ברכת שחיינו בקידוש של לילה צריך לברך בשתי הלילות ופועלנו בגדד.
נוהגים אנשים לברך שחיינו בהדלקת נרות בכל יום טוב שיש בו, ברכת שחיינו בקידוש.
בדרך כלל,
בכל יום טוב, ליל יום טוב, יש קידוש, ברכים שחיינו.
אז הנוהג היה שאישה שהיא מדלקה נרות,
אז גם כן היא מברכת שחיינו בדקת הנרות.
אבל אם האישה הזאת, אין לה בעל,
כמו שבעלה נסע והיא עושה קידוש בלילה,
אז היא כשתעשה את הדיק נרות, לא בורח שחיינו.
פעמיים לא בורחים שחיינו.
גם על הנרות וגם על הקידוש לא בורחים,
אלא תדיק נהרות, בלי שחיינו ורק בסוף.
יש שחורקים על הברית שלך, לא מסכימים שאשה תברך שחיינו.
הם אומרים אחר כך, בלילה, כשבא לבוא לקדש,
אז איך יקדש? היא תענה אמן, לא תענה אמן, אמן לה והפסק,
יכולה לענות אמן, יכולה להגיד את ה...
אלא מה, אם לא נהגה לברך שחיינו,
לא נעגה, לא נעגה, אבל כתחילה בא לי לשאול,
מה אתה רוצה לברך?
תברכי.
לא רק שבועות, אלא בכל חג וחג שמברכים "שהחיינו בלילה", מברך את הישרקה.
יש אומרים, למשל,
בליל שני של ראש שנה,
גם כן כתוב שמברכים "שהחיינו".
טוב להביא בגד חדש או פרה חדש, טוב,
אבל לכתחילה אין צורך בדבר הזה.
יש לפעמים,
במקומות,
שאומרים: ייקח פרה חדש,
ברך שחיינו,
יכוון לפתור.
למשל, אני אומר דוגמה קצת קיצונית.
מעיקר הדין,
אדם קונה בית חדש,
מחדש אותו ברך עליו שחיינו.
קונה אוטו חדש,
אוטו חדש, האם הוא עולה 300,
לא יודע כמה הוא עולה? לפי האוטו.
אז מעדיף צריך לברך שחיינו את זה, כלי חדש.
לקח איזה פרי שעולה, אתה יודע מה, עשרה שקלים,
פרי חדש,
לברך עליו פרי עץ ושחיינו, ומחווה לפתור את האוטו.
נכון, מחווה לפתור את האוטו, זה נכון.
ובזה הוא מברך,
כי למעשה אדם על דירה, קנה דירה, צריך לברך שחיינו.
השאלה מתי יברך שחיינו?
יברך שקונה,
יברך עם משכנתה, יש לו חייו של משכנתה,
מתי יברך שחיינו?
אנחנו אומרים, דירה, עושה את חינוך הבית,
תקנה פרי חדש, תברך שחיינו, ובגד חדש, תכוון לפתור את הכול.
או למשל,
אדם,
היה איזה מעשה של רב גדול וחשוב,
לא מזכיר שמות,
חיבר שו"ת,
אז עשה מסיבה.
אמרתי לו,
אז תביא איזה פרי חדש, תביא איזה בגד חדש, ורק שהחיינו.
עושים מסיבה, שחיין, שמח, כתבת בספר החדש.
אמר, טוב, שלח מישהו
להביא את הפרי, בני בני ורב אחר.
אמר, מה הם מעכבים?
אז אמרו לו שאני אומר לך, חברה, שחיינו על ספר. אמר, אם ככה,
אני כל חודש-חודשיים מוציא ספר,
זה חברה שחיינו על כל ספר וספר.
לא העניתי לו כלום.
אז אמר לי, אבל איך?
הגע, אני בבדיחה.
אמרתי לו, הספר של כבודו כולו לקוטים, לא חידושים.
מי שכתב את הראשון, כתב את הספר שלו,
שמה הוא יברך שחיינו, אבל הספר של זה הוא,
זה החדשים שלו, זה אחרת בבקעת שחיינו.
אבל למעשה על בקד חדש, על פרי חדש,
כל דבר חדש מברכים שחיינו.
אדם למשל קונה טלית קטן חדש.
כתוב שטלית קטן לא מברכים שחיינו,
אבל אם קונה טלית קטן, גדול,
קוראים לו טלית חתן.
אבל עם שיעור גדול, הוא שמח בו, למה לא?
מישהו שחיין גם על הדבר הזה כולו.
אדם, למשל, קורא מגבעת חדשה,
שמח בה,
אין דרך שחיין,
כשמרחוק מזה צריך להיות חותר אצלנו בתפארה, למדעמה שיבוא אצלנו בבוקר לפני התפילה לעשות את הדבר הזה.
בקיצור,
אדם לא ייהנה מהעולם הזה ללא ברכה.
צריך כל דבר ודבר לדעת מה אני צריך לעשות כדי לקיים את המצווה הזאת.
אז לחזור,
האישה היא חברה שחיינו בדקת נרות,
וגם בלילה כשבעלה מברך שחיינו היא יכולה להגיד אמן.
אבל אם היא מחדשת,
אז היא מחדשת דבר אחר.
היה פעם מקרה שהיינו בשידור,
הייתה איזו אישה אמרה בליל פסח איך היא תעשה את הסדר ככה וככה
אז אמרתי לה מה לא יזמינו אותך אף אחד?
היא אומרת לא
אמרתי היה באמצע השידור אני מקווה שעם גמר השידור הרבה אנשים יטלפנו אלייך להזמין אותך
רק תצטערי, כשרווק לא יזמין אותך,
לא פחות ולא יותר, הטלפון הראשון היה רווק.
אז אמרו, אצלי לילה, אמרו לי, תראה, ככה יצא לי, היה לי טלפון רווק.
אמרתי לה, אם יש עוד אנשים אחרים
בסדר, תלכי.
הלכה, הרווק הזה, בהרווקה, את רואה את הנישואים.
אחר כך הוא אומר.
אהלן, ג. קידוש בלילה הראשונה צריך להיות אחר צאת הכוכבים.
וכתיב שבע השבתות, ימימות תהיינה, אבל בליל יום טוב שני לבני חוץ לארץ אין לו צריך לילה ודאי, אלא יכול לקדש בעוד יום, ואדרבה, עדיף תכלל לקדש בעוד יום במקומות אלו שמצאו יתושים הרבה מחמת החום בלילות הקיץ,
ואם מקדש בעוד יום תאכל האישה להדאיג נרות בבעוד יום, ולחשים מכין מיום ראשון ליום שני. יען,
כי הנרות שמדליקת אותם לצורך הקידוש, המצווה להיות נרות בעת הקידוש, לפי סברת כמה פוסקים הפשטנים,
וגם מסברת המקובלים. ולכן,
כיוון שמקדשים בעוד יום, יכולים גם כן להדליק נרות מבעוד יום.
ודווקא נרות שמדליקים במקום השולחן, שעושים שם קידוש, אבל הנרות שמדליקים במקום השינה,
או בשאר מקומות, אין להדליקה מבעוד יום, משום דיין יום טוב ראשון מכין לי יום טוב שני.
כך העליתי בספרי הקדוש של הפועלים מסיעתא דשמיא.
אנחנו כרגע לא מדברים על יום טוב שירים, מדברים על יום טוב ראשון.
כתוב "שבע שבתות תמימות תהיינה",
תמימות ורוצות שלמות.
אז יש אומרים שגם תפילת ערבית של ליל שבועות,
שיהיה בתמימות.
כלומר,
אם אותם שנוהגים להתפלל בפלג המנחה ובשאר שבתות,
בערב, שבועות, יחכו עד שיהיה תמימות.
יש מישהו שאומר: לא, להתפלל, תאכל להתפלל, לאכול תאכל רק בלילה, עד שיהיה ממש תמימות.
זה דבר אחד. דבר שני,
יש מישהו שאומר שאם אדם, למשל, התפלל בפלג המנחה,
כמו היום, לפי השבעון החדש, אדם מחכה שהילדים שלו אוכל לפני פלג המנחה,
אני כרגע לא מדבר על ספירת העומר,
יש מי שאומר שחייב לאכול כזית בלילה,
ישאיר לי לאכול כזית בלילה,
בשביל שיהיה ארבע דקולי עלמא בדבר הזה כולו.
מה הדין לו? למה?
כתוב,
ושמרו בני צעיר את השבת, לעשות את השבת לדורותם.
אומר ארוחים הקדוש, מה זה לעשות את השבת?
אנחנו עושים שבת?
אנחנו, שבת נוששת ימי בראשית.
יום טוב, עושים בית דין, קובע מתי יום טוב.
אומר הרב אורחים הקדוש,
לעשות את השבת זה תוספת שבת.
כשמוסיפים שבת מערב שבת וממוציאי שבת מוסיפים,
התוספת שבת, זה אתה עושה אותה,
אז זה דבר חשוב מאוד.
אבל יש למשל, אדם מתפלל מוקדם בפלג המנחה
אנחנו הולכים להגיד אוי רחל
עד היום, אוי רחל מתפלל מוקדם ערך שבת
בא הביתה
ואומר לאשתו: אוי, שעון שבת לא הכנו, לא סידרנו
הוא כבר קיבל שבת
האם מותר לומר לשכן שלו, לא, לא הלכתי, עדיין לא, עכשיו אני הולך להתפלל
לאדם אין שקיעה.
יכול לומר לחברו
בשכן שלו, תראה, שעון שבת לא מסודר, בוא תעשה אותו,
ומכיוון שאצלו זה שבת,
מכיוון שאצלו שבת, אז הוא לא יכול...
שאלה שנייה,
אדם קיבל שבת פלאגה מנחה
ונסע באוטו, הסקלו אותו או לא הסקלו אותו?
יש מישהו שאומר, קיבלתי שבת, יוצאו בשבת דאוריתא, הסקלו אותו.
יש מי שאומר, הוא יעשה התרת נדרים.
לך לרב ולא ידעתי שאם אני צריך לנסוע הייתי מחבר פלגה מנחה.
אם היית יודע, לא הייתי מחבר פלגה מנחה. הייתי עשיר להתרת נדרים.
אז יש מישהו שאומר שהוא מועיל ואומר שהוא לא מועיל.
בהתרת נדרים למעשה
אדם בא לרב, יש לו נדר,
רק לפי ההלכה צריך לפרט הנדר.
כלומר, מה הנדר?
וגם, מספיק שיפרט לאחד את הנדר, מה שרדיו.
יש אדרים שלא מוחלת להם הטרה, יש אדרים הרבה.
הייתי פעם מלמד בטוויג שיעור,
היה אחד מחפש קושיות מתחת לאדמה,
ומה שכתוב בפרקי אבות, שואל כעניין, שואל שלא כעניין.
מחפש.
אז טוב, אני כשאתה יודע כאילו, מה אני אעשה לו?
אז יום אחד אשתו היתה נאצל, שמעה ככה, התעצבנה.
אמרו לו, מה אתה מפריע לערב כל הזמן בשיעורים?
תדור או שלא תפריע לערב?
טוב, נדר, לא יפריע לערב.
אבל הוא לא יכול, הפה שלו, חייב.
יום אחד בא לשיעור, אמר הרב, יש לתת נדרים, תטיל לי.
הוא אמר טוב בסדר, יש לנו שלושה אחדים, תפרט את הנדר ולא, ותאמר לו צריך לפרט את הנדר, מה זה לא?
טוב אז הוא אומר אני נדר תשלוף לך לך,
תטילי שיפריע לך, אני משוגע בפיבך תישאר בנדרך לך
ושיש את הערכה תישאר בדבר הזה כל הזמן.
אבל בכל אופן אדם צריך לדעת
אם אדם נהג דבר טוב, מנהג טוב
אז טוב תמיד הוא אמר, בלי נדע, אני מתחיל לנהוג.
למה שאם פעם יצטרך שיש רב אחד, הוא תמיד טועה,
טועה, כדעת רבינותם, רבינותם, כבר מוציא שבת, בערך עד שעה כזאת.
אבל הוא, כשהוא גובר את השיעור, הולך הביתה,
הנהג לוקח אותו באוטו.
אמרתי לו, רבינותם אסור,
אדם לא מגיע, אומר לדבר אצלו, הוא גוי של שבת.
אמרת לו שהוא גוי של שבת?
ותגיד לו גוי, אני אסכים לקבל עליו את התפקיד של גוי?
אין הדבר הזה כולו. חווי אדם וכל בני הקטורטייך בני ידע לומר.
היזהרו שלא לדבר שיחת חולים כל הלילה וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו, מפני בכל העת שיש אסיפת אנשים הרבה דרכו של עץ הרע לך שילם לדבר דברי חול.
ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של צחוק ושל לשון הרע.
והיזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה להרות הלב.
כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה.
הוא ממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה.
ואיתה בזוהר הקדוש פרשת אמון וזה לו שנו חסידי קדמאי.
להרו נעימה בהיללה ואמרו לעם באורייתה ואמרו ניתן לחסנא ירתת חדישה לן ולבנן בטרן עלמין.
ועוד אמר רבי שמעון על חבריה דלעם ואורייתא בהיללה,
כולהון עיון רשימין וקדמי מספרה דדוכרניה,
וקודשה בריך ומברך לו בכרמל ברכהן ועטרים דעל מעילה, עד כאן.
ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה ליבו לבטלה בלילה הזאת,
וכל שכן שלא יתענף פי בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן,
וכל שכן בניצנות הלשון הרע, ויתגבר כארי,
וישב על המשמר בעיניים פקוחות, ידחות את השינה,
ולא התנמלם כלל, כי רבנו ארי זל החמיר מאוד בעניין השנה, וזאת הלילה יותר מליל הושענא רבב, כנזכר בשאר הכוונות,
ודרוש הלילה הזאת.
אמר פעם רשועה בר יוחאי,
אם אני הייתי בבריאת העולם,
הייתי מייעץ לקדוש ברוך הוא,
כמו שברא שתי עיניים ושני אוזניים,
יברא שתי פיות,
פה אחד בשביל לדבר דברי תורה,
חופר דיבורי בית"לים.
אגב, לא, לא, לא, אני מתחרט.
הוא מהפה אחד הקדוש ברוך הוא ברא לנו ועשה לו חומה של עצם וחומה של בשר ולשון מדברת גדולות
ויהיה לו שתי פיות והוא מה שהיה עושה, היה הורץ את העולם.
אז הדיבור הוא צריך מאוד מאוד מזה בדבר הזה.
מכיוון שכן,
עכשיו הוא אומר להיזהר בלילה הזאת, כי הלילה הקדושה
יש להם מעלת חשיבות שלה יותר ממה שעלה רבה.
וכתוב שבזוהר הקדוש כשיושבים ולומדים בלילה הזאת הם עושים כאילו כתרים כל כך אלימות והחשיבות
בלילה הזה יש לזה מעלה חשובה מאוד מאוד בדבר הזה.
או בכלל
בשבת אדם צריך להיזהר
שבדיבור צריך מאוד להיזהר.
חמור מאוד מאוד דיבור חול בשבת. למה?
כתוב שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם כולו בשישה ימים.
יום שביעי שבת ויהי נפש.
איך השם ברא את העולם כולו?
בדיבור.
מה שבת ביום השבת?
שלא דיבר.
שלא אמרתי שיהיה מעשה בראשית.
אז גם אדם צריך ככה לעשות, גם לא לדבר, דיבור חול בשבת.
כתוב בצופות
שפעם אחת
אימא של רבי שבועות בר יוחאי דיברה לא דברי בטלים,
דיברה דברי דבר באריכות קצת.
אמר לה אימא, שבת היום.
אמר, בדרך כבוד, אמר לה אימא, שבת היום,
בשביל שלא,
אז לא ניתנו שבתות וימים טובים,
אלה בשביל לשבת וללמוד בהם תורה זה דבר חשוב מאוד.
ועל כן, בלילה הזאת הרב אומר,
איך כתוב בזוהר הקדוש,
בית תבוא נקצה ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות,
בעולם הזה וגם בעולם הבא.
והוא אומר בשמעון, אותם חברים שישים לומדים תורה באותו לילה,
כולם יהיו רשומים וכתובים בספר זיכרונות בפני הקדוש ברוך הוא.
והקדוש ברוך הוא מברך אותם בכמה ברכות,
כמה שחשוב.
אז הוא אומר, מי האיש
אשר ישמע כזאת?
אשר ישמע כזאת
ויפנה ליבו לבטלה בדברים ותלים.
צריך מאוד מאוד להיזהר בדבר הזה.
היה מנהג
שהיו מביאים נרות להדליק בשבועות.
אז אין דבר,
אף פעם פי שזה לא נקרא נר של בטלה,
אתה מביא עליהם הרשימה, זה מותר, רק מה צריך להיזהר איך להדליק.
היו לוקחים מגש גדול,
היו שמים בו חול.
כל אחד היה מביא נר, תוקע אותו בחול ומדליק.
היום, ברוך השם, יש נירונים, כבר לא צריך לא חול ולא את הדברים האלה כולם.
סדר הלימוד בלילה הזאת, תחילת תורה, נביאים וכתובים, ואחר כך המדרש ואחר כך עדרה רבה,
כחל מפורש בזוהר הקדוש למילאי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשו דכראי וברזי דחוכמתה.
בתייג מצוות ילמדו קודם במדרש,
ואם יש להם זמן ילמדו העדרה הזאת גם כן.
כבר נודע מנהגו של רבנו חידה ז"ל,
ללמוד בלילה זאת שתי עדרות מעומד, גם בעת זיקנתו, אשריו ואשרי חלקו.
ואין ללמוד משניות בלילה זאת, מי שיש לו מנהג קבוע ללמוד אחרי פרקי משנה בכל יום,
מותר ללמוד אחרי פרקי משנה ביום טוב זה, ביום דווקא, ולא בלילה.
ואין מניעה ללימוד המשנה, אלא בליל שבועות בלבד, אבל בשאר לילות של שבתו ויבים טובים הם מניעה כלל, ויכול ללמוד משניות כאשר רוצה.
ועל כן הסדר הוא, כמו שכתוב כאן,
ד'
איך הסדר הוא?
תנ״ך, פרי"ג מצוות,
מדרש,
הדרה רבה, קטעים מהזוהר הקדוש.
לא בסדר, התנ״ך,
לא כמו התנ״ך, אלא קטעים,
פרק מצוות,
מדרש,
כמו שכתוב בזוהר הקדוש.
חג הגדרה רבה זה סודות התורה ויש במחזור בסוף כתוב את הקטעים בזוהר הקדוש על המחלה של הלימוד בלילה הזה.
היו אומרים שהיו רבנים שהיו למדים גמרה שפות, בלילה הזה היה רב אחד,
הרב השלום, הרב גורן,
היה אומר עזבו את הלימוד עקר ללמוד מסכת בקורין,
היה אומר.
אמרתי לו, מי אמר שצריכים ללמוד בלילה לליל שבועות?
מי אמר?
בזוהר.
הם אמרו והם אמרו, הם אמרו את הסדר ללמוד. מה אתה מבין?
עליו שלום החיים, אחד מנשישלו היה אומר,
בשמו של רבי אישך, כנראה שזה היה משם רב אחר.
היה אומר שפעם אחת היה אדם מוכר סחורה.
אז יש לו חנות,
יש לו מדפים בחנות, יש לו סחורה, בת לבן, בת שחור, בת כחור, בת צהוב, בדים.
ויש אחד שהוא סוחר גדול,
אז הוא לא יכול לסחוב את הסחורה על הגב שלו בכל החניות.
יש לו פנקס קטן,
בכל פנקס יש שם קטע מבד.
הולך לאחד, אתה רוצה מזה, אתה רוצה מזה, אתה רוצה מזה,
מביא אליהם, אז רושם לי, ואחר כך מביא אליהם.
אז היה אחד אומר,
מי שיש לו הרבה סחורה ולא יכול להרים, ילמד קטע מתנ״ך, קטע מפה, קטע מפה.
אבל מי שיודע ללמוד זה ייקח סחורה גדולה.
לא.
מי קבע את הלימוד? אז עשה כמו שכתוב בזוהר הקדוש.
גם אתם די חכמים, גם מאחורי הישיבות.
אני אומר להם,
אתם כל השנה כולה תלמדו גמרה, תלמדו הראשה, אתם תלמדו את מה שאתם רוצים.
בליל שבועות, מה שתקנו.
אם אתם רוצים לגמור מהר, בבקשה תגמרו מהר, ואחר כך תשמרו, תלמדו גמרה או שוד ותירוצים.
אותו הרב שהיה מלמד בקוראים
בליל שבועות,
אז יום אחד עליכם היה הוא האבל.
באתי לנחם אותו, רואה אותו לומד מסכת זבחים
אמרתי לו,
מסכת זבחים,
יש אולי דף אחד בהלכות אבלות
אם הכהן
אונן יכול להקריב או לא יכול להקריב,
אבל כל המסכת,
איך הוא לומד מסכת זבחים באבלות שלו?
הוא אמר לי, שיענישו אותי בשמיים שאני לומד גמרא.
אמרתי לו, וגם על מה שכבודו אומר עכשיו,
גם עד זה יענישו.
על אמיני הזאת יענישו.
מה זה, אמרו לך, לא, לא, כן, כן, זה הכול.
למשל, הרב סידי חמד שואל,
אומר, לא עליכם,
אדם אבל,
איך הוא מברך בכל תורה?
הלוא אסור לו ללמוד תורה.
בתשעה באב, איך אנחנו לומדים, איך מברכים בכל תורה?
הרי אסור לו ללמוד תורה.
מה זה אסור לו ללמוד תורה?
אבל כתוב, אם לא בריתי יומם ולילה,
אין אחות שומם, אין.
נלמד על חוד אבלות, אחות שעה ואב, לא חסר מה ללמוד ביום שעה ואב ואבות. יש דברים, ועל זה חל הברכות.
אישה מברכת לכל התורה כל יום, על מה היא מברכת?
יש הלכות שהבעל לא יודע ולא צריך לדעת ולא יכול לדעת,
ואישה היא צריכה לדעת.
הלכות, טומאה וטהרה,
הלכות מליחה,
איזה מליחה,
איך אפשר.
היה פעם אחת, אני זוכר,
שהיה מקרה,
שהיה,
עיכוב היה,
והיוו בשר אחר הצהריים למלוח.
אז בא רב חד ואמר שאם הבעל מולח,
מספיק
עשרים דקות,
אבל אם אישה מולאכה צריך שעה.
אמרתי לו, איזה מין דין זה.
המלח של הבעל יותר בלוח מהמלח של האישה זה אותו מלח, מה ככה וככה?
אמר לו,
אם היית אומר לאישה מועד עשרים דקות, כל פעם הייתה עשרה עשרים דקות.
כלומר, אם ידחו, הבעל מולאכה,
ועד שידעו,
זה בשעה דחוכה.
אם לא,
אבל העניין של המליחה היום, לצערנו הרב, כמעט אישה לא יודעת מה זה למלוח. הכול קונה, הכול מוכן, לא עוף, לא יודעים.
אבל אני תמיד, תמיד לכלה שמתחתנת,
את הולכת ללמוד איך לפתוח עוף, איך למלוח את העוף,
איזה חלקים בעוף להוציא, איזה ככה, איזה ככה,
שתדע שפעם תקלע לאיזה מקום, שתדע איך לעשות את הדברים האלה,
איך למלוח, ולא למלוח באופן שיהיה כמו מקום של כחרורית,
אלא מקום של כחרורית,
הופכים את זה באופן אחר.
כלומר, יש לדירים איך גם כן למלוח בדבר הזה כולו.
אחרי חצות?
אחרי חצות הלילה, בשעה 12:45. 12:45, ובשעון החדש שאנחנו מדברים,
על תערינו. בשעות השחר עד גומל חסדים טובים לעמו ישראל.
אחר כך, בעמוד השחר יטול ידיו בלי ברכה ויברך ברכת התורה.
אני מדבר כרגע על הספרדים.
זה גם שמורא ישן.
זה אדם שלא ישן בלילה.
לא, לא ישן.
אני מדבר כרגע על הספרדים. האשכנדים, שהם בעיות עם בתור התורה, עם המפירה, אנחנו לא יודעים.
אנחנו ככה, מה אומרים?
אדם אחרי חצות לילה,
חצות הוא חצות הלילה,
בשתים עשרה ארבעים וחמש אז יברך בבקוט השחר עד ברכת גומן חזדים טובים לעמו ישראל בלי ברכת התורה
בעמוד השחר
ייטול ידיו בלי ברכה
ועוד פעם עמוד השחר
346 ייטול ידיו
בלי ברכה
ואז יברך בבקשה תורה.
יש אומרים שאסור לך לברוק את כל התורה.
יש מי שאומר מותר לברוק את כל התורה.
יש לדעת שלחנרוך של רבנו זלמן אחרת.
אני אומר לאשכנזים, אם יש לכם בעיות,
הם אומרים,
אדם מה יעשה כשיגיע בנשמח ישראל ובאהבת עולם,
שם יכוון להצית אדמו ולדבר תורה?
אמרתי לו, אני אתן לכם עצה הכי טובה, תבואו אלינו
תבואו אלינו אתם, תשמעו בקראת התורה, תשמעו בקראת השחר בזמנים שלנו ואתם לא תסתבכו בדברים האלה, שמישהו אחר לא משוחרר, הנה, יש לכם מקום מוכן בדברים האלה כולם
קריאת שמע ונשחי במדבר יא לפני כן, קריאת שמע זה בשתים עשרה ועשרה
עקירת שמע ב-12:10, אצות לילה אחר כך ב-12:35 או ארבעים ועמוד השחר 3:46. עצמות וקליפין שנתפרקו ביום טוב, הרי זה נולד, ואף על פי דה מותר לטלטלם בשבת שרועים הם למאכל בהמה מכל מקום.
ביום טוב החמירו חז"ל ואסרו לטלטלם.
כדי דלה ניתן לזלזולי בן.
מיהו?
שבת שחל בו יום טוב מותר לטלטלם,
ולעמרנא נא פלוג רבנן כאשר העליתי בספרי הקדוש הנפעלים בסיעתא דשמיא.
בכל שבת ושבת,
אם אדם אוכל אגוזים,
שקדים,
בוטנים,
עם קליפות,
מכלב, הכלב תוכן, אין דבר.
אבל את הקליפות, אסור לך לשים אותן בצלחת.
אם אתה שם את הקליפות בצלחת,
אתה מבטל כלי מהיכנות.
ההצלחה תהיה מוקצה, מה תעשה בקליפות?
מי אוכל קליפות של אגוזים, קליפות של שקדים?
אלא מכם, תשים בטלה חתיכת לחם,
וזה, הרב אומר, זה בשבת,
אבל ביום טוב החמורה יותר.
העצמות שביום טוב חמור יותר.
עוד דבר,
אנחנו אומרים שבשבת אדם רוצה לאכול דגים.
אנחנו אומרים, תאכל דגים,
איך אתה רגיל לאכול?
תאכל, תוציא את העצמות.
אחרים האשקלטים אומרים, לא, אם אתה מוציא את העצמות אתה עושה בורר פסולת מתוך אוכל.
לכן הם, מה עושים? אוכלים גפילטי ביש, אוכלים.
עושים את הכל באוכל מערב זה.
אבל אין הדבר ככה.
דרך אכילה מותר.
דרך אכילה זה דרך המותר.
אז אתה מוציא את זה אבל,
אבל,
אתה אומר שיהיו ילדים קטנים בבית.
אבא, אנחנו רוצים לאכור דגים האלה.
אמרתי לו, לא, אמא עשתה לך דג פירק כזה בלי עצמות. לא, לא, אתה אוכל דגים האלה,
מוסט, דעמם, עם העצמות, אני רוצה.
אז מותר לאבא להחסות,
להוציא את העצב, לקחת את הבשר, לתת לילד,
אבל אסור לו לקחת את הבשר ולשים בצלחת.
לצחה, יוצאים ולשים בצלחת.
למה?
זה לא דרך אכילה,
אדם מעורר, הוא לוקח ואוכל, לא שם בצלחת.
אותו דבר יש בעניין אבטחים.
בזמנו האבטחים היו באים,
וגם כל השנה יש אבטחים.
אז אבטחים יש בהם גרעינים.
אבטחים שבלי גרעינים לא טעם ולא ריח.
זה מזויף.
אבטחים עם גרעינים, הטעם שלהם טעם טוב מאוד.
אז אדם לא רוצה לאכול בגרעינים.
אז יש אנשים אומנים שיודעים לפלח את האבטח,
כך שכל פלח או פלח יהיה בין גרעין לגרעין.
אז לא כל אחד אומן כזה.
אז מהדין, לקחת את הפלח של האבטיח ולתת לו מכה מהגב שלו, שייפול.
עכשיו, לא כל הגרעינים שומעים בקולו.
יש מקום למכה בורחים.
יש מישהו שאומר, תכניס את הגרעין לתוך הפה שלך עם האבטיח ונזרוק.
זה דרך אכילה, זה כבוד שבת,
אז אומר בן-ישחי, אם מסער אחד, תוציא אותו.
ופעם שאלו את ילדה:
מה שלום ההורים שלך?
או, עזוב את ההורים שלי, בליל שבת כל אחד יורק על השני.
וואי וואי וואי, כל אחד בא להגיד לבעל:
יפה, ליל שבת קודש,
לאשה יפה, ליל שבת, מה אתם רוצים?
בצ'יחים אמרה שאתם יורקים אחד על השני.
היא אומרת, לא, אנחנו לא יורקים, נכנסים את החצמות ויורקים את החצמות.
לא יורקים אחד על השני.
מהדינה ככה, זה לא דרך הדבר והדבר הזה.
תטווה.
תטווה.
"אין מוציאים אש מן האבנים ולא מן הזכוכית נגד השמש, וכן לא יוציא אש מן עצים קטנים שיש בראשם כברית
המתוקן לכך כי בכל אלו וכיוצא בהם הוא מוליד את האש על ידי הקאה או חיכוך.
תשובתי בספרי הקדוש רב פעלים הבאתי,
דברי האחרונים האוסרים בפירוש בזה,
לה כמתירים ומפוח של בעלי בתים נופח בו על ידי שינוי מלמעלה למטה.
אחת הפעמים היחידות שהרב בן-ישחק כתב תקיפות בתשובת רב פעלים זה היה ברגל גפרורים.
למה?
הרב אחד אמר שמותר ביום טוב לקחת גפרור ולהדליק.
אומר, זה לא כלום.
אומר לו בן איש חי,
תיגע בראש לגפרור,
תשרוף לך יד? לא.
רק על ידי שאתה משפשף
אז יוצא לך האש.
אז זה נקרא נולד.
נולד ביום טוב, אסור.
או למשל,
אתה יודע אם יש לו מצית.
מה זה מצית?
יש אבן
ויש ברזל עם שפיניים.
ברגע שהברזל עם השפיניים מוגעים באבן הזו,
מגלגלים אותו, יוצא איך.
זה גם כן נולד?
זה לא היה.
או למשל,
אדם לוקח מגדלת
ולוקח נייר.
חם השמש לנמ"ס, הולך בשמש,
שם את המגדל גבול לשמש,
ושם את הנייר מתחת המגדלת,
ואז מכוח השמש, מכוח המגדלת, הנייר נשרף ויוצא לו אש.
גם זה נולד בשבת,
גם זה נקרא נולד, זה הסוג.
הרב פרצ'י מביק בזרב אחד, אמר שביום טוב, בשבת, זה לא נקרא אש.
אומר הרב פרק, טועה, טעות.
נכון, לא אכפת לנו איך האש נעשה.
בעיקר יצא אש, אם יוצא אש, זה כבר...
הרמב״ם כתב,
יש מים חדים.
מדובר על הבנזין.
אם שפשפים את זה חזק, יוצא אש.
אז היום רק למטוסים יש להם את הבנזין הזה. והבנזין שלה היום זה חצי מזויף זה.
זה סתם בנזין, אבל לא הבנזין החד הזה.
זה. למשל שכתוב שלא מדליקים ביום טוב, בשבת לשבת, אתה צריך להיזהר כשמדליק.
אז יש ככה,
שמן,
אם אתה תיקח שמן ותכסה את השמן ושתשאיר פיטלה שידלק,
אתה גורם לכך להפסיד את השמן.
אבל אם אתה עושה אותו פתוח עם אוויר, זה טוב מאוד.
הנפט הפוך,
אם תדליג אותו עם פתילה, תסרום לך את הבית.
אז הנפט צריך להיות סגור עם הדבר הזה כולו.
אז זה צריך עוד נפחמינא בדברים האלה כולם.
אז הרב כתב בצורה חריפה על הגפרור,
שנולד בשבת ביום טוב,
שזה חמור מאוד שלא יעשו את הדבר הזה כולו.
בשר וחלב.
בשר שש שעות,
צריך שיהיה מפה,
שטיפת הפה,
חלב רחיצה.
פעם אחת
הייתה אחותי, השם משתנה לה, רפואה שלמה,
הייתה באיזה מקום,
בחנוכה.
הביאו מאכלי בשר,
לא אכלה.
אחרי מאכלי בשר הביאו לביבות גמינה, בחנוכה אוכלים מאכלי חלב.
אמרה להם,
מה אתם עושים?
תאכלי, אמרו, לא אוכלת.
מה, את לא דתייה?
את לא יודעת שצריכים לאכול בחנוכה מאכלי חלב?
אמרה, אבל לא אכלי בשר.
אצלהם מאכלי חלב...
צריך לדעת
שכשבאו מלאכים את אברהם אבינו,
אמר, יוקחנה מעט מים.
מה, אברהם אבינו קבצן?
תן להם הרבה מים.
אז ייקחנו מחק מים.
טוב,
אחר כך כתוב,
ויקח בין חמאה וחלב, ובין הבקר אשר עשה.
אומר רש"י, קמא קמא עתק קבאיו.
קודם כל חמאה, חלב,
ואחר כך בין הבקר אשר עשה.
כשעלה משה רבינו למרום,
בא מלאכים,
והתחילו להגיד,
אז מה ליהוד האישה בינינו?
אבל השם הפך את הצורה שלו לטובות אברהם, אמר לא זה שאכלתם את לא בשר וחלב?
אז הם לא אוכלו בשר וחלב,
קודם קבל לב קודם זה ואחר כך זה.
ומה עשה אברהם?
אבל יהיו ככה מעט מים ורחצו רגליכם.
עכשיו כשתתן להם את החלב לאכול את הבשר נשאר להם מים?
אז מה הם רחצו רגליכם?
אז אכלו בשר על חלב חג ובשר. אז אמרו לי, לא זה שאכלתי בשר על החלב.
היה עליו בשלום החכם מהחומוסופי, אומר,
ואכלות לא בשר וחלב. כמה שווה?
שקל? מאה שקל?
חצי מיליון שקל?
התורה כמה שווה?
כמה שווה התורה.
שהתורה היא יקרה מאוד, מבין אכלו את זה בשר וחלב.
איך למערכים שטחו?
אז היה אומר שהיה פעם מלך אחד, היה לו בן.
והבן זה היה בן יחיד,
אבל בן זה היה סקרן וקנאי.
יום אחד בא שר האוצר,
רוצה לדבר עם המלך,
אומר לו, אדוני המלך, אני רוצה מחר להוציא
מסים
מס על הבגדים, מס על זה, מס על זה.
אבל אסור לדעת, אף אחד לא ידע, מחר 24 שעות,
24 בצהריים, המסים יעלו.
שלחו את הבן החוצה. הבן,
למה שלחו אותו החוצה?
התעצבן.
קו שתק.
עבר עוד יום,
בא שר המשפטים,
לא כן, אמר, אין לו תלותים, חוק כזה, חוק כזה, חוק כזה.
גם אמרו לי, ילד יצא החוצה.
יצא החוצה.
הילד, הצטער, מה אני בן המלך, מוציאים אותי החוצה?
היו לו עגבות נפש גדולה.
נהיה חולה.
בא רופא, כדור, מדור, שעה, זה שום דבר.
והוא רופא מומחה.
חקר, חקר, חקר,
אמר כן.
שיבוא שר האוצר ויבוא שר המשפטים.
אתה שר האוצר,
יש כובע שלו ככה, שלובשים על הישנים,
כובע עם כרטון ככה, ארוך.
אתה תלבש ותיכנס ותרקוד לפניו.
רקד לפניו.
אתה שר המשפטים,
תקח שמלה כמו של אישה,
כמו שהיא כלה ככה לובשת כאן מסביב ותרקוד לפניו.
רקד לפניו נהיה בריא.
מה קרה?
מקודם הייתה לו קנאה של שר האוצר, שר המשפטים.
אמר לו, תעשו ככה.
אז ככה, המלאכים צעקו.
אמר להם, לא זה שאני אכלתם את לוא בשר וחלב, שמה אכלתם את לוא בשר וחלב?
אתם רקמתם בפניו, אתם שיניתם לכם את המנהג שלכם שתאכלו לפניו. על מי תרחשנו, אתם או אברהם אבינו?
אז אתם שיניתם לכם, סחי דבר בשביל אברהם אבינו.
אז לכן שינה את התמונה של משה רבנו בצורה הזאת.
תקרא את זה. שתייה בבית הכנסת.
עם שותה צונן,
רצוי שישתה רביעית ויברך ברכה אחרונה.
עד כאן.
אדם בבית כנסת מביא עם שתייה.
אם שותה לו כל הסודה, מית,
ישתה רביעית.
יברך ברכה אחרונה.
הביאו לו עוד פעם?
עד הפעם יברך
אבל אם הביאו לו קפה, קפה, תה, יברך ברכה ראשונה
ואם הוא רוצה שוב לשתות,
טוב שיצא לאוויר השמיים ויחזור ויברך ברכה ראשונה.
תה וקפה,
אין על זה ברכה אחרונה.
אחינו סגנים יברכים, אנחנו לא ברכים.
אדם שותה תה לאט לאט לאט לאט
או קפה, אתה לא שותה בבת אחת, אתה יודע, לאט-לאט.
אז אם אדם שותה תה וקפה, והנה עוד תה וקפה,
אז זה אין ברכה אחרונה,
יצא לחוץ לדבר, יצא לאוויר,
ויחזור, זה נקרא עקירה,
אחרי זה נקרא עקירה, חוזר וישאר עוד פעם.
היה רב סובל, אבר שלום,
היה אומר שיעור בזכור משה.
השיעור שלו היה דרשות, טיפולים, חידושים,
והיו על השולחן שלו שני תרמוסים.
והיה אחד תפקיד שלו למלות את הכוס,
מהתרבוס לכוס,
ממלא, והיה מברך שהכול פעם אחת,
והיה שותה ודורש, שותה ודורש עד הסוף,
עד שגומר, היה אומר ברכת מורא נפשות רבות. הם נוהגים לברך, אנחנו לא נוהגים על טל, אבל
כתוב, אפילו תה קר או קפה קר לא יברך,
זה בזמנם.
היום בזמננו אלה יוצאי גרמניה לוקחים תה ועושים אותו בהקפאה,
במקרר, לוקחים קפה, עושים אותו במקרר.
נמצא שהיום זה לא נקרא שינוי,
שאם אדם שותה תה קר,
אז שותה רביעית, מברך עליו ברכה אחרונה.
קפה קר, שתה שביעית וברך עליו ברכה האחרונה.
אבל אם שתה פסקי פסקי פסקי פסקי, אז אין על זה שום ברכה אחרונה.
אדם צריך לדעת
שכתוב
אם אדם לוקח אוכל בלי ברכה,
גנב גזלן,
לוקח אוכל ומברך לפעמים בוציא שם שמיים לבטלה.
לכן כתוב, "היימן דבעל לנבא חסידה לקיים מילי דברכות".
תדע את ההלכות של הברכות,
תדע מה מותר או מה אסור, וחזור, הכנסנו ואנחנו לא מבואים.
מסרוד דיני ברכות,
מה מותר, מה אסור, מה מברכים, מה לא מברכים, ברכה אחרונה, ברכה ראשונה, מה על זה, מה לא על זה.
לא כמו שאומרים, על הכל, זה הכל מיום הדברו. אין דבר כזה, על הכל, שהכל.
על הכל, אין שהכל.
רק אם הלכת לרב לילה ויום, כמה פעמים שאלת ואמר לך לא יודע, היית ברכת של הכול.
אבל אם לא כתובי הרכור, פרי ופרי, מה הברכה שלו?
כל דבר ודבר, מה עקר הברכה שלו?
למשל, מה שהיה אבא של החכם,
של הרב.
היה, הביאו לו סוכריה לפנים שקדים.
אתה רואה סוכריה,
אז היו ברכים של הכול.
ואז השקד לפנים,
בטלטל, אבא שלה בן אישך היה מחמיר, היה שובר את הסוכריה,
מוציא את הסוכר לבד ואת השקד לבד, והיה מברך שתי ברכות.
אבל עם עיקר הדין לא, זה מברך על הברכה, מה שאתה רואה,
מה שברור, זה אחרת.
או למשל,
למשל,
לחם,
בצק של לחם,
שמו עליו גבינה, שמו עליו
או, או, לא ובשר, או שמו חלב בשר,
אבל זה בצק של לחם.
זה נטילה,
אתה מוציא לחם מן הארץ וכתב מזון, כדין וכדת.
אותו בצק,
שמו בפנים גבינה או שמו בפנים בשר וכיסו אותו,
הנקרא בערבית שמו בשק, הבריכה שלו בזנות.
אותו בצק,
אותו אב, למה?
דרך כלל, כשאדם אוכל, אוכל גלוי,
אבל המחוסה זה דבר אחר.
היה אצל עדה חלבית,
יש להם לחם בביאג'ין, יש להם אוכל מיוחד שנקרא לחם עם בשר,
וזה הם עשו את זה כמו חדכות,
כמו עוגה קטנה,
שמה את האוכל.
זה הברכה שלי, זה המוציא.
או למשל,
היום החנויות מוכרים את ה...
פיצה.
כל חנות יכתוב בשלג
מה הברכה,
וכל יום יכתוב את האמת.
כי יום אחד יש לו צדיק וכותב את האמת.
נפקא בנקדות, אם זה בצק של לחם,
אין בו שום דבר, רק לחם, בצק של לחם,
ואתה רואה את הגבינות למעלה, הברכה של זה המוציא.
אבל אם זה בבצק, כנסת שומן, כנסת חנאה, מרגרינה,
השתנת הבצק הזה, הברכה שלו, מזונות.
גם זה, הדבר הזה, צריך לדעת את ההלכה הזאת.
אז לפעמים בעל הפיצה,
והפעם יש לו רצון טוב, שם הרבה, פעם לא שם הרבה.
אז גם הוא היום מוציא, מחר מזונות,
לכתוב להם כל דבר ודבר, דבר בעיתו מה טוב.
היה רב אחד,
לא מזכיר את שמו,
היה הולך לקנות פלאפל מאדן אחד, אני לא מזכיר את שמו.
אז בהתחלה אמר לו, אני מברך על זה מזונות.
למה אתה שם הרבה לחם?
אמר לו, אדוני, בוא, בוא אליי, לחנות, תראה,
אני שם אולי מעט, מעט מאוד לחם רק בשביל לדבק ולא בשביל האזנה.
תברך על זה שיקרו ולא מזונות.
אבל הוא אמר לו, לא, לא, זה כל כך חשוב לברך עליו,
אז צריך לדעת גם כן את ה...
אני יום אחד הייתי,
היה לי איזה אורח חשוב.
אז הייתי בחנות, במחנה יהודה היה חג מוכר עוגות ככה של אגוזים,
עוגות של שקדים,
דבר חשוב.
אז באתי, קניתי אצלו 100 אגרם, 100 אגרם, 100 אגרם. הוא אומר, מי זה 100 אגרם? הוא קנה לי מוכר חצי קדמות, אולי אני בן ישיבה.
טוב.
אחרי שקניתי זה שילמתי לו.
הוא אמר, תגידי, מה אני אברך על זה?
אתה קורא לזה עוגת אגוזים, מה אני אברך על זה?
כמה קמח שמת פה?
אחרי שסילמתי לך אני אשאר אותך, אני לא מגלה.
אומר לך על הכל שהכל, איך הוא פה?
זה טוב שאמר, על הכל שהכל.
אבל מעקר הדין, תן לך דעת את הדבר הזה, הכלל הוא כזה.
אם הלחם, הקמח נעשה לדבק, מתבטל,
ואם נעשה להיות טעם טוב או להזין איזה שני זרים, אז הוא מברך עליהם, אז הוא לא מתבטל,
אפילו מעט, אז הוא מברך עליו.
לאפוקה,
ביין,
אנחנו טוענים, יין צריך 51% יין.
לא כמו שאחינו,
הם אומרים, 20% יין ו-80% מים, זה אין דבר.
לא.
אנחנו רוצים 51 אחוז, ובתנאי שיהיה לו טעם של יין.
אבל אם אדם לוקח מיץ ענמים של היום
ורוצה למזוג,
לא למזוג ברביעית מים,
אלא למזוג בטיפה של העיניים, איך קוראים לזה?
מטפטפת.
מטפטפת. מטפטפת. מזוג שלוש טיפות, טיפ-טיפ.
אם ימזוג בתוך כוס,
הלך הטעם של המיץ ענבים, הלך...
יש מיץ ענבים,
שבאמת הוא הטעם שלו האחרת.
לא רק מכת כנע ראשונה מותנת תמית, אלא ממש מכה עד הסוף,
וזה יצא מתענבים סמיך יותר.
אותו תשים הרבה טפטפות, זה עדיין נשאר בטעם של מתענבים.
יש בשדה אליהו, קיבוץ,
שם עושים דברים לא זיבול חימי,
לא, שום דבר אחר.
אז שם עושים את היין,
היין שלהם ממש מיץ ענבים אמיתי, אמיתי, אמיתי, בלי שום זיהו, בלי מים, בלי שום דבר.
זה אפשר, דבר טוב מאוד וחשוב מאוד.
יש תפילה שחיבר אותה שלה הקדוש
לומר אותה בערב ראש חודש סיוון.
זאת אומרת,
ראש חודש סיוון,
יצא ביום שישי בערב חודש סיוון לומר את התפילה הזאת, תפילה טובה מאוד מאוד,
תפילה בשביל ילדים,
תפילה לחינוך הילדים,
תפילה לבעלי מצוות, דבר חשוב מאוד וטוב מאוד שאדם יכרה את זה בערב חודש סיוון.
ואני אומר, לא מוכרח בערב חודש סיוון,
גם שלושה ימים לפני כן, גם כן יכול לקרוא את זה.
גם כן.
זו תפילה מאוד חשובה של הדבר הזה כולו.
נוהגים להביא עוגות ופירות לבית כנסת בזמן לימוד תיקון ליל שבועות.
ולעיתים מביא אחד מהלומדים עוגה, שתייה או פירות,
והלומדים כבר בירכו על פרי עוגה שהביא קודמו.
האם עליהם לברך שנית או לא?
שאלה אחת. ולפעמים אדם אוכל עוגה בתחילת הלילה ודי לו בכך,
ואחר כך, כעבור חצי שעה או שעה, הוא תאב לאכול עוד עוגה או לשתות קפה.
האם עליו לברך או לא?
עוד שאלה. ולפעמים אוכל אדם עוגה או פרי ויוצא מבית הכנסת למספר דקות, ואחר כך חוזר לחברו הלומדים.
האם עליו לברך שוב על העוגה או על הפירות?
מחמת שכחות שאלות אלו בליל שבועות,
הצגנו כאן מעט מהלכות ברכות.
אנחנו הנהגנו, אצלנו, בבית כנסת
ששום אדם זר,
אפילו מתפללי בית הכנסת,
לא יביא עוגות לבית הכנסת
שעפה בבית שלו.
איפה יש חלה, לא איפה יש חלה? ניפל את הקמח, לא ניפל את הקמח,
איפה תנול,
לא תנול.
תביא עוגות מוכנות.
עוגות, שאדם עופה בבית שלו,
לא, יש לנו בעיות, אנחנו נאמרים לא טובות.
דבר שני,
אל תביאו לנו לא פירות ולא ירקות.
למה?
מעשר, עשרו, לא עשרו, פירות, עורלה, לא עורלה.
צריך להיזהר בדבר הזה כולו.
אני הייתי גר בשכונה פה,
הייתי קרובה אחרי נצח המה, הולך למחנה יהודה,
קונה פירות, ירקות.
היה יהודי אחד עם זקן ועם פאות,
היה מוכר ירקות.
אז באתי, אמרתי לו, זה מועסר? אמרתי, כן.
כן.
אז אני קונה.
אחר כך אמרתי לו, תגידי, זה מעשר שני, מעשר עני?
אמר, אני נותן מס הכנסה, זה לא מעשר?
אמרתי לו, אדוני, מס הכנסה, מס הכנסה, מעשר, מעשר.
טוב.
אמרתי, אתה עושה את זה גם אם תמכור לי.
מחר לי.
קחתי, התחלתי לעשר,
עשיתי מעשר ואומר לי, מה תעשה במעשר הזה ומה זאת? אמרתי לי, חלק אני אזרוק.
אומר לי, אם ככה, אני נתנו לך בזול.
אז תעשה גם את המעשר שלי פה, תעשה לי את שלי.
אז התגונן גבוה ולעשר לו את שלו.
אז הם חושבים,
מעשר לממשלה זה נקרא מחסר.
זה מעשר לממשלה דבר אחר,
אבל זה מעשר שאתה צריך להוציא את זה, זה דבר אחר.
לכן,
כשמביאים פירות, גם כן,
ישימו ודאי גבאים, יגידו לגבאים,
אל תביאו, אלא אם כן הפירות האלה לא עורלה ועושרים כתבעי,
שלא תהיה בעיה בהלכה.
כי לאכול דבר לא מאוסר,
אפילו בזמן הזה, שזה דרבנן, זה דבר,
דבר חמור מאוד הדבר הזה קודם.
הלאה.
אז מה עושים?
לעתים אביהם אחד מהלומדים עוגה שתייהו פירות, ולומדים כבר בירכו על פרי או רגה שהביאו קודמוה. האם עליהם לברך שנית או לא?
בית, בית, תקרא בית.
ייקח את האוכל שמברך עליו ביד ימין אפילו אם הוא ייתר.
אמנם בדיעבד אם לא יחזיק את האוכל בידו אפילו אם לא היה אוכל לפניו שבירך,
רק הייתה דעתו עליו, אין לו צריך לחזור ולברך.
לכן יכוון האדם
בכל זמן, בעיקר בערב זה, שהוא מברך על הפרי שבידו ודעתו גם על מה שיביאו לו ממשך
עד שיברך ברכה אחרונה.
ואפילו זה קורה... אנחנו, אדם למשל מברך,
על כל דבר מברך ביד ימין.
ימין השם לא ממה.
גם איתר מברך ביד ימין.
לא יאמר, אני איתר, אני רגיל רק ביד שמאל.
אכן האסגנדים אומרים לו, היתר, יברך ביד צאן.
לפי הקבלה יד ימין, ימין ה' רוממה.
זה דבר אחד.
דבר שני,
יש למשל
בלולב ואתרוג,
מה אנחנו עושים? לוקחים את הלולב עם הדסה הערבה,
תופסים את זה ביד ימין,
ומברכים על נטילת לולב, לוקחים את האתרוג ומחברים ונענעים.
אומר הגאון לווינא,
טוב הרבה טלים,
ברגע שירמת את הלולב והאתרוג פה נמצא,
דג גמד, יצאת ידי חובה.
לא יכול לברך.
עליך לחשוב,
כשאתה מרים את הלולב ואתה לא מתכוון לצאת ידי חובה.
מי יודע לחשוב ככה וחשובות כאלה?
אנחנו אומרים לו, תמשיך בדבר הזה,
תרים את הלולב ואת האדס והערבה וכתוב בבית יוסף
שרב אחד חלם
שמישהו כותב י"ק ו"ו
וק"ה כותב הקיר השני.
אמר לו, למה אתה עושה ככה?
אמר לו, ככה מנהגנו.
אומר לו, ולמחר כשבא לבית כנסת
ראיתי אותו, לוקח את הלולב, את הערבה ואת האתרוג
ביד שמאל, ומברך.
אני אומר, למה אתה לא מחבר?
וככה מנהגנו.
וראיתי בחלום.
י"ק ו"ו" ו"כ" זה האתרוג הזה.
והאתרוג תמיד צריך לראות בנענועים,
צריך להיות תמיד האתרוג מחובר עם זה.
אנחנו הספרדים נוהגים
לולב באמצע והדס מימין, הדס משמאל, הדס באמצע,
ערבה מימין, ערבה משמאל.
כשמחברים את הלולב עם האתרוג,
את מי מחברים עם האתרוג?
הערבה.
והערבה לאשר את יהודה.
הערבה זה הדבר הכי פשוט, לא ריח ולא טעה.
לולב, הדס, אתרוג.
אומר הערבה לאתרוג, אתה לא שווה בלעדיי.
אם אתה רב גדול,
חכם גדול, מניח עם הארץ,
אם אתה לא מלמד אותי תורת, לא שווה.
אם אתה עדיין, אם יש לאדם אתרוג מהודר,
לולב מהודר, הדס מהודר, בלי ערבה לא יכול.
אבל מה?
צריך שההדס והערבה בעלולב נתקשורים.
לא בקושי כנח,
ולקשור, להדק את זה בחו"ל, ככה, כשירה ממש תקשור את זה,
לא לתקוע את הדברים האלה בפנים.
למה?
אנחנו אומרים, בכניסה שאתה צריך לברך ברכה מ-N3,
אז עדיין לא נקרא הסחת הדעת,
לא הסיח את דעתו,
ולכן יכול לאכול את הדבר הזה כולו.
על זה צריך להיזהר בדברים האלה כולם.
והטוב ביותר, כמו שאמרתי קודם,
יגמור, יאכל כזית, יאכל שיעור ועוד דבר.
אני מדבר כרגע על הבית של האדם.
אדם בביתו,
מביאים לו בשבת אחרי האוכל פירות, לברך,
ייקח פרי הכי יפה,
פרי הכי גדול, ויברך עליו.
אבל כשנמצא במסיבה,
כתבו את הפרי הכי יפה, פרי הכי גדול, אמרו, עבדן,
גם כשיגידו רוצה לברך זה אליוונביהו, דבר משובח, יגידו עליו רעתן. לא, מה שייתנו לו, איזה פרש שייתנו לו,
שיברך עליו.
ועוד דבר, לפעמים אדם, למשל, צריך לצלחת טפוחה עץ,
שם עין שלו בבית שלו,
על טפוח עץ קצת שמאל.
הוא לוקח, לשר טפוח עץ אחר.
מה יש? זורק אחרת, אין כלום.
אני אומר לו,
התפוח העץ הזה הראשון שיצא לך ביד,
מי יודע איזה נשמה מגולגלת פה שרוצים לברך עליו.
אז פעם אחת אמר לי, אני לא אוכל נשמות,
אני לא רוצה לאכול נשמות.
אמרתי לו, כל אוכל שאתה אוכל היום אתה מתקן בין נשמות.
מה אתה חושב, אתה אוכל בלי נשמות? אין הדבר הזה כולו.
התיקון, התיקון. צריך לדעת את הדבר הזה כולו.
יש, הרמב״ם אומר,
יש לפניך הרבה פירות.
זה לך מה שאתה אוהב.
כשהערוך פסק
ולשחי פסק, לא,
תברך משבעת המינים.
אם יש לך תמר ויש לך תפוע עץ,
אז תברך על התמר העץ.
וגם בשבעת המינים יש סדר מיוחד, מה ראשון?
הזית הוא הראשון,
ארץ חיטה וצהרי הגפן, תאנה ורימון, ארץ זית
דבש השני,
אחר כך התאנים ורימונים באים אחר כך, יש לזה סדר מסוים.
לדעת הרמב״ם לא, מה חביב לך? מה טעים לך תברך?
נאמר פוסקי וכדעת ונשחי ושכן ערוך בשבעת תלמונים מקדימים.
אומרים שפעם רב אחד בא ושמו לו על השולחן פרות וירקות,
אגב, איזה פרי ואכל, לא שם לב.
אמרו לו, חכם,
מה שדידו, מה, זית קודם?
מה, אם אני בכלל אוהב זיתים?
מה שאמרו, זית קודם, זה אם אדם אוהב.
מותו היום עד סוף ימיו לא אכל זית.
למה שאמר, שים מפיו את הדבר הזה כולו.
ועל כן,
זה חדש, זה סדרים.
כל דבר בסדר, מה קודם,
מה אחר כך, מה ככה, מה ככה, בסדר, אבל יש את הסדר שלו והברכות.
למשל,
עץ מזונות, זה נכון, המוציא, מזונות,
עץ, אדמה,
שהכול.
אומר כאן, עזוב אותי לוועלה בן איש חי,
הרמב״ם
שאלו אותו, מה מברכים על סוכר?
אמר, ביעד במצרים היו עושים את הסוכר מקנים
גם פעם היו כאן בארץ מביאים קנים, קנה סוכר היו מוכרים
אז אמר, האמת היא, צריכים לברך על זה, בורא פרי עץ על הסוכר
אבל כיוון שלא ניקש זה עת, הם הורכו אדמה ונהגו לברך שהכול
כך כותב
אומר רבי נשחק
אם אדם יש לו פרי עץ ופרי אדמה ושהכול,
אז בדרך כלל אומרים עץ, אדמה, שהכול.
אבל אם יש לו עץ, אדמה וסוכריה,
יקדים סוכריה.
למה?
אם אתה מברך עץ, האדמה על הסוכר, ומה נפשך? אם עץ יצא ידו חווה,
האדמה יצאה ידו חווה,
לכן יברך עליו בהתחלה שהכול,
ואז יברך עץ והאדמה.
בעיקר בשבת יעשה דבר כזה, ועד שיהיה לו תוספת ברכות.
אבל אם בירך עץ וברך האדמה,
עכשיו רוצים לברך שהכול, ולא למדת את ההלכות שלמדנו עכשיו,
ולא יודע שאתה פה עץ ופוטר את הסוכר,
אז יכול לברך את הברכה.
זה כמובן, למשל,
אנחנו בליל שבת,
בתפילה אומרים, ברוך אתה השם מחדש השבת.
אדם שאין לו יין,
אין לו לחם,
ניסו לו לאכול בלילה שבת.
אין לו יין, עשה קדוש על לחם, אין לו לחם, על מה יעשה קדוש?
אז אמרו, כשיתפלל ואומר לו מחדש השבת, יכוון על זה.
אז למה כשהתפלל עכשיו,
מכוון להוציא את החבת קדוש או מכוון, מכוון להתפלל?
יתפלל, לכן כשבא בשבת יכוון.
אז יש אומרים שהבעל בא הביתה,
יאמר לאשתו שבת שלום,
בעד שהוא יצא דאוריתא והיא לא יצאה.
הוא לא יצא דאוריתא והיא לא יצאה ויכול לחדש לה, אין בעיה שום בעיה בדברים האלה כולם.
רק
במוצאי שבת,
אם אדם מזמין מונית,
לא יחשוד בו שמחיה שבת,
רק יחשוד שלא עשו הבדלה.
יעלה לאוצר, יגידו, ברוך שנתן שבתות ומלוכה לעמו ישראל,
עכשיו בחול נהיה, מבחינים לעבוד,
ברוך המבדיל בין גודל לשליחות,
ויכוון לפתור את הנהג.
והנהג לא יודע לכוון שלא יצא דוד החובה,
הוא לא מתכוון באמת יצא דוד החובה,
באמת זה יצא וזה יהיה ידי חובה בדבר הזה כולו.
אז אדם צריך לדעת את הדברים האלה.
או למשל,
אדם נוסע באוטובוס
ובזמנו היה פעמון מלמעלה משכין בחוץ,
אז אם הוא לא יודע מה הנהג הזה, עשה הבדלה או לא עשה הבדלה,
אז אסור לו למשוך בחוץ שיעצור בשבילו.
הוא צריך להשתמש בשקט,
עד שמישהו אחר ייעשה לבד האוטו ויכול לרדת.
אז צריך מאוד מאוד להיזהר בדברים האלה כולם.
האוכל פרי ערוגה טבולה במשקה או שבא המשקה על המאכל, כגון ששטפו פרי במים ועדיין הולח באופן שמרטיב את היד,
אף על-פי שהוא אינו נוגע במקום המשקה,
מכל מקום צריך ליטול ידיו תחילה,
רק לא אברך על נטילת ידיים.
כל דבר שטיפולו במשקה צריך נטילה ולא ברכה.
קדש אורחץ,
קרפץ יחץ,
אגח רחצה.
האורחץ הראשון אין בו ה',
ברחצה יש ה'.
זה לפי החוזי, לפי החרוזי, לא משנה, אבל הפירוש הוא כזה.
בקדש אורחץ אתה אוכל קרפץ ומטבל אותו במים עם מלח או מים.
מלימון עם מים.
הדבר שציפולו במשקה צריך נטילה ולא ברכה.
לא משנה, אתה אחרי שיעור או לא אחרי שיעור.
אתה לוקח את תפו העץ,
את תפו העץ הזה רטוב עם מים,
אז כתוב, כל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה גסה הרוח.
הכוונה פרי שהוא יבש,
לא רטוב.
אבל אם הפרי רטוב,
אז צריך ליטול ידיים לפני שאתה אוכל,
נטילה ולא ברכה.
אני אומר תמיד עליו השלום, עליו צדקה הזקן.
עליו השלום, היה חשדה חדישה ופרישה,
והיה מדכתך בצורה קלה כבחמורה.
יום אחד בקשב ממנו אתה יביא לו את תפו העץ.
שלו או שלו?
הלכתי הבאתי לו את תפו העץ.
אמר לי, זה לא טוב, צריך לשים לו מים, לרחוץ אותו.
רחצתי לו את זה במים.
הבאתי לו, אמר לי, דבר ציבור לא במשחץ, איך אפשר?
אמר לי, טוב, הלכתי למגילה שלו, שם מגבת,
ניגבתי במגבת שלו,
הבאתי לו מנוגב.
אמר לי, סבון!
המגבת היה בסבון, איך אתה מנגן עם סבון?
הוא...
מה עושה את זה? מה עושה לך?
ותיקח את המגבת, שטוף אותה במאי, שהסבוני ילך
ותשים אותו בחוץ בשבש, שייכבש.
תיקח את תפו העץ,
שטוף אותו ותרגב אותו במגבת הזאת.
סבוני, אי אפשר.
טוב,
בסדר, אני עושה לו את זה.
יום אחד אמר לעיניו הוא ילך לברית מילה, בואי איתי.
היום כל המוהרים עושים עם שופרת.
עם שופרת.
אצלו רוזית שופרת, אין דבר כזה, צריך בפלמסוץ.
הוא בא, הוציא לעצבלית,
חתך, והילד נכנך.
אז היו במוהלים, לוקחים בהד ונקים,
הוא מוצץ.
אחרי שגמר, אני אומר לו, אתה פה אצלי, עם המגבת שלך,
מה צעצת לי צרות?
פה לכנוך, צואה, איך מצצת?
אמר לי, היי מוסווה,
סתם מתאפה.
זה אדם, הוא מכשיר של רדיו?
ככה פעם מפה, פעם אמריקה, פעם ירושלים?
פעם הוא אשתיניס, אשתיניס, אשתיניס, או פעם לא אשתיניס?
הי מוסווה?
הוא אמר לי, אין אותו דבר הזה.
יום אחד הייתי אחד צמחוני.
אז אני אומר, תמחוני, תמחוני.
אין חייב לאכול בשבת בשר, אם הוא לא אוהב בשר, לא תאכל, לא אכפת לנו.
אמרתי לו, מה אתה עושה? אתה קורבן פסח,
אתה צריך לתלות אותו ולאכול אותו.
אמר לי, בעיה, בעיה.
אמרתי לו, תעשה כמו חכנוסתך, חכנין מוסווה.
תגיד לך, זה מצווה,
אז מותר לך לאכול אותו,
מצווה זה חשוב מאוד, תגיד את הדבר הזה כולו.
אז זה נכון,
דבר של מצווה, זה דבר חשוב, הדבר הזה.
הייתי פעם
בצד אדמו"ר עשיר גדול בחוץ לארץ.
אז גם כן הביאו לי עטוב, לא רציתי.
אז אמרתי לו,
דבר כזה לא במשקה,
אז הוא שאל את הריבונים שלו, אמר, יש מחמרים.
אמרו לו.
מה, שיתקתי? טוב, לא משנה.
אז אמרתי, טוב, הרב רוצה מהר, בסדר.
באו לי שלושה,
אחד גיגית של זהב,
אחד כלי של זהב,
ושלישים אגבת על הגב שלו.
כל אחד מקיים מצווה, יותר ידיים.
טוב, נטלתי ידיים, עשיתי, ביני ברכה ואכול את הפירות האלה.
אמרתי, אקח פרי וגם אקח פרי לרבנית של האדמו"ר.
אז אני אקח פרי ואני מדבר עם האדמו"ר דבר,
עד שאני עושה ככה וככה, פרי אחד לא נשאר.
כולם התנפלו ולקחו את הפירות האלה.
בסדר גמור, אבל היה אומרים שירד אחד היה פרקח.
היה אומר לאבא שלו, מה השתנה הלילה הזה בכל הלילות?
כל הלילה, כל השנה אתה אוכל, טובולובה, משכב, ולא עושים נטיית ידיים. למה אתה עושה פה נטיית ידיים? מה יש לך?
אז נותן לו רמז לאבו שלו, שכל השנה כולה צריך לדעת להיזהר בדבר הזה כולו.
אז זה כל השנה כולה, זה לא רק בליל ארץ.
עכשיו עוד דבר.
כתוב, זה אלי ואנווהו.
מביאים, למשל, אני אומר, למשל, צימוקים לבית כנסת.
תקנה צימוקים הכי נקיים,
הכי יפים,
שאני לא צריך לרחוץ אותם לעשות לתת ידיים.
זה עמי וערניהו.
עוד כמה גירושים, הכי יפה והכי נאה.
זה דבר חשוב מאוד.
אתם תראו לכם,
אדם יש לו, נותן כסף לצדקה,
בצ'קל.
אני לא אוהב שנותנים בצ'קל לצדקה.
המסכן העני הזה הולך לקחת למעלה כתוב רוב, אני כסף זכה, כסף כסף, לא צ'קים, לא משנה.
אמרתי לו,
איך אתה כותב את הצ'קים?
אמר לי, איך אתה חותם?
הוא אמר, תביא את העד שלך, אמרתי לו,
צ'קים שאתה כותב לחלוט מכולת, תכתוב בעד הזה.
תקנה עט מזהב,
את שקם של מצווה אתה חתום בעית של זהב
בלי דין חדש.
מטומאס זה כתוב, קולמוס נאה,
קולמוס נאה, לכתוב פה דבר של מצווה, צריך לראות קולמוס נאה.
קולמוס נאה זה דבר כל כך, אתה עושה דבר מצווה, לעשות אותו ביופי.
לי והלווה הוא כל דבר, לעשות אותו בצורה נאה,
תלית נאה.
אומרים על טורי זהב,
שלא היה מכבס את הטלית שלו,
ואם היה נקרע, לא היה מתקן אותו.
יום אחד אמרו לו,
אה, יפה,
כתוב זה לי ולמיון, טלית נאה.
אמר להם,
אני רוצה שאחרי 120 שנה יקברו אותו עם הטלית הזה,
שהטלית הזה תעיל עליו בשמיים שביום אחד הוא לא ביטל את המצווה הזאת.
אמר אם יתקנו, אם יכבשו, אם נקרא, יתפלאו, לא רוצה חדש, לא רוצה את הדבר הזה.
היו מספרים על איזה רב אחד,
היה גם בשכונה,
היו אומרים עליו ככה,
הוא היה בסוף נהיה שר בממשלה,
אז היה צריך לבוש חליפה חדשה, תקנה אותו.
ויש להם בממשלה,
יש חליפות, צריך שחור, יש חליפות ככה,
יש חנירה, יש להם טיקסים.
כשהוא היה קונה חליפה חדשה, היה קונה טלית חדשה.
זאת אומרת, אם אני מחליף בגד,
אז גם טלית אני צריך לחליף.
למה אתה, החליף זה לא החליף?
ואם אומרים לי שבטיקס כזה צריך בגד מיוחד,
אז אני אעשה טלית לשבת, טלית ליום טוב, טלית ליום הכיפור, טלית ליום החול.
עשה למה לא? זה ליבן ואו בדיונים האלה. זה טוב מאוד, אם אדם מתכוון לדבר הזה, זה דבר חשוב מאוד.
לדעת הבן איש חי,
כתוב לאדם שיהיו לו בגדים מיוחדים לכבוד שבת חודש.
גם גרביים מיוחדות,
טוב שיהיה לכבוד שבת חודש. גם חומצה,
החולצה הכי יפה, הכי טובה, ישמור לשבת חודש.
באמצע השבוע יבוא לחולצה,
יביאו את חולצה יפה,
יגידו אשתו תשמרי את זה לשבת.
נעשה כמו שמאי,
לשמור לכבוד שבת,
זה גם כן דבר חשוב מאוד בדבר הזה כולו.
רק אתה, איפה הגמרא פסחים?
יש בגמרא פסחים דף ס"ח עמוד ב',
שם כתוב
ויהושע לטעמה, דמא שמחת יום טוב,
שמחת יום טוב נמא מצווה היא לתניה. מה פשוט? שמחת יום טוב מצווה? שמחה היא. הלאה.
תניה רבי אליעזר אומר אלו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. מה מה?
אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. או ככה או כך. הלאה.
רבי יהושע אומר חלוקהו. חלוקהו.
חציו לאכילה ושתייה חציו לבית המדרש. מה ברור?
חציו לאוכל. חציו לאוכל. חציו לבית המדרש.
ואמר רבי יוחנן, יש להם מקרא אחד דרשו. חכה רגע, היה רב אחד היה אומר,
התפלל פעם, עד חצי יום,
עד עכשיו עשינו לגוף, עכשיו בוא נעשה לנשמה לאכול.
הלאה.
ואמר רבי יוחנן, יש להם מקרא אחד דרשו.
כתוב אחד אומר, עצרת להשם אלוהיך,
וכתוב אחד אומר, עצרת תהיה לכם.
רבי אלעזר סבר או כולו להשם או כולו לכם
רבי אלעזר סבר חלקו חציו להשם וחציו לכם
הלאה
אמר בלעדה הכל מודים בעשרת דבעינן נמה לכם מה הייתה אמרה יום טוב שניתנה בתורה הוא עד כאן אני רוצה לדעת אם לא נלמד ראשי לא נבין אנחנו כלום ראשי דבעינן נמה לכם שישמח בו במאכל ומשתה
להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו.
אומר רש"י, הגבית הגמרא,
בשבועות תאכל אוכל הכי טעים, אוכל הכי טוב, מה שאתה רוצה לאכול.
איזה שבועות זה אוכל?
גשבי,
שבועות זה עוד תורה ועוד תורה ועוד תורה.
אומרת הגמרא, בעיני צריך לאכול, גוף צריך לאכול.
מה אומר רש"י?
שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתן לתורה בו. שגם הגוף יגיד,
אני שמח שאתה לומד תורה, שמח שמקיים מצוות,
תתן את הנאה לגוף בשביל לדבר על דבר כזה.
אז בשבועות נצווה לאכול.
אבל זה לא חייב לאכול בשר, לא חייב לאכול חלב.
מה שאתה אוהב תאכל.
לא כתוב בו.
מה אתה אוהב לאכול ככה, תאכל.
אבל המאכז הכי טעים לך תאכל אחרות שבועות.
למה?
שאדם צריך לדעת,
כל אוכל ואוכל
שאדם אוכל לשם שמיים זה מצווה.
זה דבר חשוב מאוד.
כתוב שפעם אחת
אמר הלל הזכן,
בואו נעשה את
כבוד הגוף.
חשבו, מי ידע מה רוצה לעשות?
לקח, אמרת, בואו נלך אליי.
תביקווה, תתרחץ,
לכבוד הגוף.
אומר, אומה היה פעם תיאטורון בובות.
גם היום יש תיאטורון בובות.
אז מתלכנכים, כל יום רוחצים אותם.
אומר, אומה, הם רוחצים את הבובות כל יום.
אני לכבוד חוני לאחת כמה וכמה שעשו את הדבר הזה.
אז כל דבר, אדם יכול לשנות אותו לשם שמיים.
והאכילה ביום חג השבועות, ראינו עכשיו, זו מצווה חשובה יותר משאר ימים טובים,
כדי שהגוף ייהנה,
ידע, אה, לימוד תורה זה חשוב,
אכילה זה חשוב,
הכל דבר זה חשוב.
עכשיו ככה,
בקוראים מביאים בחג השבועות.
אז כתוב,
עשירים, עניים,
עשירים היו מביאים בסלים של זהב.
אז היה הכהן לוקח את הביקורים ומחזיר את הסלים לעשיר.
העני מביא בסלי נסרים.
אז הכהן לא מחזיר לו את זה,
לעני, בסלי נסרים.
אז העני,
כתוב בתר עניה, עניתה אזדה,
זקן העני אומר, ההוא מחזיר לו, אני לא מחזיר,
לאף שעט.
יש פירוש אחר.
כשהעשיר מביא עם הזהב, מתגאה, ומציא זהב,
אז קח את זה הזהב בשבילך,
העשיר לא רוצה, השם מלאך גאו את לביתיכם פה, לך, לך.
כשהעני בא ומביא עם הסלי נסרים,
אז אני לוקח לו את זה.
בטר עניה,
ענייתה אסלה.
הוא אומר, עניהו יופי, לקחו את שלי, אין לי עניה, אני לא עניה, אני לא עניה, ניתוק המחקר העשיר.
בתר עניה, עניתה עזדה, עליך עניות עניה.
אחר האדם תריך כל השנה להיות שמח בחלקו.
יש לו מגש מזהב ומגש פרסיק שוער בחלקו.
ברוך ה' לעולם.
אמן ואמן. אמן ואמן. רבי חבר הכנסת, ראש הממשלה אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל כאבה להם תום המצוות שנאמר.
