין שחייאנו.
זה מותר.
נעליים של תשעה באב.
אנחנו אומרים לאדם,
שעה לפני מוצאי תשעה באב,
תלך תקנה נעלי תשעה באב ותחדש אותם.
לא כמו שאנשים אומרים, אה,
תשעה באב בצהריים, מותר לבוס נעליים. זה לא נכון.
ההבדל בין לצהריים ולפני הצהריים ואחר צהריים זה כיסאות.
עד הצהריים על הרטפה, מהצהריים על כיסא,
אבל נעלי גומי, אדם ישן נעלי גומי.
ויש היום
נעלי גומי שהסורייה עבה.
איך שאני אתאר, כמו שאומר הרמב״ם,
אם ידרוך אדם על אבן, לא ירגיש בזה.
אדם, אם זה גומי,
אם הוא צורך על אבן ולא מרגיש, זה לא שווה.
צריך ללבוס נעלי גומי,
שאם ידרוך על אבן, ירגיש את הכאב.
אחרת זה לא שווה לדבר הזה.
אבל אדם שהולך בין גויים,
או להבדיל, להבדיל, להבדיל, להבדיל, יותר, ולא רק חיילים.
חיילים שמתים על המשמר שלהם,
אסור להם לבוס לנעלי גומי.
הם צריכים לבוס לנעלי עור,
שאם יצטרכו לרוץ על עשבים, על קוצים, על המקומות האלה,
להתחיל את עצמם מותר להם לבוס לנעלי עור.
ואף עבישו עושים לנעלי עור,
בבוקר נהיה ברוך הוא שעשה נקודות צרקי.
שכלומר בכוונה על הנעליים.
אישה חולה,
אישה יולדת,
אדם חולה,
אדם זקן,
שצריך לאכול בשר,
אם יכול לאכול בשר עוף,
תבוא עליו ברכה.
אם לא יכול לאכול בשר עוף, מותר לו לאכול בשר,
וזה בשבילו, זה כעין רפואה שאוכל את הבשר כדין רפואה.
בר מצווה, בדיון הבן,
ברית מילה.
כתוב שמותר לעשות סעודה
עם בשר.
אמר הבן אשחי, לא לעשות עם בשר.
יש לאסור מרפלת. יש חלק מעם ישראל שדווקא בימים אלה עושים סיומים ואוכלים בשר.
עוד פעם שאלו אחד מהרבנים שלהם,
איך אתם עושים ככה?
אה,
הרי בטלו קורבנות ולא אוכלים בשר.
אמר,
כשיראו המקטרגים בשמיים,
הקדוש ברוך הוא,
מה זה גוזר לנו אחריו את המקדש?
הנה, אחריו את זה, אנחנו לא אוכלים בשר, מה שווה?
שיבנינו את המקדש ואז נאכל בשר קורבנות.
כלומר, הוא רצה ללמד על עצמו סניגוריה. ואני חוזר,
אם הבשר הזה,
בריאות בשבילו,
אז מוכן לאכול בשר, אבל לא בערב שעה באב.
הגמרא אומרת שפעם רב אחד אמר איזה הלכה,
בבוקר אמר, רגע, רגע, טעיתי, אתמול בערב לא הכנתי בשר.
אז יש אנשים שרגלים את הדבר הזה, יש אנשים,
ריח הבשר לא רוצים, עוף לא אוהבים, אוהבים רק לאכול דברים צמחוניים.
היום זה כבר רגיל יותר,
היום יש כתיסות ויש נקניקיות שהן מצמחי,
אבל זו דמות הנקניקיות.
פעם אמרנו: אסור לנקניקיות, מרית עין.
היום כולם כבר עושים את הדבר הזה, אין בעיה.
כמו לפני כמה שנים,
בשבועות האחרונים אנחנו מבחינים הלכות שביעית.
כתוב, הראו לי, שאני כתבתי,
שאסור לעשות מיץ מגזר,
זה שינוי בפרוץ שביעית,
ואסור לעשות מיץ מטפוחי עץ של שמיטה,
זה שינוי בפרוץ שביעית.
היום תיקנתי את זה, היום מותר,
היום עושים מיץ מגזר,
היום עושים מיץ מטפוחים, כבר,
לא שההלכה נשתנתה חס וחלילה,
אנשים השתנו.
עוד דבר,
היה כתוב שהיו לוקחים גזר ומרסקים אותו,
ושמים עליו סוכר ולימון.
אמרתי, בזמנו כתבתי איזה שינוי בדרך הרגילות.
היום, במסעדות זה כבר רגיל הדבר הזה. כלומר, במה שמתרגלים זה כבר שונה.
לא שהערכה משנה, אלא שאנשים משתנים בצורת האחרה.
בשבוע שחל בו תשעבעה, ואנחנו הרי,
שאין לנו שיעור עד תשעבי אב, לכן אנחנו אומרים עכשיו, אנחנו כבר אמרנו, קדמנו,
שאנחנו אומרים את זה רק לא למעשה.
בשבוע שחרנו עד תשעבי אב.
גופייה,
גרביים,
אדם צריך בערב שבת חזון להחליף כמה גופיות,
להחליף כמה גרביים,
בפרט האנשים שמזיעים,
בפרט הכוהנים,
שיגידו, מה אנחנו כהנים, אנחנו אדרבא, אתם כהנים,
צריכים לחליף גרביים,
עוד להכין כמה גרביים,
לכבס הרבה גרביים,
ולכין הרבה גרביים, ואפשר להחליף כל יום גרביים וגופייה למי שצריך להחליף את הדבר הזה כולו.
לכבס בגדים.
לפי הספרדים בשבוע, שעה באב, לא מחפשים גם אם אתה לא רוצה לרבוש את זה עכשיו בשביל אחרי ששעה באב.
גם כן לא.
אבל אם בא חייל,
קיבל חופשה,
מוצא את שעה והמוצר נכנסה לבסיס שלו.
אז במקרה כזה מותר לכבש לו,
אבל אמר אדם,
תמר האימא, אני כבר מכבש, מפעילה מוחלט כביסה,
אכניס עוד כביסה של הארכים, לא, לא,
התירו רק לזה,
ולא תעלה טרמפ על הכביסה הזאת, אלא מה שמותר, מותר, ומה שלא, לא.
אז לכן צריכים להכין גרביים,
הורצות,
גופיות,
בגדים פנימיים, ללבוש את זה מקודם.
במקום אחד כתוב: ללבוש את זה שעה קלה.
במקום אחד כתוב: ללבוש את זה שעה.
בתשובת ברב פועלים ילבוש שעתיים.
עמדתי, ושם בחוץ-לארץ מזיעים הרבה,
למה צריך שעתיים?
אלא מה, בחוץ-לארץ
לא היה להם קירור, לא היה להם מזוג אוויר,
אבל לכל אחד ואחד בבית שלו היו לו למטה באר,
היה רוצה לקחת אבטיח.
הוא לא צריך,
הוא היה שם את הבאר שלו ומוציא את זה,
קפוא, ככה.
ופעם אחת היה עיראקי אחד בא לארץ,
נתנו לו גלידה.
אמר, מה זה גלידה? אתם משוגעים מהגלידה?
הוא אמר להוותה, תקביאו, טוב תאכלו אותו, זה יותר טעים מאשר גלידה.
היה רגיל, הוא יכול רק את הדבר הזה.
אדם שרוצה לטבול במקווה בשבוע, שעה ועוד שעה באב, מותר לו לטבול כל יום,
עם רגיל.
אדם, פתאום עכשיו נהיה צדיק או צריך ללכת למקווה.
אדוני, אתה לא תהיה צדיק לכבוד שעה באב,
אין דבר כזה כולו.
אישה,
יש כאן ילדים קטנים, אבל אני מדבר ברמד, אישה,
מותר לה לעשות את כל מה שהיא גילה לעשות כל חודש וחודש בלי שום שינוי.
למה זה לצורך מצווה?
קרא עליי מועד,
הפשט הוא זמן,
אבל למדו חז"ל שאת שעבעם נקרא מועד.
אומר מגן אברהם,
שטוב ארץ ישעבעה בצהריים לאכול, לא בשר ולא יין,
לאכול שני תבשילים, לאכול דגים,
ואיכול.
הוא אומר, למה? זה זכר
לבית שני.
בבית שני היה יום טוב, היו אוכלים, אז גם כאן מותר.
אבל לא נוהגים בזה,
אלא נוהגים
כל סעודה אחרונה שאדם אוכל,
אז לא אוכל שני תרשילים.
ושני תרשילים זה תלוי באדם.
אדם, למשל,
יש עדות שאוכלים ביצים עם עגבניות ומשלים אותן ביחד.
זה מותר.
יש עדות שרוצים עורג ועדשים ומשלים אותן ביחד.
אז כל אחד קורא לו שמות שלהם,
אחד שלו קורא לו קצרי ואחד קורא לו מגדרה.
אז זה הרגלים, מותר.
אבל לא נעצות כמו אותו אדם,
אדם היה עשיר, נכבד,
כמו שנה כולה היה רחוק מאמא שלו.
אוכל כל מיני מאכלים, בושר, דגים.
ערב צעדה, ואב היה בא לאימא שלו.
מה יש לך לבוא עכשיו?
רציתי לאכול את המג'דרה שלך.
זה, כל השנה אתה לא אוכל מג'דרה?
אסור לך לאכול עכשיו. זה כבר נקרא שני תבשילים ואסור לך לאכול.
אבל דבר שרגילים לאכול,
היה כתוב בי ספר,
אחרי האוכל לוקחים ביצה עם אפר ואוכלים.
ביצה עם אפר,
ביצה עם אפר, אפר טוב, אבל ביצה היא מבושלת.
אחרי שאכלת תבשיל, מה אתה אוכל? עוד תבשיל, עוד ביצה,
אין דבר כזה.
אם האוכל שלך, ביצה עם אפר, זה אחרת.
אתה הבעיה על אם נותר לשתות כוס קפה אחרי סעודה מפסקת,
בסעודה מפסקת או אחרי.
אם שתיית קפה
חשובה סעודה,
וזה נקרא שתי סעודות, והקפה הרי מבושל,
ובכלל זה היום הטמפו וכו' מבושל, או לא.
אז רב חידק כתב שנהגו לשתות הבריאים מים עם סוכר ועם לימון,
שנהגו לשתות את הדבר הזה כולו.
כלומר, אם אתה יכול לא לשתות, אל תשתה,
ואם אתה לא, מותר לך לשתות.
אבל לשתות אותה היום,
אם אדם חושב שהוא צמא ואם ישתה כל ה...
להרגיש, לא ירגיש צמאון, אז מותר לו לשתות. זה לא נקרא תבשיל, וזה מותר לו בדבר הזה כולו.
לא, עליכם אבל,
הרב עליו השלום, הגאון הרב יצחק נסים עליו השלום,
כשנפטר לו אחיו,
הרב גדול היה,
היה שמו החכם אברהם,
אז כשהוא חזר לבית שלו,
אז חזר ברכב,
וכולם באו באוטובוס ללכת הרבה זמן.
אז עכשיו הוא רוצה לשתות כוס קפה,
עד שיבואו ויעשו לו הבראה.
אז היה לו ספק, ישתה, לא ישתה, התחילו להעיר לו.
נכנס לחדר, תוך שעה כתב תשובה,
מזכירת דיינה טוב,
שמותר לאבל לשתות כוס קפה לפני שיעשו לו הבראה.
כוס קפה עד זה לא גדרו, רק לחם גדרו.
אבל כוס יפה זה לא נקרא תרשין וזה נקרא מותר בדבר הדקודות.
בערב תשעה באב
משחרית
תפילה כרגיל.
במנחה
לא אומרים בידוי.
למה?
כמובן כן, ביום תשעה באב לא אומרים בידוי, דין קרא עליי מועדת.
הכלל בסעודה מפסקת,
סעודה שאתה מסיים בה את האוכל.
בערב כיפור, כתוב בהלכה, אדם לא אמר "גמרתי לאכול".
אחר כך רוצה לסתות ל... עדיין, השקיעה הזאת,
שור, לאכול, אסור לו, אמרת, "גמרתי לאכול" זה כבר נדר.
אומרים אותו דבר בתשעה באב,
"אדם גמר לאכול", נגיד "גמרתי לאכול" זה כבר נדר.
במתחילה בתשעה באב אין דין תוספת קדושה.
ביום כיפור אנחנו מוסיפים 40 דקות לפני כן.
היום קבור חמשתדים לומר כנראה לפני כן.
אבל תשעה באב, אדם יכול לאכול עד דקה אחת
לפני השקיעה.
אנחנו אומרים, לא רוצה להשאיר עד הרגע האחרון,
עד עשר דקות לפני השקיעה יהיה מותר לו לאכול בדבר הזה כולו.
יש חמישה דברים שאסורים ביום תשעה באב.
ביום פירושו של דבר,
מערב
תשעה באב עד מוצאי תשעה באב, והם אכילה,
שתייה,
שיחה, למרוח,
לא על פצע, על פצע מותר,
אלא למרוח,
לשוח את הידיים שלו,
נעליים וגם תשמיש.
חמישה דברים אלה אסורים כל היום כולו,
בלי שום כחולות
בדבר הזה כולו.
אם אדם חולה ואכל ביום תשעה באב אחר הצהריים,
ברור,
אכל לחם ומרגרינה, אכל לחם וחמאה,
לחם וכל שזה, לא משנה.
יש מי שאומר,
בתוך ברכת המזון תכניס דחן,
בנשחי אמר תכניס.
שירגיש שהדבר הזה כולו.
אי אפשר, רוצה להכין אוכל,
לרחוץ חסה,
לרחוץ פירות,
להכין.
מה, לא? תיזהר עד כאן? אסוף קשרי אצבעותיה?
לא, היא יכולה לרחוץ כרגיל.
ויתכלכו ידיה, תרחוץ עם סבון, מותר לה.
כי כל זה לא לשם תענוג, אלא לשם צורך הכנת האכילה.
ונהגו אנשים שלא מכינות אוכל את שעה באב רק
באחר הצהריים, ביום תשעה באב אחר הצהריים.
היה מנהג שארוס
שולח לארוסה שלו
ביום תשעה באב,
מגש עם אוכל,
היה מנהגים כאלה,
אבל גם זה ראש חורך אחר הצהריים,
ולמנוע ממני לשלוח, כבר היה לי נקרה פעם
שאחד מנע מלשלוח, וביטלו אירוסין בגלל זה,
עד כדי כך הדבר הזה.
ידוע באלמנות תל אביב,
אבל לחלוטין,
כשהתארס, המשפחה הייתה עשירה גדולה.
אז שאלו את הכלה, איזה מתנה הביא לך?
מה המתנה הביא לך?
מה, לא היה עני, לא היה לו כלום.
אז הוא כתב את הפירוש של מנות תל-לוי
ושלח לה.
אז היא פתחה חשבה זהב וכסף,
ואומרת, כלום.
אז אביה אמר, מה שלח לך?
ראה את זה, תרגז אוריהו והלך לארב אשוך עליו השלום,
הוא אמר, תראה מה שלח,
בעליך דודי.
הוא ממש הולך לך את זה, לקח את זה.
זה?
זה?
תמכור את זה?
ומה זה, איזה פירוש יפה, איזה משהו יקר מאוד.
אז ראה ככה, עזב את זה והלך.
אני תמיד ניסגר לספר על אבא שלום.
היה בכותל המערבי, פנחס.
היה אחד כמו פנחס.
היה שם מתפלל שחרית ארבע פעמים.
הוא אמר, עמי ארצות, אני מתפלל להם.
לא משנה.
אז ביום החבריודין שלנו היה איזה תיק משפט,
שרובע דני אמרו, כלום, לכו מפה.
אני כתבתי
פסק דין, אמרתי, לא מגיע לו,
אבל בשמיים יתנו לו שכר על זה.
יקבל שכר גדול בשמיים, בגן עדן.
אמרו לי, מה אתה כל כך פתיחה בגן עדן? אמרתי לך, נחמנות,
כואב לי.
אני כותב לו, לא.
ירד למטה, עשה שביתה
לפני הדקות על המערבי.
בא הרוגז, בא מפקד המשטרה, בא לכולם, לא עזר שום דבר.
ויש אליהם ילדים, לא עומד,
ואשתו התחילה לבכות, לא עזרה כלום.
בא פנחס,
פנחס היה לו שני פחים,
ושמוצאי שבת היה נותן כסף לאנשים שיסעו באוטובוס.
אז הוא בא עם שני פחים ככה, ואמר לו,
אתה מוכן למכור לי את הנייר הזה ותיקח את שני הפחים האלה?
זירה, פחים, מלא כסף, והוא אמר, כן, בסדר,
אבל ככה, לא, תלך.
אחר כך אמר לו, אתה מה תעשי בשני פחים אלה
בנייר הזה? אמר, מה אחמד לך?
טוב, נתן לו.
אמר, מה תעשי בזה? הוא אמר, תשמע, אני פנחס,
אני אבוא לעולם הבא.
יגידו לי, עשית עוון כזה, עוון כזה, אני אשתוק. עוון, עוון, עוון, עוון, עוון.
טוב, אגידו, לא מגיע לי איזה מגן עדן? כן, מגיע לך מגן עדן,
אבל בשביים קודם כל נותנים תבילה באש, והנה אחרי גן עדן.
אני אגיד להם, לא, אני שלי פתקה, מגיע לגן עדן, החכמות בחי,
אני צריך להיכנס.
כשאני אלך לגן עדן, אני פרחס אומר,
אני אכנס, מי יוציא אותי?
אני נשאר שם ככה דבוק, לכן הפתקה הזאת עוזרת לי.
אם יש לו אמונה, זה בסדר גמור, הדבר הזה כולו.
גם ילד שלא מתענה,
גם חולה שלא מתענה,
אסור לו לבוש נעליים של עור.
מה, מביאים חולה, הוא לא יכול לבוש נעלי גומי?
ילד שמבין בצום לא יכול לבוש נעלי גומי?
ואיזה צער יש לו בדבר הזה? עקב לא לבוש נעלי עור.
כשאומרים נעלי עור, זה לא משנה אם למטה עור או למעלה עור.
זה לא משנה.
אבל פעם היו להם ככפים ועץ,
אז היה רצועה מעור, אז זה מותר.
אני פעם אחת שאלה אותי אישה אחת
אם מותר לה ללבוש ביום שעה באב
את נעליים המעקימים.
אמרתי לה, מעור?
כן. אמרתי, אסור.
היא אומרת, לא, אתה לא יודע כלום, אומרת לי.
אתה לא יודע כמה אנחנו סובלות כשהולכים נעליים מעקימים גבוהים.
כולם נסהרים, לא ליפול, הלכו ברגל, לא ככה, זה צער בשבילנו.
אמרתי לו, הדרשות שלך תשאיר לי בצד, ושעבהב זה לא הולך לכם, הדבר הזה כולו.
זה היה פעם אחת,
לא גבוה, נמוך,
המחורה גבוהה.
אז אמרו לו, זו מתאימה לך, כן מתאימה לך, אתה יודע מה?
אז אני אמרתי לו,
היה אחד,
שבתאי במאה שערים,
סנדלר,
אמרתי לו, תלכת לו, שיעשה לך נעליים גבוהות
ותגיד לאשה, תלבש נעליים בלי עקבים,
והיא תהיה נמוכה ואותה תהיה גבוה.
אז זה בסדר גמור לעשות את הדבר הזה כולו.
כתוב על יעקב אבינו ואקח מאבני המקום וישם מראשותיו.
לא מזכיר שם.
כתבתי,
בזמנו קראתי רב ראשי לישראל,
בלוח שיוצא מטעם היכל שלמה,
שצריכים לשים אבן תחת הראש.
זכר מה שעשה יעקב אבינו.
אבל קטעתי עוד כמה הלכות, כמה דינים.
בא איזה רב חדש אחריי, אמר לא,
זה לא,
זה לא, זה לא, למחוק את זה.
טוב, אז
ישבתי, אמרתי,
אני צריך להביא מוסר.
קראתי להכריע על היכל שלמה.
אמרתי, תגידי, מי חיבר את כל הלוח הזה?
זה לא אני,
יש לי זכות יוצרים,
אני לא מרשה לך להתפיס את זה.
בשבילי הייתה זכות? אני לא מרשה לך.
אמר לי, עדרי הרב, אנחנו כבר בצפוס, בצפוס,
לא מרשה לך לשנות כלום.
אמר לי, אבל איך, אבל יש רב נשים, התנגד,
מתי הגישה עצה.
על הכול אני לא מסכים,
אבל במקום אחד אני אכניס אותו,
שיכתוב,
לא לשים אבנים תחת הראש,
זה אני מסכים שיכתוב.
מי שיראה את זה,
תגידו, מישהו יאמר כבר נכאה בארץ עם חבט,
לא חורבן עם הדבר הזה כולו.
היה עליו שלוח חמצצקה זקן,
כלומר בעל ברחוב חגה, היה לו שמש,
שמש צדקה.
כשנפטר אחיו,
הוא היה בגיל קרוב ל-80.
אז אמר לי:
תעלה אותי למעלה על איזה חדר,
אני לא יכול לשכב על הרצפה,
זקן,
אז אני אשכב על המיטה.
הוא אומר למה למעלה?
אני למטה כרגיל.
הוא אומר, אם אני למטה, כולם יגידו, זה לא מתאבל,
זה לא מתאבל.
אתה רוצה למעלה, שב אחד לא הראה אותי.
כלומר,
אנחנו מורידים את המסדרון על הרצפה וישרים על הרצפה.
אבל אם יש לו כאב גב, הוא חולה, הוא לא מרגיש טוב,
הוא צריך למיטה מיוחדת, אז הוא לא חייב לשבור את הגב שלו על הרצפה.
לא יכול לשאול על למיטה, אם זה לשם רפואה.
פקודי השם ישרים ושמחי לב
בליל תשעה באב, סליחה,
מיום, ערב תשעה באב ואחר הצהריים
עד מוצאי תשעה באב לא לומדים תורה,
חוץ מאחה,
דברים הרעים שבירמיה,
פרק אלה מגלחים במועד קטן,
או באוסיפון על החורבן,
זה מותר.
תהילים, לא. חוק ישראל, לא.
צריך להשלים את השם אחר כך.
זה היה כמו שאומרים, חרצה להם מותר, חרצה להם מותר, לא.
פעם אמר אחד, כתוב בפקודות שמשאבים משמחי לב.
אני לא שמח שאני לומד.
אז אמרתי, לא כתוב משמחים את האדם, משמחים את הלב.
הלב שלך שמח, אתה לא שמח.
וכן, אסור לך לעשות את הדבר הזה כולו.
אלא יש מחמירים שכבר מערב תשעה באב
בצהריים כבר לא לומדים תורה.
היו מספרים על הרב מבריס,
אמרו לו, אתה מחמיר גדול.
הוא אומר, מחמיר?
מחמיר?
הוא אומר, אם נחול תשעה באב ביום ראשון,
יש אומרים שאסור ללמוד תורה בשבת אחר הצהריים, אני מקל ואומר, מותר ללמוד תורה.
ואני מחמיר?
יש אומרים שבערב תשעה באב אסור ללמוד תורה.
אני אומר, מותר ללמוד תורה. זה מכין מחמיר?
יום אחד עניתי לנחם אצל רב גדול,
גם כן אני מזכיר שמו.
אני בא, לא רוצה לומד מסכת זבחים.
אני עושה ככה, אני אומר לו, במסכת זבחים יש,
זה רק הלכה אחת של אבלות עם כהן גדול.
אבא שלו מת, אם הוא יכול להקריב או לא יכול להקריב, מה אתה לומד מסכת זבחים?
אומר לי, שיענישו אותי בשמיים שאני לומד תורה באבלות.
אמרתי לו, גם על המילה שאתה אומר עכשיו יענישו אותך.
שתמיד יענישו אותי, אסור, אמרו חכמים, אסור, אסור, זה הכול.
שואל הרב סליחמד,
אז איך אנחנו בלכות בכות השחר וכות התורה?
מה, הלכות אבלות זה לא תורה?
הנזקין זה לא תורה?
אין מגלחין זה לא תורה?
ומקברים על הדברים האלה כולם,
והדבר הזה כולו.
אני רואה שהכמיסו את זה פה, כמותו את זה בעל פה.
טוב,
השנה,
יש הרבה חשבונות לחורבן. אנחנו נשארנו את המנהג של הרמב״ם,
השנה זה 1939 לחורבן בית קודשאל עם ספרתנו,
ואנחנו רגילים כאן בבית כנסת
שמכבים את כל האורות,
ואומרים את זה בבכי ובצער,
אז בשביל שאדם יזכור את זה,
אדם לוקח את התאריך הלועזי
ויוציא ממנו את החיים.
להוציא מהתאריך הלועזי 68 גם את תאריך החיים זה שנת החורבן.
או,
כמו שאמרו חכמי ספרד, עקב לפרט,
תוסיף עקב 167 לפרט,
רק כרמל תשס"ז, תוסיף על זה,
זהו השנים של החורבן,
החורבן ועד היום.
אנחנו אומרים את ה... יש ספרים ויש רבנים בדור שלנו,
מוצבים שנתיים, מוצבים שנה, מוצבים, מוצבים, מוצבים.
אנחנו רואים את החשבון של הרמב״ם וזה החשבון של השנים האלה כולן.
יש,
כשלוקחים את החשבון של הנוצרים,
הם טוענים שזה זמן החורבן,
מזה התחילו, אבל אנחנו לא הולכים בחשבונות האלה כולם.
מנהג ירושלים,
ביום ששעה באב בבוקר
באים ומתפללים, שחרית כרגיל,
עם טלית, עם תפילים, עם הכול.
רק
בזמן שמוצאים מסביב התורה מנהכל ואומרים קינות,
אנחנו אומרים לך, זן,
תזיז מעט את הפנים שלך,
תשים חולצה בתוך התפילים ותאמר את הקלון עליך. לי זה אומר אותם, הציבור לא.
אחרי התפילה,
בשביל, אומרים איכה, אומרים חינוך, זה כרגיל.
אחרי כל התפילה, בשביל שלא יהיה את הבעיה.
יש מקומות, לא אומרים אז אשר משה.
אומרים האזינו.
אנחנו אומרים האזינו אחר כך.
בתפילה אל תיגע. בתפילה, איך יהיה?
אז הנה, אנחנו אומרים אחרי התפילה.
יש עדות
שבבוקר לא מניחים תפילין,
"בערכה חייבו שעריך",
ורק במנחה.
ויש עדות, לא.
אנחנו פה, בכנסת שלנו,
אמרנו, רבותיי, מותר לכם.
מי שרוצה להניח בבוקר אצלי כמו שאנחנו מניחים, תניחו.
מי שרוצה במנחה להניח, מרשים לו, תניח.
אין כאן לזה גודדו, ואנחנו נוהג ככה.
ואחר כך, מה יש?
איזה סופר כמו עמונדה אמר?
יש עדות
שמניחים תפילין של יד ולא מניחים תפילין של ראש.
למה?
פאר תחת אפר או תפילין של ראש זה נקרא פאר.
זה לא מניחים.
זה עושים חצי, עושים פשרות, זה לא ככה.
לא עושים את הדברים האלה כולם.
יש עדות
שבבית מניחים תריסו תפילין
וקוראים קריאת שמע,
או באים לבית כנסת, ולא.
יש עדות
שיש להן מגילה של איכה.
מקרף.
אנחנו נוהגים בתוך הסידור, קוראים אותה.
ויש עדות שמברכים על מקרי המגילה.
פעם שמעתי מהרב זאבין
שרב אחד אמר: למה לא תברכו כשהגענו?
כמו שברכים על מגילת אסתר.
אמר להם ככה בסרט בדיחותו. למה?
אצל אחינו האשכנזים יש עדות
שבליל תשעה ואב, כשאין אור,
יש להן איזה מין חלק מעץ,
זורקים אחד על השני.
ואחר כך ביטלו את זה עכשיו, ברוך השם ביטלו את המנהג הזה,
זו הוללות, אין היתר בדבר הזה.
אז כאמור, התחלנו להתכנסת, תניח פעמים בבוקר, בצהריים, במלחם,
מותר לך, אלו תעודדו, כל אחד יעשה מה שניחה לו בדבר הזה כולו.
כהן שרוצה לעלות לרוחן,
לא צם, אל תעלה,
יוצא החוצה.
לא נעים לו,
לא נעים לו, לא נעים לו, מה נעשה לו?
אין לנו ברירה.
לא נעים לו, לא נעים לו, מה נעשה לו? אין לנו ברירה.
