ספירת העומר זה משהו מיוחד, מעלה מיוחדת.
ומי שיקרא את הזוהר
בליל שבועות יראה,
מי שלא סופר את ספירת העומר,
כאילו חד וחדילה אין לו חלק בתורה כל כך, הדבר הזה חמור מאוד.
לכן הרב אומר,
בזמן שהוא מברך,
ידע לו שממשיכים על עצמם משהו קדושה,
משהו מיוחד.
ועל כן צריך לברך את זה בכוונה,
ויהיה כתוב טהור.
אף כדי כך שפעם שמענו שמשמו של ה'
שלום חכם אלה שישאלו,
שהיה אומר שמצווה לפני ספירת העומר ללכת לתבול.
כל כך,
החשיבות היא,
מעלה יש לה.
הלאה.
ג'
צריך לברך ולספור מעוד מעומד,
וידי עבד אם בלך וספר מיושב יצא.
כתוב מאחל חרבש בקומה בקמה.
אל תקרא בקמה אלא בקומה.
זאת אומרת לברך בבתת העומר בעמידה.
הרב אומר, זה נכון. לכתחילה תלך בעמידה.
אם אדם בירך בישיבה, יוצא ידי חובה.
אדם לא היה לכם חולה, לא מרגיש טוב,
הוא לא חייב דווקא לעמוד,
יכול לברך בישיבה גם לכתחילה,
אם הוא חולה או אוסן. אבל אחת עמידה צריך לברך את העומר והעומר בעמידה.
בכל לילה ייזהר כל אדם לספור תקף ומייד בצאת הכוכבים.
ואצלנו שליש שעה אחר קריאת המוגלוב,
רוצה את הכוכבים.
כמצווה גדולה לספור מייד.
והיינו משום דכתיב, תמימות תהיינה.
והואיל שצריך לילה ראשון לספור תקף ותחילת הלילה בבעיינה תמימות,
הוא הדין בשאר לילות.
ויהי עד רבנו זלמן, סימן ת"ט, סעיף ג',
גם על דרך הסוד צריך להיזהר לספור מיד.
ספירת העומר היא לא קשורה לתפילת ערבית.
אלא מה?
טוב שעדיין יעשו לו סדר, שאחרי הערבית יתפלל.
עכשיו, המוגרב בחוץ לארץ היה אחרת,
ובארץ זה אחרת.
בחוץ לארץ המוגרב היה שונה מאשר פה.
כאן,
להבדיל אלפי הבדלות,
המוסלמים,
הם אומרים שהם מתפללים חמישה לפעול על אותו שקר וכדב,
אבל כשהם היו עוברים היום בארץ את המוגרב שלהם,
אז זה מדויק,
זה עכשיו ככה.
קודם היה להם, לשמעאלים האלה,
עולה להם אחד ואומר, אתה קורא להם את הקריאות שלהם.
היום למדו, שמים טייפ במקום לשים את זה, ונכנסים טייפ שאומר את הדברים האלה.
אז שקרנים גם כן.
הצערתי צריך להגיד בפה, לא בדברים האלה כולם. יום אחד החליפו לו את הטייפ, שמו לו קלטת אחרת.
מסוגלים, מסוגלים לזה.
היי,
היי.
בכל לילה אמרנו. כן.
בכל לילה ייזהר כל אדם לספור תקף ומיד בצאת הכוכבים, ואצלנו שליש שעה אחר קריאת המוגרב ובצאת הכוכבים, כמצווה גדולה לספור מיד.
והיינו משום דכתיב, תמימות תהיינה, והואיל שצריך לילה הראשון לספור תקף בתחילת הלילה, דבעיינן תמימות,
אוהדין משאר הלילות.
ואלה רבנו זלמן, גם על דרך הצור צריך לספור מיד.
שוב הפעם, לפי דבריו,
צריך מיד לספור ספירת האור ואחרי תמימות.
כל זה מדובר על לכתחילה,
אבל אם אדם לא ספר,
אז יוכלו לספור עד עמוד השחר, יוכלו לספור את ספרת העומר עם ברכה.
אבל לכתחילה צריך שיהיה מיד,
עמוד ש"ו,
י"א.
אם שכח לברך באחד מן הימים בין יום ראשון, בין משאר ימים,
סופר בשאר הימים ולא ברכה.
אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ללא ספר,
יספור בשאר הימים בברכה עד אבי לספק ספיקה.
ספק אם דילג או לה, ואם תאמר דילג שימי על החקירה ביעודה עד עמד הסבירה להוא,
גם אם דילג לא יפסיד הברכה,
מפני שכל לילה מצווה בפני עצמה היא. לפיכך יספור בשאר הימים בברכה.
בעלמא אנחנו אומרים
ספק ברכות להכר, ומתחילים להכר בכמה דברים.
אז הרב אומר,
אם אדם שכח לברך באחד הימים,
יום ראשון או שאר הימים, אין נפקא מנה.
לא ספר לא לילה ולא בבוקר.
אז זה אחר שאר הימים סופר בלי ברכה.
עוד מגיע הלאה שהרב אומר,
כדאי שיומה לחברו, אתה תספור,
תברך
ותחווה להוציא אותי ידי חובה.
כי החזן,
זאת אומרת שהוא מברך את הברכות,
הוא לא מוציא אותן ידי חובה.
ועל כן יש לנו קהילות
שלא החזן מברך בהתחלה,
אלא הקהל מברך אחר כך החזן.
ועוד דבר,
יש קהילות שחזן לא אומר ברשות מורי ורבותיי,
כי זה,
כשאומרים ברשות מורי ורבותיי, הכוונה להוציא יותר מידי חובה.
אבל היום כולם יודעים שכל אחד ואחד סופר לעצמו,
ולכן בספירת העומר,
אז אפילו שלא יסביר, החזן לא מקבל להוציא יותר מידי חובה.
אבל אומר הרב בשנה ברורה בבואו להלכה,
אם בפועל
אדם עמד חברו,
אתה תספור ותחבלו, הוציא אותי ידי חובה.
אז אומר הרב בשנה ברורה בבואו להלכה,
שאם עצר את הדבר הזה, יצא את החובה.
אבל כתחילה לא יעשה את הדבר הזה,
והוא בעצמו יספור את הדבר הזה.
יש, אני תמיד אומר,
כתוב בשבחי הרבי בריסק,
אני לא מסכים, לא מאמין שככה אמר
רמבי בריס.
רמבי בריס פעם אחת היה עסוק בלימוד תורה,
ושכח לספור.
בלילה וביום, ברור שהיה,
בוטאט תשגה תמיד, היה עסוק בלימוד תורה.
אבל יאללה שאחריו, אמר לתלמיד שלו, בוא,
אני אברך ואני אחווה להוציא אותך ידי חובה,
ואז הוא יכול לברך.
כך כתוב בשבחי ארם הברית, ואני אומר, לא יכול להיות דבר כזה. למה?
קודם כול, למה יגזול לו את הברכה שלו?
למה ייקח את הברכה שלו?
השני יצא לברך, למה תגזול לו?
זה אחד. השני,
אומר הרב פרי חדש,
אם אדם מברך בספק,
בספק, הוא לא יכול להוציא את החובה של אדם שהוא חייב.
אתה מסופק, איך אתה תוציא אחרים את החובה?
ועל כן,
לכן ממה שאמרים בשביל הרב ברי זה לא נכון,
אלא אם הוא ייקח את הברכה מחברו, אולי הוא ייקח ממנה.
נצעין לו את הברכה בשבילו.
הדאמרנה נמשכח בוודאי באחד מן הימים די אספור בשאר הימים בלא ברכה.
היינו דווקא בדילג לגמרי, דהיינו בלילה או ביום לא ספר כלל.
אבל נמשכח בלילה ונזכר ביום, אספור ביום בלא ברכה, ובשאר הלילות הולך ומונה בברכה.
ואף על גבדה פרי חדש חולק בזה,
המנהג פשוט לצברת מרן ז"ל.
מיהו נראה לי בסיעתא דשמיא, וגם בשכח לגמרי, דאמרנה נספור בשאר הימים בלא ברכה.
טוב שישמע ברכה שמברך חברו לעצמו,
ויאמר לו שיעשה כוונה על האב לפוטרו.
וזה נכון מאוד כדי לצאת ידו חובת רבי יהודה, הסביר הלילה, לא הפסיד הברכה.
ואם לא נזדמן לו דבר זה לשמוע מחברו,
טוב להרהר הברכה בלבו, כן נראה לי בסיעתא דשמיא.
יש מחלוקת אם ספירת העומר שכחה,
זה תחיל לספור יום אחר יום,
ואם שכח לה לה ויום,
לא יכול להמשיך הלאה. יש מי שאומר, מה ההבדל?
שכח יום אחר יום, יכח, וילך אחר כך.
על זה כבר נכנסנו לתוך הספקות כולן.
אבל אדם צריך הדעת.
צריך אדם לעשות לעצמו סימנים,
שידע לו אדם שיזכור, אתה יספר העומר, אתה יזכור את הצלת העומר.
והטוב ביותר הוא, אדם לפני השינה,
לפני שישא, אני אעשה חשבון: אני סברתי עומר, לא סברתי עומר.
והמנהג הטוב שיש בארץ ישראל,
שנהגו כמו שכתב הרב גנת וילדים,
שנהגים ביום,
בתפילה,
בסוף התפילה, אומרים היום, ככה וככה, אומרים לעומר.
זה שאם אדם שכח, אז יספור את זה.
ואם השליח הציבור שאומר היום כך וכך ימים לעומר מכוון להוציא אותם ידי חובה,
אז גם כן יצא ידי חובה. אבל הטוב ביותר זה שספרתם לכם,
שכל אחד ואחד יספור לעצמו.
י"ב
אם שכח ליל שישי והתפלל ערבית ליל שבת מבעוד יום ונשכר,
יספור בעת ההיא בעד ליל שישי,
וימנה שאר הימים בברכה, וכן נזכר בזרע אמת זל.
הביאו את דבריו רבנו חידה ושאר אחרונים.
זה ככה.
אדם מתפלל ערבית
כמו שנוהגים הבבלים להתפלל מפלגי המנחה.
אז הוא התפלל בערב שבת,
התפלל מלכה וערבית מוקדם.
הוא נזכר, אני לא סופרתי עומר.
עכשיו אצלו כבר שבת.
אם אצלו כבר שבת,
איך יכול להגיד היום ארבעה ימים לא עומר על יום שישי?
אני לא כבר צריכה חמישה ימים לא עומר.
אומר הרב עפר פיקין, קיבלת שבת,
אתה לא יכול להפוך את השקיעה ואת הזריחה.
אתה יכול לקבל שבת,
אבל לא יכול לעקור את היום, את הקבע,
אפילו אחרי שקיבל שבת,
יכול לספור על יום שישי.
עמוד ש״ז עוד ט״ז י״ז
אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הדעתה דלם מהיום ארבעה שהוא סבור שהוא יום רביעי
ונזכר וסיים בחמישה והם חמישה
אין הוא חוזר ומברך
י״ז
אם היום הוא ארבעה
והוא גם כן חשב שהוא ארבעה הוא בירך הדעתה דאחי
ורק כשבא לספור את האומנה חמש ונרגש,
אין לו חוזר ומברך, אלא חוזר וסופר ארבעה ולא בלכה,
כן פסק מרן ז"ל, וכן הוא
הסכמת אחרונים, וכן כתב חוק יוסף,
ולכה בית חדש ופליג.
יש מחלוקת יסודית
בין רמב״ם לבין שאר פוסקים.
אדם לקח כוס כזה,
חשב שזה יין.
אמר, ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם,
והוא רוצה להגיד, בורא פרי הגפן.
אה, עשו לו מים, להגיד שהכל נהיה בדברו.
אומר הרמב״ם,
אתה כשברכת, ברכת, התכוונת לגפן,
אז זה לא על המים והגפן, דבר ילך לבטלה, לך הביתה.
אומר הראב"ד, למה?
אמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,
יגיד שהכל יהיה בדברו.
יפסו, יגמור שהכל יהיה בדברו.
מה המחלוקתי?
כשאדם אומר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,
אומר הרמב״ם,
זה עיקר הברכה.
אם סיימת, לא אכפת לנו בדבר הזה.
מה נפקמינה?
נפקמינה פה לעומר.
הללו למשל ארבעה ימים בעומר,
אדם שאמר ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם,
התכוון לומר היום,
במקום אמר ארבעה ימים בעומר,
אמר חשב את עצור להגיד חמישה ימים בעומר.
ואחר כך אמר ארבעה ימים בעומר, תדהים,
או ההפך, לא משנה,
בשני עשר ימים.
דעת הרמב״ם,
כאילו שאמרת ברוך אתה השם לקימי החולם עד דעת ארבעה וערב חמישה,
אז הברכה היא אכה.
אומר הרמב״ם, מה אכפת לי?
אמרתי ברוך אתה השם, אבל מה אמרתי?
מה אמרתי בסוף?
אמרתי בסוף את הארבעה.
מה שחשבתי בברכה זה לא אכפת לנו.
אז כמעט זה חל עליי, הנה דוגמה, וגם כאן ההנחה.
לכן,
מי שלא יודע את הרמב״ם ואת הרמב״ד,
אז לא מבין את הבן איש חי.
הבן איש חי, מה אומר עכשיו?
הוא אומר, בשניהם, מה אומר? הוא התפתח ואמר,
תראה מה היום ארבעה,
שהוא סבור שהוא יום רביעי, ונזכר וסיים בחמישה,
והם חמישה, אין הוא חוזר.
למה?
אמרת, בסוף סיימת נכון, זה כמו הרב"ד,
להפוקי הרמב"ם.
וי"ז, אם היום הוא ארבעה והוא גם כן חשב שהוא ארבעה, הוא בירך עד עתדה דאחי,
ורק כשבא לספור טעה ומנה חמש ונרגש,
אין הוא חוזר ומברך,
אלא חוזר וסופר ארבעה ולא ברכה, כן? פסק מר"ן ז.
אז הוא לקח את הסברות כולן,
שלא יגידו, לא יבינו את דבריו של אבי איש חי,
אז הוא לקח את החומרות של הרמב"ם ושל הרב"ד ואמר ככה:
אם אתה חשבת,
תצבול בלי ברכה. ואם אמרת, סיימת בכלל,
שלדעת הרמב״ם זה בסדר,
אמרת, טעות, איך יהיה בסדר?
אז הוא אומר, בואי, תחזור, תצבול בלי ברכה.
לא, ברכות זה לא מעכבות.
רק במקום אחד אומר התורה זהב
שברכות מעכבות.
ואז אנחנו אומרים, ברכות זה רבנה.
מדין תורה אין חיוב לברך ברכות,
ברכות רק בקט המזון, אם אכלת כדי שביעה.
אבל שאר הברכות, הברכות רצונות והחרורות, הכול הוא דה רבנן.
אנחנו אומרים,
אם אתה מסופק בדבר הזה, אז בנשחה לקחת חומרות משני הצדדים,
ואמרת, בסדר, טעית, טעית.
אז תספור עכשיו ותגיד, היום ארבע ימים לעומר,
תחזור ותאמר את הספירה האמיתית גם בלי ברכה.
כי בריכות לא מעכבות.
אבל אומר הטורי זהב, בשבת זכור,
הבריכות זה לא, זה גם כדי רבנן,
כשאומרים בתורה.
מכיוון שקריאת התורה היא דאורייתא, אז גם הבריכות זה דאורייתא.
ועל כן אומר הרב טורי זהב,
קטן לא יכול לעלות בשבת זכור, למרות שחזן קורא את הפרשה.
מכיוון שהברכות שייכות לזכור,
אז מפרידים בדבר הזה כולו.
וככה אנחנו נוהגים בזה להחמיר שקטן לא עולה לפרשת זכור. אלא מה?
אנחנו אומרים לו,
אם ברור לו שהוא איש ושערו, זה כבר אחרת.
בר מנדן,
יש סברה
שפרשת זכור, צריך אדם לקרוא בתורה בעצמו.
הוא בעצת דרכו.
אז אומרים, גם על הגאון לוויני את זה מספרים,
גם על זכור וגם על מגילה.
מגילה,
בזמנה,
לכתחלה צריך עשרה, וזה עמד אפילו לבדו יכול לקרות.
הגאון היה מחמיר בדבר הזה,
אז הוא בא ואמר לאחדים, בואו נתכבשו למניין, אני רוצה...
אז אמרו לו, תביאי כסף.
אז הוא היה, הגאון, היה צדיק, היה תן להם כסף.
עמד זה וברחו לו כולם.
אז פתאום רואה שזה נגמר, מה יעשה עכשיו?
אז אמרו לו פעם אחת, תלמד,
אחרי שגורמים את המגילה שלהם להם.
לא רוצה לדבר, למה
שהאומן, השכר שלו זה בסוף לשלם לו את זה.
פעם אחת היה עצמי בבית, נעשה יד.
אז אמרתי לרבנית, כשנגמור את הסיד, אתה יודע, לי אין לי יותר לבוא.
אז לגבי מה עשית באתי,
אז אמרת לו, כמה אתה רוצה כסף? הוא אמר לי,
עמדתי לשם חוק וצ'בריך וישכנתי הריני, בוא לקיים מצוות חסה לשלם ושכר שכיר בעצו, בזמנו, וכך נתתי לו.
הוא אומר לי, זו פעם ראשונה שאני שומע את הדבר הזה.
אמרתי לו, מה זה? מצווה לשלם?
עכשיו ככה,
יש בהלכה,
אם למשל אדם מתן, אני אומר דוגמה,
חוצה לגהץ
או לכבש,
יותר מכבסה.
כבר עוד שלא הלכת ולקחת את זה,
אין לך כסף, אל תלך, אל תיקח.
אבל אם אתה הולך לקחת את זה,
אתה חייב לשלם לו מייד.
כן, כי תגיד, הרי אני מקיים תפורת לשלם שכר שכיר,
כלומר לקחת את זה.
אבל יש מאתר הדין,
אם זה יום, עד הלילה,
בא וחשבון, עד גמר הלילה,
ואם זה שכיר לילה, עד גמר היום.
אבל לכתחילה צריך לתת את השכר שכיר בעתו או בזמנו.
פעם היו הפועלים עובדים ביום או בערב ומקבלים משכורתת.
אחר כך שינו להם פעם בשבוע.
ועד היום יש ארצות בעולם שכל סוף שבוע הם מקבלים את הכסף שלהם.
היום, בחודש, אנחנו לא על חודש.
מעיקר הדין, אדם חייב לתת לפועלים שלו בסוף החודש את המשכורת שלהם.
לא לאחר.
היום יש חוק, שלושה-ארבעה ימים אתה יכול לאחר.
בקיצור,
אל תאמר לחברך לך ושוב, ולך ושוב, ויש איתך.
אז אתה תגיד, אם החוק אומר ארבעה ימים, מה אני אתן לך אחרי ארבעה ימים?
אם יש לך כסף, למה אתה צריך אותו אחרי ארבעה ימים? לא אסור עליך?
אם אתה קיים את המצווה ביומו, אתה תזכר, למה אתה צריך את זה ארבעה ימים?
חוק, חוק, אבל דין תורה צריך מיד.
אז על כן אדם צריך להיזהר בשכר שכיר ולתת מיד.
היום המשכורת בדרך כלל באה לפי התאריך הלועזי,
אבל יש מקומות שאדם נותנים לפי התאריך העברי.
למה הם הולכים לתאריך הלועזי?
מכיוון שבתאריך הלועזי אין אדר ב',
אז למעלה
בתאריך העברי יש באדר ב'. אבל יש מקומות שעד היום
היום נותנים את זה, התאריך העברי,
מחסירים קצת כסף, עשיתם חשבון בשביל שיהיה חייבו של אדר ב',
י"ח.
מי ששואל אותו חברו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה,
יאמר לה אתמול היו כך, שאם יאמר לו היום כך וכך,
אין הוא יכול לחזור ולמנות בברכה.
אבל קודם אלה שמשות,
כיוון שאין עוזמן ספירה, אין בכך כלום.
ונראה לי בסייעתא דשמיא דטוב להיזהר בזה משעה שהגיע הזמן ערבית לרבי יהודה,
ובפרט אם זה המשיב הוא עצמו כבר התפלל ערבית מבעוד יום כספרד רבי יהודה,
וחשיב לגבי דידי לילה.
דנכון לו להיזהר שלא להשיב לו, כי אם על דרך האמור, אתמול היה כך.
כך נראה לי בסייעתא דשוויה.
ושוב ראיתי לה הגאון, רבנו זלמן ושולחן ערוף, סעיף ט"ו,
וכל מקום טוב להיזהר מפלג המלחם ואילך,
שלא יאמר היום כך וכך, עד כאן, עיין שם.
מהדין,
אנחנו בלולב,
מה אנחנו עושים?
מברכים את הלולב עם הערבה ועם ההדס,
והאתרוג מונח על השולחן.
אנחנו מברכים
על נטילת לולב, ומקחים את היתרוג ומקחים ומענעים.
אבל אם אדם לקח את האתרוג והלולב ביחד,
אפילו שלא נחנע, ברגע שאתה לקחת אותם ביחד, כבר לא יכול לברך.
אומר הגאון,
אם הלולב נמצא בידך והאתרוג פה נמצא,
הרמת את הלולב, האתרוג נמצא פה, אתה חייב, גמרנו,
בחובה יצאת.
מה אומר הגאון?
אתה, כשהוא לוקח את הלולב,
תשים את דעתך, אתה מכוון שאתה מתכוון לא לצאת ידי חובה.
את הדרך הזאת הצופות הביאו,
מרן לא הביא אותה.
בשביל מה אני אומר את זה?
יש מישהו שאומר,
חברך של אופן, כמה הלילה?
תגיד, אני אגיד לו, אתמול היה, מה אתמול? תגיד, היום מה?
למשל, נגיד, היום ביום השביעי.
הוא אומר, אתמול היה שישה ימים, אבל היום מה כן אברך?
אברך היום שבעה ימים לעומש בשבוע אחד? לא.
אז אומר רדעון, תגיד לו היום, יום שבעה ימים לעומש בשבוע אחד, ותכוון, לא לתת ידי חובה.
הסברה הזאת, מרן לא הביאו אותה. למה?
לא כל אחד ואחד יכול לעשות את הדבר הזה, לומר ולכוון שלא.
זה לא, לא כולם,
ועל כן לא הביאו את הדרך הזאת,
זו הדרך הנכונה שלא נאמר, אלא לומר לא אתמול או זה.
יש מי שאומר, אמרו, לא מבין,
תיקח לו נייר, תכתוב לו,
לא תכתוב לו היום,
תכתוב לו שישה ימים בערב, שבעה ימים בערב,
לא תאמר לו היום.
אם הוא לא אמר לו היום, אז גם כן יעשה את זה אחורה.
הלאה.
שמיוד.
אם נשאר לו המצה אחר הפסח,
לא יאכלנה לבדה,
כי ייכנס בזה במבוכה גדולה של מחלוקת הפוסקים ז"ל,
בשביל נטילת הדיים והמוציא וברכת המזון.
על כן ישראל לא אוכלה עם הפת, דהיינו שיטול ידיו ויברך המוציא על הפת
ויאכל כזית פת ויגמור סעודתו במצה.
אם אדם נשאל ומצה אחר הפסח, כלומר מצה של פסח,
מצה אחר הפסח,
אז לא יאכל אותם לבדה.
למה?
אחד הספק,
המוציא, לא המוציא,
לבקת המזון, לבקת המזון,
כזית וכזית,
אז לכן אומר הרב,
הטוב ביותר שיברך המוציא, יאכל עליה,
לחם, המוציא לחם מן הארץ, ובאמצע הוא יאכל את המצה.
המצה הזאת,
יש לו כל כך הרבה חילוקים, הרבה מחלוקות. הוא אמר,
עזב אותנו, תצא מכל המחלוקות, וגמרנו.
אבל יש במחזיק ברכה,
בסימן קנ"ח,
אות ה'.
הרב שירי כנסת הגדולה בסימן זה, כתב נא נשאל על האוכל מצה שנלושה במים לבד אחר הפסח, מה דינו?
מה זה אוכל? אוכל? מה השאלה? אני חוזר עוד הפעם. על האוכל מצה שנלושה במים לבד, מצות, לאחר הפסח, לאחר הפסח, מה דינו?
והשיב שיטול ידיו ויברך המוציא, ושלוש ברכות, דהיינו ברכת המזון,
אייל שם באורך.
זה מסברת קנהג.
קנהג.
הלאה.
והרב בן דוד חלק א', סימן עין שהחזיק הוראה זו מטרה טעמה.
חדה כי הבסקוש,
הם מכניסים אותו העם לתנוב פעם אחת,
או משהים אותם יותר משיעור אפייה.
אבל למצות אין המשהים אותם אלא שיעור אפייתם,
ועוד
שהיה למצה זו בפסח דין פת עיין שם.
סימן פג?
לא.
אז מי זה יצא?
שיברך על זה המוציא.
הלאה.
היה מקום לפקפק קצת בזה, כי המצות הן יותר קשות מהבסקוש,
כמו שכתב הוא ז"ל,
ויבשות לבד מקרי כסלים.
שהרי רבנו ערוך סיעה
סברת הגאון,
וכאחים יבשים נקראים כסלים, מתרגום יהונתן בן עוזל, שתרגם: "יבש היה נקודים,
כסלים מהריאתם כתיב זה לחמנו חם",
וכו', "יבש היה נקודים", ומוכרח
מפני די הובש לבד נקרא קסמים,
ולפי זה המצות יש מקום לומר שהם קסמים. ולכן מה יברך?
מזונות. מזונות. הלאה.
ועד טעם האחר היה,
ועד טעם האחר דהיה פת וחג הפסח,
ויש לדחות דהימה תמיד נעשה עד עד קסמין.
ובפסח קובע סעודה ומברך המוציא וברכת המזון כדין,
פת הבא בקסמין,
וקובע עליו ודינו כפת גמור. כלומר, הפעם עכשיו בגד הפוך.
המצות הן מזונות.
ולמה אתה מברך עליהן בפסח, המבוצי? אין לך מה אני אכול.
רק זה.
אז זה נקרא,
כשקבעת סעודה על פתרון, לכן תברך על זה.
כלומר, על עצם הפסח
היו צריכים לברך מזונות.
אבל הפסח בא והבקיע את זה.
אז משמע מכאן, שאחר הפסח
אז לא עלה.
הלאה?
ומה גם, ברוב המון העם קודם הפסח עוד אוכלים מצה ומברכים בוראים ומיני מזונות ומעין שלוש
וכן נוהגים אחר הפסח גם כן להחשיבה כי כערכים מבישים.
אמנם אחר ההשקפה היטב יש לקיים דברי הרב בית דוד כאשר יראה המעיין.
מה זאת אומרת?
שיבה לכם זה.
המוציא.
כן, ומיהו?
ומיהו יראה שמאים יהיה טוב לא יאכל מצה אחר הפסח
כי אם כשקובע עניה ודו כי קיצרתי.
וזה מה שאומר הרבי ריש חי פה,
את ההסברה הזאת, קרמאלה.
למעשה,
אנחנו אומרים,
יש לנו כלל
בחוב לשס כולו.
אם אחד אומר לחברו,
תלווה לי כסף
ואני אתן לך, אשלם לך את זה אחרי הפסח.
אחרי הפסח, עד מתי? עד פסח הבא?
אנחנו אומרים, סתם אחרי, 30 יום.
זה נקרא אחר הפסח.
בעניין ממונות אנחנו מדברים.
וכן למשל בנדרים.
אדם נתן נדר, אמר, אני לא אוכל נפפון עד אחרי פסח.
אז אומרים, אחרי פסח, עד 30 יום. סתם אחרי זה 30 יום.
לכן אנחנו אמרנו,
זה המקור, מה שאנחנו אומרים,
עד י"ד לחודש,
עד י"ד לחודש
אייר
ושלושים יום אחרי הפסח,
אנחנו אומרים, ודינו כמו דין לחם.
כן, אמרתי ברוך הזה, הוא מוציא לחם מן הארץ.
בי"ד אייר זה כבר עבר שלושים יום, עבר אחר הפסח,
זה כבר פקע דין אחר הפסח,
ועל כן, אחרי זה תברך מזונות.
עכשיו,
האשכנדים כל הזמן מברכים על המצור ומוציא לחם מן הארץ.
כל הזמן.
הוא היה יהודי בשם חכם נתן
בישיבה שלכם.
ויש בבגדד שני סוגים יהודים.
כולם יהודים,
אבל יש שני סוגים.
יש אבמרה, אבמרה זו עיר ככה
משובחת, חשובה.
אלה אוכלים אורז, אוכלים בשר,
וכל השנה שלהם אוכלים ג'ראדר. ג'ראדר כפירושו קושש.
בבגדד עצמה,
לכולם היה להם את הג'ראדר, היו אוכלים את הגילים,
לחם או הדברים האלה.
אז היה אומר עליו השלום,
על משהו שמה בבגדד,
כפי שכל השנה הם אוכלים את זה, זה נקרא לחבם.
בבגדד שאוכלים לחם רגיל ועכשיו רוצים לאכול מצות,
זו הברכה שלו אחרת.
יש פעמים,
לוקחים עשתנור רגיל,
ואחרי שאופים את העשתנור,
אז אדם רוצה לקסוס את העשתנור הזה,
אז משאירים אותו בתנור כשהתנור קצת קר,
לא אש,
ומייבש אותו לאט-לאט ונהיה קוסס.
זה, מה היה בהתחלה?
השתנון.
אחרי שהיה השתנון, הבחירה שלו הייתה מוציאה.
עכשיו אתה בא והופך אותו למזונות ולא נהפך.
אבל אם לכתחילה לשוו את הבצק הזה בשביל לעשות אותו קוסס,
בשביל זה,
מקודם היה עליהם, קודם זה בסקוויטים.
בסקוויט.
עד היום אותה צורה של ביסקוויט שהייתה אז היא היום.
אין להם הבדל אחרת.
פעם הייתה ביסקוויט, אני אומר לדוגמה,
כמו כף היד שלי.
הגודל שלו היה כמו כף היד.
היום הביסקוויטים חומצנים, עושים אותם כמו שלוש אצבעות.
אז קודם אדם יאכל כמו כף היד, היה בו שיעור לברך על זה מזונות וגם על המחיה.
היום בביסקוויטה קטנה אין פה את השיעור הזה.
חידש השדה חמד,
בזה נפקא מינר גם נמצות.
אם אדם לוקח אסקווית,
יש בו, אני מדוגמא, 25 גרם.
השקיע אותו בתוך כוס תה, התנפח,
נהיה 30 גרם.
הוא אומר עכשיו, המים הוא שנפח אותו,
אבל בו אין בו שיעור. הוא אומר, לא.
המים שבא לנפח אותו בטל כלפי הקמח,
ומברכים על זה, אותו דבר במצע.
במצע,
אחרי רגבו עומר, אחרי יודרת לאייר,
אם אדם למשל לוקח מצע
ושם אותה בתוך מים, זה מתנפחת,
שוקלת יותר.
אז הברכה שלה אחרת,
אם אדם לא שם את זה בתוך המים, זה אחרת.
יאמר אדם, בבטן מתנפח, בבטן לא מעניין אותנו.
בזמן שאתה כוסס את זה, מה אתה לוקח?
אנחנו אומרים, למשל,
בפסח
אדם ניקח
שלושת רבעי מצה
וישרה אותה במים.
שלושת רבעי מצה,
אם ישרו אותה במים,
יש בה שיעור של כזית,
אז נברך על זה את הברכה.
אבל אם לא שיעור אותה במים,
אז אין בה שיעור,
בדרך כלל כל המצות הן כזית,
אין בה שיעור, לא מברך את הברכה הזאת.
זאת אומרת, הפעמים המים נכנס לתוך האוכל והפך, המים נהפך לחלק מהאוכל.
ועל כן,
אנחנו פוסקים את דעת השדה חמד. נפקא מינה לומדם לוקח ביסקוויט
פחות משיעור כזית וטבל אותו בתוך תה,
אז זה כבר התנפח וכבר קיבל שיעור.
אז נברך על זה את המזנות וגם על המחיה.
יש ברב בעל פירוש על המשניות,
קוראים לו הרב התימני, אבל זה יידוח שהיה מוקבל בסברה שלו.
הוא אומר,
יש נוהגים
לשתות כוס תה עם סוכר,
סוכר, חתיכות סוכר.
אז הוא אומר, אדם צריך להיזהר, אם הוא טובל את הסוכר הזה בתוך תה,
הבנייה היא דבר שבולא ממש חה.
אחר כך חוזרת שאלה אחרת.
אומרת, יש נוהגים לשתות כוס תה עם תמר.
אז הוא אומר, מעקר הדין התה עקר והתמר בלם תיק.
אז תברך על התמר, שהכל נהיה בדברו.
הוא אומר, איך אפשר לברך על תמר שהכל נהיה בדברו?
מי שאוה אוכל להגיד, מה אתה מדבר אתה לא יודע לברך?
מה, זה תמר.
אז היא אומרת, מעקר הדין זה עיקר התה, התמר עוזר רק בלם תיק.
אז אומר הרב,
רבי ישראל עדני,
הטוב ביותר, שייקח תמר,
יברך עליו בריא פרי העץ ויוכל קצת.
אחר כך יברך שהכול, על המים האלה,
אחר כך התמר ימתיך את זה.
עד היום,
יש כמה בעדות של העיראקים או שאר עדות,
סוכר לא לוקחים בפסח.
אין.
יש להם רק תמר,
נזהרים בדבר הזה.
היה פעם אחת
אסיר ציון ברוסיה.
אז פה התארגנו לשלוח לו דברים, אז בט"ו בשבט
ארגנו חבילה לשלוח לו.
אז מה, סיפרו לי שאני אכתוב מכתב ככה, אני אברך אותו.
אמרתי, מה שמתם פה? אמרו לי, טיברים, טיירים, ט"ו בשבט.
אמרתי, טיינים? איזה טיינים?
חמץ או כשר? אומרים, מה אתה מדבר?
אמרתי, נשאר לכם חמץ או כשר התאנים.
אבל התאנים כולם עם קבע חיה.
אמרתי, אם זה עד שהגיע אליו,
לאדם הזה, מי יודע מה יעשו לו ברוסיה,
לא יתנו לו את זה, עד הגיע עד פסח,
אז צריך להגיד לו מכתב וכתוב לו שהתאנים האלה חמץ.
אמרו, מה אתה מדבר?
מה אתה אומר?
מה אתה רוצה לדבר עם אלה?
אבל אמרתי, תשימו בפתק. וכך היה, שמו את הפתק,
כשהגיע לרוסיה,
הרוסים בדקו, בדקו,
התחילו לעשות צרות, עיכו, עד שהם מסרו לו את זה ואחרי פסח.
אז יש שם פתק,
התחילים עם חמץ, תיזהר בדבר הזה.
אבל היה לי סיפור אחר איתם.
היה אסיר אחד ברוסיה,
ושם האסירים עובדים.
אסיר שלא עובד,
אז שולחים אותו לציבור,
המקום הכי גרוע,
"כל באיה לא ישובון".
כל באיה לא ישובון.
אז היה הרב הלכה שהיה קשור עם האמריקאים,
היה הולך לרוסיה וחוזר.
אז האדם הזה התחיל לחזור בתשובה
ולא רוצה לאכול.
אז לא אכל יום, יומיים, שלוש. אמרו, אתה לא אוכל, אני אסלח אותך למעלה, גמרנו.
אז הרב ולדמן שאל אותי,
והוא אמר, תגיד לו שמותר לו לאכול בשר טרף, בשר חזיר, זה פיקוח נפש.
רק שלא ילקק את הצלחת,
יאכל, ואיך זה יהיה קיום הגוף.
אז אמרו לו, ואיך אני אוכל? הוא אמר, קטרף, חזיר, זה.
אמרו לו, אם לא, יש עוד למעלה, שם גמרנו, ימות.
טוב,
בקיצור, הוא כתב במכתב ואמר ככה, והוא אמר,
יום אחד אני דורש משבת הגדול,
אני מדבר, הסליחה, בשבת תשובה.
אני מדבר, צריך להיזהר מתולעים.
אני מדבר, ככה, דיבים והלכות אני מדבר,
ואני רואה אחד יושב על הרצפה מולי,
על הרצפה.
רק מספיק.
מה זה יושב על הרצפה?
הוא אומר שהאם צריך להיזהר מתולעים,
יצא ככה וככה. ואני אומר להם, למשל,
היה מנהג בירושלים שלא היו אוכלים טעינים בלילה.
למה?
אז לא היה חשמל.
אז היה רק מרוד, אי-אפשר לראות את התולעים.
ועל סמך זה אמרתי לא לאכול גויאבה גם כן בלילה. למה התולעי של הגויאבה זה אותו צבע? אי-אפשר לדעת את הדבר הזה כאילו.
אז אמרנו לו את הדבר הזה.
טוב, אז הוא מתחיל.
אני גובר את הדרשה והולך אחריי.
הולך אחריי, אז אני בדרך כלל כשאני גובר את הדרשות,
כשאני מגיע לפרשי הדרכים,
אומר מי שגר פה יאללה, ילך לבית שלו,
או אחריי.
אני אומר ללכת, או עוד אחריי.
הגעתי עד קרוב לבית,
אבא, אל תיכנס לבית שלי.
אמרתי לו, מה זה?
הוא אומר, אני רוצה לראות רב שמתיר ויכול חזיר,
ומדבר על תלעה וזה, זה, נותר, אסור, כלום, מותר.
אמרתי לו, אני מתאים לאכול חזיר? מה אתה מדבר?
אמרתי לו, כן, אתה יתרת לי לאכול חזיר.
אמרתי, יתרתי לך?
היי.
אז סיפר לי.
אמרתי לו, אתה, אתה הכי חייב לאכול חזיר.
זה כתוב על...
אבל אמרתי לו, ללקק.
אז הוא צחק עליהם, אבל למה אמרת לו ללקק? אמרתי לו, כתוב,
למה חייבו שונאים שישראל באותו הדור קליה,
כדי שנהנו בצעודה של אותו רשע, אחר שלוש.
מה זה, אכלו, מה זה נהנו?
הם אכלו, ולקקו,
אמרו, מה זה, אחשורוז חייב לאכול, חייבים לאכול, על זה העונה,
על הכוח העונה.
מה אם אתה חייב לאכול, חייב לאכול,
אבל לא ללקק את הדבר הזה.
היה, נגיד נגיד לספר את זה,
היה מורנו, רבי אברהם עטבי היה,
שבא אצלו לבית בבוקר,
ביצעו אותו, עשיר גדול.
עשה לדבר עם הרב אברהם עטבי,
אמרו לו אשתו, מה הבאת?
מה הבאת לי אורח בבוקר?
אמר לה, מה אני עושה? הוא צריך לדבר איתי בצעוד, אין לי דבר איתי בצעוד הבית.
קפה אין לי, תה אין לי,
אין לי, מה כן יש לך? אמרה לו, קצת צולת, ערבבתי על מעט מים,
זה שעשיתי.
אמרתי לו, תביאי את זה.
אמרו, איך אני אביא לו את זה? עשיר גדול בבוקר, תכף אני אגיד לו.
אמרתי לו, מה אפשר לעשות?
טוב,
התחילה מבשל, התחילה למכור, אמרו, בראש ובעולם,
כך סיפור לנו מורנו ורבנו נביא עתיה. מורנו פה של עולם.
גן עדן כביר, שף את גן עדן הון.
יש לך גן עדן גדול, תתירם אחד בגן עדן פה.
טוב.
בקיצור,
נביאה את האוכל, נתנה להם לאכול.
נראה לשיר, אוכל,
ובואים לרבנים, עניים, איזה מאבנים אוכלים אלה, הרבנים?
מה זה?
יש לך עוד?
אמרה, כן, יש לי עוד,
עוד תלחת דהן.
יש לך עוד?
גמרתי.
אבל איפה הסיר שלך?
תביא את הסיר.
לך,
אמר, אכן פרחה.
ככה, תמצא ככה, לחפשת, ולאכול.
טוב, יצא משם, העשיר הזה,
אמר לו, טבח שלו, רושע, מרושע, גנב אתה,
אתה מטבח, אתה לא יכול למחשב כלום וכלום, כלום.
אני אפטר אותך ולצעק דקה עליו.
אמר, מה אתה רוצה?
אמר לו, עשה לי אוכל כזה, טעים מאוד, אבל גם אני אעשה לך.
אין לך שוב כנעסורת הכי טוב,
תבלינים הכי טובים,
או אדם הטען, כדי שיגן עליו.
אההההה!
הוא צעק.
בא אשתו, אמר, מה אתה צועק?
אז סיפר לה, אמר, טוב, אני אלך.
אני אלך, נשים לוקחות מתכון, עוגות, לא לוקחות חמץ,
אני בא עם עגלה עם ארבעה סוסים,
הוא בא והגיע לבית,
אשתו של הרב,
הוא בא לצחוק עליי.
הוא אמר לך ככה חדאם.
אז בסדר, בקיצור, הוא התחבאם.
אחרי זה אומר, הגברת, גברת, טוב, יצאה, סיפרה עליה.
שמה נעשה? בכיתי, נכנסתי.
אחר כך עוד גן העלן, נכנסתי. אחר כך עוד היא חזרה,
אמרה לבעלה, קח וקח אמרה,
אמרה לי, גם את, תעמדי, תעשי את האוכל, תגידי, ישב בגן העלן.
אמרה לו, כשאתה תהיה כמו הרב אברהם חכבי, אני אהיה כמו אשתו.
שהוא הדבר הזה כולו.
אבל זה נכון הדבר הזה כולו.
ואנת קאמנה.
כתוב,
כשהיו ביום שבת מחלקים את הלחם,
לחם הפנים,
אז לכל אחד היה בא לו קצת.
אחד אמר, קיבלתי כמו עדשה.
אחד אמר, כיוונתי כמו זנבה לטאה
איך אדם מוציא מהפה שלו זנבה לטאה עליך ופנימה?
בדקו אחריו יצא שהוא עדשה,
מה תעשי את העדשה הזאת?
מה אתם כל כך מתקודדים הטוענים על העדשה הזאת?
ומחלקים שישה למשמן הנכנס, שבעה וכאלה, ונצא, אין, זה כנות יבא.
היו לוקחים את העדשה הזאת, אוכלים אותה, היו שבעים.
עכשיו השאלה, יברכו ברכת המזון ולא יברכו בברכת המזון.
מה השאלה? עכשיו הוא שבע,
אבל שבע זה מהברכה של הזה, זה לא מזה.
זה כמונה יש, הרי במשחקה הייתה שאלה.
מה הדין אם אדם אכל
וסבע ומשופק וברך ברכת המזון או לא ברך,
אז מה הדין חייב לחזור ולברך.
מרמת דין, אדם אכל וסבע וברך בכתר מזון.
אחרי זה,
אחרי חצי שעה, אכל כזית.
עכשיו הוא שווע, לא?
מקודם.
אכל כזית, אחרי כזית, הוא מסופק.
הוא ברך בכתר מזון או לא בכתר מזון?
אבל עכשיו הוא שווע מהכזית הזה.
אז אם נאמר אנחנו שקבע שברקת בקטע מזון על האחר שאיכלת זה נגמר ועכשיו כזית זה לא מצביע אדם מצביע אתה לא יכול לברך בקטע מזון אם אתה מסופק
או נאמר לא בקבע שאתה שבע וזה בא ואוסיף לך עדיין נשאר שאתה שבע אז אתה מברך בקטע מזון
ובן אשר כתב
שיברך וירהר שם המלכות בליבו
ויברך בדבר הזה קודם
אנחנו אומרים,
אדם צריך לדעת
שנכון שהברכות הן רבנן. זה נכון, אין מה לדבר.
אבל הרמב״ם כותב,
אם אדם מברך את הברכות, זה אוכל יראת שמיים.
אדם מברך, זה אוכל יראת שמיים.
כמה שהחשיבות של הברכה היא חשובה מאוד מאוד,
ועל כן אדם צריך לדעת
לא כל דבר לפני שהוא אוכל לדעת מה הברכה שלו.
הגמרא אומרת, מה יעשה? ילך קצת חכם.
מה ילך קצת חכם?
מה יעשה לו החכם הזה?
היא אומרת, לא, לפני שיוכל, ילך קצת חכם, נשאל אותו איזה ברכה, אני אברך על הפרי הזה.
זאת אומרת, זאת אומרת
שרב צריך ללמד דיני ברכות בצורה ברורה על פרי זה ככה, על פרי זה ככה.
על כל דבר ודבר להגיד מה הברכה, מה היא מיוחדת שלו.
אני הייתי מלמד שיעור
ויושב על ידי אדם
בעל תשובה חשוב.
ותמיד הייתי מכבד אותו, משאיר אותו על ידי.
גם אחד ואחד אמר לי,
מה אתה משבח אותו?
ובחג השבועות לקח אוטו ונסע עד לכותל המערבי.
אמרתי, אוי ואבוי, אוי, ונסע לכותל המערבי בשבועות.
אני אמרתי, אני לא מאמין לזה, אבל איך אני אשתוק? לא אשתוק.
אז ישבתי ודיברתי, דיברתי, והכנסתי באמצע,
אמרתי, יש חושבים,
מכיוון שמותר לבשל אוכל בחג השבועות ביום טוב,
גם מותר לנסוע באוטו בחג השבועות.
וזה לא נכון, זה ככה.
השם על ידי, אמר, אדוני הרב,
אני יושב כאן ומת שנה שלמה.
אתה פעם אמרת לך שאסור לנסוע באוטו ביום השבועות?
חשבונו של העולם, על מה יענישו אותנו?
מה שלא אמרתי, שלא לנסוע באוטו ביום השבועות.
אז כמה שצריכים להיזהר. על כן,
אז פעם אחת היה מקרה,
קרוב לחצות לילה, מישהו צלצל.
אמר לי על פרק כזה וכזה, מה מרחים?
אמרתי, עכשיו אתה נשאר בחצות לילה?
בקיצור,
אז אמרתי לו את הברכה.
אמר לי, אבל זה על ענן הצלצל, מחכים כולם העט, אבל זה לא, זו הברכה שלו אדמה.
טוב, אז זה מתחלף.
אז טוב,
אמרתי בשחצות לילה,
אני השם שלו, אמרתי שלא הזכרתי את הפרי הזה מהברכה שלו.
כל כך,
אז חיברנו בזמנו ספר, חוברת, על דיני ברכות.
היום שינינו את הדינים האלה.
אז יש,
כתבנו שם כמה דברים.
בין הדברים שכתבנו עוד
דבר אמריקאי, כתבנו ככה.
אז בא אחד מאמריקה, אמרנו, לא מבין,
למה באמריקה צריכים לברך אחרת ולמה פה צריכים לברך אחרת?
אמרתי לו, קוראים את זה דבר אמריקאי.
הוא אמר, לא, זה רק קוראים אותו ככה.
אבל זה לא ככה.
אני אומר, את הדוגמה, כמה אדם צריך לדעת
"היימן דבעל מייבא חסידה לקיים מלא דאבות,
ואי כדאמרי לקיים מלא דברכות".
למה, למה?
מלא דאבות זה חסידות, זה נכון. פרקי אבות כולו חסידות.
כל החסידות חסידות.
אבל חסידות של אבות זה חלק מהברכה,
חלק מהדין.
מלאדי ברכות זה אם אדם אוכל בלי ברכה גנב וגזלן, הגמרא קוראה אותו.
אם אדם אוכל
עם ברכה והברכה לא צריכה לברך,
ברכה לבטלה,
לדעת הרמב״ם עובר עליו לתפיסה שמשה' לוקח על השווא.
אז זה כמו שאדם הולך
בגשר צר מצד אחד אש ומצד אחד מים.
מה שיעשה? אלוהי יברך גזלן.
לברך, ברכה למטלה לברך אותה.
אז ידעת ברכות.
ידעת מה לברך, על כל דבר ודבר.
אמרים לי, תברך שהכל.
לא,
לא.
אין על כל דבר תברך שהכל.
אם לא ביררתי את הדבר בהלכה,
אז לא תאכל אותו.
אבל אם ביררת והרבנים לא יודעים,
אז אתה יכול לברך על זה את הברכה שהכל.
אבל מעקרה,
אתה לא יכול להגיד על הכל אני אברך שהכל.
על הכל תברך, תברך את הברכה.
יש בגמרא ידוע שבשעומר וחי,
הוא תמיד היה
באמת אנגוריה.
אז כתוב, אם אדם אכל חלב,
אמרו לו רבנים שזה שומן ואכל,
אז אז אומרים שהוא לא חייב, אבל למה שהוא לא אשם?
אמר בשעומר ורחב בגמרא, מסכת שבת, חייב חכובה להביא, חייב תומן חטן.
למה אתר בשעומר ורחב תמיד מכל?
איך אני אומר?
הלך לרב אחד
מהעדה החרדית אמרו לו, זה שומן.
הלך לרב אחד מהרבנות אמר לא שומן.
הלך למחזקי הדת ש... כולם אמרו לו שומן.
למה רב ישועם יוחאי מחייב אותו?
רחם עליו, מה יעשה? הלך, כל הרבנים אמרו לו ככה הוא אומר רב ישועם יוחאי למה הלכת לשאול למה לא למדת?
למה אתה צריך לשאול למה אתה לא למדת?
כבשים, איזה קורבן.
זאת אומרת, צריך ללמוד הלכות וברכות. אדם, מה ברכים על זה, מה לברכים על זה, אדם צריך לדעת את הדברים האלה כולם.
וברוך השם, היום יש הרבה ספרים על בני ברכות, הרבה ספרים,
מוציאים הרבה ספרים.
אז יש ספר שכתוב, זאת הברכה.
אני יעדתי בו כמה ערות,
אבל לא יעדתי את כל הערות שאני רוצה להעיר.
מה שהכמיסו, הכמיסו, אבל עדיין נשאר כמה ערוץ.
יש היום מציאו קיצור שולחן ערוך עם ההגהות שלנו.
אני בהתחלה מציג להוציא קיצור שולחן ערוך רק של ספרדים.
אחר כך אמרתי,
בבית הספר,
היום בבית הספר לומדים ספרדים ואשכנדים ביחד.
אם אני רוצה ספר רק לאשכנדים,
המורה האשכנדי ישגע אותו.
מה עשיתי? לקחתי קיצור שולחן ערוך של אשכנזים
ולמטה הוספתי את הערות
לפי הבן אישחי,
וכתב לו בהתחלה,
הערות לבן אישחי.
אז בעל הספר הזה, בלום,
אמר,
הזכויות שמורות על קיצור שולחן ערוך, זכויות שמורות לי,
והזכויות השמורות של בן אישחי זה רב אליון. אמרתי לו, לא שיהיה בשבילך.
לי אין זכויות על הבן אישחי.
שיהיה בשבילך מה אכפת לי? שידעו את הבנים שלך. שם הכנסנו את כל הבנים של הבנים שלך. כמה שיכולתי להכניס, הכנסתי.
ועשינו למעלה סימן, ולמטה היה חוזר את ההלכות האלה כולן.
נראה כזה פה עים. כן, כן. עים, נכון. זה,
לא יודע, עשר?
לא, זה המספר של הספרייה.
אני פותח. זה ממש עשר.
בסדר.
עשר.
אני פותח, אני לא מודיע פה.
אז כתוב,
למשל, כתוב על "ועמי צלם באחד".
מי עמי צלם באחד?
אז כתבתי פה, יש אומרים שהפוסטמוס הוא של עמי צלם באחד,
ויש אומרים שמנשה עמי.
למשל,
אחר כך כתבנו פה
בתענית, למשל,
במנחש של יום שישי, בעשרה בטבת,
קוראים ויכל,
ולא אומרים תחנון,
ולא לתפילת אפיים. אומרים ויכל, אז תענית, וכאן נעשה. אני עוד דוגמא לחנכת את ההלכה הזאת.
אה,
חתן,
למשל.
חתן, תעניתי סרע יצום,
אבל בעשרה בטבת, יצום.
צום גדליה וזאבית עמוד, יצום.
כתבתי, ואם הם דחויים משבת לראשון,
יש נוהגים שחתן ובעל ברית מתענה ויש נוהגים שלא מתענה,
כתבנו שיתענה.
הכנסנו פה את ההערות האלה,
וכתבנו פה,
על פי מרן השולחן הארוך, בן איש חי וכף החיות.
כתבנו בפירוש,
כל זה תוסמת על פי הבן איש חי וחיות.
ופה ידוע שדודי הרב השלום הרב רבידי צדקה
הייתה לו פעם שאלה, בעיה,
ובירר שיש אצל האדמו"ר מגור
ילד קטן,
בן יום, יודע לדבר דברי תורה.
והאדמו"ר מגור לקח אותו, לעשות לו תיקון שלא ידבר,
שלא יהיה משונה.
הלך לדודי אצלו,
אמר לו, אני רוצה להקל את הילד הזה.
הכיר אותו, תגיד לי,
ממתי קוראים שם המעביד? אמר לו,
מהתנאי החלקאי אמר לו,
פתח ליה נביא זכורי טוב, אמר לו,
שוחר ערוך אמר לו,
מגן עמרה
לא ענה לו,
טועה זהב לא ענה לו,
כף החיים לא ענה לו, בשנה ברורה לא ענה לו,
בן איש חי ענה לו.
אבל אנחנו ממשח הערוך לא לומדים רק בן איש חי.
כל זה אנחנו לא לומדים.
אמר החבוצות כתראי מה המעלה של הגדלות של הבן איש חי,
איך שבשמיים כל כך.
אז רק סיפר לאדמו"ר מגור,
אמר לו, טוב תביא את הבן איש חי, נראה אותו.
זה היה עוד אחד, היה אחד רב שקוראים לו רידבז.
רידבז הזה, הוא חלק הרבה על הרב קוק,
עליו שלום, אבל חלק הרבה בתקיפות,
היה חזק,
בתקיף מאוד.
פעם הייתה לנו איזה הלכה,
אמרו לו, תענה בן אשכי,
עשה ככה:
בן אשכי.
טוב,
היה לו עוד שאלה, אמרו, רב פעלים, אה.
אני לא רב פעלים.
טוב, בסוף, לא הייתה לו ברירה, הביאו לו את הבן אשכי, ורב פעלים.
למד, אמר, אני מרגיש כאן קדושה,
אני מרגיש כאן קדושה
בספר הזה, ורב פעלים ובן אשכי.
אז אמרו לו, אם ככה המצב הזה, בסדר.
אין לך את הדבר הזה.
זאת אומרת,
הזכות הבן אשחי זה היה מה שזכה,
זה זכה מפני שהוא לקח את הפשט ואת הקבלה וחבר אותם ביחד. לא את כל הקבלה הכניס,
אלא מה שצריכים להכניס,
הוא הכניס לנו.
עכשיו, סיכומו של דבר,
סיכומו של דבר,
אני רואה שאתה רוצה לקרוא למפסיקה.
זאת הפסוק.
רב רגיל להגיד את הפסוק.
ויצאו מעלים, הפסוק אומר בפרשת בשלח,
ויבואו כל אדם בני ישראל מברסין אשר בן אלים מבין סיני בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים,
חודש אייד.
ראשי בחמישה עשר יום נתפרש היום של החניה הזו,
לפי שבו ביום קלטה החררה שהוצאו ממצרים והוצרכו למן,
למדנו שאכלו משיירי הבצק ומשיירי המצה שישים ואחת סעודות
וירד להם המן בט"ז באייר.
ויום א' בשבת היה כדידה במסכת שבת.
אז אכלו מהמצות שלהם עד זה היה, נס היה מושאר אותם.
ברוך ה' לעולם,
אמן ואמן.
וחרניה ועד ראשי האומר, זה הקדוש ברוך הוא וברכו את ישראל.
ובא להם לראות כל האנשים ברכה.
בחוץ כאן.
מי שברך עם מותנו, שרה, רבקה, רחל ולאה,
וגיא וישרה מכה בתה וחי,
הוא יברך וישמור וימסור כל הנשים שנמצאות כאן,
שהקדוש ברוך הוא מלא משאלות לגוון לטובה.
אמן. ויש עשרה ילדים ששמתה לילדים.
מי שצריכה בנות, השם ייתן לה בנות.
מי שצריכה בנים ובנות לחתן,
יהיה רצון שצריכה לחתן אותם.
מי שצריכה לחתן אותם עדיין לא נשואה,
שמחור טוב ימצא אותה ומהר.
בזכות נשים צדקניות נגלו אבותינו ממצרים.
יהיה רצון שבזכותכם תמשיכו את הדרך של נשים צדקניות ונגאית במהרה. אמן.
