אז נתחיל ונאמר: "מי שברך רבותינו הראשונים, אברהם, יצחק ויעקב, יוסף, אהרון, דודו, שלמה,
הוא יברך שמו בבית-זוהו, וישלח רפואה שאימה לכל חולי עמו ישראל,
ובכללם ישלח רפואה שאימה לרבי יצחק כדורי בן רפאחה".
אין נא רפואה ללא, אין נא רפואה ללא, אין נא רפואה ללא.
ישלח לו השם רפואה שמעברה והחברה והשסה גידה.
ונתקיים בו הפסוק: כל המחלה הטרסמתם ניתן לשים עליך, כי אני אדוני רופאיך.
שאלה למד.
ורק תעני.
שאלה למד. נשאלתי על-ידי הרב, חכם רבי, "תלך סומך נרו"
ואל עידיה, יש כולי שקוראים אותו פופאיה, וכאשר זורעים אותו, מניחים הזרע בארץ ששונח,
וגדל הצמח ועולה כמו אילן,
ועץ שלו חזק אך הוא חלוז.
וכאשר יהיה ארוך העץ הזה שיעור קומה או יותר, מוצאים עלים ערוכים מורחבים,
ואז מוציא הפרי המסגר שקוראים פאפאיה,
וכל מה שגדל העץ ההוא והוא הולך יותר, הוא מוציא עלים חדשים וכבה חדש.
וכאשר נגמר הפרי,
אז העלה הסמוכה לא תתייבש,
וכן על זה הדרך.
מתקיים זגה שנתיים או שלוש שנים מיום נקיעתו,
ובסוף הגיע ערכו שיעור קומה וחצי.
קרוב העץ יהיה קרוב לחצי עמה,
ואחר שנתיים או שלוש שנים מיום נקיעתו ימות השורש בארץ,
ואז ימפול זה העץ מאליו.
ולשאולים הגיעו: איך דיברכנו על הפרא נשכה,
מורה פרי העץ או מורה פרי האדמה?
תורנו:
למורה זכרו תוכל מלה שביים.
אז בכדי להסביר את זה השאלה היא ככה:
יש עץ אדמה,
פרי אדמה, ויש פרי העץ.
פרי אדמה, בדרך כלל הפרי הזה נותן את הפרי שלו,
גמרנו.
בשנה הבאה אין עוד פרי, נגמר. זה נקרא פרי אדמה.
פרי עץ,
פרושו של דבר שהעץ נותן פירות
וכל שנה ושנה נותן עוד פירות ועוד פירות ועוד פירות.
לא רק זה, בשנה הראשונה נוטל מעט, בשנה השנייה יותר, וכן, אז זו הדרך.
אתה בעיה אם מותר לאכול חצילים.
חצילים,
אתה בעיה אם מותר לאכול חצילים.
למה הבעיה הזאת?
חצילים, זורעים אותם,
שנה אחת יש חצילים,
שנה שנייה יישאר העץ, עוד יש בו חצילים,
שנה שלישית דארץ, עוד יש בה חצילים.
אז אם ככה, עוררה, אסרו לאכול.
אז הייתה בעיה, אחד אמר מותר, אחד אמר אסור, כל אחד אמר דעה אחרת.
בא מערך, הוא אמר, מה אתם שואלים? אני ראיתי שארי אכל חצילים.
אם ארי אכל חצילים, אז הוא אכל, גם אנחנו נוכל לאכול.
אין לנו בעיות.
אבל סוף-סוף השאלה, השאלה,
העניין הוא ככה:
ועץ חסילים או בשיח חסילים,
נכון, נותן פרי שלוש שנים,
אבל בשנה הראשונה נותן הרבה פירות,
בשנה השניה נותן פחות ובפירה השלישית עוד יותר פחות.
בשנה הראשונה חסילים מתוקים, בשנה השנייה מרים,
בשנה השלישית עוד יותר מרים.
אז זה לא נקרא עץ?
זה לא נקרא,
אז אין לו דין עורלה ואין לו דין ברכת בורא פרי האדם. הברכה שלו היא ברכת בורא פרי אדמה.
כלומר, אחרי שאריה עשה הלכה למעשה,
אז אמרנו, אחרי שאריה אכל מעשה, אין שום בעיות בהלכה לשאול את השאלה הזאת.
עכשיו,
מה פגע בעץ הפפאיה?
אני רוצה לומר,
כל הרבנים שכתבו על עץ פפאיה,
על ההלכה של פפאיה,
מאחורי הבן-ישחי,
כולם לקחו את היסודות מהבן-ישחי.
חלק כתבו וכן ראינו כתוב בבן-ישחי, וחלק לא אמרו.
חלק ראינו וכן כתוב ברב-פעלים, וחלק לא כתבו.
על מה קפד לנו? כל הפרש מהיד זה ידוע בכל, זה הוא שדיבר על זה.
העץ הפאפאיה,
קודם כול, הוא עץ חלול.
כל עץ הוא חבה, מלא.
אבל עץ פאפאיה באמצע חלול,
אז זה קצת בעלייתי.
דבר שני, אנחנו עוד נראה את זה, דבר שני,
כל עץ יש לו עלים ויש לו פירות.
אז העלים כל שנה נושרים והפירות ניתנים. אחרי זה,
בשנה הבאה מתחדשים העלים,
וגם כן מתחדשים בפירות באותו ענף של העץ,
מהענף של העץ,
לא מהגזע של העץ, אלא מהענף של העץ.
היחידי בעצים שהפירות שלו זה מהגזע זה תמר.
תמר צומח לגובה,
ומלמעלה מהגזע שלו יוצאות האשכולות של התמרים.
עכשיו, בעצם הפאפאיה, מה הולך? העץ גדל.
אז מהעץ יוצא פרי.
שנה שלאחריה גדל העץ יותר,
מאותו מקום שלקחתי פרי משנה שעברה, עוד לא צומח פרי.
אם העץ גדל יותר גבוה, שמה לוקחים את הפרי.
שנה שלאחריה יורד, ושמה לוקח פרי מלמעלה, עולה פרי.
עכשיו השאלה, האם זה יימשך שלוש שנים?
האם נאמר זה עורלה ואסור ורק בשנה הרביעית התאכל את פריו חודש הילויים להשם?
רק בדרך אגב,
החז"ל אומרים בשנה הרביעית אוכלים את ה...
פודים כמו מעשה שני,
אבל אבן עזרא אומר לא, זה הכול, הכול הולך להילולים להשם.
אבל הלכה בזה הלכה לא כמותו.
אז נפקא בן גדולה בעניין הזה כולו.
חכמי אשכנז, אני מקדים ואומר,
אסור להם לאכול פאפאיה.
למה אם הם יקנו פאפאיה יהיה ביוקר הפאפאיה?
לאחרונה לא נכלה לאכול.
אז למה להקנו? להם יש בעיה עם הפאפאיה,
עץ, אדמה, עורדה, לה עורלה. להם אין בן-ישחי. לנו, ברוך השם, יש בן-ישחי.
אנחנו, שלבן-איש חי אין לנו שום ספקות בדבר הזה.
יש הרבה הלכות, הרבה הלכות יש,
גם הדינים,
שפוסקים מחלוקת כאן, בדרך כלל אומר הבן-איש חי ספק ברכות להקל,
ואדם שרוצה לברך, הוא יברך ויערער שם ומלכוי בלבו, בדרך כלל.
אז אני אומר, אנחנו סומכים על הבן-איש חי בדבר הזה,
שייארש למוחות בלבו ובדיו, לאחר מאה ועשרים יבואו ושאלו אותנו: אתם באיזה דרך הולכים? איזה שיטה? אנחנו בן-ישחי.
אז יצא הבן-ישחי מגן-עדל ויאמר: אה,
אתם פסקתם כמוני?
אתם חברים שלי. בואו, בואו, בואו, ייקח אותנו איפה שהוא נמצא.
ואז יסביר לנו: אנחנו צדקנו במה שבן-ישחי? לא צדקנו, נכון הדברנו, לא נכון הדברנו.
היי, חברת היבא, יש לך דבר חשוב גדול, זה מעלה גדולה.
בזוהר כתוב שפעם אחת
היה רבי שמעון בן החי יושב,
ואמרו לו שבי יצחק,
במהלך המוות רוצה לקחת את הרשימה שלו.
אמר, הוא מהעדרה שלנו,
איך ייקחו אותו?
אז קרא לו, אמר לו, תבוא, תבוא אליה הביתה.
אז אמר, אני צריך לעשות צוואה לצוות הבנים שלי, וככה, אמר לו, תבוא.
אז בא,
אמר להיכנס לחגש שלי, תשב,
יחס,
בא מלאכה מאוות אחריו,
עומד לי בשלוחם ואומר, רגע, מי למשל לך להיכנס לבית שלי?
לבית שלי? אנחנו פה.
אבל לא, אני רוצה לקחת יותר שנה שלמה, מה תלך?
תלך.
עולה על השמים, מלאכם, בראש העולם, אני רוצה לעשות את העבודה שלי,
את התפקיד שלי, בשועם ובן-חי, לא מות שלי.
אמרו לו, אה, אין מה לעשות,
אין מה לעשות.
אז אמר ראש העולם, אני ערב בשבילו,
כשהוא ילך, בשועם ובן-חי, ילך מן העולם,
הוא ייקח איתו גם כן את רבי יצחק.
ולכן,
אם הוא שולח לקבר רשב"י,
נראה בכניסה מצד ימין,
שם היה קבר של רבי יצחק.
זה מנע הרב נעלי.
זה בחיים חיו טוב,
בגדולים צדיקים ובמיתתם יותר מאשר בחייהם. זו מעלה חשובה גדולה מאוד מאוד, וכן נחזור.
אז עץ הפאפאיה, הפרי שלו,
איך שאומרים, כל מיני תרופות עושים ממנה.
אנחנו לא אכפת לנו מהתרופות, אכפת לנו אם העץ הזה, הפרילה הזה, מותר או לא.
אז הרב הגדיר את
זה בסעיף ל'.
זה תשובה. נשאלתי. שאלה.
קראתי את התשובה. אה, קראת?
כן, תשובה.
תשובה, רוזנד, ברכות לאב מ' כתב את זה לשלום.
ובגמרא כאמר, כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ,
אבל כל דבר שצריך לזרועו בכל שנה נקרא פרי הארץ.
ועוד אמר סימן אחר בתוספתה, כל דבר שמוציא עלים מעיקרו, עשב הוא,
ויברך עליו בורא פרי האדמה. וכל שמוצאים עלים מענפיו,
מן אילן הוא, מלכים עליו בורא פרי העץ. עד כאן לשלום.
בתוספתה הביא הראש ז"ל, ובתוספתה בפרק ג.
על דגלעי אבא חברו שם מי יפסוק רכיה דגלעי אמרת נא לחיה ברכה,
עת שהוא עולה מגזעו מן אילן, ושוב, מי שרשע, מן ירק.
פירוש.
פירוש מירוק. פירוש, חבר הכנסת משה,
שהנופים והעלים שלו עולים מגזע האילן,
ולא מי שרשיו שבקרקע, הרי זה מן אילן. ועת שהעלים שלו עולים משרשיו שבקרקע וגדלים סביב הגזע,
שהוא באמצע,
הרי זה מן ירק.
וכי היא טעות גם כן מירושלמין בתרם, פרק ה' הלכה ב' לעניין דין ודברים יבחרו מלכר,
והרמב"ם ז"ל מלאכות כלאיים, פרק ה' הלכה כפסק זה הכלל,
כל שמוציא עלים מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלים מעיקרו הרי זה אילן עיין שם. יש לנו דין כלאיים,
כלומר אסור לזרוע שני סוגים של ירקות,
זה דין כלאיים.
אז אם אני אומר שזה שניהם אותו דבר,
אז זה לא כלאיים.
אם אמר אחד עץ ואחד האדמה, אז זה כלאיים.
כשרוצים למשל היום לעשות עצמכו-עץ או עצמכו-שקוליות,
אז אם לא יחסכו את הגזע
וירכיבו הרכבה על העץ,
אז זה לא יצא פירות משנה אחרת,
יצא חושחש, יצא דבר לא טוב.
אז איך בודקים?
בודקים את העלים.
אם אדם מסתכל בעלים של אשכוליות,
יש עלה קטן ואחר כך עלה גדול.
בעלים של טפוחי זהב, העלה הוא עלה רגיל.
עלים של טפוחי זהב, תיקח עלה, תשפשף אותו,
אתה יכול ליהנות מהריח שלו.
עלים של אשכוליות, הריח שלהם לא כמו הריח שלהם.
ואז התווגה, אם זה נקרא כלאיים או לא נקרא כלאיים.
אז פעם בזמנו אמרו שהעיראקים לא מברכים על תפוחי זהב שהחיינו בגלל הדבר הזה.
זה סבירה, אבל יותר סיבה אמיתית אחרת.
אז, כשהיה בא תפוח הזהב,
היה בה ירוק,
וכשהתפוח הזהב הוא ירוק,
לא בא עליו גשם,
לא נהיה צהוב,
אז בפנים לא טעים,
המצמץ.
כשבא עליו גשם,
אז זה נהפך למתוק יותר.
אז לכן היו ברודים אותו כשהוא ירוק,
אז לא טעים, היה עליו שהיה.
אג"ח מתבטק, לכן לא היו מברכים.
אבל היום יש דין אחר, היום כל השנה כולה יש תפוחי זהב.
אין פעם, אין פעם, לא, אולי כל השנה כולה.
אבל למשל פעם היה אחד היה אומר תמיד,
זאת אומרת, פעם היינו במילון השמם, היה אומר,
או בא אבטיח, ידענו שהגיע חג השבועות.
זה המילון זמנו בחג השבועות.
אבל היום כל השנה כולה יש לך את המילון.
להפך, יש לך שעיינו על מילון.
אבל מעניין הוא שידוע,
היום פה בארץ יש בקיץ גלידה, גלידה.
בבגדד, בחוק-לארץ, לא הייתה גלידה,
אלא היה מקררים, אלא היה פריג'ידר.
היה להם בארות,
לכל אחד שהוא גר היה באר שם במקום.
הבאר היה קר.
ולוקחים את האבטיח,
מכניסים אותו לתוך הבאר ואחר כך מוצאים אותו: "קר, שיילי", ככה,
כמו גידה אוכלים אותו.
לא כך היה.
היה עליו שלום, בעליו בן איש חי,
לא מברך שהחיינו על האבטיח עד ליל שני שלוש השנה.
בגדד אפשר דבר כזה? חם.
זה כמו שהיום תגיד האדם לא תאכל גלידה, לא יסכימו, לא, דבר קרה.
איך אפשר?
ועוד, מחשים עליו עוד קושייה.
כתוב שפעם היה רבי יסי הולך ברחוב והיה מקבץ פרוטו,
פרוטה לפרוטה לפרוטה לפרוטה,
וכדי לקנות פרי חדש לברך עליו שחיינו.
אלא בנשחי בכלל לא היה מתאווה לאבוטח.
לא שמתאווה ולא היה אוכל,
בכלל לא מתאבד.
אז אם לא מתאבד, מה אתם רוצים ממנו?
ואז בליל שני של רשעים,
עכשיו הוא מתאבד לאבטיח.
אז ממילא הוא לא עובר על שום דבר, עכשיו מתאבד ומברך את דברך על זה שהחיינו.
זה דבר אחד. דבר שני,
מעיקר הדין,
אדם הולך בשוק בחנה יהודה,
הוא רואה פירות חדשים.
חדשים,
מעיקר הדין מברך שהחיינו.
לא אוכל, רק רואה.
מעיקר הדין, אדם קונה,
אני נמצא פה,
אדם קונה חולצה חדשה,
קונה, קונה,
אז מברך שהחיינו.
אנחנו נוהגים, לא, הבא זה פרי עניין, רואה, אני אברך,
אז הבא, אני רואה פרי ואני לא אוכל, אני מתעצבן,
אני מתרגז יותר. אז איך אני אברך שהחיינו?
התיקנור שאוכל את הפרי מברך שהחיינו,
גם בחולצה.
אדם קונה חולצה, מהדין, קניתה את הברך שהחיינו.
חליפה, קניתה את הברך שהחיינו.
אבל לא כולם בקיאים.
אנחנו נוהגים, כשלובשים את החולצה,
אז מברכים שהחיינו.
יש לומר, אנחנו יהודי אחד, יהודי חשוב מאוד,
הוא כרגע נמצא פה,
הוא מחפש כל ערב שבת לברך שהחיינו.
אז אם הוא בא עם חולצה אז הוא משאיר ארבעה כפתורים פיתוחים.
אז לא לבד חולצה.
אז מברך שהגענו,
וכפתר את הכפתורים, אז מברך שהחיינו.
יום אחד בא, מתחיל לברך שהחיינו, אני לא יודע לגע בחולצה.
אני רואה שהוא עושה ככה בבטן שלו, אני לא יודע מה.
הסתכלתי בבטן שלו, אולי נפוחה, כואבת לו הבטן,
אבל מה עשה?
לבנות מכנסיים בלי קפצורים.
אחד כאן נופל לו במכנסיים, כל הזמן טפס ככה,
וכשהוא בא ורק שחיין והפתר את הקפצורים.
בסדר, עשה.
יום אחד לא מצא, שחיינו.
אז הוא בא
ושם ידו על ראשו,
אמר: ברוך אתה השם, אם כן מחנה וכן מנה ומגען בזמן הזה,
הותיר את הכיפה ושם כיפה אחרת,
כיפה חדשה שם.
אמרתי לו, זה באמת חדשה?
נראה באמת חדשה ורק הפכת אותה.
באמת חדשה.
אז עדין, עדין, זה הלכה, הלכה.
אני טיפה באיזה חתונה,
עתונה פר,
אולם הכי גדול, הכי הכי הכי חשוב.
אני שואל את החתן, יש לך טלית?
לברך עליו שהיה לנו, על ההשעה, על הכלה, על הרהטים.
הכל זכר, רק לא טלית.
רק לא טלית.
אה, חתם, בני שהיה לנו.
אמרתי לבעל העולם, יש לך טלית? אמרתי, כן, יש לך טלית.
יש לך טלית.
אמרתי לו, תביא את הטלית, תן לו מתנה לחתן.
עכשיו החתן קיבל מתנה טלית, אה?
אז יכול לברך שיחיינה על מה שמקבל.
היה פעם, בהתכנסת בטוויג, ברחוב רשבא,
הייתי שם מפלל.
אז יום אחד בא אחד, אבי החתן הבר-מצווה, ערב הבר-מצווה לבן שלו, והוא בא:
מה אני אגיד לכם? נעליים צוחצחות חדשות,
אפילו גרבן שלו חדשות, עד כדי כך הוא הגביה את המכנסיים שלו,
שכולם יראו שזה רובש גרבן חדשות.
בקיצור, הכול חדש.
כיפה חדשה, מזבחת חדשה,
עניבה חדשה, הכול חדש.
טוב, אני מסתכל עליו,
פתאום אני רואה שהוא מוציא טלית,
משי, מקומט,
מלוכלך,
והוא רובש אותו.
אני הסתכלתי עליו,
אמרתי בלבי שקטגוריה עליו.
אתה דואג למכלסיים, דואג למנחליים, דרך גרביים, דואג ל... הכול חדש,
וטלית מביא קומת, מצ'יק כזה מקומט.
אבל אני, כשאני חושב, לפעמים אני מסתכל על האדם, ואני חושב.
הוא ראה אותי שאני מסתכל עליו, ואני ככה,
הזוג קצת הרגיש לא טוב.
אחר כך אני אמרתי, בדעתי, למה אני מלמד עליו קטגוריה?
אני מלמד סניגוריה.
הוא קנה תלית חדשה,
הוא שם את זה בארון,
ואמר לאשתו, כשאני הולך לבית-כנסת תביאי לי את הטלית, אמרה לו כן, כן,
ואשתו הוציאה לו את התלמיד הישנה.
ובא לכאן,
אף על-פי שלובש בגדים חדשים, בגדים יפים,
לא מתבייש ולובש טלית משי מקומד ומוכרח.
אה, זה סניגוריה, אני מדבר עליו.
ואני מסתכל עליו,
אז הוא התקרב אלי, אדוני הרב, מה כבודו רוצים ממני?
אמרתי לו, תשמע,
אני אגיד לך את האמת, כך וכך הסיפור, כך וכך המעשה,
אבל אני כך וכך אומר לי, נכון, אדוני הרב,
אני קראתי תרית חדשה אתמול,
שמתי אותה ומיהרתי לבוא לבית-כנסת,
ואשתי לקחה את ה... את הליסט, נתנה לי את זה, וזה, את הילדה הישנה.
אבל אני קראתי תרית חדשה, והיא בבית עם זה.
כמה שאדם צריך ללמד,
ותמיד זה סניגוריה על אחרים.
ואותו דבר, אני גר, אבל איפה שאני גר,
מול איפה שאני גר יש אנג'ל.
אנג'ל.
אז במוצאי שביעי של פסח
אני בא ואני רואה טור גדול מאנג'ל עד הכביש הראשי שאני מסתכל.
אז יום אחד אמרתי: איזה טיפשים אלה? מה אתם עכשיו מרצים לאכול חמץ?
אין לכם שקר, אתם לא בסדר, מה קרה לכם?
יום אחרי שבוע אמרתי, טעיתי,
בשנה הבאה אני ילמד על אמצע ניגוריה.
מה, בשנה הבאה, גם כי ראיתי טוב גדול, יוצא מחוץ לגדר.
אמרתי, היהודים האלה,
אלה, איך להם,
בטן קולקלת, לא מרגיש טוב.
כל שבעת ימים הוא אכל מצה וכאב לו בטן ולא דיבר מדלה.
עכשיו, כשהוא אוכל חמיץ, בשביל לביטשו שהוא ירגיש טוב.
אז לימדתי עליו סניגוריה שהוא אכל כל הזמן ומצא לי שם שמים אכל.
טוב, מצווה לחפש וללמד את הסניגוריה על עם ישראל.
היה אחד,
היה לוקח בצק בערב פסח ושם אותו בפיזידר שלו.
ומצעי החג היה עושה מופליטה, היה עושה אוכל של
אז הוא אומר, מה אתה אומר לי? מה, שמנהג ישראל קדוש, לא יודע, לאכול מופלט ומוצא.
אמרתי לה, אבל החמץ היה במקרר שלך כל הזמן. איך אתה עושה דבר כזה? איך תשרוף את הכול? אמרתי לו.
ותפשיר את המקרר,
ואולי ברור אחד נלבד בתוך ההקפאה הזאת. איך אתה עושה מעשה כזה?
אה, זה דבר חשוב? מאוד לא חשוב. אמרתי לו.
תיקח בצק, תעשה אותו עכשיו מופלט,
אתה, פרייה היא ממני, נשגבה לא אוכלה. זה גמרנו, לא תעשה את הדברים האלה כולם.
זה, ועוד פעם אחת,
גסי עליו השלום,
ואחותי תיבדל לחיים טובים שלום,
היו בצורקיה,
במקום לא כל כך דתיים.
אז הביאו שם מאכלי בשר, היא לא אכלה,
וגם בעלה, עליו השלום, לא אכלה.
אבל הביאו אליהם פירות, ירקות,
אחר כך הביאו בורקס של גבינה בחנוכה.
אז אמרתי להם אחותי,
זכר וטוב, אכלתם בשר, אסור לכם לאכול בורקס גבינה.
מה, את לא דתייה?
את לא יודעת שבחנוכה עוקרים גבינה?
מה, את לא דתייה?
את לא יודעת את הדין?
מי שכנים מרוב שהם חושבים שזה הלכה,
אפילו אולי יאכלו את זה בשר וחלב יחד, זה לא אכפת להם, הדבר הזה.
אבל מה,
אדם צריך לחצות לדעת שבשמים דנים את כל אחד לפי מה שהוא.
הוא אמר, אני בתמימות, בתמימות, אם הוא תמים או לא תמים.
אבל איך הוא אמר, תם אותיות הפוך לדבר אחר מתם,
לא זה הסגרני.
האדם יגיד, בתמימות, מה זה בתמימות?
אין את זה בדבר הזה ובתמימות.
אבל כלל הוא כזה,
הכלל הוא כתוב בזוהר הקדוש:
ודגלו עלי אהבה.
אל תקרא ודגלו, אלא ודילוגו.
אם אדם לא יודע להתפלל,
ומילה מילה, שתי מילים,
בשמים מכניסים לו את המילה באמצע.
היום במחשב ובקדות נכנסים את המילה בתוך המחשב, זה לא בעיה.
אבל גם בשמה נכנסים לו איזה יותר מילה באמצע.
אבל אם הוא יגיד, טוב, אני אדלג, בשמים הכניסו לי, אין דבר כזה.
בדילוקו עלי אהבה, אם טען, בדילוקו עלי אהבה.
היום, פעם אחת אני דרשתי את הדרשה הזאת.
אם אדם טועה ומדלג משהו, זה בשמים.
היה אדם נכבד,
באמצע הדרשה, מה כבודו אומר אם אדם מדלג ולא בסדר, הוא לא בסדר.
למה כבודו למד עליו סנגוריה?
אמרתי לו: זה עולה, התחלתי ככה לדבר, לא היה שומע,
לא היה שומע,
מה היה שאני אעשה לו?
יום אחד אני נמצא באיזה ברית.
קיבלתי סנדק, הראתי,
אז נתנו לי טופי בכיס.
אמרתי לו: מה יהיה לו לקח? אמרנו: קח, קח, תיקח, תיקח.
שברכה בכל הצלחת, לקחתי ושמתי בכיס.
אז לקחתי טופי וסוכריות ושמתי בכיס.
ורצתי להתפלל מנחה, רצתי להתפלל מנחה,
ואני רואה ילד קטן ככה מסתובב עם אותו אדם שתמיד צוחק מה זה פה מדלגים, מדלגים, מדלגים.
אז אני קורא לקטן, בוא, קראתי לו, הוצאתי סוכריה ונתתי לו.
אז הוא רץ אל אבא שלו: אבא, אבא, רע, רע, רע.
במקום שיגיד רב, רע, רע, קאה, קאה, קאה, קאה, קאה, קאה.
ואבא שלו לקח אותו, חיבק אותו, ורשק אותו.
אני הבנתי, אמרתי אותו, מה אתה עושה? מה אתה מרשק אותו?
אמרתי, תראה מה שהוא אמר לי, זה ילד טוב, איזה משהו מתוק, הוא אומר, רע, רע, קאה. אמרתי, מה, אני קאה? אני מקיאה? מה זה פה אתה אומר? מה זה פה? הוא אומר, לא, אתה יודע, ילד קטן, איך הוא אומר, יופי, עד שהוא אומר, אה, אם זה ילד שלך,
אז הוא מדלג את ה... טוב לך.
אנחנו הבנים לקדוש ברוך הוא גם כן,
אם אנחנו כמו קטנים אבל אתה ממתינות, תגיד קיים, תגיד זה, זה דברים מותרים ומבוטרים.
זאת אומרת, בקדוש ברוך הוא בא, דן לפי האדם, כמו שעלה בן אישך ייאמר,
היה אחד,
היה אחד,
נכנסת לבית-כנסת והיה עמארץ, שומע החזן אומר, אלו ואלו נצורפים לבית הדשן,
הם מנגנים.
היה אומר, זה מנגן טוב.
אז כל ליל שבת היה מביא את הילדים שלו,
שם ידו על ראשם, אלו ואלו נוזפים בבית-הדשא.
ים אחד בא אצלו חכם אחד,
הוא שם הולחה, מה אתה עושה?
מה אתה עושה?
אז אתה יודע מה זה? אתה שורף את הבנים, מה לא,
החכם מנגן מזה?
אז הוא התחיל להסביר לו.
בא בחלום לרב, אומר בן ישחי, טיפש,
בשמים כל כך קיבלו את זה כמו קורבן בתוך התמימות שלו.
מה אתה קרקרת אותו? מה אתה בלבלת את המוח שלו?
זה דבר אחד. דבר שני,
החיה אחד שמע שכתוב רחמנא ליבא בעי.
כמה הקדוש ברוך הוא אומר עקר,
הלשך, מהו.
אז היה אחד, חשב שהקדוש ברוך הוא אוהב לב.
כל יום שישי היה הולך לשוק, קונה ארבעה-חמישה לבבות של בהמה, לא של עופות קטנזינים,
כוח גדול,
ושם אותם בהיכל.
נחמן, היה לי בא ביי.
השמש, כל יום שישי אחר-הצהריים,
פותח את ההיכל, יוצא את הלבבות, מביא לאשתו, יש לו אוכל בשבת.
יום אחד הוא סיפר את זה לעזרה, ואני עושה ככה.
ואני במוצאי שבת הולך, אני רואה שהקדוש-ברוך-הוא לקח את זה, לקח את זה.
אבל אני משפה, אני אקח לך שמש וזה.
אחר כך אמרו לו בשמיים בתוכה, מה עשית?
ראו את זה בשמים לצרוק כמו קורבן, כרחמנא ליבב העאה. הוא התכוון להקריב קורבנות, בתמימות הוא התכוון להקריב קורבנות.
עכשיו גמרנו, ולבדת אותו,
אז השמש אומר, אני הפסדתי.
בטעות שלו הוא הרציג, אבל נחזור.
הנכון הוא שאדם יכול לקחת פרי עם עצוב.
כתוב על הכל, שאמר שהכל יצא ידי חובה.
מה אני צריך ללמוד הלכות,
ברכות, הלכות, זה שהכל, גמרנו.
לא,
יש אדמה ויש העץ, יש כל דבר ודבר הברכה שלו.
אם אדם לא יודע מה הברכה,
להגיד ספק ברכות, להקל ויאכל בלי ברכה. אל תאכל.
תלך להסתובב לבתים על חודש ושאל את השאלות.
אז כשהיה לפני כמה שנים בטורקיה,
באיסטנבול,
הרגו כמה יהודים, 21 יהודים מהמחבלים הרגו.
ובאנו לשם, אנחנו נסענו לשם,
אמר לי הרב,
בטורקיה אסור להגיד דברי תורה.
אסור לדבר דברי תורה.
על מה אני אדבר?
על מה אני אדבר?
אם אני יודע, חוץ מדברי תורה אני לא יודע. אמרתי: אני לא יודע, על מה אני אדבר?
אמרתי: תדבר מה שתדבר, רק לא לדברי תורה.
אמרתי: רחם מרחם.
טוב,
אחרי הקבורה ישבו,
היה שם נשיא טורקיה,
היה שם נשיא בית-המשפט,
יש שם שר המשפטים ושר הדצות שלהם,
והיה אחד מתרגם.
אז אני עומד ואומר ככה, רבותיי,
יש פרי אדמה ויש פרי עץ.
פרי אדמה, ברכים עליו הוא רואה פרי אדמה, ואני מקבל מכות ברגל מהרב.
איך אתה אומר לי? אמרתי לך, שודק כדיברת תורה.
יש פרי אדמה ויש פרי עץ.
מה ההבדל ביניהם? אז אני אומר, אדמה זה אדמה, ברכים על אדמה, אבל לא זה.
על האדמה לקחת את הפרי, את האבטיח, נגמר, אין עוד תוצאה.
אבל בעץ לקחתי את הפרי בשנה הבאה, מביא עוד פירות.
שנה אחריה, מביא עוד פירות.
אפשר לקחת את הגרעינים מהעץ הזה,
מהפרי הזה, ולנטוע אותם, ולהביא עוד פירות.
אמרתי שתדעו לכם,
כשהורגים יהודי אחד,
זה לא כמו אבטיח,
זה הורגים אותו וזרעו וזרעו ודמו וזם זרעיותיו.
גם זה.
ועל זה הם לכן בורחים, על זה העזר, על כן הם בורחים על זה אדמה והוא עוד נותן לי ברגל מכה למה אני מדבר ככה.
ונשיא בית המשפט ונשיא המדינה שם והשר הדתות, אז מתרגמים להם, ככה מעניין אותם הדבר הזה.
אז אני אמרתי, עכשיו כשהרגו את היהודים הזה הם פגעו בנו,
פגעו ביהודים, אין מה לדבר.
אבל אני רוצה לומר לך,
אתה הנשיא ושר המשפטים והדתות שלהם,
פגעו בכם גם כן.
כאילו, אתם לא שווים כלום,
הממשלה שלכם לא שווה כלום, המחבלים קובעים.
זה, פגעו בכם יותר מאשר בנו. בנו, פגעו.
אבל זו הפגיעה בכם בשלטון שלכם.
ככה,
זה פגיעה, בסדר, פגעו, פגעו.
אחרי כל זה, אז עמד הנשיא הזה ואמר:
עכשיו הרב הזה, אורח שלי.
אני כבר נקרא אורח כבוד שלו.
דיברתי דברי תורה, אז זה חשוב, הדבר הזה. בסדר.
בקיצור, אני מגיע למטוס, אני אנסה לנסוע למטוס, ואני נעשה את המחלקה השנייה.
אז עולה הנשיא ואומר: קחו אותו למחלקה הראשונה.
הטמבל הזה, הקברנית של המטוס,
אמר: צריך עוד 100 דולר.
אמר: טוב, אני אתן לך.
אני ירד למטה, אתן לך.
ירד למטה, פיירסל אתר התחבורה, תקרקע את המטוס, אין טיסה,
נשאר על האדמה.
פתאום הוא מקבל, מקרקע את המטוס. למה מקרקע? ככה הוא רואה אתר התחבורה, מה עשיתי? רגע, רגע, לא ידעים מה קרה לך.
בקיצור, ראו שהנשיא עשה את זה.
מה קרה? הוא אומר, פגעתם ברב שהוא אורח שלי,
אז באו וביקשו ממני מחילה, אמרתי, מה אתם רוצים? אמרתי, תראו, אני אלך ישב.
בשורה הראשונה, חמש דקות, עד שהמטוס יטוס,
אני אחזור למקומי. אמרו, בסדר.
אז אני עולה, יושב שם, הוא בא,
אתה ניסה לשבת פה כל הזמן,
כל השאר.
אני אשלח את השגריר טורקיה בשתי התעופה באל-על לראות אם אתה נשאר פה או לא.
אמרתי, הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל,
אביו מלאכים אבינייך וסרותיהם מניחותיך אפיים ארץ אשתחבו לך ועפר רגלית ולאחריך" זה היה הדבר.
אבל היה שם עוד דבר, משהו ממש פלא.
היה נהג מקומי,
ויש שם רחוב שיש שם חודד עם שונאי ישראל.
שונאי ישראל.
אלו טורפים בני-אדם.
המשטרה פוחדת מהם.
אז הלכנו לנוסעים,
באמצע הדרך,
אחד מהאנשים האלה, שאין מי זה,
אז עולה לו הנהג החכם, בא שאתה בישראל,
אומר לי, יש תגידו לו, מצב חמור,
אני לובש שכפ"ץ,
קח את השכפ"ץ אתה,
תשלה,
מה אתה תעזור? אני אזמין את היליקופיה ליציא, אמרתי לו, תעזור, כדאי לנסוע.
מה לנסוע?
מאה חודנים, על אמצע הכביש.
עצרו את האוטו.
ואפשר לנסוע, גמרנו, הוא אומר, אתה תגיד שמע ישראל.
הוא אומר, לא, לא משהו. הוא אומר, לפחות תוציא את הגלימה, זה לא מוציא גלימה.
יהרגו אותנו, לא יהרגו אותנו.
עוד אנחנו יושבים, יורד על ראש החודנים שלהם,
כורע את הדלת, לא ככה, וואו, משך את הדלת.
וכולם חשבו, זה היה מצב אבוד.
אז אני אומר לה בערבית,
אתה פוחד מהשם ואני פוחד מהשם.
דרך ארץ היא שאני אבוא ובקר אצלך בבית,
לכבד אותך.
אהלן וסהלן,
בדרחכה ירוג אותי.
אמרתי לו, אבל אני לא בא.
הוא אמר לי, למה?
אמרתי לו, קנונתא בענא, דרך ארץ שלנו,
אם אדם הולך ללוויה, לא נכנס לבית של האחרים,
זה לא סימן טוב.
אז הוא אומר לי, אל תתחייב עליה,
אני פוחד עליו שלא יהיה לו סימן רע, הוא אמר לי, אמרתי, אתה פוחד מהשם, ואני פוחד מהשם, שנינו פוחדים מהשם.
אתה פוחד ממני, עושה לי כבוד, כדי שלא יהיה לי נזק? אמרתי לו, כן, שלא היה לך נזק.
אז הוא סגר את הדלת והשתחרה,
מנשה ככה.
צעק עליהם, תפצעו את הדרך,
איך כולכם תעשו ככה ואיך?
אמרתי לנהג, אל תחזור מהכביש הזה.
פעם אחת ה' עושה נס,
תחזור ממכביש אחר, אבל רק דרך אונייה. אז לכן הוא רק דרך אונייה.
בצד ה' דרכי איש, דבר אחר.
השם עשה להם את דעת הבראה, ועשינו את כל הדברים האלה כולנו.
נחזור.
אדם, אסור לו להכניס את עצמו לסכנה.
נחרץ לסכנה בגלל שהוא ממש מעולם תחזור לי.
אבל לכתחילה אדם צריך להיזהר, לא יכניס את עצמו לסכנה, נחזור.
אדם לוקח פרי, אין שהכול, אין שהכול, מה זה שהכול?
אדם הלך לרופא, הרופא אמר לו, יש לו רחם מחלה, צריך אנטיביוטיקה.
אמר לו, אני אקח אקמול.
אקמול לא שווה.
אקמול זה כמו אקמול.
אדם צריך ללמוד הלכה, לדעת איזה בריכה על זה, איזה בריכה על זה, העץ, האדמה.
הם לא יודעים,
לא יודעים.
ירים טלפון לרב, שואלים לו: אדוני הרב, מה הברכה? אם גם הרב לא יודע, אל תאכל.
אל תאכל את הפרי הזה, עד שתדע בדיוק מה הברכה שלו.
אם בירכת שהכה נהיה בדברו,
אה, זו חוויה, יצאת.
אבל לכתחילה אתה לא יכול לעשות את הדבר הזה.
למשל, אני מדוגמה.
אנחנו רגילים לברך על כוס קפה שהכול,
על כוס קפה שהכול, כולם יודעים את זה.
יש ב"פרי חדש" שאלה ארוכה:
מה מברכים על קפה שהכול, או בורא פרי העץ?
למה?
הגרגרים של הקפה זה עץ,
את רואה שזה בורא פרי העץ?
אז הוא כותב: אין ספק, יברכו העץ, אדמה, כיוון שהמית שלו זה לא פי,
רק פה אתה אוכל.
יום אחד הייתי בחוץ-לארץ,
במקום שמפלים מנצח חמה.
אז ברוך השם מצאתי, אני בא לשם, אני מריח ריח של קפה, ככה,
כל אחד שבא נותן לו קוד קפה לשתות.
אז אני באתי, ובואי לי קוד קפה, עשיתי ככה.
לפני התפילה, קפה, מה פתאום.
אבל אמרתי להם כלום, כולם, טוב.
אז אחר כך נכנסתי בפנים,
אחרי התפילה אני הרגלתי אותם להגיד דברי תורה, שתי הלכות בכל יום.
ואמרתי להם, תראו, אני כשבאתי לפה,
הרחתי על יחשיר קפה,
אז לכה אורה הייתי צריך לברך,
ואני הסתפקתי, מה אני אברך? חצה בשמים?
מיני בשמים?
או הנותן לי לחצור בפירות?
הסתפקתי,
מה אני אברך? לכן אני לא הרחתי,
ועד שלא יקנה את השמחות.
אבל האמת היא,
הדין הוא,
אני לא יכול לברך בעצי בשמים,
למה?
הגרגיר של הקפה אין בורח.
אלא מה? אני יכול לברך עליו,
מה תגיד, הנתן יחדו בפירות? גם כן לא.
אין בורח.
זה לא כמו תפוח עץ של הארץ,
שיש בורח, אתה יכול לברך עליו.
אלא אחרי שקונים אותו,
אז יש בורח. אז איך אני יכול לברך?
למה הרבה? למה הרבה? אם אני נהנה,
אז אני מברך בורא מיני בשמים.
אבל אני נזהרתי לא ליהנות לפני התפילה מהקפה שלכם.
עזרתם את ההלכה בדבר הזה כולו, ותדעו מה הדין של הקפה.
אדם, הלכה היא בסוף ככה.
אומר הפרי חדש,
והשיקולית היא שוקולד.
דינו העץ.
למה זה זורעים את העץ הזה בשביל הפרי שלו?
שוקולית יעצה, מי מברך על שוקולת העש?
כולם מברכים עליו שהכול.
אלא מה?
כאן נכנסנו למחלוקת בין ראשי לרמב"ם.
אדם למשל לוקח תפוח אדמה,
מרסק כדי לתפוח אדמה, מרסק ומרסק ומרסק,
ומחינה עליה, למה אני עושה ככה? טבנינדר עשה ככה, טבנינדר עשה אותו מחיס, גמרנו.
לא רואים צורה של תפוחי אדמה.
או לדר,
לדר, חמדים היו קוראים לזה.
אומר הרמב״ם,
לדניף תברך בורא פרי העץ, ועל תפוח אדמה מנוסק,
מונוסק, מנוסק, תברך בורא פרי אדמה.
אומר ראשי,
לא,
אם זה מנוסק קצת,
ורואים את,
איך אומרים, התימרים, איך הוא כתב את זה על התימרים?
איך מרוסקתם?
בגוגה. אה, משדודה.
בגוגה.
אם זה,
כמות תמרים לא מרוסק עד הסוף.
כן, גם פה הראנו, תקרא.
גם פה הראנו דרכם לרסק את תמרים, אם שומעים וקוראים אותם מערבים את גוגה. בשורת הדין,
אם יתרסקו לגמרי, שאין לי כאן צורת התמרים, אברך שהכול.
ואם עדיין נשאר חתיכות מן התמרים,
שניכר שם טבערים, מברר בורא פרי האס ויפטור השאר.
זאת אומרת, אדם, זה דבר כזה, אין בחיה, מה צריך לברך?
אז הנה לכם את דעת הרב, מה ככה?
או למשל,
רוצים לאכול תירש מנופח, איך קוראים לו?
פומקורן.
השמנים, ברוכים, מה זה בורא פרי אדמה?
אנחנו, מה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותנו,
כשעושים את הפופקורן, כמה תירס לא מתפוצץ,
נשאר בשלמותו.
אנחנו לוקחים את התירס על זה שבשלמותו,
שכבר כנוי אבל לא מתפוצץ, זה תירס, אה?
אז אנחנו פותרים על הפרי אדמה ופותרים את הפופקורן.
אבל אם לא יהיה לך דבר כזה,
תגיד את זה אם אני אחת אברך אותך ואתה יכול לפתור אותי.
תגיד לאחרים שיברכו וישכבנו לפתור אותך.
יש לנו בעיה בדבר הזה.
אז יש דברים שההלכה פסוקה בהם,
יש דברים שיש מחלוקת בין המפוסקים,
ויש דברים שאדם לא יודע ממה,
הפאפאיה,
זה הפאפאיה ומחלוקת גדולה בין הפאפאיה.
מה, תברכו על זה, העץ, האדמה, עורלה, לא עורלה,
איך הדין שלה, לא הדין שלה.
אז אנחנו, מה אכפת לנו? יגידו מחלוקת מול מחלוקת. המסקנה שלו,
גם עוד מצינו באמת
גם עוד מצינו באמת שמרן ז"ל מהאר חוז"ל אמרו סימן זה בדינא בבינג'אן
בבינג'אן זה עצילים וסמכו על הסימן הזה בערכה על עניין העולה
כמו שכתב ראון מרש גרמי ז"ל בשם הרב חסד האלפים כנזכר לעיל
והגם כי הגאון חידה בברכי יוסף סימן רצד הביא מן חסד האלפים על הבבינג'אן
שהעידו לו דרם מארם אנשי ז"ל היה אוכל אותו והיה אומר שהוא ירק.
ואמר טעם אחר, ולא אמר היי סימנה. אין לפקפק מזה כאילו, מאחר שמציב ושמביא הרי בפירוש,
ומרן ז"ל, מהרחור ז"ל,
שמחו על זה הסימן, הלא עניין גלחה, הלא עניין עוברע. ועוד,
הלא באמת סימן זה הביא הגאון מהרש התוספתא,
ואין לך טעם חזק יותר מסלדת, בנאום דידן, לוודאי לא מן ירק.
עורכים עליו ואומרים: אין תוספתא כזה. יחגידו, אם הוא אומר: יש תוספתא, יש תוספתא.
אם הוא אומר שהארי הקדוש נהג ככה בחצלים אנחנו נוהגים ככה. זה הכול, והדברים האלה כולם.
יש בהם חצלים,
יש קטנים ויש גדולים.
זה זן מיוחד, זה שני סוגים.
סוגים: יש סוג שמוציא גודל כמו אצבע ויש מוציא גודל כמו אגרוף של החצל.
יש ככה ויש ככה, שני סוגים.
יש פלפל אדום,
פלפל אדום.
יש פלפל אדום רגיל ויש פלפל אדום שקוראים לו שטה.
גטן וחריף, חריף, חריף.
זה נשאר בעת שלוש, ארבע, חמש שנים.
אז אדם יוצא לאכול פלפל,
אז יברך עליו, אז עורלה,
לא עורלה, יברך עליו בורא פרי עץ.
רבי מאיר לא היה,
אז אנחנו נמצאים בשבוע של הפטירה של בבא שרי עליו השלום.
בבא שרי היה בדור שלנו,
והדור שלנו זה לא לפני מאה דורות.
התפילות שלו היו מתחבלות.
מתפלל היה מתקבל.
אם לא רוצה להתפלל, ככה שותק.
אבל אם היה מוציא מפיר, כל דבריו היו נשמעים.
אני הייתי איתו בן בית, שאלתי אותו, מה, מה, מה, מה, הכוח של כבודו.
אמר לי, זה כוח אבא שלי, כוח סבא שלי.
אמרתי לו, גם לי יש אבא וגם לי יש סבא, למה רק אני לא, כבודו ואני לא.
אמר לי, עוד דבר.
אחרי שרחץ אותו.
הוא אומר: אני שומר על העיניים ושומר על הפה.
לא נדבר לשון הרע, לא נדבר לכילות,
ושומר על העיניים ולא לראות שום דבר.
להיזהר לראות שום דבר.
מזה כוח השוות העיניים והפה,
זה כל היוצאים מפיו יעשה, כל הברכות שלו היה עושה.
היה פעם,
הירדינים שבו כמה יהודים,
ביניהם היו שני רבנים,
אחר מעברם רפול, אחר מעשרף רפול.
הם רבנים באמריקה.
אז הלכו לבקש מהבבא סאלי, עשה להם ככה.
באה המשפחה, ביקשו ממני שאני אשא אתם.
הלכתי לבבא סאלי,
אמרתי לו, אלה אתם די חכמים,
אלה ככה, ועושים הרבה ברכות לארץ, מבצעים תורה,
שייחלו להשם.
חשב, חשב, חשב.
אז אמר, טוב, תגיד להם,
הם בראש השנה,
אין פה לא ערבית בבית-כנסת שלהם.
אמר,
אז תשימו לי לחוץ עליו, תגידו לפני, אמרתי להם, תשתקו,
די, מה לכם, מה לכם, תלוו את הפה,
תגידו די רבה ותצאו,
אם תתחילו לעשות קונצים, טוב, אז הם שתקו, מה יעשו? יעשו.
אז הם היו שיבויים בירדן.
האמריקאים החליטו לשחרר אותם,
הם שלחו מטוס אמריקאי ולקחו אותם, הוציאו אותם מירדן, להביאו אותם לאמריקה.
בינתיים כובע אין להם,
לקחו להם את הכובע שלהם, בגדים אין.
אז הטייס האמריקאי תרצה לשדה התעופה באמריקה,
והרבנים האלה בלי כובע, בלי בגדים, בלי כלום.
טוב, אז הוא אמר: לא, אבל אני מגיע בשעה כזו וכזו.
אבל הוא אומר: תראה, הרבנים האלה, שעה כזו וכזו זה כבר חג,
והם לא יכולים להישאר בשדה התעופה.
תעשה דבר, תאיץ, תיסע יותר מהר.
אמר לו: אני צריך לקבל רשות משדה התעופה,
שהם יגיעו לכמה אווירונים לפנות את הדרך, שאני יכול לנסוע יותר מהר.
אז אמרתי לו: תגידו לו,
לקברניס, כך אומר בבא סאלי, אמרו לו, מי זה בבא סאלי?
אמרתי לו, תגידו, לא בבא סאלי, הוא לא יודע מה זה.
בבא סאלי אמר, תפסידו לנסועה, להגיע מהר לפני,
וכך היה, פתחו את שדה התחומה שפתוח, הגיעו לשם חצי שעה לפני הערבית.
אז היו צריכים לבוש בגדים אחרים, אמר להם, אתם תגיעו לשם בערבית.
בדיוק מה שאמר, ככה נעזר. אבל רבותי,
זה היה בדור שלנו,
דור שלנו ועוד דבר.
בכל הילולה והילולה שלו,
לפני ההילולה, כל פעם שדם הולך לציון שלו
יש שם אנשים.
מניין, תפילות, יש שם אנשים.
אותו דבר ברשב"י,
מתי שתלך לרשב"י יש שם אנשים,
תמיד יש שם אנשים.
כל כך הדבר הזה חשוב מאוד.
כשאנחנו מגיעים לשמה,
אנחנו כל שנה ושנה מדברים חלק מהמעלות שלו, מקווה, זאת אומרת, שבת.
הוא ביום שבת בצהריים,
שעת צהריים, כבר אחרי המקווה, לובש לבן ויושב בדלת
וקורא אורח חיים הקדוש.
האדם אומר, בואי, כלה, בואי, כלה, שבת מלכתה.
כן?
טוב, תשב פה, תגיד, בואי, בואי, תראה בדלת,
תקרא,
אמרנו שיבוא, לא תחישה בגצה שלך.
זה כל כך,
החיבור שלו היה עם אור החיים הכדור, שהיה דבר אפה ואפה.
אבל, רבותי,
מי שאומר מהם שם, רבותי, זה היה בדור שלנו.
בדור שלנו זה היה.
ואני אומר להם עוד דבר.
זאת אומרת, אותה שנה,
לפני שעמדתי, מה שאני רוצה להגיד עוד מעט,
עמדתי לבלניות שם:
תפסחו את המקווה.
וכל אישה תבוא לטבול, אני אשלם לכם כסף,
תיתנו לה לטבול בחינם.
לא יוצא שאלו אותה, שווחניקאים, לא שווחניקאים, לא אפשר שום דבר, לא יוצא שום דבר, לא יוצא ולו.
בלו.
אז דיברתי עם הבניות, דיברתי עם ראש העברה, אמרתי שיעשו ככה.
עמדתי לזה ואמרתי, פעם אחת היה הולך באבא סאלי,
והגיע אדמה מנחה.
הוא אמר, אני רוצה לטבל עם מנחה.
אומר לו לנהג, אני יוצא פריי מנחה.
אמר, טוב, אני חוזר לך בצד הכביש.
אמר לו, בבא סאלי, אבל אני צריך מקווה.
הוא אומר, איפה הם צריכים לו מקווה?
אמר לו הנהג, ראיתי, יש איזה מקווה אחד,
איזה מים ממקום אחד,
מלא שם ייטושים, פשפשים, צרעות.
אמר, תלקחו אותי לשם.
לקחו אותו לשם.
הוא ירק שם סולת נקייה ויצא חבורה,
פסע, מכה טרילה, כל הגוף שלו פצחים פצחים.
אהההה,
אההה, עכשיו אתבזן מנחה.
אני אומר להם, תראו,
הבשר היא קדוש,
הוא צריך מקווה, הוא מקווה,
הוא צדיק גדול,
והוא איש, הוא לא אישה, הוא לא חגה במקווה.
אף על-פי כן, אף על-פי כן, נשים,
נשים, נשים אתם, ואומר לכם מקווה, כרת,
הם לא הולכים למקווה.
והתחלתי להגיד, לדבר, לדבר אתם,
ואני אומר, ואחר כך עוד דבר, אגיד לכם דבר מאוד מעניין.
אגיד לכם דבר חשוב מאוד.
אני,
כשמברך שהכול נהיה בדברו, מי ששומע אותי אומר "אמן".
אני רוצה שעידן נביא, שמלאכים יגידו "אמן".
למה פתאום המלאכים יבואו אלי?
לא, אף אחד לא יבוא אלי.
אישה כשטוברת במקווה ומברכת ברוך אתה ה' על התהילה,
המארחים עונים אמן.
ואיזה נביא עומד בחוץ ושואל, כן, נמצא במקווה,
ומברך אותה.
אמרתי, מאיפה אליה הנביא, איפה זה מברך? לא מברכת.
אז לא, מה זה אישה, מצוות מקווה, והתחלתי לדבר, לדבר,
ועכשיו כל הנשים שנמצאות כאן ילכו למקווה לטבול.
בלי כסף, אינם.
ואמר לי שם הבלן:
שלוש מאות נשים הלכו לטבול. בוודאי שכמה מהן פעם ראשונה בחיים שלהן, ידברו,
אבל לפחות הרווחנו אותן מאסור דאורייתא,
והצאנו מהן.
ועוד כלל,
אחרי שפעם אחת אפשר לעשות עובד במקווה,
אז קודם חושבים: מקווה, מקווה, ווווווווווווווווווווווווווווווו. מה זה, מה זה מקווה?
חוקים, חבלים, פסיקות,
מסמרים, איזה מגווה, תענוג בספר המגווה. ואותו הדבר הזה,
אז הנשימה שלי מטהרת והולכות עוד פעם ועוד פעם.
כל זה בזכותו. כל פעם אנחנו מביאים משהו בכדי לעורר את העם שיחזרו בתשובה. וזה העילו-נפש הכי גדול שיכול להיות.
או להגיד דברי תורה משמו, או לדבר דברים, לעורר את הציבור.
ואנחנו משליטים כל פעם לעורר ולעורר ולעורר.
ואני אומר להם,
עכשיו הוא בשמים,
היו קוראים לו בבא סאלי,
בפני שזה קיצור, ישראל זה קיצור סאלי.
זה קיצור.
אבל האמת היא, בבא סאלי, מלשון סאלי, תפילה.
תפילה.
אז זה דבר חשוב מאוד.
אבל כשהוא נפטר, היו שם שרים, רבנים.
היו צריכים לדרוש.
כולם.
אז היה שם חתנו, אמר לי שתדבר, ובנו אמר לי: תגיד, תכף דיברתי, אמרתי,
טוב אתה לישראל כשעלה ליד הנביא בשערי השמימה,
טוב מאשר רומחים וחרבות.
אמרתי, התפילה,
סרוטדה רבי מבא סעילי, עולה בשמיים ובוקעת שחקים, התפילה שלא מתחברת.
לימדתי לו, אולי פחות משבע דקות דרשתי.
ובאו חתנו ובנו אמרו, אנחנו רוצים לקבור אותו לפני השקיעה.
איך אפשר? מלא אנשים צפו, אי-אפשר להגיע.
אי-אפשר להגיע.
אז הרימו את המיטה והיו מוסרים את המיטה מיד ליד בגובה.
מיד ליד, מיד ליד. והיו אומרים, אחת שלא טבעה לא ייגע.
והיו מיד-יד וכבלו אותו לפני השקיעה.
זכה, כמו שכתוב בבזוהר הקדוש,
ש"תיצר רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא" זה כתוב בבזוהר הקדוש, זכה הדברים האלה.
אבל הזכות שלו זה הפלא ופלא, עד היום הולכים על הקרוב ומפללים.
אז אני אומר, זה היה בדורנו, אבל זה גם כן מחייב אותנו.
מה, איך הוא הגיע לבבא זרי להיות?
ישב למד תורה, ישב הגה בתורה.
אז כל אחד יכול להיות, לא יכול להיות בבסאלי,
יכול להיות 10%. כדאי.
10% בבסאלי הוא חשוב מאוד.
פעם אמרתי למישהו, אם אדם יהיה 10% הוא ממש שווה, אני לא אגיד לך מה שווה.
יבוא אדם לעולם האמת ויגיד, אני 10% בבסאלי,
אני רוצה לדבר על הבבסאל שייתן לי עוד 70%. הוא ייתן לו.
הבבסאלי ייתן.
אוהב ישראל, הוא אוהב אותנו, יעשה את הדברים האלה.
אז יהי רצון שזכותו תגעלינו בעליכם,
ועל כל עמו ישראל.
רבה עד לאמר.
ויחד גדל מרן ז"ל פסק לענות עד יתברך,
פינק וסימבו.
