עמוד ר׳ ו׳ אלף.
ספר אור החיים של הבן איש חי.
קודם ספירת העומר יאמר לשם איכות ותשבריכו, הרי אני מוכן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר לספור ימים ושבועות.
כמו שציוונו ה' אליהם את תורתו וקדושו ספרתם לכם ממחרת השבת מיום אביאכם את עומר התנופה שבע שבתות אם אמור תהיה להם ממחרת השבת השבעים.
יספרו חמישים יום ונאמר שבעה שבועות יספור לך
מאחל חרמש בקמט אחרי לספור שבעה שבועות כדי לעשות את החדרו של יוצרים ולעשות צום בועים.
ותקן שורש מצווה זו במקום עליון, ועלה לפניך כאילו קיבלתי בכל הקבלות הולכים במצווה זו.
ועלה לפניך מצווה זו עם שאר מצוות בניך אלוהים מכוונים כהוגים,
ואין לי עכב שום חטא ועוון ושום קטרוג במצווה זו, וירצון מלפניך,
שם אלוהים אלוותינו, שחשוב ומקובל רוצה לחנך אהבה ליוצא מפי והברכה והספירה של העומר לתקן ולהמשיך אור מקיף במקום האור כרצונך,
וחשוב ומקובל רוצה שיח שפתותינו ובקשתנו על חזרת עבודת בית-המקדש
למקומה הוא לתקן אור פנימי כרצונך ויהי נועם" וכו'.
יש רבם כותר שספירת העומר בזמן הזה לא אורייתא.
למרות שלא מקריבים "עומר אנחנו" בפועל,
אבא פיקר, מהרמב"ם זה דאורייתא.
ויש, חולקים על הרמב"ם ואומרים: לא,
ספירת העומר בזמן הזה הוא מדרבנן.
יש הרבה דווקא מינה בהלכה,
אם נאמר דאורייתא או נאמר דרבנן.
זה דבר אחד. דבר שני,
אנחנו מברכים בכל ברכה:
ברוך אתה ה' אל פינו לכל העם שקדישנו במצוותיו וציוונו
עם נטילת ידיים, למשל. איפה כתוב בתורה "צריכים לעשות נטילת ידיים"?
אלא כשקדישנו במצוותיו והציוונו לשמוע דברי חכמים.
אז זאת אומרת,
אם אדם בא ואומר, הרי אני בא לקיים מצוות עשה,
תשימו לאבריו, לא כתב מצוות עשה דאורייתא, מצוות עשה.
ואפילו אם נכתוב דאורייתא, אז מה, רבם טועה? הרבם לא טועה.
אז אם אדם אומר, לא תעשה סתם,
אז בשמים הם יודעים, אם זה דאורייתא, דאורייתא, אם דרבנן, דרבנן.
אז בשביל מה אנחנו מקדימים את זה? קודם כול, הרב הקדימה את זה.
יש אנשים חכמים, אין מה בעיניהם.
לוקחים סידור תפילה, למשל,
הסידור תפילה הזה,
כתוב עליו בהתחלה שכל ההלכות האלה לפי הבן יש חי.
על מי מאור לוקחים סידור צפירת ישרים,
גם שם כתוב: "כל הצפילו הצפייה בן איש חי".
אז מי אפשר לך לקחת את הסידור הזה ולמחוק מוצוות עשה?
קודם כול אתה גוזר את הרבי גזרו שלך?
אם זה שלך, הפרטי, תעשה מה שאתה רוצה.
לא אכפת לנו. מרחאה בין השמים.
אבל אם זה בית-כנסת,
כמו סיוב, למשל,
ובמקומות אחרים,
מי מסליח לך למחוק את הדבר הזה?
אז זה לא רק גזל של הספר, גם גזל הרבים.
על כן, אדם שרגיל לומר, ימשיך ויאמר מצוות עשה.
והשמים ייקחו, אם דאורתיה, דאורתיה, דרבנן, דרבנן.
זה כמו שאומר הבן איש חיה,
שפעם אחת היה עצירת גשמים, עשו תפילות, עשו תחנונים,
עשו תיקונים, לא, זה שום דבר.
בא אחת, אמר, אני חלק על הטבע ואמר,
א', ב', ג', ד', ה', ו' עד ת'.
אמר ראש העולם, תיקח את הערפביתה הזאת, תעשה מזה תפילה,
כרצונך, וירדו את גשמים.
אנחנו גם כן אומרים, עשה,
בשמים ידעו, אז זה דאורייתא,
עשה את הרבנן,
יגידו מה שיגידו.
אבל למחוק, אין לאדם שום רשות לפגוע בדבר הזה כולו.
זה דבר אחד. דבר שני,
בתורה כתוב ש"שבע שבתות תמימות תהיינה,
עד יום המוחד השבועי תספרו חמישים יום".
וגם כתוב: "שבעה שבועות תספר לך,
מאחל חרמש בהקמה,
תחל לספור שבעה שבועות".
ויש שני פסוקים.
יש פסוק אחד שאומר שבועות ויש פסוק אחד שאומר ימים.
הרב הביא שיש לדעת רבני ירוחם,
בזמנם היו מברכים שתי ברכות:
כל יום היו מברכים
אשר קדישנו במוצר צבאנו לספור ימים.
בשבועות
היו אומרים אשר קדישנו במוצר צבאנו לספור שבועות.
ביום תשלום השבועות, ככה היו אומרים.
אחר כך,
שבוע אחד ביום אחד,
היו מברכים שקדישנו במוצר צבאנו לספור שבועות וימים.
אז אנחנו לא פוסקים כך, אנחנו פוסקים
שקד ישן מתנות בינינו לספור
ספירת העומר.
לא, אומרים לא שבועות ולא ימים, אבל אנחנו אומרים,
מגעים ביום אחד, אומרים יום אחד לעומר.
מגיעים הרע, אומרים שבוע, אומרים ביום שבעה ימים שבוע לעומר,
שבעה ימים שהם שבוע אחד.
אז אנחנו רוצים לא לעשות מחלוקות בלבן העומר, לא צריך לעשות מחלוקות.
הלוא כל מה שקרה לנו בעומר זה בגלל שלא עשו כבוד איש וחברו.
אנחנו רוצים לצאת בכל מיני מהלכות, אנחנו עושים על רבאל דקולי ערמא,
לצאת בכל מיני הצליחות.
הנפקא מינה,
אם אדם שכח לספור
ספירת העומר או מסופק עם ספירת ספירת העומר,
אינו מר דאורייתא, חייב לחזור ולספור,
אינו מר דא רבנה, ספיר דא רבנה לכולה.
ועוד דבר,
יש מי שאומר שספירת העומר,
כמו שכתוב מחכמי הקבלה, הכול קשור ביחד,
אחד אחר השני.
יום אחד לא ספרת,
גמר, הוסדת.
יש מי שאומר: לא,
50 יום, יום-יום.
לא ספרת יום אחד וסבור יום שני.
אז ההלכה, מתוך ספק ברכות להקל,
כתוב שלא יברך.
"אבל מתוך ספק ברכות דעה כן לא יברך",
אבל לספור חייו,
יגיד "ברוך אתה ה' בהרהור" ולספור את ספירת העומר.
או ייקח אדם
או יאמר לשליח ציבור,
הלו בדרך כלל אנחנו אומרים "נוספתם לכם".
יש מי שאומר,
אם שמעת על ספירת העומר, אמרת לחזן, אתה מכוון להוציא אותי לידי חובה,
אז אתה הייתה ידי חובה.
יש מישהו שאומר: לא,
וספרתם לכם, אתה צריך לספור, אתה לא מועיל שהחסדן סופר ומוציא אותך ידי חובה.
אז מהדין, אם החסדן
היה תמיד חכם,
או היה עם הארץ, לא משנה, לא ביניים,
אם עם הארץ לא ידע לכוון כלום,
אם החכם יודע שאני מברך ולא מכוון ולהוציא אותך ידי חובה,
אז בזה יצא האדם ידי חובה.
אותו דבר יש לנו, אנחנו בערבית של ליל שבת.
בערבית של ליל שבת,
אדם מפלל ערבית,
והתפלל ערבית של חול.
הכי עשה עושה שלום, נזכר, פללתי ערבית של חול.
אז יש מי שאומר, עליך לחזור ולהתפלל עוד פעם.
סגל.
יש מי שאומר, אה, ערבית, ערבית דרבנן, אפשר להקל.
הרמב"ם כותב, נכון,
היתה מחלוקת בין החכמים אם תפילת ערבית רשות או תפילת ערבית חובה.
ועל ההלכה נפסקה תפילת ערבית רשות.
אומר הרמב"ם: ועכשיו קיבלו עליהם כחובה.
אז אם קיבלנו כחובה, אז גמרנו את זה כבר, תפילת ערבית כחובה.
נכון הוא שיש הבדל בין
ליל ראש חודש
לליל חול המועד.
בליל ראש חודש,
אם אדם לא אמר יעלה ויבוא וגמר להתפלל,
הוא הספק אם אמר יעלה ויבוא או לא אמר יעלה ויבוא,
אז הוא לא חוזר.
למה? שבליל ראש חודש אין קדוש החודש.
אבל אם אדם,
למשל, בבוקר התפלל, אמרתי יעלה ויבוא, לא אמרתי יעלה ויבוא,
יש מי שאומר, הרי מכיוון שחודשים יש
שני ימים ראש חודש ויש יום אחד ראש חודש,
אז יכול להיות שלא עברו 30 יום וכן אמרת לברכת יעלה ויבוא,
וכן כתוב שיתפלל בצורת נדבה.
למרות שבדבר הזה אין נדבה,
מפעפיק במקרה כזה, התפלה נדבה, והוא אמר: אם הזכרתי יעלה ויבוא, התפילה הזו נדבה,
ואם לא הזכרתי יעלה ויבוא, אז זו חובה.
את זה יכול לעשות ביום חול, בשבת הוא לא יכול לעשות,
כי בשבת לא מקבלים קורבן נדבה.
אבל יש לזוהר הקדוש ב'
בעניין ספירת העומר הוא עניין גדול וקדושה עליונה,
ממשיכים על עצמם,
על כן צריך שיתעורר ללבו בכוונה ויהיה קדוש וטהור.
ב'
הזוהר הקדוש הפליג מאוד בחשיבות ספירת העומר,
וזה לשונו: "כל ברנש דלה מנה חושבנה דא הנון שבע שבתות הן מלמוד למזכה לדחיוטה דא לזכות לטענה".
בהכרה זו
לא יקרא טהור, ולא בכלל טהור הוא,
ולאו הוא כדאי למהווה לחולקם בדאורייתא.
כל כך חמור,
לפי הזוהר הקדוש,
אם אדם לא ספר עומר או זכה לספור עומר,
אין לו חלק בתורה חד וחדילה. הדבר הזה כל כך חמור מאוד.
ועל כן,
החכם עיניו בראשו, כל אחד ואחד יעשה לו סימן מתי
לספור עומר, שלא ישכח את ספרת העומר,
היום אומרים: בכמה שקלים אתה משלם,
ויש טלפונים,
מזכירים לך. היום זכור עומר ראה, מזכירים לאדם.
אז אם אדם ראה בטלפון שלו, לא יצא ידי חובה.
צריך לספרתם, צריך אתה, צריך להגיב.
הם אומרים: אנחנו מזכירים לך,
אבל הם לא מוציאים אותך ידי חובה.
אז לכן, אז אדם מזכירים, לא?
אז יצור מאוד,
אדם ימצא דרך להזכיר לעצמו כל פעם וכל פעם,
והכי טוב, אדם לפני שילך לישון:
ספרתי עומר, לא ספרתי עומר,
יעשה לו כלל.
אז הוא מסופק,
יגיד: היום גם וככה ספרת עומר,
יגיד:
ספרת, ספרת, לא ספרת, אמרנו לך, מנהג עיקר,
איזה חווה יצאת.
ואחר כך,
המנהג הספרדי הוא מנהג טוב,
שגם ביום בבוקר,
בתפילה,
החזן אומר היום, כך וכך, ימים לעומר.
זה כדי להזכיר לאדם:
אם לא שפרת, תספור.
מה העניין?
עומר, היו קוצרים אותו בלילה
והיו מביאים אותו לקורבן ביום.
אז כתוב: אם לא קצרו אותו בלילה, קוצרים אותו ביום.
זאת אומרת, הגיעבד נמצא על קצרת העומר גם ביום.
ועל כן, אדם תמיד עם עשר סימנים,
ציונים עשי לך, לזכור שלא ישכח לספור את ספירת העומר.
אמר,
זה כמו אישה שסופרת שבעה ימים,
אנחנו סופרים שבעה שבועות.
למה אנחנו היינו במצרים בתוך מ"ט שערי טומאה?
אנחנו כל יום סופרים ומתקנים יום אחד בתוך מ"ט שערי טומאה,
מתארים את עצמנו בדבר הזה.
ועוד דבר,
כתוב "בהוציאך את העם
תעבדון את האלוקים על ההר הזה.
כל יציאת מצרים,
עבודת פרך, יצאנו ממצרים,
יש שמחה גדולה,
אבל פי כן זה רק אמצעי.
המטרה האמיתית היתה להוציאך את העם,
תעבדון את האלוקים על ההר הזה.
תעבדו פרשו במתן תורה.
ועל זה כתוב,
אמר לו השם ומשה רבנו, דבר רם באוזני העם.
ושאלו אשם את רעותיו,
כלי חצב וכלי זהב וזמלות.
אז אומר רש"י:
דבר נא, נא לשון בקשה,
שלא יאמר אותו צדיק
על אברהם אבינו.
והעבדום ועינות העם קיים בהם,
ואחריכם יצאו ברכות גדול, לא קיים בהם.
ואם אברהם ישתוק,
לא ידבר,
החדוש-ברוך-הוא לא יקיים?
אמר כבר הולכו ואחריכם יצאו ברכות גדול.
אמר.
אלא, אומר רבי נשחי הרב השלום,
כשהקדוש-ברוך-הוא אומר: "ואחריכם יישאו ברכוש גדול",
מה הכוונה? הכוונה על כסף?
שיוצאים בכסף וזהב?
זה לא על זה הכוונה.
הכוונה היא על מתן תורה שמלאכים,
הלאכים
שמחבבים אותה, רוצים את התורה,
מתן תורה.
על זה הקדוש-ברוך-הוא התכוון לומר: "ואחריכם יישאו ברכוש גדול".
אומר אברהם אבינו, רב ראש העולם: "אלה במצרים,
הם היו עובדים רד ושנים,
מסכנים, גוי וקרב גוי, ענו אותם, שעבדו אותם,
טמטמו אותם, וירחו אותנו המצרים.
אלה האדם לא מבינים שרכוש גדול זה רוחני,
הם מבינים רכוש גדול, רכוש גדול, כסף.
אז אמר לו השם ככה,
שלא יאמר ארצות צדיקה, קחו כסף, קחו.
אחרי שלוקחים את הכסף הזה,
באים להסתירה ומקבלים את גבותם תורה,
הוא הרכוש הגדול האמיתי.
על זה אמרו שאחד היה עובד אצל בעל-הבית,
עבד,
גמר את העבודה שלו,
אמר לו: אדוני רוצה לך ללכת?
גמרנו.
תן לי מה שעבדתי,
מה שעבדתי לך, וגם פציעים וגם מתנה,
אני אענה איך תעמיד בו.
אמר לו: בסדר.
הוציא צ'ק וכתב סכום,
סכום עשרת אלפים דולר, למשל.
נתן לו, התחיל לבקוץ.
הלך אצל הרב, אמר: איזה אדון שלי, מה עשה לי?
עמדתי אתו וטרחתי לו כמה שנים.
קפשי, תן לי כסף, תן לי חתיכת נייר.
אמר לו, הרב, אתה צודק, אני אדבר עם בעל-הבית שלך.
אמר לו, אין לו שכל,
תיקח שקית ניילון, שקית גדול של ניילון,
תמלא אותו חצי שקל, שקל,
מטבעות כבדים, כולו כולו אולי יוצא 200 שקל,
ותעשה לו חור מלמטה.
ברגע שירים את הסל הזה,
על ניילון נפתח החור,
כל פעם ירד לו שם הכסף, יפול לו,
והוא יפוס את זה.
ותיקח סגורה סגורה ותשים לו בתוך הכיס הפנימי את הצ'ק הזה,
סגור את זה בסגה סגורה.
זה הולך בדרך, הוא מריד, יוצא לו כסף, נופל לו.
תופס מימטה,
ומלמר תופס, ומתחגף, והולך, והולך.
טוב, עד שהגיע לאבא שלו,
בא,
אבא, הנה, עבדתי, הנה כסף.
אבא סופר, אמר, מה אתה מדבר, מה זה פה? הוא אמר, מה זה בעל הבעיה שלי?
נתן לרמות אותי, נתן לי חתיכת נייר.
עשה מזה עם מסיקה סגורה.
אבא שלו לקח את הדייר הזה, מה רואים?
אמרו לי: יחס, זכר,
זה העיקר,
זה מה שנותן לך בעד לשתום את הפה שלך, בעד שלא תדבר ולא תצעק.
הנמשל,
אמר לה השם אברהם אבינו: תן להם.
אמר לו שמא, אמר ארצות צדיק,
ועבדום וענו אותם, ענו בפועל, מכות, מכות.
לא אמרו: זה רכוש גדול, צורה.
בחריכרת זכו רכוש גדול, אתה עושה להם דרשות?
המטה נותן להם את הכסף שבאתיים ישתוק,
עד שיגיעו למעמד הר-סיני, יראו את הרכוש הגדול,
יראו כמה זה חשוב, כמה זה טוב, ידעו את הערך של התורה.
ועל כן כתוב,
המלאכים באו ואמרו: רוצים לקבל תורה, לקבל תורה, צעקו, צעקו.
אמר להם משה רבנו:
מה אתם רוצים?
אמרו לו: מה אתה עושה פה? אתה בן-אדם, אתה. לך מפה.
אמר השם למשה רבנו: תענה להם תשובה.
אז ענה להם תשובה.
אמר להם, כתוב: "לא תגלוב, ותביא לך את ימיך, זכור את יום השבת"; אמר להם: "אנוכי ה' מלאכיך, אשר יוציא לך מאת מצרים"; "למצרים ירתם, ופרעות שעבדם". התורה מטילה לכם.
מה שעשו בה?
אז אמרו, טוב, ככה עלה.
"ה' אדוננו תגישמך בכל הארץ". תן את זה למשה רבנו.
המלאכים הגעו
מה שכתוב בתורה, והם אומרים:
אלא, הפשט הוא, הם אומרים: תנא הודיך על השמים.
הם רוצים את ההוד של התורה, את הקדושה של התורה,
את הסוד שבתורה.
אומר משה רבנו: אני לא לוקח.
מה, רק פשט אני אקח?
אני לא לוקח סודות?
אני לא לוקח.
זה העניין.
פירוש שני,
אומר בעל-ידי אלישחיה, הרב השלום,
לפעם היה רב חשוב מאוד,
והסכים,
הגיע בגיל 75, 80,
בבוקר בא להתפלל, בדרך שואלים אותו שאלות.
הוא בא להתפלל, מתנפלים עליו בשאלות.
הולך הבא, אתה רוצה לאכול, פתאום באה אישה עם שאלה כזאת, והוא מתעקף, עייף מאוד, עייף.
אז אמר לקהילה שלו: אני כבר עייבתי, אני לא יכול.
אני רוצה ללכת לאיזה קהילה קטנה, לאיזה מושב.
אז ככה,
לנוח שם, אין שם שאלה אחת בחודש, ישאלו.
פעם אחת בעובד זה היה? מה זה לנוח?
אמרו לו, בסדר, בסדר, איפה אתה רוצה, מקום כזה.
בסדר, מוכנים לקבל אותך? כן.
הלכו, דיברו אתם? כן, מוכנים, בסדר.
קבעו יום אחד, עשו מסיבת פרידה וזה,
ועם אנשי המושב הזה, לקחו את הרהיטים של הרב, שמו את העגלה ואת הספרייה שלו, עגלה שנייה,
והכול בסדר, עומד ללכת.
אז אני רוצה להגיד להם תודה רבה על כל מה שהיה עד היום, אני הולך.
בסדר, תלך.
והנה, פתאום, שוחרים על הכביש.
העגלה לא יכולה ללכת.
הסוס רואה אנשים, זורקים איברים על הסוסים, זורקים איברים על העגלונים.
מה קרה לכם? הביאו משטרה.
באה המשטרה,
מה יש לכם? מה הרב שלנו הוא הרב שלנו?
אתם הולכים מהמשטרה לרב, תראה,
הם צועקים.
אומר, אבל אני, עשינו הסכמת עם השכמים.
לא, לא, הם השכמים, צעקו את ה...
טוב, המשטרה אמרה, נפגיש אתכם ביחד, נו.
אמר להם, הרב, לא הסכמתם אתם? אמר להם, אדוני הרב,
אם הלך לזמן נעשה ככה,
אותם אלה שנמצאים במושב השני, יגידו,
זרקו את הרב, לא טוב לו, ולכן לקחנו אותו.
אז מה שתגידי, מי אתה? אתה, הרב, זכו אותך לעשות יושבת כלום.
אפילו ככה,
לכן המלאכים עמדו וצעקו כדי להראות למשה רבנו וראות לעם ישראל כמה שהתורה חביבה.
לא שהם זרקים את התורה,
הם לא יכולים לגבר את התורה,
אז עשו את הרעש הזה בעד שיראו כמה חביבה,
באמת.
התורה החביבה,
כתוב, מלאכים אומרים: "חמדה גנוזה תתקעת דורות לפני בריאת העולם".
אתה רוצה להתנאי לבני-אדם?
אצל המלאכים זה "חמדה גנוזה".
אנחנו כלי חמדה.
מה ההבדל?
יש כשעושים גריזות במוזיאון,
ועושים ככה,
וטרינה, שתראה את התורה.
אנחנו כלי חמדה, כלי לוקחים אותו, משתמטים בו אוכלים, שותים בו, משמשים בתורה. זה לא חמדה גנוזה, זה לא גנוזה.
שימוש עושים בתורה.
אז לזה כל השמחה שלנו, וזה דבר חשוב מאוד.
והאמת היא,
אתם המלאכים נזכרים עכשיו לדבר,
תת-כאחד דורות היתה התורה בשמים.
מה אתם צועקים, עמוסה רבנו?
אלא אמרו המלאכים,
אנחנו חשבנו
הערך של התורה כל כך גנזה,
רק הקדוש-ברוך-הוא יכול להשתמש בה.
עכשיו, אם כבר נותן לך, תן לנו,
אם כבר לבני-אדם.
אומר להשינו משה, נו, תן להם תשובה.
מה תעשו בתורה? וכו' וכו'.
אמרו הוד, אמרו הוד, אני לוקח את ההוד, זה לא שווה כל דבר הדבר הזה כולו.
ועל כן,
ולכן ספירת העומר היא חשובה מאוד מאוד גם לפי הפשט וגם לפי הקבלה.
כתב רבנו מהר פוזד בספר הכוונות דף ק"ו,
פרק ועמוד א': "טוב לאדם מאוד לכוון במת ימים אלו לתקן
כל אשר חטא בכל השבעה ספירות דם אשר בזה.
בהיותו בשבוע הראשון
הכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד.
בשבוע השני
כוון לתקן את אשר חטאו הפגם בספירת הגיבורה, וכן על דרך זה
בשאר שבועות.
גם ראיתי למורי ז"ל מקפיד וזהיר מאוד לומר אחר ספירת עומר מזמור,
אלוהים הכונן מברכנו כולו מעומר, ולכוון בכל יום ויום מן המט"ט ימים בתיבה אחת ממט"ט התיבות שיש בזה המזמור.
גם מכוון.
ואות א', מט"ט אותיות שיש בפסוק ישמחו וירננו, וזה מספר אותיות.
המט"ט של הפסוק ישמחו,
וכן כדי שלא שיפעי תיבת לאומים חסר ו׳ תשפוט מלא ו׳ עד כאן לשלום ז׳ ה׳ נארב סיעתה בשבייה ואין עז לדבר וישאו במות בשניים׳.
מה כתוב לאומים בלי ו׳?
תשפוט הנה.
לאומים בלי ו׳, ו׳. ו׳, תלוי.
הכנסנו את הו׳ בתוך הנצח
לכדי שיהיה זה.
אבל זה המקור הזה של רבי דוד לניאדו עליו השלום,
והוא עשה פה בחול בשבת.
בחול עשה דוד. ונשמה.
ודוד אחר כך נשמה.
ושבה עשה נשמה, אחר כך דוד.
אז אדם, כל אדם ואדם לא מוכרח שיש שמו דוד.
גם אברהם יכול להיות, גם אשחק יכול להיות, הכניס את שמו בתוך הדבר הזה כולו.
וזה, הדבר הזה חשוב.
המנורה הזאת,
במקור, כתוב עליה כמו מנורה שכתב הארי הקדוש.
כמו.
זה כל כך חשיבות.
אבל אדם צריך לדעת,
יש את זה בסידור, בדף ש"י, בסידור של הרב,
למנצח בנגינון.
יש הרבה שמות קודש, מימין ומשמאל.
לא כל אחד ואחד יודע מה שמות קודש אלה.
למשל,
במסד לימין כתוב ראשי תיבות,
שם קדוש,
יוד,
אני לא רוצה להגיד הלאה, כך כתוב גם יוד א', יוד.
השם הקדוש הזה הוא מה שכתוב באלוקים לדעת,
ידוך ישמחו, ידוך אלוקים יברכו.
זה השם הקדוש הזה שמצורף במקום הזה כולו.
ואחר כך,
פותח את ידיך לברומז פסוקים אחרים.
אז לא כל אחד ואחד יכול לכוון, אבל אם רק יסתכל, הוא לא יכוון,
הוא רק יסתכל מה כתוב כאן,
זה דבר חשוב ודבר טוב.
זה דבר אחד. דבר שני,
בכל הסידורים כתוב,
למשל, כ"ט באייר,
אז כתוב 44 יום לעומר,
מימין כתוב "קבל",
בשמאל כתוב "אלוקים",
באמצע הגברה שבמלכות,
אז תכבד לפני אלוקים.
לכן אנחנו בסידור שלנו עשינו "אנא" ו"כוח"
ואחר כך "למנצח".
וזה במקור, בארי הקדוש ובשער הקברות כך כתוב.
ושאר אחרים עושים "למנצח" בהתחלה.
והרב איך נוהג? ככה,
כמו הסידור שלנו.
זה פעמיים, זה אני, זה בבית שלי.
אז כנסת אני עושה פעם אחת,
עושה את הדבר הזה, וגם, אולי גם אנחנו נעשה ככה. נעשו, אבל בבית.
בבית.
לא בבית-כנסת.
בשביל להצליח על הקהל.
וגם, למנצח, טוב לומר אותו, למנצח, בצורת המנורה,
זה דבר,
חשוב מאוד לומר את הדבר הזה.
אז אנחנו לא יודעים את הערך, אנחנו יודעים,
לא יודעים בדיוק את הערך,
את המערכת של ספירת העומר,
שאדם בזכות זה נהיה טהור,
בזכות זה יכול להגיע למערכת התורה.
ועל כן, אם אדם שכח יום אחד, עושים לו בעיות, כן יברך, לא יברך.
אותו דבר, אישה לא טהורה,
צריך לספור שבעה ימים.
אם יום אחד לא בדקה
או ספק בדקה, צריך ללכת לשאול רב:
לא בדקתי מה הדין, כן הדין.
הרב ידע איך לפסוק את ההלכה.
או אם אישה קשה לה לבדוק,
אני לא רוצה להאריך פה שיש פה גם צעירים,
אז גם כן תשאל רב איך היא תעשה אם קשה לה.
ולפעמים אנחנו אומרים לה: תלכי לאחות.
תלכי לאחות.
ואנחנו,
ברוך השם, רגילים ללמד הלכות, טומאה וטהרה, רגילים ללמד.
יום אחד,
זוכר בטוב הרב בן-טוב,
אמר לי: יש איזה שיעור של נשים,
בוא תלמד אותם.
נסביר להם:
אני ערך מוכן, הפעפקה, אני מכין קצת ככה, ואני באתי.
באתי,
ראיתי שכל הנשים הן שמות, לא רואות.
איך אני אלמד אותם?
איך אני אסביר להם?
איך אני אגיד להם?
מה אני אגיד להם?
תבדקי, תראי, מה תראי, מה לא תראי? מה אני אגיד להם?
אמרתי ככה,
אמרתי קודם כול, בונה של עולם,
בנות ישראל, הן מחכות להיות טהרות.
אז אמרתי לה, הרב בן-טוב, אני מבקש ממך,
הרב בן-טוב,
אתה תמצא שבע אנשים,
אחת תקרא אותו ביום ראשון, אחת תקרא אותו ביום שני, כמו שעשה את זה, אמרת,
ואחת ככה תעשה,
ותיתן טלפונים לנשים האלה הלא רואות.
תגיד להם, ביום ראשון יש לכם בעיה? תראי להם את המספר הזה.
אז האישה הזאת באה ולקחת טקסיה על חשבון הרב בן-טוב,
באה ובודקת.
ביום שני, ליל שבת ולקחת נשים שיכרות להן לעשות את הדבר הזה.
זה דבר חשוב מאוד.
אחר כך רוצים ללמוד על הלכות אלה, מה יעשו?
אז אני זוכר בכתוב, היה יהודי אחד,
אמר לי: אני אקח את הספר שלך,
אחרי טהרה, ואני אעשה אותו בכתב פרייל.
שאנשים תלמד לה מה שכתוב שם, בטוב ברייל.
טוב, עברית.
אז יש לי בבית
ספר של דקת הערה אולי כמו זה,
ספר של ברייל
כמו זה,
ככה עווה.
כל מה שכתוב, למה כתוב ברוחות האלה?
איפה היה בדורות הקודמים,
אנשים כאלה שרוצות להתאר, כמה שברוך השם,
מראה הקדוש-ברוך-הוא כמה שאנחנו רוצות להיטהר ורוצים להיטהר.
גם אנחנו בשבעה ימים אלה, בשבעה שבועות,
רוצים להיטהר ולקבל את התורה בקדושה ובטהרה,
זה דבר חשוב מאוד.
וכשיבוא המשיח לעתיד לבוא,
התורה לא תשתנה.
לא תשתנה התורה מאומה.
כמו שאומרים חזיר, יהיה חזיר, יהיה טהור.
לא שיהיה חזיר, חסוך עליה, נמחק בתורה טהור.
אלא שהחזיר, עכשיו הוא רק מפריז פרצה.
החזיר עתיד לבוא, והוא גם יעלה גרע.
אז הוא כבר לא חזיר.
אז הוא כבר לא, לא יקרה, עשו החשר שבו היה חזיר.
אבל זה לא החזיר.
אז נחזור לעניין שלנו.
אדם
צריך לדעת שיש ספירות בכוונות, גבורה, חסד, תפארת.
אדם לא כל כך מאמין בזה. אבל כתוב בסידור,
לפחות אדם יאמר: חצי שבגבורה, חצי שבטפארת,
יכול לומר.
אם אדם ישאל אותך למשל בין השמשות,
כמה היום הלילה?
תגיד לו: חצי שבגבורה.
זה מותר.
ילך לחפש חצי שבגבורה, זה לשבועות, כך וכך.
זה לא אמרתי כלום אני, הדבר הזה.
ואיך כתוב בהלכה, יאמר לו: אתמול היה כך וכך,
אתמול היה כך וכך.
אומר הגאון מווילנא,
הוא לא מסכים.
יאמר לו: היום כך וכך.
אומר הגאון מווינה:
אבל לפני שתאמר: היום כך וכך,
תגיד: אני לא אכוון לצאת לידי חובה היום כך וכך.
אומר הגאון, וטוב, זה הדבר הטוב ביותר.
אותו דבר הגאון מווינה אומר על לולב.
אנחנו לוקחים לולב
והדס והערבה ביד ימין,
ומברכים "ברוך אתה ה'" על נטילת לולב,
לוקחים את האתרוג ומחברים אותו ביחד.
אומר הגאון: לא,
תיקח לולב, אני לא מכוון לתת ידי חובה.
תיקח אתרוג, אני לא מכוון לתת ידי חובה עד שאני אברך.
ותברך,
הוא מגיע לך לעשות.
אנחנו עוד לא נהגים כמו הרב.
למה האדם לא יכול כל פעם לחסור את המחשבות האלה?
אנחנו לוקחים את הלולב לבד ואת האתרוג לבבם, והנה לכמה,
אם אדם עשה כמו הגאון,
גם כן יעשה בזה ידי חובה.
ראית, זמנו.
עוד אברה ריטי למורים, מקפיד וזהיר לומר חד-ספירת העומר: מזמור אלוקים יחוננו ויברכנו כולו מעומד,
ולכוון בכל יום ויום מנומת ימים שבתיבה אחת מהתיבות האלה,
גם בסידור זה כתוב,
אבל לא יאמר את זה מיושב, אלא יאמר מעומד.
מעיקר הדין,
אדם יכול לסבור את ספירת העומר גם בישיבה.
לכתחילה מאחל חרמש בקמה,
אל תקרא בקמה אלא בקומה.
תברך את זה בעומר.
אבל אם אדם בירך את זה מיושב
או סבר מיושב, גם כן יצא את זה חובה.
לא רק זה,
אדם בחצות לילה,
חם-סיכון חצות,
במיטה שלו אמר: אני אמרתי עומר או לא אמרתי עומר?
אז יכול במיטה שלו עם ידיו לקריאות להגיד "היוגה", וככה ימים לעומר וכו'.
ואם אדם ברור לו שלא ספר,
כל הלילה עד עמוד השחר יכול לברך ולספור.
אחרי עמוד השחר לספור ללא ברכה.
ואומר הרב, אדם יזכור את התשפות והלאומים וישאו במות בשניים, להיזהר בדבר הזה כולו.
הלאה,
גם עוד יכוון. גם עוד יכוון בכל שבוע משמע שבעות דשם מ"ב של אנא בכרח, דהיינו
בשבוע הראשון בליל א' יכוון מאות א' של אנא בכרח, גדולות במלאכת עתיר צורה, בליל ב'
יכוון מאות ב' של השם הנס, בליל ג' ועוד ג' דשם הנס, בליל ד'
ועוד תיעוד של שם הנס,
בליל ה' יכוון מאות ת' של שם הנס, בליל ו' ועוד צ' דשם הנס, בליל ז'
אכוון את שישה השמות: "אנה בכוח גדולת ימינך תתיר צורה" כולו.
וכן, על זה הדרך, בשבוע שני באותיות
"שם קבר לינת עמך שגבן תרב נורא" כל לילה ועוד אחד,
ובליל שבעים
בשם כולו, וכן משאר שבועות,
וכן נזכר בספר הכוונות בעין שלו. ועל כן? ועל כן צריך כל אדם להיזהר מאוד לומר, אחר הברכה של העומר,
הרי חמנו יחזיר עבודה על בית המקדש במקומה במהרה בימינו, כי דברים אלו לצורך גדול נתקענו.
ועל ידי כן נתקן לזה תיקון בחינת אורח פנימי.
כאמור,
בדברי רבנו אריזיה הנזכר: בדרך העולם כאשר מברכים,
מברכים תחילה כל הקהל ביחד בקול רם,
ואחר כך מברך השליח ציבור בקול רם.
ואחר שיסיים השליח ציבור בהנחה,
עונים הקהל לרחמן לא יחזיר עבודה בית-המקדש ותקומה במראה בימינו.
ונראה לי יותר נכון להיזהר כל אחד מהקהל לומר רחמן וכולי, תקף ומייד
אחר ברכת עצמו.
ואין לכן המי, אחר בקטע השני הציבור יחזור ויאמרו: רחמן פעם שנית,
כנראה לי בסייעתא דשמיא.
יש בכל עדות ועדות שני מנהגים.
יש מנהג, שליח ציבור סופר,
מברך וסופר, ואחר כך כל הציבור מברכים וסופרים.
ויש,
שקודם כול הקהל מברך,
ואחר כך שליח ציבור מברך וסופר.
כל אחד ואחד ימשיך במנהגו, אין דפקא מינם הדבר הזה.
ולכל אחד ואחד יש טעם. למה?
אם השליח ציבור מברך בהתחלה,
במקום שאמר ארבעה שבועות, טעה ואמר חמישה שבועות,
וכולם יחירו לו ויצחקו לו. אה, אם צעקתם לא, אז אולי יצאתם מזה חובה.
ואם הפוך, אולי,
לכן כל אחד ואחד ינהג במנהגו, אין שום דפקא מינם הדבר הזה. אבל הטוב ביותר,
שהשליח ציבור יברך ויספור,
ולא יכוון להוציא את האנשים ידי חובה.
אבל,
יאמר השליח הציבור,
אם יש אחד
ששכח יום אחד לברך ולספור
וגם ביום לא ספר,
עליו אני מכוון להוציא אותו ידי חובה,
וגם אותו אדם
יכוון לתת ידי חובה.
או יאמר לחברו: כשאתה מברך את הברכה, תכוון להוציא את זה ידי חובה.
אבל את הספירה הוא בעצמו יספור.
יש אומרים משמו של הרב מבריס,
כנראה מאמין לזה, אבל יש אומרים:
פעם אחת הוא היה באמצע הלימוד,
וברכתי עומר, לא ברך עומר, מרוב שבאהבתה זה שקוע בלימוד, הוא לא זכה.
אמר לו, לאחד התלמידים שלו:
אתה ברחת עומר? אמר לו: לא.
סבתא עומר? אמר לו: לא.
הוא אמר: תראה, אני אברך ואחווה להוציא אותך ידי חובה.
ואתה תענה אמן ותספור עומר.
ככה כתוב בספרים של שבחי ארם-הברית. אני לא מאמין לזה.
ארם-הברית, אם הוא לא ספר, כן ספר,
הוא לא יגזור את הברכה מהתלמיד שלו.
והתלמיד שלו זכה, מה פתאום ייקח ממנו את הברכה הזאת?
אם הוא מסופק, אין לכם.
יספור עומר בלי ברכה, או יבוא לחזן, יבוא לאדם,
תברך, אומר ותכוון להוציא אותי מתוך ספק ידי חובה.
י"ב:
"אם שכח ליל שישי ויתפלל ארבית,
ליל שבת מבעוד יום ונשכר,
יספור בית ההיא ועד ליל שישי וימנה שאר הימים בברכה וכי הנזכר בזרע האמת ז"ל.
והביאו את דבריו רבנו אחידיו ושאר אחרונים".
אם אדם,
כדי קבלת שבת,
יש אנשים בקיץ
בקיץ מתפללים בפלאג המנחה ומתקבלים קבלת שבת,
והם הביתה.
אז אם אדם קיבל קבלת שבת, אז קיבלת שבת.
אז אם קיבלת שבת,
אז אם אתה שכחת לספור עומר של ליל שישי
ונזכרת: או, ווא,
אני שכחתי לספור בלילה או ביום,
אז צריך שבת. מה צריך אם תגיד היום כך וכך לעומר על יום שישי?
אומר הרב: אף על-פי כן אספור.
יש הבדל בין
קבלת שבת לבין ספירת העומר. זאת אומרת, העומר
היום בהשקיעה קובעת,
קבלת שבת, הקבלה שלך קובעת.
ועוד דבר,
אם אדם קיבל שבת מוקדם,
אז גם האישה צריכה לקבל מוקדם.
אם לבעל יש בית-כנסת, קיבלו שם מוקדם בקבלת שבת,
אז האישה הולכת וקיבלת את הבעל.
אם הם קיבלים מוקדם,
גם היא צריכה לקבל שבת מוקדם.
אז הבעל יאמר לאשה: תראי, אני הולך להתפלל במניין הזה מוקדם,
עטרה תודי כמוקדם.
אבל, הוא אומר: לא, אני השבת מתפלל פה, זה לא קבוע,
כמה זה לא מחייב אותי, אה? לא מחייב אותך, לא מחייב אותך.
זה אותו דבר,
אדם למשל בא לבית-כנסת, נגיד מוסיוף,
או לכותר המערבי,
ושמע, אומרים: ברוך הוא השם מברך ליל שבת, הוא ענה, ברוך הוא השם מברך, הוא ענה, ועד.
כתוב בהלכה: מנחה לא יכולה להתפלל.
קיבלת שבת,
אתה לא יכול להתפלל מנחה.
זה אדם שיודע, כי אומרים ברוך הוא מחבלים, נפש, רוח, נשמה,
אבל אדם עם הארץ,
ברוך הוא אמר, לא קיבל בכלל קבלת שבת.
אז הנה, הוא יכול להתפלל מנחה.
זה בכותר המערבי או במושג.
אבל נגיד פה,
פה אתם מתפללים מפלג המנחה, איפה הגבאי?
איך אתה מתפלל בנחה? אתה רגיל, כרגיל.
אדם בא אחרי קבלת שבת,
רוצה להיות פלל בנחה, הוא לא יכול להיות פלל בנחה פה,
בחוץ.
קיבלנו שבת, מה אתה מתפלל בנחה?
אתה לא יכול להיות פלל בנחה.
ובפרט אם אתה רגיל לקבל הלכה של השבת לפי בית-כנסת הזה.
על כן, כמה אדם צריך לדעת, קודם כול,
שחריב זה אברהם אבינו.
מנחה זה יצחק אבינו
וערבית זה יעקב אבינו.
היום אמרנו, ערבית זה רשות.
אז כולם שואלים, לא, יעקב אבינו בחלקו באבות?
למה רשות עד שהפכו אותו לחובה?
אז אומר בעל התורים הארוך,
יעקב אבינו הוא בעל פלאי מנחה.
עמד, אמר, השם, שפתה יתפתח ויגיד לילדיך, וחשב, פלאי מנחה וילך.
מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הוא אומר, צדיק,
בא לבית-קודשי והתפטר בלא נהנה, מגיעה שקעה לא חמה.
ואז התפלל ערבית.
אז הערבית הזה,
זה לא היה לשם ערבית, הערבית הזה היה ככה,
ולכן תפילת ערבית רשות, אבל נהפכה לחובה.
היה פעם,
הייתי באיזה אדם עשיר, נדב
כסף לאיזו ישיבה,
והישיבה בנתה פנימייה
בשביל בוחרי הישיבה שלה.
אז טוב,
בכסף הזה בינו פנימייה ועשו חינוך הבית והזמינו,
וגם הזמינו את זה התורם, את הפנימייה,
גם את הכסף.
הוא לא אמר לפנימייה, אמר לישיבה, עשו מזה פנימייה.
ראיתי מישהו מדבר אתו באנגלית
ועשה לי רושם לא טוב,
לא טוב לעשה לי רושם.
אז שאלתי אחד, אמרתי לו, מה הוא אמר לו?
אמר לו: צחקו עליך, לקחו כסף, וחסמתם בזה פנימייה.
צחקו עליך במקום, עשו ישיבה, עשו בית-כנסת.
אמרתי לו: רבי נאן, יכול להיות שזה נתן על החשבון את הכסף,
עוד לא גמר לשלם.
עכשיו, מי יודע אם ישלם או לא ישלם?
טוב.
כשעמדתי לדבר,
אז אמרתי,
כשמדעים מה זה פנימייה,
או כמה זה חשוב פנימייה,
יעקב אבינו בא,
אומר הקדוש-ברוך-הוא: צדיק בא ולא ישן בפנימייה שלי?
אז לישון בפנימייה זה מחלה חשובה?
אשר עשה חושך שישן בפנימייה שלו. אה, כמה חישוב ישן, אני מתאר את הכול.
ואנשים בדווקא לא מבינים, מה אתם עושים דרשות כאלה?
אני קבעתי על הנביא שידע,
ואני אמרתי להם: אם לא ישנים טוב בלילה,
אז בבוקר לא יוכלים ללמוד טוב.
הראש חייב, וזה טוב, טוב מאוד.
אני אשב ליחד את הדבר הזה.
למה? גם זה חשוב, יעקב אבינו.
צדיק בבית-מיליוני פטר בלא לינה.
ויעקב אבינו
הוא הבחיר שבאבות.
תיתן אמת ליעקב,
חסד לאברהם,
שנשבעת אל רבותינו בימי קהר.
תיתן אמת ליעקב, חסד לאברהם.
ויצחק איפה הוא?
איפה יצחק?
אז כתוב שיצחק אבינו,
עליו השלום,
כתוב "ויוצא לעת ערב".
בזמן המנחה יצא לעקוד יצחק אבינו.
אמרו, אדם או בחורה או בחור
שלא מוצא, מחפש, לא מוצא, הולך לבחורה יומיים, שלוש, שבוע, שבועיים, ארבע ועוזב,
או לא מוצא בחורה,
אז או הבחורה או הבחור
התפעלו במנחה.
ובשמע קולנו,
לפני כי אתה שומע את סבילת כל פה,
ריבונו של עולם,
צריך לזיבוב טוב, הנה,
יצחק אבינו מצא את הזיבוב שלו בעלות המנחה.
אז הנה, בזמן המנחה יש סיגולה טובה לאדם לבקש על עצמו את הדברים האלה.
בכלל ובכלל,
לפי חכמי האבש"ף, אדם למשל חולה,
ברפאנו רבו שעולם צריך לרפואה שלמה.
אדם רוצה פרנסה, ברך עלינו פרנסה טובה.
אבל לפי הקבלה, ברפאנו תחשוב,
בברך עלינו תחשוב,
בשמע כולנו תבקש.
שמה תגיד, בראש העולם, אם זה פנסה, רוצה זה,
בשמע כולנו אדם יכול לבקש בקשות כל מה שאדם רוצה.
בקשות יכול לבקש,
אבל לא הודאה לא יכול לומר בשמע כולנו.
ועל כן כתוב בבית-יוסף:
אם אדם
שכח לומר אתך מנתנו,
לא חייב לחזור.
וכתוב: ולא יאמר את זה בשמע כולנו,
למה לומר בשמע כולנו?
יאמר, זה יהיה בשמע כולנו.
אב"ח אומר שם, כן יכול להגיד בשמע כולנו.
העניין הוא כזה:
בזמנם היו עוברים "הצחן נתן להשב ולקרב מדע והשכל".
אתה אמרת, להבדיל בין קודש לחוב, בין אור לחושך ובין נשאי לעמים ובין יום השביעי. ששת ימי המעשה, עד כאן.
הבקשה,
הבקשה, אתה יכול לומר את זה בשמע כולנו.
לבקש, אתה יכול לבקש.
הנוסח שלנו היום אפשר לומר אותו לשמע הכולנו. ואם אדם לא אמר לא זה ולא זה ונזכר אחרי התפילה,
יאמר: ברוך המבין בין קודש לחול בלי שם המלכות.
וגם אישה,
היא בעלה, יש לו לומד זוהר אחרי ערבית,
פוצעי שבת, היא יבוא מאוחר,
היא רוצה להדביק עץ על הכבות אש,
אז תגיד: ברוך המבין בין קודש לחול בלי שם המלכות,
ותדליק אש ותכבה אש.
אבל לאכול,
אסור לה לאכול,
לשתות, אסור לה לשתות, עד שיעשו הבדלה ממש.
יש שאומרים,
אשה, אם היא עושה הבדלה זה לא טוב.
זה סיפורים, זה.
אשה יכולה גם כן לעשות הבדלה, ברוך המוביל מקודש לחול.
ולא רק זה,
אם הבעל עשו לו לשתות יין,
והוא לא יכול,
אז תגיד לו שאני אעשה הבדלה ואני אוצר לך ידי חובה.
או לבעל, שאישה צריכה להוציא אותו ידי חובה.
אבל היא יכולה להוציא אותו ידי חובה.
לדעת הרמב"ם,
ההבדלה והקידוש, דאוריתא.
אנחנו לא קיבלנו על הרמב"ם,
אבל בין זה לבין זה, לא דאוריתא.
ועל כן, יש אנשים מתחכמים, באים בליל שבת,
אומרים: אנחנו התפללנו בתפילה ואמרנו: ברוך אתה ה' מחדש השבת.
אז אנחנו קיבלנו שבת דאוריתא.
באים הביתה,
אז אשה דאו רבנן,
דאורייתא, או אם כבר אתה דאורייתא ועכשיו רק דאורייתא,
אז אומרים לי: אשה גודשה ושבת שלום, זה לא יעזור שום דבר.
אם יאמר: ברוך, שנתן שבתות ומנוחה לעמו ישראל,
אה,
זה מועיל, הדבר הזה.
וזה אמרנו כמה פעמים,
אדם שמזמין מונית ומוציאי שבת,
אנחנו מדברים על מונית ששמרה שבת,
לא שלא שברו השבת,
שלא שברו השבת.
אז הוא עולה למונית ואומר: תיקח אותי לרחוב כזה.
אולי בעל המונית הזה עדיין לא עשה הבדלה. אשתו מחכה לו לעשות הבדלה.
איך תגיד לו: תיקח אותי למקום הזה?
איך תגיד לו? אסור לך להגיד ליהודי לעשות מלאכה לפני שהוא עשה הבדלה,
במלאכה.
הוא ייכנס לאורצו ויגיד: אה,
ברוך שנתן שבטות למוחי המזווים,
עכשיו, ברוך הוא, מבדיל מין קודש לחול,
ויכוון להוציא את הנהג ידי חובה.
והנהג, הוא לא מכוון, אני לא רוצה את ידי החובה.
הוא שומע, ברוך השם, אמן, נגיד, אה, זה גמרנו, יצא מזה ידי חובה.
ואותו דבר,
אדם עולה לאוטובוס,
והנהג באוטובוס גם כן יוצא להבדיל לאשתו,
עד שהוא חזר בלילה.
אתה מצלצל לו בצלצול, בפעמון,
כי הוא אמר,
תעמוד בתחנה הזאת.
איך אתה אומר לו?
איך אתה עושה?
אז אם אדם יגיד, עשית הבדלה?
אם לא עשית הבדלה, אני לא יכול לרדת לתחנה הזאת.
תגיד, ברוך המדינת קודש, לא ארבע עד שאני אוכל לרדת.
אם הנהג נהג שללמד תורה, יגיד.
אם לא יגיד, עזוב אותי, אתה יודע, בשמח שלי, אני איזה נוהג, אני אצחק עליו, איך ירדנו פה?
אז יחזור וירד אותו, יירד אותו, יירד אותו.
מה יעשה בדבר הזה כולו?
האדם צריך לדעת
שקדושת השבת נמשכת.
לפי הפשט,
נמשכת עד ארבע שעות,
ויש מי שאומר, נמשכת עד חצות לילה.
לכן, מלכתחילה,
אדם יעשה סודה רביעית עד ארבע שעות
מהלילה, מהשביעה,
וטוב לפני חצות לילה.
ואם לא עשה,
עד עמוד השחר יכול לקיים את המצווה של סעודה רביעית, כי סעודה רביעית,
המעלה שלה,
חשיבות גדולה יש לה.
הסעודה הרביעית הזאת היא של דוד המלך, עליו השלום, משיח, גאולה.
אנחנו הרי מצפים מהדברים האלה שיבואו בעגלה בזמן קריב ואמרו אמן.
חבר הכנסת ג'
אם נשאר לו מצע אחר הפסח, לא יוכלנה לבדה, כי ייכנס בזה מבוכה גדולה של מחלוקת הפוסקים ז"ל,
בשביל נטילת ידיים והמוציא וברגת המזון.
על כן יזדהר לאוכלי עם הפת, דהיינו שייטול ידיו ויברך המוציא על הפת,
ויאכל כזית פת ויגמור שעודתו במצה".
דעת הרב בן איש חי,
אדם בימים אלה לא יכול לאכול מצה.
למה?
יש ספק, יברך המוציא, יברך מזנות.
אנחנו מדברים על שרדים.
האשטנזים
כל השנה כולם מברכים על המצה מזנות.
הספרדים, כל השנה כולה זה נקרא "כוסס",
אבל בפסח אנחנו הולכים והוא מוסיף ללכים מן הארץ.
עכשיו,
מצה שנשארה מפסח,
אז יש מי שאומר,
אומר הרב אומר, אל תאכל, בעיה.
הוא מוסיף את המזון, בעיה.
על המחיה, מזונות, בעיה.
אבל לפי דברי הרב חידה עליו השלום,
עד י"ד לחודש אדר,
חודש
אייר,
מלאכת פסח שני,
אז מצות שנשארו מפסח, לא מצות חמץ,
מצות שנשארו מפסח,
יכול לברך עליהן ברכת המוסיל וברכת המזור.
אחרי פסח קטע,
אחרי י"ד ואייר,
אז מברך על זה מזונות, ולא יברך על זה.
ואנחנו תמיד מזכירים,
היה ראש ישיבה על אבו שלו,
בעזרתי על אבו שלו,
כשהוא מברך ברכת המזון,
היה לוקח לו, כמו שאני עושה עמידה ביום מוסף של יום כיפור.
היה מכוון, ומכוון, ומכוון, לאט-לאט
והיה מתעייף.
אז אמרו לו, תאכל מצות לדמנו.
אז אכל מצות.
בא רב אחד, אמר: לא, לא מצות וברכים על מוציא וכתב מזון.
אז אני באתי אליו, אשתו סיפרה לי, תראה מה שעשה הרב הזה היום,
את ראש הישיבה.
אני הלכתי לישיבה,
פרס יוסף,
מהספרייה הוצאתי מחזיק ברכה.
שם כתוב שעד י"ד אחרי י"ד.
אמרתי לו לראש הישיבה:
אני אקרא לכבודו מה כתוב פה.
אז קראתי לו, כתוב שעד י"ד מרחים על זה מזונות, המוציא,
ואחרי זה מרחים מזונות.
הוא אומר לי: מי אמר את זה?
אמרתי לו: אני אפתח לכבודו מי יחבר את הספר הזה?
פתחתי לו בהקדמה, והרב חילה,
אה, גיבי גיבל מצות,
די, ואללה, אמר הרב חילה,
לא, תביאי את המצות האלה.
אז אגב, אני חוזר, תמיד נספר על זה,
היה על הרב יוסף קפח,
כתב על הרמב"ם פירושים.
הוא הלך בשיטה שלו.
יום אחד אני אומר לו,
או את הספר של הרבחי אבן עתר יש לך?
מה שאתה כותב, חידושים על הרמב"ם,
אם אתה תעזוב אותי בקבלה.
אני אעזוב אותי בקבלה,
אתה בסדר, עזוב אותך.
באתי אליו יום אחר, לקחתי ספר,
שמו "ראשון לציון",
של הרב
רבחי אבן עתר,
עטפתי אותו והראיתי לאוף ימו אומר על הרמב"ם.
הוא כותב, הוא אומר, אה, חידוש יפה,
על הרמב"ם.
וכתבתי את זה, הוא אומר, לא.
עוד דף.
הוא איזה פלוס ספר, הרמב"ם.
הוא מדחוף תראה, מי חיבר את זה?
אה, בחיים בן-עצר?
אה,
ועם העצר אני יודע איך קבלה?
מה זה?
זאת אומרת, זה חיבר את זה,
כשבא לארץ,
קרא את הספר שלו, "ראשון לציון".
"ראשון לציון" פירושו ספר ראשון שחיבר אותו בציון.
יום אחד הייתי בישיבה של רבי אלבז,
רבי רבני אלבז,
ואני יודע את השיטה שלו.
אני יושב ולומד משהו, ואני אומר להם: וכן פוסק הראשון לציון.
אז הוא אומר לי: סליחה, אדוני הראשון לציון לא פוסק ככה.
בדקתי.
המשכתי הלאה, וכן פוסק הראשון לציון.
הוא אומר לי: אדוני הרב, כבודו יודע, הראשון לציון לא פוסק ככה.
אמרתי לו: תביאי את אותו הספר.
הלך למי להביע עומר?
אמרתי לו: אני אומר לך ראשון לציון, ומה אתה מביא לי להביע עומר?
אמרנו לו, אלה לא ישן צייו,
אמרנו לו, תביא לי לראשון-לציון.
אומר, מה זה ראשון-לציון?
מה,
אורח חיים?
אין לך ספר של ראשון-לציון?
לך תקרא בבוכרי מהר.
היה לך כנא וילאותן נזיים.
אתה אומר, אתה סכף פסק
הראשון-לציון סכף פסק בעניין הזה.
אז זה זומנת, יפה יודעים
שהוא חיבר דבר כזה.
אבל הוא חיבר אותו לראשון-לציון, כלומר חיבר את זה וחיבר גם על הרמב"ם
וגם בסוף יש לו כמה פירושים על התנ"ך, חיבר.
אם אדם מתאר לו, הוא היה רק תשעה חודשים פה
בארץ, ואז נפטר.
תשעה חודשים,
זה ספר יסודי בכל,
היום אדם רוצה לחבר ספר, אני יודע, עד ששעים שנה אחת,
הוא זוכר לא רק תשעה חודשים לחבר את זה,
הגאונות שלו היתה אפל אפלית.
תמיד אנחנו מזכירים את שמו,
אני, מקטנותי, הייתי גר בעיר העתיקה.
בכל שנה
של הרב חיים בן-עטר, בט"ו לחודש תמוז,
היו מלא אשכנזים באים על קברו.
וכל הזמן חשבתי: רבי חיים בן-עטר אשכנזי.
ככה נכנס לי בראש.
היו כל האחיונים באים.
אז יום אחד הלכתי,
עוד מי האשכנזי הזה? כל כך מכבדים אותו.
אז אני הולך, קורא אל, וחיים בן-עטר.
אבון עולמי, אחי בן-עטאר,
איך זה יכול להיות?
אז אני אומר להם, לא,
זה הנשמה שלו אשכנזית.
למה?
שבעל שם טוב אמר,
הוא רוצה לפגש אתו,
אם היינו מפגשים הם מביאים את המשיח, זה רוח עם שמע.
אז גם הם לא הלכו אותו, אכלו לנו, שלקחו אותו,
טוב, לקחו אותו, לקחו, אין דבר.
הסבא בבא סאלי,
היה לו ספר של "בחיים בן אתר",
פירוש של "בחיים בן אתר" עם ראשים,
מצד אחד עם ראשים, מצד אחד עם ראשים.
וגנבו לו פעם,
פעמיים, גנבו לו, מכרו לו, גנבו לו, מכרו לו,
עד שגנב אחרון בא והביא לי את זה.
אמרתי לו,
מאיפה בא לך?
אמרתי לו, הנה, קחתי פה, לקחתי פה, שואבתי אלף דולר, אז הוא בא וסופר.
ושם כתוב איך בספר:
"חברו רבי חייב בן-עתם מארצות המערב נארו והולך עכשיו לארץ-ישראל".
שילמתי לו.
אמרתי לו, תביא את זה, שילמתי לו. הלכתי לבבא סאלי,
אמרתי לו, זה הספר של כבודו, וגנבו לי, זה שלי, גנבו לי את זה.
אמרתי לו, ואני מחזיר אבידר לבעליה.
אמרתי לו, תשבו אצלך, תשבו יגנבו עוד פעם,
תשבו אצלך.
אני מבקש שתדע לך, יש לי בבית ספר שלו,
שכתוב עלינו בחיים בן-אתר נארו, שהולך היום לארץ-ישראל.
זה הספר ש...
אז זה,
מרוב שהחבב את ארץ-ישראל בחיים בן-אתר,
זו הייתה לו חיבה גדולה לארץ-ישראל,
למדי מלא בהקדמה שלו, כמה סבה ייסורים, כמה זה,
עד שהגיע לארץ, עד כמה ארץ-ישראל חשובה.
אז מכיוון שכן,
שום אדם בעולם לא יכול לוותר על חלק מארץ-ישראל.
אני לא רוצה לדבר פוליטיקה פה.
אז אני אומר, ארץ-ישראל שלנו, הקדוש-ברוך-הוא ברק את העולם כולו ובחר בארץ-ישראל.
הוא בחר בנו מכל האומות.
ריבונו של עולם,
עמך ישראל קדושים,
עמך ישראל טהורים, סופרים מהם טיס ימים.
יהי רצום, הם שבחו ידבר שונא אלו תחתנו,
והקדוש-ברוך-הוא ישלח לנו משיח צדקנו,
במהרת הגואל, בניין הראל, במהרה בימינו, אמן.
ולפי חנא דיאבה שעומד,
תורם בידי
איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איושר איוש
