שמחת אדר מתחילה מעת מולד הלבנה,
כשנכנס אדר מרבים בשמחה.
הנה לך ההוראה יש להקשיב בדברי חז"ל שקדמו: מי שנכנס אדר מרבים בשמחה.
דברו לעולם, אמר: מי שהגיע אדר מרבים בשמחה.
ולמה תפסו לשון נכנס?
דלהיכן נכנס?
ויובא מסעדה דשמיא דרך אל הצהר.
והנה,
המולד של ראש חודש לפעמים יהיה.
קודם ראש חודש.
והנה, מעת המולד תתחיל הערה של ראש חודש,
כי יש הרבה מפקפקים שלא להתענות משעת המולד.
אם כן, אשלה השמחה של חודש אדר גם כן צריך להתחיל משעת המולד, דרך משל:
שנה זו, שנה מבורכת, ברכת ה' מראש חודש
לו' והמולד היה ביום חמישי בשעה השמינית. אם כן, נמצא שחודש אדר נכנס בתחום שבט,
שעדיין לא הגיע זמנו,
כי ראש חודש הוא מתחילת הלילה.
ולזה אמרו, משנכנס אדם מרבי משמחה נכנס דייקה,
שיהיה צריך עד שיגיע ממש,
שאין צריך עד שיגיע ממש,
אלא אפילו משעה שנכנס
בחודש הקודם שהוא עת המולד, גם כן צריך להרבות בשמחה.
כי התחילת הארה מאותו העת,
וכאילו הגיע ראש חודש ממש.
בשביל מה הקדם הוא מספור לזה?
כלומר, המטרה שלו,
ושנכנס אדם לא ממש לראש חודש אדם אלא מהמולדת.
ידוע שתמיד אדם, ראש חודש אדם ויומיים.
זה קבוע.
ראש חודש נישן יום,
אייל יומיים.
הוא הולך איך יום ויומיים ויום,
ומגיע לקשרי יום אחד.
נכון עשינו מים, אבל חשבון בחשוון ובכבד מתחילה הבעיה.
שבט תמיד יום אחד.
כל פעם חוזר, חזר יומיים, וכן עבדי התהיינים.
אז הרב אומר, כשהוא נכנס אדר, אני מתחילה
שמע את זה.
האדמון מחפ"ד
הוא אמר להם,
משנכנס אדר זה לא מראש חודש אדר,
אלא מהמולד או משבת שמברכים.
תגיד לו שבחד ארוח ונשחכת, הרי זה, תחליף אותו לחג הגויים.
הייתי פעם בכנס של רבנים של חב"ד,
אז אמרתי להם, כתוב,
"אחברכה אמר למשה רבנו וכדי שם היום ומחר".
נאמר,
ואחר כך כתוב שמשה רבנו אמר להם,
התאכילו זה יום השלישי, כלומר הוא הוסיף גם אחד.
והגמרא אומרת בשבת, הוסיף לא נחל בדעתו.
אז אמרתי להם, אני אגיד לכם שאלה קושייה,
ואגיד לכם תירוץ, לא אגיד לכם מי אמר את זה.
אז אמרתי להם,
מחכה רב אחד אלול,
אמר למה כתוב הוא הוסיף לא נחל בדעתו?
אמי, לא נחל מסוכלו.
לא נחל מהם זה.
למה אמרו את זה בלב את דעתו?
אלא למשה רבי במשיחה, אמר לו יומיים,
אמר לתורה חוכמה, בינה, דעת,
צריך לסיים דברים, ולכן הוסיף עוד יום אחד מדעתו,
אמר לו יומיים חוכמה, בינה,
אין דעת, לכן הוסיף גם אחד מדעתו,
ואמרתי לרבי נחמן, מי אמר את זה? אמרו אלמונות דרכים,
אמרתי להם לא.
אמרו אלמונות דניאף,
הזכילו את כל שירת העבורים,
כי אמרתי להם, לא, לא, לא, לא, לא. אז מי אמר את זה?
מחשבו אי מראם וחותם ספטין באבל ישחק וסיפורו בו נאמר דאקסי.
אז היו מעונות. אה, אז אתה ישחק חבדניק.
אם הוא אמר ככה, אף אחד בן אדם,
אז הוא כבר ילך להם. זה בסדר גמור.
אבל הכוונה היא שאדם, הפרק אומר,
אומר, האדם זה היה דבר חימוש גדול.
באדם, כשננסה ניסוי לפלול את אבותינו באדם, הרב כותב דברים מעט הטבע על הדבר הזה.
לכן, מן החלה כבר מחמירים ובעט מחמירים, כלומר שמחים ושמחים מהדבר הזה כולנו.
וגם,
כשנבא לומדים הלכות פורעים מעכשיו,
הנה, עכשיו מי שלך את האדם, עכשיו אני גם כן מרביץ לצמחה.
עמ'
שפ"ג.
שפ"ג, מחצית השקל? כן, כן, מחצית השקל. שפ"ג.
מצוות השקלים חיית עמלק.
כן, כן.
מחצית
מצוות השקלים חיית עמלק מרבים השמחה באדם.
כשנכנס אדם מרבים בשמחה אינה מה שנותנים מחצית השקל ולא שקל שלם,
אפשר לתת טעם בסיעתא דשמיא, והוא,
כי הצדקה היא תיקון שם הוויה ברכו.
כי לכן אמרו החז"ל שצריך לכבד מדינת הצדקה להאחד שם הוויה ברכו,
כי הפירוטה היא עוד, וחמש אצבעות העשיר הן ה והזרוע הוא ו,
וחמישה אצבעות העני היא ה האחרונה,
הרי אמץ לשם הוויה ברכו, עיין שם.
ונמצא שצדקה היא תיקון הוויה ברכו, והנה ידוע שעיקר התיקון בחצי ה' הוא ו"כ,
כי יד על כסייה,
ואם כן, מה שנחסר הוא החצי דווקא.
ולכן השטה לזה נותנים מחצית השקל דווקא לעבוד על זה, כי התיקון העיקרי הוא בשביל החצי דווקא.
אני חושב שהיא לא פשוטה,
אבל מה חצי נשקל, שקל שלם, מה כל כך,
בשביל מה, מהחצי שקל, סכום גדול, עד היינו מנהלים לחשוב,
כולו כולו עשרה גרם כסף טהור,
צריכים ללכת, אם אדם רוצה להתמהגרו, תשאל כמה יום עולה כסף טהור. עשרה גרם.
אז זה רגע כזה טהור, זה אולי חתונה, זה רגע שפט, לא כל כך זכור עצום.
למה מחצית זה שפט?
אומר הראשי הקדוש,
כדי למלך עם ישראל,
אחדות, חצי וחצי, זה נהיה שלם, זה דבר של אחדות.
הרב אומר,
עניין טעם,
כתוב, יד ארכס יד מלחמה זה השם בעמלק,
אין השם שלם,
ונהנה הוויה שמה אף ימחד ברעו של
עמלק. לא הכוונה עמלק עמלק, אשם קוראים עמלק, כאשר הדור שלנו זה היה גרמניה,
אם שאומרים היום עמלק שלנו,
והכל מחפש שמות על עמלקים.
עמלקים זה מעשה של עמלק, אם אדם עושה מעשה עמלק,
אם אדם משנה ישראל,
ואז אגב מסית לישראל,
זה נקרא דרע עמלק, זה נקרא עמלק.
אז החלק הסופי וק זהו השלמה בי"ו.
אין הכיסא שלהם, ואין הבעיה שלך, וכן כתוב איבה לבושה גדולות.
בכיסא כתוב כיד ארכס, חסר א',
אחת כתוב איבה וחסר וק', יד ארכס יד,
אם יבוא לרצוי פיפר, להאשים את הכיסא ולהאשים את ההוויה, זה דבר חשוב מאוד.
לכן אומר הרב שבסוף ככה, למה?
הוא אומר שלא נותן צדקה,
גם צריך לכוון י"ק ו"ק.
הפרוצה זה י'
וחמש הצבאות שלו זה כנגד הה של ההוויה,
והזרוע שהוא מוסיף כנגד רבב של הוויה והעני שמותח כדור אז לא נקרא חמושת ועוד או י"ק ו-כן.
לכן כתוב "כפה פרסה לעני וידיה של לך לעליון"
הוא מכתוב ב"כפה פרסה לעלי וידיה של לך לעליון".
ולא כדי שהעליון יבקש,
אם נאדון יבקש בהתחלה אז אין נושא לבקש.
לכן כפה פרסה לעני בהתחלה
מאז שיהיו י"ו כ"ו ולכ" וידע שלחל היום כשאתה מקיים את העניין של מי זה ולכן.
אז אדם שנותן צדקה,
כל פעם נחשב את כל הדברים האלה, אין איזה בעיה.
או פעם בשבוע, או פעם בחוגש,
אדם בראשו לא יעשור,
אני נותן צדקה, אני מכוון את י"ו וט" ובא למושב לו לתקן את הדבר הזה קודם.
שיפה ת'אמין בקראת?
טעמי מקריאת פרשת זכור בציבור קודם פורי.
מוצאים שני ספרים, באחד קוראים פרשת השבוע,
והשני קורא "זכור את אשר עשה לך עמלק",
ומפטיר "פקדתי את אשר עשה עמלק".
שבת שנייה קוראים פרשת זכור
כדי להגדיל זכירת מחיית עמלק לעשייתה בכתיב "נזכרים ונייסים".
מצדם זכיריו בפה שכך אמרו רבותינו ז"ל,
"זכור יאכול בלב, תלמוד אמר לא תשכח", הרי זכירת הלב אמרו.
המה אני מקיים זכור, הווי אומר בפה
מכאן למדו בפרשת זכור דאורייתא
ואף אגב דא מן התורה יראו לקבוע באייר
רדכי עליו השלום בדינו כמעון בשבת זו קודם פורים
מפני שבנס הפורים נעשה מחיית המן שהוא זרוע
זרע עמלק,
ומרבין בשמחה קטעה זכירה זו בשמחה.
ואז השתלם השם באותיות ו' כשהם מורים על שמחה.
וימלא שחות פינו ושונן רעונה, ואז אמרו, הגדיל השם לעשות עם אלה, הגדיל השם דייקה,
שיהיה השם שלם בעגלה בזמנך.
שלי, שלי.
תגידי.
נכון גדול. הלאה.
מדברי החז"ל שדרשו זכורו בפה,
אנחנו למדים כי מן התורה חייב לזכור בפה, כי כל אחד ואחד דבדו.
אך חכמים ז"ל תקנו שיהיה זכירה בקריאה בספר תורה בציבור.
דוגמה לדבר זה ברכת קידוש של שבת, כי מן התורה צריך לזכרו בפה, דכתים זכרו את יום השבת הקדושו.
אך רבותינו ז"ל תקנו לזכרו על היין,
וכן
כאן הם תקנו לזכור בקריאה בספר תורה בציבור.
ואם תאמר, כיוון דכתים זכרו בסתם,
למה לא חייבו בשכירה זו כל יום ויום,
כמו קריאת שמע,
ונראה לי דעתם בקריאת שמע כתיב להדע בשוקבך ובקומך,
שצריך לזכור בבוקר ובערב.
כאן דלה כתיב בשוקבך ובקומך, שגה בספירה פעם אחת בשנה,
כשאר מצוות שניתנו בשביל זכירה, שהן חג הפסח,
לזכור יום יציאת מצרים וחג השבועות לזכור יום מתן תורתנו,
וחג הסוכות לזכור מה שנאמר, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל.
תודה רבה לכולם.
חוץ מבחן ישועות עתה,
כל מיני כותבי רע, כדי לראות שירת גדולות.
וואלה ישועת עתה,
ובא ובחרת מכל עם בלשון, וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך ולחיתך,
ליראה ולאהבה את שמך.
אני יודע, אנחנו אומרים את זה כל היום בתפילה,
אבל זאת קטנות.
בנו ובחרת מכל עם בלשון, וקרבתנו מלכנו,
לחבל, לקיים מצוות עשה, לשכור מעמד הר סיני ומדינת התורה.
קרבתנו מלכנו.
זה נאמר כן. עכשיו, "לשמך הגדול אכבד לזכור מעשה עמלק שבעבורו אין השם שלם".
שמך הגדול. שמך הגדול.
באהבה להודות לך
אכבד לזכור מה שעשה הקדוש ברוך הוא למירם,
כי לא ברא הקדוש ברוך הוא פה לאדם, אלא רק להודות לו.
אז כולם ש... זה, זה, אדם צריך לדעת פעם לפחות,
פעם ביום,
ופעם בשבוע, פעם בחודש. שבכל יכבד את הדבר הזה,
שמה בן אדם שלך הכניס את הדברים האלה לפעמים כאן.
אבל על הכול נשא את זה גמור. אבל זכור שעשה את מביאן,
מה מוזכה למביאן?
מביאן חייתה במאה אחת 26 שנים.
פעם אחת, פעם אחת, פעם אחת, שימו לב למאה אחת 26 שנים, דיברה,
על מי דיברה?
על אחיה. איזה אחיה? כמו שאומר בן, מה אמרה לו?
איך קוראים לו מוסר נתנה לו?
כל המיח, המיח הולכה הגדולה, זה לקח לך מוסר,
למה אתה עושה כך וכך?
אז הוא נעשן מליאן,
נעשן,
עוד מה צריך להזכיר אותה כל פעם? אתה מסכנה, אנחנו עכשיו נדבר עליה חודשיים ברעש, מליאן הנביאה,
כל פעם נסביר אותה, נסביר אותה,
אלא ככה עינן.
מליאן הנביאה, מליאן עשרים ושש שנים,
חייתה פעם אחת דיברה,
רצה לתת מוזר למשה רבנו, שהיא גידלה אותו וטיפלה בו,
אבל כאילו את רמזכירה את זה,
אומרים לאדם, אתה תזכור,
אמרתי פעם, מישהו נראה לו לא 126 שנים,
126 ימים אין אורצור לדבר על אופן הרע.
אמר לי אחד, למה אתה אומר 126 ימים?
תגיד, מה ה-26 שעות של הדבר על אופן הרע?
בא קדישי אמר לי, למה תאמר מה עצמי בשלוש שעות? תגיד מה עצמי בשטר הקרעי. נראה אם האדם יכול לעשות את הדבר הזה כולו.
כמה שזה חמור.
עוד דבר יהיה במקרה, הם יהודים חשובים.
הייתי באור אל-רחם של הבבלים,
הייתי אומר להם שם, אלה שעורים.
אז הגענו,
ותכף נגיע לשלוש שתי מנות בעליונים.
אז הוא אומר, יש לך את שתי מלאות ומאה שישים גרם, מאה שמורים גרם,
וככה יש שוח.
אז אני נווה, מאה שמורים גרם, מאה שישים, ונחזיר מאה שמורים גרם.
ואחד שאל אותי, ואני אומר לך, רוחות ידיך לבד?
תגיד, חלבה, גבינה, תגיד.
אמרתי, אתה צודק?
אז איך אני יכול לדיד כמה שווה חלבה, כמה שווה גבינה, אני יודע כמה חלבה.
אז למדתי עבור רחל,
וכן, החברות תגיד כמה עולה מנה פלאפל שלמה.
לא רק לא רק להפיל את הקטנות, אלא פיזות של חפה ככה נגדולות,
ממש חמרה, איפה זה, כמה זה עולה.
זה נקרא משלוח המנות, פחות, שאוכל את המנה שלמה ועושה אלמון ארגוני הזה. זה נכון.
שולחים ושלוח מנות יש להיראה ולדעת הרמב״ם איזה שלוח מנות פסק
היום יצלח אדם בנות בשר,
יגיד לך מכבי מה?
איזה בשר חרב מתיישב וזה ולנשק כותב.
אם יצלח לו בשר, יצלח לו בשר ויחד, יצלח לו קבוצת יבים,
קבוצת אפמלה,
קבוצת טונה בשביל ישראל.
זה אדם מתאם פעם אחר כך, בבשרה הזאת כהלכתה.
מה שמגיעים בים בשלום החבות,
או חלילה, זה אדם לא יצא בכל רב איזה.
זה במשך היום תעשה את הדבר הזה. אבל כחילה, מנה אחת לפחות,
מנה ראשונה,
הצד שריח, או במשך היום,
נשלח מנה שראויה להתכבד,
או עשרות, או דגים,
או דבר שראוי להתכבד לדבר חשוב,
לעשות את הדבר הרבה יותר קודם.
ואם הוא מחמיר שלא אוכל בכלל, גם מפוסטאות וגם...
אם הוא לא מחביר, יש לך כאן אדם אחר.
יש לך כאן אדם אחר.
למה יש לך כאן אדם שלא אוכל בכלל?
או ילוי בטלפון הזה כשאתה אוכל את זה.
אבל עוד נראה שבן איש חי עוד יש לו חקירה אם הולכים לפי המקבר או הולכים לפי הנודל.
ועוד לא נגיע לחקירות של בן איש חי. בן איש חי היה,
הרוב שלו היה ככה.
בעלי עולם.
יש החקירות האלה שהיום אנחנו מזמנים ומבינים על זה.
היום מבינים את זה. אנחנו נגיד למשל, למשל, אדם נמצא בתל אביב,
שם עושים ביום י"ד, פה עושים ט"ו.
הוא לקח אחד מתל אביב בדואר, שלח את זה,
והוא יגיע לפה, וזה יקבל פה, ירושלים, ט"ו.
האם הולכים לפי המקבל או הולכים לפי הנותן?
אנחנו עוד נגיע לספק הזה. דווקא מינה שלי,
מי ששולח לרב לא יוצא את החובה.
לא, לא, אני ברגבורים מתכוון, מתכוון, בבוקר הראשון יוצא את החובה.
אני לא סומך על הכשירי.
לא, אני חושב שזה חייב לסמוך על ה...
עכשיו יחד. עוד דבר,
אנחנו,
הרב כתב בשירות ז'
שיהיה לך כל הלכותך.
כן, כן, כן.
פיליבסליים.
אני רוצה לזה שיהיה לך. הנה.
מה, קראנו את זה.
עוד לא למדנו את זה.
עוד נראה לי כחיוב מן התורה לזכור כל אחד לאחד בפה
מעשה עמלק בינו קריאת ספר תורה. מתפלא שכל יחיד חייב לרדוף את עמלק
ולמחות זכרו.
אחר מעשה המן נתערבו האומות זו וזו ואין לנו בבירור.
שבע שנים אנחנו לא מתכוונים לדבר נגד שום
קהל ועילה.
שאלה.
שאלה.
בדין נאנס.
בדין נאנס, ולא קראה פרשת זכור או פרה בשחרית.
שאלה, בני אדם שיהיו חבושים בבית הסוהר ויצאו ביום שבת זכור או ביום שבת
פרה אחר חצות
וכבר התפללו מוסב ועשו סעודה. הם יכולים להוציא ספר תורה ונאמר על פרשה
והמקטיר שהוא דאורייתא היו באים לזיכרון משה.
תגיד.
תשובה,
אם יצאו קודם שהגיע הזמן מנחה גדולה, יכולים להוציא ספר תורה ולומר הפרשה והמקטיר,
ועדיין זמנהו והיה זה שלו.
היום יש אירח הדבורים לבני ורק, עליהם נחיות.
הם עושים מניין מיוחד בצהריים,
באים עשרה דברים, באים מאה אנשים למעלה,
וקוראים עכשיו בחוק.
אין ברכה, מי מטיל להם?
מי מטיל להם את הדברים האלה כולנו?
ברכה, אם קוראים ככה דרכו, קוראים ככה דרכו, אבל ברכה זה אחד. דבר שני,
מה רציתי לתורה בשביל אלה שרוצים לבוא יותר מאוחד?
מה בטוח הדבר הזה?
ובפרט, הרב אומר,
אחרי חצות לא עושים את הדברים האלה כולם.
נו, אז מה יהיה?
אז ההלאמה יהיה הוא גם אנשים חייבים לשמוע פרשת זכור.
ואף על גם דאבי מצוות עשה שזמן גרמה די קריאתה באדר דווקא.
לא נקבע קריאת זכור באדר אלא מדרבנן, כמו שכתבנו לעיל, אבל מן התורה אין זמן קבוע, ולכן מצד חיוב תורה אין זו מצוות עשה שזמן גרמה.
מאוד זכירה היא לצורך המעשה שנילחם פעם מלא כל הכריתו.
הנה גם אנשים חייבים במלחמה זו,
כי היא מלחמת חובה, יען,
כי אף על גב ואין אנשים בני מלחמה,
האם מטעם שאמרו אותן נשים שהיו יושבות בעיר שכולן נשים ואין בהן אנשים,
כשבא אלכסנדר מוקדום להילחם בהן,
אמרו לו, אין ראוי לך שתעשה עמנו מלחמה, יען,
אם ניצחנו אותך, בושה אוכלים מלאך.
מלך שכמותך ינצחו נשים,
ואם תנצח אותנו, אין לך שום דפארת בכך, כי נשים ניצחת.
ועודה לדבריהם, וכל זה ייאמר במלחמת רשות, אך במלחמת חובה כמלחמת עמלק נאמר השם ילחם בכם.
ואין הניצחון לבני אדם כדי שתאמר אין דרך לנשים להילחם מטעם הנזכר להם.
אלא מלחמה זו יילחם השם לישראל.
ואפילו האנשים, אין נוצחים. אין נוצחים באדם ובטוחה.
נלחם במלחמת חובה אתמר בגמרה יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
מלחמת חובה.
ושנינו במשנה במלחמת חובה גם קלה מחוק פתיה יוצא כדין מלחמת שבעה עממית.
כמו שכתב, הגורם הלכת חינוך ז"ל מצוות תרעד עיין שם.
זאת אומרת, נשים חייבות לשמוע ולחלט לחור.
קראתי הערה למטה.
לא שאני מסכים איתן, רק האמת היא ללמוד שלא מעירים על בן ישי. הערת המערכת נראה, והעיקר החלטותו של רבנו הוא כפי שהעלה בספרו יד החיים,
ששם הזכיר טעם
לחלק במלחמת מצווה גם הנשים חייבות,
ואילו בספרו תורה לשמה העמיתי תשובתו רק על דברי החינוך,
וממנו הביא שהנשים פטורות ממלחמה.
ואיזו סתירה ממש,
לא רק הנדלים שביארנו בהקדמת תוצאות חיים,
כך ימים וזמנים של בת אלף היא אין שם בית הלילה.
קודם כל,
אלה, היום בצבא יש נשים מוכות חיילות, נגד דעתנו.
אלה במדייק חייבות לשמוע קריאת זכות.
אנחנו לא יכולים להגיד לך, אנחנו לא יודעים לך,
עובדים לי, אתם ישבים נפש, להשתנזל, אז אנחנו יכולים לבוא ולהשתנזל בפועל.
עכשיו עוד דבר,
אישה יכולה למנוע מהבעל הרבה דברים, ויכולה הרבה לחזור לבעל.
היא הולכת למלחמה, מה אתה הולך, אל תלך, עד כך, חוויה, מה אתה קח, מה אתה עושה,
אבל יכול להגיד, הוא לא, עומדת, צריך להתחם, אני מכיר לך ציוד,
אם כנראה אוכל בכנרא וכנרא וכנרא וכנרא וכנרא וכן, יכולה לעודד ולעזור לו.
אז במלחמת עמלק הנשים האלה יכולה לעזור, יכולה לעודד, יכולה לחזק,
לעזור את הדברים האלה, את הדבר החשוב.
הרב קבינא,
אנחנו אומרים,
אנחנו,
אחד ומעשה,
אישה בשבת זכור מצווה לכתחילה שתבואו לבית כנסת לשמוע פרשי המדברות,
לא בצהריים כמו במשפטים כולם, כמו בקודם, כמו בכל מוצרי מעשיות,
כמו בעצמם הממשלה זכור.
אבא, אם לא יכול לבוא, קשה לבוא,
לפחות תיקח חומש
ותיטח ופרחת כדי שתצא,
בסוף קרחת כדי שתשא, שם כתוב שלושה זוכים וכל עשר החיים האלה. תקרא את זה בפה.
למה?
יש מישהו שאומר שקריאת ספר תורה,
בזכור, בספר תורה דאו דאו עבדה. ויש מי שאומר, כן דאו עבדה.
כתוב בגמרא שפעם אחת היה לבן מנאל, היה לו עבד, תביא, תביא עבדו.
ואז תמיד הוא היה רוצה לשחרר אותו,
אבל אסור לשחרר עבדינו.
הבעלה בהם תעבדו.
ותביא את זה היה גלגול של גורש.
אמר תביא עבדי כשר היה.
בגושי כורש.
נותן שחרי רצות.
אז פעם אחת
הוא נתן לו מכה,
זקט עליו נתן לו מכה ושברו את שינו.
איך שמח רבן גמל על אחר חוק רעה, כאילו ביהושע, אחרי הביתים: אה, אני שמח, מה יש?
נותן לי מכה לתריע, ונתחרט אותו.
אמרתי לו: מודה בכנס, פטור, אתה לא שומע כל ההודעה שלך.
הזחרור הזה נקרא לחשים בחירות, אז כתוב, למה צריך שחררת תביא עבדות?
אומר הראש,
יש אומרים שהוא היה בבית עיר שהיה בה ביום שישי תשעה אנשים,
תשעה.
עכשיו, אסור לשחררת תביא עבדות, תעבודו,
אבל צריך בניין לשמוע קריאת התורה של זכור.
אז לכן ננצח את החברה הזאת בשביל להגיע לפרשתה הזאת.
אז זו ספרה טובה, ספרה נפלאה, וזו דרשה טובה.
למה?
כי רוב הפוסקים אומרים, אם אין לו אפשרות
לבוא למניין, נקרא בספר, נקרא פרשת דוחה בספר,
ויותר מזה, דעת הרמב"ן הנחמאלי,
כל פעם כשאדם מזכיר את הפמלצ'ר להגיד עם מה שימו וזכרו,
מזכיר היצלב עם מה שימו וזכרו,
מזכיר ראש הפלסטינים ימחכמו וזכרו.
צריך להזכיר שמש על עמק כף וצריך להזכיר את הדבר הזה כאילו.
וכתוב במדרש
שהיה חכם אחד ומתכנסת היו, הוא קוראים אמן, אמן קוראים.
אז כולם אמרו, מחכים מבטליים וידיים מן המפרשים.
הוא היה אומר, אמן עם מחשבות וזכרות.
הם כאווי, הם כאילו, עתודה כולהם.
לגבי עכשמום יאללה,
לפעמים שעה אחרי זה, לפעמים שעה אמרו לו, איך אתה עושה בממשלה יושב, אבל לא, זה חלק מהמגילה להגיד על המים, עכשמום תוכלו, זה חלק מהמגילה לומר את הדבר הזה. אבל אנחנו רואים בהתחלה ובסוף, בסוף אומרים ארורה מנה, ארורה,
ואומרים אנחנו ארורה זלת, ארורה זלת, כתוב, וגם חרמונה זכור לכל.
וגם חברה זוכר לטוב, למה אומרים את זה בסוף, וגם חברה?
כך אומרים שחברה זה היה יום הנביא
שבא ואמר חברה,
אמר לחזירו שני הערב אשר אמר, אמן,
פיצות את מודלך את ראשית אמן גבוהו חמישים אמן.
איך מאריך הרבה?
איך מאריך הרבה?
אומרת לו החברה,
אם נאמר יום הנביא זה עוד יותר טוב.
גם ארונה אומר לו, אני גם הנה
העץ, הנה העץ.
אשר אמר האמן שאומר לך מרדכי,
עליו לבוא ובחמישי באמן, ושבה מה כל כך חמישון אמר והמר חמישון אמר לו,
אשר האמן עומד בבית אמן. מרדכי עומד בבית אמן והוא עומד בחבייה הזאת,
מה בכוונה הדבר הזה.
הוא אומר לו בחונם,
אומר לה צ'ירוש,
לגמגם, לגמגם, לגמגם.
תגמגם מה אתה מדבר? תגיד, תגיד, מה אתה מגמגם?
אבל דמיין, איתך, איתך, תעשה לי בעיות.
מי שעושה לך טובה מקבל מכות.
מה?
הוא אומר לו חצי עוד זמן?
לא יודע מה.
הנה, מותחה עושה לך טובה ועכשיו הוא אמר עשרות, ואתה, עזוב אותי.
אבל תגיד, תגיד, אבל לא עושה לי בדיוק.
אפילו לא מה, אני מצטבר אותך.
אז הוא אומר לו, טוב, גם עיני החץ
על אשר חסר לגמגום, גם גם.
אז מה אתה אומר,
אני מתעורר את זה ברוע,
אומר אצלי מרדכי, ואחר כך יחיקה אותך,
אותך איתך.
מה אתה אומר?
כן ככה הוא אמר.
ולמה הוא עומד בבית הבא? שאני חי ואומרים, כי זה רשות כמו שיש היום קונסוליה וקונסוליה,
אם יש להם רשות שלהם,
גם בית שלו.
מה? גם לא יקל טוב, אנחנו רואים גם חרבונה.
גם הגמגום של החרבונה זכור לטוב. זה פירוש אחד.
פירוש שני,
אליון נמין
בא בדמות חרבונה.
אנחנו רואים גם זה שבא בדמות חרבונה,
אנחנו לא אומרים גם נמין זכור לטוב,
אז גם הדמות חרבונה, גם שבא בדמות חרבונה, גם זכור לטוב.
אז זה היה, כלומר, המפה של, המפלה של אמה,
אנחנו יודעים איך זה היה כולו מעלה כולו.
פתאום השתגח חתולות פעם תכף, פעם תכף, פעם תכף, פעם תכף.
היה בגמרא מסוף גדול על החפירות מלך דוקי יחדיו.
במקום אחר כתוב מלך דוקי פשע היה.
אז אחד אמר,
הדין חייבים על תשבותיהם.
פעם, ככה פעם, ככה פעם פתיח.
למה? כתוב, אדם, קודם כל תחדש וקרב את קרוביו.
מה אתה מזמין לאנשים מאחורי הארץ?
קודם כל תקרב את גורבך.
אבל כתוב שחייבו ממה ולמה התחייבו עם ישראל באותו הדור כדייק.
שאלו תלמידיו בתל אבישנועות ובי יוחאי.
אמרו להם, אמרו אתם.
שואלים את הרב, תתן, תשובה אחרת, תגידו, תתן.
אז הם אומרים שסחרור הצנט אמר להם שבשושה הם יארגו והם לא יארגו.
אמרו שנהנו מהחלקה של החברות, גם כי המאמין נהנה,
זה הכול.
העניין הוא ככה.
רק נהנו מהחלקה של החברות, עד היום נהנו. מה חלקה חייבים מיטה?
עד ככה חייבים מיטה?
לא חייבים מיטה.
היה פעם אסיר ציון לרוסיה והוא היה צריך לעבור לעבודה רשה
אבל היו מביאים לו לאכול אוכל בשר החזיר
אז דרך רב ולדמן מצאת ערב הספורטי שאלה מה יעשה?
אז למדתי לו, מותר לך לאכול בשר החזיר אבל אסור לך ללקץ את הלחץ
למה הם לא יעבוד שם ויקחו אותו לסיבים לסיברים
אני נראה את כל זה היה ביישובון.
טוב, ברוך השם, הצליח להגיע לארץ.
הגיע לארץ,
והייתי דורש לשבת בשבת שורה,
אז הוא כולם יושבים בכיסאות הוא ישב על האצבע מול הפנים שלי.
אמרתי, זה מה זה פה? אמרתי, כאילו מקום יושבת, לא לא נמצא לראות איתך.
אני מדבר, ואני מדבר בין הדברים שאני אומר,
אדם צריך לדעת, הוא לוקח תאנה פוגויאבה,
צריך לפתוח, לבדוק, תולעים,
עושים לכל תולעת,
כל תולעת מתולעת וחמש מלכויות,
ואני רואה שאנחנו כל הזמן יושבים ומסתכלים עליי.
כן,
כי אמרתי את הדרשה, הלכתי, ואז היה איתי, והוא הלך אחריי.
הלך אחריי.
הגיע אחת לבית, אמרתי: תגיד לי, מה יש לך,
אתה דנב שלי בא אחריו כל הזמן?
מה יקרה?
אמרתי לי, אני רוצה לרמוד רב,
איך לדבר על תל-אביב מיתר אסות, ולי מספיק לאכול חזיר.
אני אומר, זה לא כלומר שאוכל לאכול חזיר.
מריחו את האשימה.
זה הייתה תליב, רוסיה, לאכול חזיר קרימי.
ואמרתי לי, אני רק אמרתי, כן. אמרתי, זה נכון, זה נכון.
ליהנו מהסעודה של החזירות.
תכנין, תכנין, לא ליהנו, תגיד, עד כמה תעימה הוא אוכל.
זה לא נאמר.
אני לא יודע מה אנחנו,
חבר'ה שומעים,
אומרים חב"ל
ומכילים שונים.
מה עשה החשב"ר הרש"ה?
לקח כלים של בית המקדש,
כלים יפים בבית המקדש, שם אותם על השולחן.
כל כוס אחר שהיה מביא, הכוס היה נופל והיה מנסת למים.
לא, אין לו יום לאכול.
אתם, עם ישראל, רואים כאילו בית המקדש על השולחן.
חורבן מזה כאילו אתם רואים, אתם אוכלים?
אתם נהנים?
על אוכל כאב,
לאב, כאב, אבל לראות חורבן מבנקדם ואתם מופיעים ונהנים?
אז עכשיו, מה התקנה?
התקנה,
כשהשתחררו לאצלנו בין החברות של יוחנתא,
הוא אומר לך, לא יכרע ולא יישחררו.
לא, הרבה זמן לא מעניינות, לא זה תיקונן.
הסיפור שנהנו מהסעודה שלה אמרה אסתר,
יצאו עליי ואל תאכלו ואל תשתו בשולו של תמים.
זה היה בערב פסח, כאשר הימים לא לאכול ולא לשלוח.
אמרה ריבונו שלנו, אני נהנו מהסעודה של החקרות,
למה שיושע המין לא אכל כל מה שנהנה, די, כבר אמרנו, מה?
כבר קנו את התמונה הזאת. ועוד דבר,
מה שאנחנו אוכלים בסעודת פורים,
ואנחנו ניתנים בסעודת פורים כתיקון גם כן לתעודה שהם אכלו.
זה תיקון כנגד זה.
זה כמו שהרב אומר,
אמר הרב,
אדם הראשון לחווה אכלו בערב שבת אחר הצהריים,
אסור היה להם לאכול לאכלו.
מה התיקון?
הדיקוי של תאכל בלב שבת.
אנחנו עוברים בליל שבת לתיקון של
חמד עמד אמר פעם, אמר ששמיים בבעל אגב יחי,
אז אכילה בפורים בעצם כונו.
אכילה בליל שבת בעצם כונו.
כלומר, כתוב שאמר לו: "המין העץ אשר המנתי לך ותאכלת",
"המין העץ" כתוב בליליון, "המן העץ".
המן העץ.
המן, אפילו תיקון כזה.
תעשו את זה.
אז אתה יודע שהשגור העולם הראשון באר שבת, אנחנו בגלל שבת תתקני את זה. הנה, סמוכים לאר שבת העולם,
ואז זה יהיה מלמד וישר.
אנחנו מסוכנים את כל הדברים האלה לולה.
עכשיו, בקיצור, הנשים צריכות לבוא ולשמוע פרשת דחור.
לא יכולות להגדירה שיקראו בחומש פרשת דחור בפני הטורון,
כמו שקוראים לזרע.
עמוד תנ"ה צע"ו, ואני מזכיר את זה,
שרוצים לחלום אחד.
מי ששכח
ודובר איך שהחיינו, אם נזכר, אחר שהתחיל לברך במקום שנזכר.
סופייה קטנה מקבצי אליה עתידים, לא נזכר עד אחר שכבר קרה גם פסוק עשרת בני המן,
אף על פי שעדיין לא גמד את כל המגילה,
לא יברך שהיינו שם במקום שנזכר.
זאת אומרת, אם אדם שכח לברך את הברכות,
באמצע הוא יברך,
אבל הרב אומר, אם מגיע לתת בני המן, לא גמרנו, בואו יצאו כולם,
להמשך הסוף ולהמשך ורק חזרה, ולכן לא יברך, אלא עדיין.
הקורא יתחיל את האחריות האלה ככה.
פעם קמנו ברוב,
כתוב שהמן היה לו ורוב בניו.
רוב בניו, אחד אומר רוב בנה 202, אחד אומר ב-8 ושמונה,
אחד אומר ב-2008 ועוד שנר ארבע עשרה,
עם עבר של גרום.
אז כתוב שבא הממן והלווים את כל נכיו לכל חברותיו, לכל חבריו,
כל זרש אשתו, ויקרא דבר הלב הוא זרש אשתו.
מה זה מקרא דבר הלב הוא זרש אשתו.
כשבאתה בבית, אתה יודע, אוהבים חילה.
אז היא קראה להם
ולספר למאמה את עושלו ורוב בניו.
אז אמרה לו, זה לא שלטור.
אמרה לו, ככה יעשו את גבוה החמישה הזמן, ויאמרו למה,
את מלאכה עליו.
אז בסדר גמור.
אמר לה, בואי בסדר, את מצעה את הטובות. בואי, אין לה פה, תמשיך.
אבל היא אמרה, ודעתה, מחשימון זה בעניין הזה.
אז שאנחנו נתורם.
יש לה הרבה כסף,
והשני רוצה להיכנס לנעלי בית, והוא אומר, אין כסף.
עכשיו היא מתחסללה, אין לי כסף, נמצא לי את התשוב שלי.
ואז אין לי כסף, אין לי כסף.
ואחר כך אני עובר בשבוע לשבת,
ואין לי כוח, מחשימון זוכרו אומרת בעלה,
כסף אין לו, אבל נספר להם,
רוב אשרו ורוב בנה ויש להם כסף,
אני אומר לך הרבה מה אני אומר, אה? כן, אני אומר לך.
אני אראה לך,
אני הולך לבית המילי, יש לו מרדכי חלב,
אז היא יודעת שמגעים במרדכי חלב ואחרי זה,
אין לה יכול לציפול או ליפול,
אז זה נראה לו.
אחר כך עליה חמד, וזה עליה גם שני,
ודרכה הבת שלו,
משהו דרכה עליו,
חמד שם,
כתוב, אם אדם אין לו מקווה,
אני אחוז ראשו ותשעכפים מהם.
אז בקצור, רוצה אדם בתחום בשבילו תשעכפים של חברו.
בבקשה זרקה עליו תחום בשבילו,
אז הוא מתחום בשבילו, עשה את המצווה.
טוב, אז הוא בא לבית מנוחלח, בגדים מנוחלחים.
ריח,
בואו נהג את זה אחר,
אין לו להבין, בוא בוא בוא בוא בוא בוא ואומר,
אומרים רגע רגע, תעשה אף פתיח לפתוח?
אמרו לי, לא, לא, מחכה לחבר, מחכים לחכות מחכים.
יוסי אמרו את זה,
עם הריח שלו, עם המצולע בזה, כל אחד,
אה, היה מאחורי שום דבר, רצת כאן,
אבל את אסתר עינת פוליטיקה,
אני יושבת שמה ואומרת לו,
חזרו,
ניכרנו אני ועמי,
אז הוא אומר לה, מי זה באיזה רואה שמלאו ליבור לעשות כן?
אז כתוב שהרד"ר אומרת לנו שעמושה, לא אתה, אתה נתקע להרנות, אתה, אתה.
אז אם אתה אומר שזה אתה, הם שיניהם שונאים נגדה.
בא מלאך, ככה חמצן המכה.
אבל הפוליטיקה לא יודעת, אני תעבוד את הפוליטיקה.
הצביע על המן,
הרעזים,
אז אמרנו, אה, זה קרה לנו מה שקרה לנו, זה הדרך הזה.
עכשיו ככה,
הר"ם כותב,
הקורא יחיד, הקורא יחיד, יברך גם בערכה האחרונה של המגילה,
כנזכר בברכי יוסף, עיה מועד לכל חי,
יוראי לשם, וכן המנהג פה הראינו, וכן ראוי לנהוג בכל מקום,
ולא יאבד היחיד בלכה יקרה זו.
גורפו.
אלוהים יעיד לכך, ברכה יקרה פה, והיום חוקים על הבריכה שיחד פה, אנחנו קוראים את הברכה הזאת.
למה הברכה הזאת לא כל כך חשובה? כן, כן, הברכה הרב את ריבנו.
הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והמשלם גרוע לכל אויבי נשינו והנפרע לנו מצרינו, ברוך אתה השם, הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע.
כל כך מרשע יפה נגד הבויים, נגד אומות העולם, נגד היחידה, ואל תגידו.
אומר הרב, למה לא תאמר את זה?
איך אומר הרב בן ה' שלו?
לא יאבד לי מישהו בין רשע יקרה זאת,
רשע כל כך יקרה, למה הוא יאבד אותה?
אלה שחקים את זה, שאין לך זכות, אנחנו הולכים לדרך, אנחנו, אין לנו, אלא כמו שאומר הבן ישחיה עליו השם,
עמוד
תשמ"ח
בית דין השולח מנות קודם פורים והגיע ביום פורים. שאלה.
מה מה נשמע?
מה מה השם?
מה?
השולח מנות קודם פורים והגיע ביום פורים. מה פורים?
אז הוא שולח את זה לחוץ לאביב.
כל יום כאילו, למה?
תל אביב בין דרך, אפשר לחדר לירושלים? פרסמים את זה בעיתון היום גם. מה פרסמים?
שאפשר לשלוח משלחי מנות מפה לאמריקה, מאמריקה לפרוח. אז תגיד להם, הם לא ראו את הדיון פה.
תודה רבה.
בית דין השולח מנות קודם פורים והגיע ביום פורים, שאלה מי ששלח לחברו מהעיר אחרת
לשלוח מנות קודם פורים, כי חשב שתגיע לידו ביום פורים.
וכן אה אש הגיע לידו ביום פורים.
אם יצא ידי חובתו בזה, ואז אין הבתר המקבל שקיבל בפורים,
או דילמה אז אין הבתר השולח ששלחם קודם פורים,
ולא יצא ידי חובה יראנו המורה לצדקה ושכרו כפול מן השמיים.
זו שאלה פשוטה.
זאת אומרת, אם אני אהיה הולך לפי המשלה או לפי המקבל,
אז הוא מביא את המשך.
תשובה, הנה, דבר זה תלוי בפלוגתא שיש בטעם של משלח מנות בפורים,
כי שני טעמים יש בזה,
והם: האחד הטעם שכתב בתרומת הדשן ז"ל,
והוא כדי שיהיה הרווחה לבעלי שמחות.
לטעם מחמא ברור, גם לא לאכול.
שני, הטעם שכתב במנות הלוויזה הוא להרבות שלום ורעות,
הפך מן המלשינות של המן שאמר מפוזר ומפורט במחלוקת,
ולכן תקנו משלוח מנות.
על זה שני טעמים,
או טעם להרבות אהבה ואחוות,
או טעם שיהיה לו מלא חולים.
הלאה.
ויני לפי טעם תרומת הדשן זל מראה דיוצא ידי חובת העיקר התקנה, הייתה?
בשביל אדם שנשלח אליו כדי שיהיה לו הרווחה בפורים. הוא מדי קיבל את זה?
והנה הגיע לידו בפורים.
אך לפי את האמנות הטלוויזיה להרבות אהבה ואחווה ורעות, הנה זה נוגע למשלוח,
הנה זה הנוגע למשלח, צריך לשלוח כדי להראות אהבה ורעות.
ולפי זה
מעניין שתראה אהבה ורעות ואת המשלח ביום הפורים עצמו.
ולמה הנה להם מה שעשה קודם פורים?
כי החלפה נראית מצדו היא בעת שיצאה מידו האמנות.
הנה מפסקר המאזל שפסק בשולחן ערוך בהגעה,
ואם שלח מנות לא יאהוב, ואינו רוצה לקבל אומו חלו, יצא, משמע, דסבירא, דדאמרא,
מנות הלוי זל.
יען, ולפי טעם של הרב תרומת הדשן זל,
למה יצא?
אה, שיהיה בנדון השאלה,
לא נפק,
זה דחובה אליבה דכול העלמא, דלפי מנות הלוי, לא יצא.
הבעיה זה שלא עומד שדאי סגרות יעזור.
אחת הבעיות ההשכתיות שמעסיקות את כל הרבנים
בפסקים שלהם וביום חולים זה ירושלים, תל אביב, תל אביב, ירושלים.
מקודם, עד שהיה נוסעת תל אביב, לוקח לו עוד 24 שעות.
היום יש אוטו, יש טקסי, יש שמוניות, יש שתי מכוניות,
וחצי שעה אתה מגיע לתל אביב.
מתי אנחנו נביא לעשות את עמית הקוראים?
אדם נמצא פה, הוא נסע לתל אביב, חוזר.
היה פעם אחת, היה פעמיים, היה זמן, איך לבד את הקוראים?
אז בואו קודם כל את ההלכה החדה לעומת הספקות.
יש בזה הרבה הרבה הרבה שיטות.
הרב אשריים נראה לי את זה, היה הרב דמי, וקדם הרב דמי, כולם נדגרו מה זה.
זה נקרא אחד. כלל שני,
מי?
נעמר יושע בן לוי. ואמר רבי יהושע בן לוי, חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה, ושלוטה ביום שנאמר,
אלוהי יקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיין לי.
סבור, מלילי מקרא בלילה, ואני מתלמד את ידידי ביממה,
אמר לו ברמיה,
לידידי מפרשי לי מיניה דרפי חייא בה,
כגון דאמרי נשא, עבור פרשתא דא ואת נאיה.
התמרנם, אמר רבי חלבו, אמר העולה בירה: חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשלוטה ביום שני, אמר למענה זמן חייה כבוד ולא ידום,
השם אלוהי לעולם מודקה.
נכון.
השם.
זה מלכה כבוד ביום. זה מלכה כבוד ביום.
ולא ידום בלילה. ויהיה קרא במזמור ורומך השם כדילתני דהשנה בסיכתה במרדכי ואסתר והמן ואחשוורוש.
בקריאת המגילה שבחו,
שמפרסמים את הנס והכל מי שמקלסים לקדוש ברוך הוא.
שאלה אחרת, אפשר לקרוא לחלק, צרפות.
חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה ולשנותה ביום, אומר היא, "אף על גב שקורא ביום", חייב לקרוא אותה בלילה,
חוזר ולברך אותו ביום, "והעיקר פלסומי נישאה ובקריאת יממה.
וקריאנה מה משמע כן תכתיב, בלילה ולא דמי ריקו", כלומר,
"אף על גב שקורא ביום", חייב לקרוא אותה בלילה, והעיקר,
עבה ביממה,
מהו, כי תאמרי לה לקמם, ואם יאכלה בלילה לא יצא אידה חובה.
וכי נמא משמע המתייחדים ונזכרים מן העיסים כשזכירה לעשייה מה העיקר עשייה ביממה,
אף זכירה כאלה.
בואי עם הצפות, כן אמרו ביום,
נקרא יומם, אבל תעלהם חסך ולא ירשום תוגיה לי.
אומר הרב פרנק, כתוב לזה, שבלילה זה מקריאת המגילה היא מדברי,
בדי רבנן, לא מדברי סופרים.
לא מדברת חבלה, מדברי רבנן.
ונפקא בנא אומר,
אם אדם בגלל מחוד ירושלים ולא ברכת לבנה,
באמצע המגילה הוא לא ברכת לבנה, לבנה יש, אין ענאים,
בואו בואו תברך,
אז הפסיק קראתי בגילה ולב נקרא למגילה על המערכת.
זה,
זה כפי שתרתם.
אבל מה אומר אף אחד?
הרבה וכחנרוך בן נכחד אמרו,
בן אדם קורא את המדילה בלילה,
בלילה אנחנו בוכים שהחיינו,
ביום האחרון בוכים שהחיינו.
אומר הרמב״ם,
תלמד לך, בלב סיכוי אתה מברך שהגיע לי, וביום אתה לא מברך.
זאת אומרת, אנחנו יצאנו גם כן בלילה.
שעה באה המחלוקת, איך תשאומר?
עיקר העיקרים זה ביום.
אז אם אתה נוסע לתל אביב בבוקר,
ואתה נמצא שם בגן עץ החמה,
הרצח אגב.
אבל אם אתה נוסע בלילה, זה לא חייב.
אבל אם נאמר אנחנו שהתהיה לבלילה זה גם כאן בדברי מרדכי אסתר,
ולכן אנחנו מברכים בלילה שהגענו ופותרים את השחייאנו כמו שהבוקר,
זאת אומרת שבלילה זה חייב מיוחד,
אז אם ככה המצב,
אם אדם נוסע בלילה, נמצא בתל אביב,
אז הוא לא חייב לנהוג בתל אביב, למרות שיחרור לכאן.
באמת זה הלילה, הוא חייב לנהוג באתרגיה תפורית
וכן גם תורה הפוכה, כלומר הלילה טוב היה ולא כמו שרוצים לומר הכנסת חמאר קוריאה.
בפוסקים האחרונים רוב רובם של המוסדים האחרונים דנים בהלכה הזאת מה יגיד אדם ורוצה ממקום למקום.
יש למשל,
אדם היה בתל אביב,
קרא את המדילה בתל אביב בבוקר וביום,
אחר הצהריים בא לירושלים.
האם חייב לקרוא את הנגילה בירושלים או לא אחרת?
יותר מזה,
היה מקרה, היה מעשה שהיה,
שהיה אחד
קרק את הנגילה בשל אביב,
הוא בא לירושלים,
והוא חתם את יחד עם כה יפה, רוצים לקרוא את הנגילה בירושלים.
אז אנחנו אמרנו לו, אתה יצא לרחובה בחוץ לירושלים,
הם אמרו לו הוצאות,
הוא אומר, לא, אני באתי עכשיו, אני עכשיו חייב,
חייב כאן וכאן.
בהלכה כתוב, אם אדם עקר בגירתו
מתל אביב, עקר את הגירה ובא לירושלים,
חייב כאן וכאן.
אבל אם אדם בא, עורך לירושלים, והוא אמר טוב, מי יחזור כאן וכאן?
אי יחד, אבל לא חייב, הוא לא יכול לרצות אותנו, יחבאר.
אצלנו גם בלילה חיוב וגם ביום חיוב.
בלילה אנחנו רואים שיענו,
כמו שאומר הרמב״ם, אנחנו כותבים את הדשאי היום.
אלה שהם מברכים גם בלילה וגם ביום, זאת אומרת, ולכן
אלה שהם פעילים של אשכנזים ביום גבולים.
אז הם,
והם אסכנדים, מברכים שעיינו.
אז זה הפסק?
האדם קולע, אני אין מגילת שאלה, האדם קולע, זה הפסק.
אז לכן, כשהאדם ילמוד בברכה על כנות אליה ושעשה ניסים,
הוא אומר, האדם זה בהרבה, והיא במאה אחרת.
קראה בקצת, כמו הייתה איזה חובה.
אחר כך נשמע את המגילה וכן נדבר על ההפסק.
אבל הטוב הוא שכל אחד ואחד יקרא וישמע את המגילה במקום שהוא ימצא. למה?
הם משנים, מחלפים, עושים,
אומרים שבא אחת, בא אחת ומתכנסת
וראה שכולם מבינים לך עצומים, מה יש לכם?
אמרו, החתן צריך לכתוב, קיבל מחלה, לא יכול לדבר,
לא יכול לקרוא מגילה.
אמר לה, אני קורא מגילה, אני קראת לכם.
הוא רוצה להגיד, כן, היה הרבה שנים שאני קורא מגילה.
טוב, היה ראו אותו, אוכל.
והיא מהגרו, הוא החדרש
המלך, המולך, המלך, המלך
מהדור המולך מהודו.
אין לי טוב מה שאתם עושים לי מה שאתם שקרו אותה, רק שאני קורא את מגילת,
ואל אף אחד לא מרגיע עוד.
אני, בפקישור האחרון מהיהודים,
הוא בינתיים כתב, אני לא אמרתי לו,
שום דבר.
אם אדם פסוק אחד היה קורא את המגילה ופסוק אחד לא שמע,
אם את המגילה הקשיבה, יקרא אותה.
אם את המגילה בסביבה הוא יקרא,
אז בסוף את זה יקרא,
או שיש כנראה פעם שיותר מייד לפסוק לשמוע את המגילה. למה?
נמכרם חלק מועד.
יש אנשים, כל ערב פורים, או שני ערב פורים,
פותחים את המגילה למגליה, שיגיעו להם את זה, אם השנה שלמה לא פותחו את המגילה.
בסדר, טוב מאוד עושים.
בסדר.
אבל מעטים, אם יצא במגילה לדיבוק או בפירוד,
לא, כמו שאתה באותו רעש שמורידים ומעלים,
עכשיו גלוי, יוצא ביבוי, וכך גלוי, וכתחילה תהיה מגילה מסלמת, ויצא קצת יותר קצת.
אז זה צריך אדם להיזהר בדבר הזה.
ועוד דבר,
הרמב"ם כותב,
הרמב"ם כותב,
קצור, אדם שרוצה בירושלים גרנית להלוי בירושלים לא יצא עד שיש עזרה.
אדוני הרב, מה אתה אומר?
אין איזה שעה, יש לך דמוקרטיה ככה,
כי לאף אחד שני שומר תוך פתרון איפה הוא נמצא, רק כמה מחקרות כאילו.
הרב פרנק אומר לך, אנחנו לא יודעים כל דבר, אנחנו יודעים איפה הייתם בלילה,
זה מחייב אותך.
תחילת הלילה זה מחייב אותך.
לך כבר גילו בוקר או צהריים ולא יכול לנסום להפקה מנהל את הדבר הזה.
ועד כן, אדם שהופך לנסוע,
יש לו אבא שלו כאן, תל אביב, או פור,
הוא בא בירושלים,
לפני שבא אישה לרב, אני בא מתי אני אלך.
איך אמרם להגיד אותו, אצל ירושלים תלך ביום פבורים אחר הצהריים.
אחר הבוקר שקראו את זה, למה יבואו אחד ושתיים פעמיים?
אין דבר לדבר לזה.
היה אומר
לבעמים,
לפעמים היה מתבדח, לפעמים.
היה אומר שהמאן עם השמות אמר להשמיד להרוג ולאבד את היהודים ביום אחד.
למה יום אחד? יומיים, שלושה דמי, למה?
למה לא יום אחד?
רק שעשו שמייחד לא התחרה.
היום אבוי שחר, עמאם ידע שה' יעשה ניסים ונפלאות עם ישראל.
אז יאמר, אם יעשה יומיים, יהגו את היהודים,
ה' במה להפוך הוא,
יעשו ילדים יומיים פולים ושלושה ימים יהיו פולים.
אני לא רוצה לשם עובד יום אחד,
שיעשו לילדים פולים.
אבל אני לא יודע, אנחנו יכולים לבוא,
וגם אנחנו אומרים: "החודש אשר נאפר ימי גול השמחה ומעבר יום זום".
כל החודש כולו זה הדר, זה שמחות כאלה גבולים.
כל השמחה שבגבולים,
אנחנו לא הרגנו את הגבולים, מה אנחנו הודים להרוג גבולים, מה קורה, זה הרגנו את הגבולים, לא הרגנו את הגבולים,
ונהפוכו,
הפשטו, כל השמחה קיבלו וקבלו.
קבלו את התורה בשמחה.
זה שאומר, החלט הימוי וקבלוי.
אבל יש להם עוד דבר ניסי.
באה אסתר החזירות ואומר, כתב מה שנכתב בשם המלך,
ונחתום ושתפעת המלך, אין להשיב מטרס, אני לא יכול.
אני חתמתי על רעילים שלכם נבוא, להעריק.
אין להשיב.
וכתב אחריהם עד סיבן,
וכתב אחריהם עד סיבן.
אני אקח, זאת אומרת, עד אדר יהיה, כל מיני דברים האלה,
מחתן מחתן.
אבל איך אמרת, אני חוק חוק למדינה, אין להם שיר, חכם מרדכי ומרחמא אביב אביב אמר לו,
אמר לו,
כתוב להביא להשמיץ ולהרוג את כל היהודים, במקום להרוג,
אז כתוב להרוג את כל הגויים, כמובן הספורט, ונעסוק להרוג את התוכנית.
אנחנו חשוב לככה, ובסדר, נכנס לכם ביום פורים שכתוב שהחוק הוא,
שאנחנו יפצו הגאותים, אין ממשלה, אין ממשלה, אין ממשלה. אז כתוב, בא חזבון, כך וכך מתו.
בא עמל המכר, עשה עד כך וכך אגור.
זה סתם עוקף שלא יכול להגיד עליו, ולא יכול לסבול שמתו על בגויים.
אמר לו את זה גם בן מחר.
אמר לו, המשמע עוד מעט.
אלא גם יהושע אמר לו,
תכף תדחם עמלק, אמר לו, מחר, נמדר את דבריו ובא.
אמר לו, זה אלוהים שרימה,
המערכים האלה התחברו תחת המיטה למציאותה.
אז אחרי פורים, אחרי דרעי, דגימה, אז למה חדומה?
יצאו. אבל עכשיו אין להם את פשוטה להשמיד לדרך המלך,
והפורים זה עיקריים קיימו וקיימו.
אומר הרב שלום דודי רב וג'י צדקה.
אמרו המסתבר ההוא, לא פוליטיקה של הסתם עזר.
שום דבר לא עזר.
רק את תפילות של הלכי המיידים,
שילמדו תורה ועזה.
הלך מול ים הנביא,
אומר לו למוליכם, תתפלל, אבל מה אני אעשה?
אז הוא אומר לו, תשבע שנים,
תתפלל עלינו.
הולך אליה הנביא למשה, ואומר לו, תתפלל למצה.
הולך אליה הנביא ודיבר את הפעם מוליכם.
הוא אומר, תגיד למשה רבנו, שבגללו אנחנו עושים, עושה לנו צרות.
הוא אומר, כן,
כן,
כן, הבן גבולו הגורל מאוד מיום זום מאוד מתחכבי.
בא חודש אלה שמח, אמר שבאה באדם, מת אביה תעודה,
ולא ידע מי עד אל מלך.
אז בגללו, שמשה רבנו טמח את זה בזה, לא משה רבנו להתפלל.
אמר לו משה רבנו, תגיד למרדכי,
אם יש טעותה תרסתא,
עיסא טעותה זה עינא.
אם אמרתי להתפלל, עורר עלי, עמוד גדקה שמה להתפלל.
אמר מרדכי עשר ובלילדים יפללו ואם היה האמהות של הילדים תוכלו, לא רוצים ללכות ואז התעפתה והתעפתה והתעפתה, אלא זה כבר בא הכנסת,
אז הוא אומר הרב אביב זזדקה, זה הכוח של לימוד התורה.
וכתוב שאמ"ר
אני אתחיל בילדים תכלה, למה?
ראה ילד אחד,
מרדכי צדדים,
מה קראת היום?
היום עוד פעם יצא ומתוכר, דווקא מדבר עולה כל כך בנאדם.
שהילד זילמד, גם התחילה בשבעה עליהו, הוא איש פה עוד מעמדים.
ברדכי התחיל לשמוח.
אומר לו המאי מרדכי, מה זה שמח?
אמרנו לו, תורכים את הילדים. מלא, הילדים האלה אמרו לי,
האמן, ככה אני אתחיל בהם את אילת.
אני אתחיל בהם את אילת.
הדבר מהילדים ישבו ללמוד,
בא המן,
המשוטרים שלו,
הגבולים, לקחת ילדים להרוג אותם.
נאמרו, חכה, חכה, הם רוצים להתפלל עלינו.
התחילו להתפלל.
אז התחילו להתפלל.
ילדים, הכל שלהם כבוד דעת.
אומר הכדוב בחצי הלילה,
כתוב לילה "בנדע שלנו ולכושר עולם" אומר את הראש הלכה, הוא מבין, מה? אני שומע קול.
מה הקול הזה של הצור שאני שומע?
אומר לו, בראש העולם שלו הצור זה בניך עומדים להרי, קבלים ממור,
וזה,
אומר למה, למה, מה קרה?
אומרים להם, חכו, ואתם, איך אין פה את זה?
אז לא פריטי ראשי, לא עבר שום דבר, רק הלווד של ילדים זה עזן.
עכשיו הם באות.
בפורים, מי מנקה את המן?
כל הזמן, מי תוקמה לו אחרי מיליון?
ילדים.
תמה שאתם אומרים, לא, איך אתה עושה לך?
וזה דבר בפסח.
פסח אומר הפרעה,
כל הזמן ידוד הוא אומר, הוא עושה שחורים, ומי הלאה.
בלב פסח,
היסוד והלכוד זה ללב פסח. חבר'ה, ילדים.
אתם כמובן, לוקחים, אין לך איש שאלות.
הילדים הולכים לפעות, הם מתחילים איתנו, אנחנו נראה לך.
אנחנו כל הזמן אנחנו נהיה המרכז,
לא להתחיל עם ילדי ישראל.
ריבונו של עולם,
היום אנחנו מדברים לקדוש ברוך הוא, יש לנו אויבים מבפנים, אויבים מבחוץ,
המצב הכלכלי, המצב המדיני, המצב הביטחוני,
ובראש העולם, אנחנו לא רוצים לשמור על שום אדם.
מה אכפת לנו בכלל לא רוצים כנראה, אני לא מעניין אותם.
השם הוא מרכנו,
השם הוא אלוקינו,
השם הוא יושרנו ויושרנו ויושרנו,
ויקדם את המצורות שהעולם תצחר לצענו.
אמן לא יקדם את השם נקבעת בעל אמין.
אמן. חברי ורבותי, חודש הבא, בעזר השם, פרשת החודש, מוצאי שבת,
ליל כ"ו באדר,
יהיה פה השיעור כרגיל,
אבל השיעור יהיה כמו כל שנה, יהיה בשאלות ותשובות.
מי שרוצה, שישלח את השאלות לפני השיעור, שייתן לי את זה בנייר,
ואנחנו נביא את השאלות האלה לפני הרב.
רגע.
זה בעיתון אחד, זה לא עניין.
הרב מרגיש היושב-ראש,
היה לי חמאס עצמו,
אתה כותב את העיתונים,
אתה מוכן לשמוע?
מה פה?
מה שעשיתי. ביצרים, היה יציאת מצרים בארץ-ישראל,
לא יציאת ישראל למצרים.
מה זה פה?
הם גולים לבוא, זה ספרד, זה פשע,
השני אומר, תלכת דבוס, שהוא שווייץ,
אחד אומר, איפה?
אוקיי נגד, אמרו לו,
באמריקה,
אחד אומר,
אין אותנו, איפה, אין דבר,
עזוב, עזוב, כל אחת בחיים אותנו, ספרד,
מה, אנחנו קונצנו גלות ספרד, אנחנו יצאנו.
אגב,
ואנחנו מחכים שכולם יבואו מחוץ לארץ לארץ. למה כל אלה שיוצאים מחוץ לארץ, יבוא המשיח ביום ערב פתער בצהריים?
מה יעשו?
רוב הפתח, אנחנו יכולים לעשות באותו, ואיך הם יעשו?
ועל כן, רבותי, מורי ורבותי, אנחנו מחכים ומצפים ומתקדמים, אנחנו שיכולים לתכה אותנו לעשות רוב פתח בארץ-ישראל.
ההתפילה מהכותל המערבי למורינו ורבינו (צחוק)
