היום אנחנו נעסוק
בנושא שולי,
מעמד האישה ביהדות.
מה?
כן?
מה היהדות סבורה לגבי מעמד האישה?
יש ברכה שמברך כל איש מישראל בבוקר,
שלא עשני אישה.
יחד עם הברכה שלא עשני גוי
ושלא עשני עבד.
גוי עבד ואישה,
שלושה מעמדות
שאנחנו מברכים על זה שלא עשינו כמוהם.
הגוי מראה שאין אחווה,
העבד מראה שאין חירות והאישה שאין שוויון.
שלושת היסודות של המהפכה הצרפתית,
חירות, שוויון ואחווה,
בעצם נשללים על ידי שלושת הברכות האלה.
מלבד זאת, האישה פסולה לעדות.
לעדות.
אם מישהו דפק לשני את האוטו,
העדים, נשים,
לא מתקבלות.
אמרו רבותינו,
נשים דעתן קלה.
גם אמרו, נבראת האישה,
נברא שטן עימה.
וכן אמרו שכל המלמד את ביתו תורה,
כאילו מלמדה תפלות.
וכן אמר, מה אתה אומר?
ילך אדם אחרי אריה ולא אחרי אישה.
וגם אמרו שאישה היא חומרית,
כך כותב המהר"ל, בסדר?
אם כן, הרבה דברים, אם כן, נאמרו ביהדות ביחס לנשים, הבאתי עכשיו חלק מן הרשימה,
ויש אנשים שכל הדברים האלה מרגיזים אותם, ולא הבנתי למה.
עכשיו, יש שיח אחר שאומר, היהדות
רואה את האישה
כעליונה מן האיש.
היא יותר רוחנית,
היא פטורה ממצוות שהזמן גרמה בגלל שהיא נעלה,
בכלל, היא המלכה של הבית, כל כבודה בת מלך פנימה,
ובזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים,
ומצאנו ששרה עליונה מאברהם בנבואה,
שבכלל נשים בנבואה הן יותר גדולות מגברים.
יש, אם כן,
סתירה בין שני סוגי שיח שנמצאים ביהדות,
ויש גם שיח פמיניסטי,
שאומר בעצם אין שום הבדל,
בין האישה לבין האיש.
אפילו מבחינה יהודית, כל ההלכות האלה,
שמבדילות בין גברים לדשים, הן הלכות שנכתבו על ידי גברים,
ולכן צריך להבין שזה בהקשר מסוים נאמר, וצריך לבטל את כל ההלכות האלה.
אבד עליהן כלח, אישה צריכה שהיא תוכל לגרש,
ושהיא תוכל גם לקדש וכדומה.
יש בוודאי גם נטיות רפורמיות מאחורי הדברים האלה.
כן, שאנחנו רואים פה תסבוכת רבה ביחס לכל הנושאים האלה.
הייתי רוצה גם להביא בהקשר הזה מאמר פרובוקטיב
של רבי אליהו הכהן מאזמיר.
רבי אליהו הכהן מאזמיר היה מגדולי ישראל לפני כחמש מאות שנה.
הוא היה באזמיר שבטורקיה,
והוא גם היה כהן,
וגם קראו לו אליהו,
רבי אליהו הכהן, מי הסביר?
כתב ספר, בין הספרים הרבים שלו כתב ספר מוסר
מאוד פופולרי בשם "שבט מוסר".
שם בפרק כ"ד נדמה לי יש לו כמה הדרכות לנשים
והעצה שלו לנשים,
הוא אומר שאישה כדאי לה, ראוי לה שהיא תשתוק
בגלל שרוב דבריה אינם בשכל
ובעלה, אם ישמע אותה מדברת,
עוד ירצה להרוג אותה
כי הוא יחשוב שימצא טובה ממנה,
ואינו יודע שכולן כך.
זה כותב רבי יהוא הכהן. מי הסביר?
הייתי רוצה להבין את זה.
האמת היא, פעם קיבלתי שורה של...
הייתי מתכתב עם איזו אישה אחת ששאלה אותי הרבה שאלות
בנושא פמיניזם ויהדות.
בין היתר הביאה גם את הדברים האלה,
הנוצצים של בעל שבט מוסר.
ובתשובתי אמרתי לה, כתבתי לה,
שאני מאוד מעריץ
את רבי אליהו הכהן מיזמיר.
אני חושש שזה אדם אדיר,
שהוא מסוגל לכתוב עצות
עבור חברה שבה הבעל עשוי להרוג את אשתו.
שימו לב לדבר הזה.
בעצם מה הוא כותב?
אמא תדברי הוא יהרוג אותך.
אז על איזה חברה הוא מדבר?
זאת אומרת,
אתה לא נבחן ביחס לחברה האידיאלית, אלא ביחס לקהל שאותו אתה מנהיג.
אם בציבור שאתה מנהיג אתה יודע שיש נטייה לרצח,
אז העצה הנכונה היא לומר תשתקי.
זה פשוט מאוד.
שאם לא כן,
אנחנו נשמע על רציחות כל יומיים.
זאת אומרת שיש פה גדלות עצומה של אדם שהוא כנראה היה באמת אציל נפש,
אבל כשהוא ראה באיזה חברה הוא חי,
הוא היה צריך להגיד את הדברים שהוא אמר.
בין שהדבר הזה עובר בג"ץ
או עובר הארץ או שלא.
עכשיו זה רק היה בדרך אגב, סתם ככה, אני מביא את כל הדברים הפרובוקטיביים בתחילת הלימוד
כדי לשים את הקלפים על השולחן כדי שלפחות יתעניינו
שזה יהיה ככה מרתק קצת.
היה יהודי אחד בשם שאול מטרסוס,
ידוע יותר בשמו הלטיני,
פאולוס,
פאולוס הוא הממציא של הנצרות,
הוא זה שבנה את כל התיאולוגיה הנוצרית
והוא אמר שהוא חושב שצריך להיות מצב שבו אין יותר לא יהודי ולא יווני,
לא איש ולא אישה.
ככה הביטוי שלו.
לא יהודי ולא יווני,
לא איש ולא אישה.
אמר על זה הרב יהודה ליאון אשכנזי, זכרונו לברכה,
כל זמן שיש איש ואישה יש עדיין יהודי ויווני
יש עדיין יהודי ויווני. הרב יהודה ליאון אשכנזי
זצ"ל אמר
שכל זמן שיש איש ואישה
הרי יש אישה ואיש, יש איש ואישה
אם כן יש יהודי ויווני
כלומר
אחד הדברים שצריך להבין
זה שיש בעולם לא מעמד עליון ומעמד תחתון
או מעמדות שווים,
יש זהויות שונות, יש שונות.
היהדות בנויה בעיקרה קודם כל על הכרת השונות
ולאחר מכן על האחדות.
יש ביטוי בספר יצירה
המיוחס לאברהם אבינו:
הבן בחוכמה וחכם בבינה.
אז מה צריך לעשות?
להבין בחוכמה או להחכים בבינה.
היינו אך?
אז אם כך לא היה צריך להגיד גם זה וגם זה.
אלא להבין פירושו להבדיל.
בינה
זו מילה נקבית
שהזכר שלה זה
מה הזכר של בינה?
בין.
להבדיל.
נכון?
בינה היכולת של ההבחנה.
בינה.
חוכמה
זה מה שמחבר דברים נפרדים.
ההנחיה של ספר יצירה זה הבן בחוכמה.
קודם כל תבדיל.
תדע מה מבדיל ממה.
אחר כך חכם בבינה תחבר.
אבל ברגע שמחפשים קודם כל את המאחד,
מה שיבצבץ בסופו של דבר זה המבדיל.
אבל אם מתחילים מן המבדיל, יש סיכוי להאחד.
אני זוכר לפני שנים,
אחרי רצח רבין,
אני הוזמנתי לשיחות
בין אנשים ממחנות שונים.
הרגישו שהחברה בסכנת התפלגות מוחלטת,
ולכן צריך לחבר בין האנשים.
והנה,
אחד הרבנים, שאני מאוד אוהב, באופן האישי,
באופן האישי,
הסביר שם,
בפגישות האלה,
שממילא כולנו אותו דבר,
ורבא מחבר בינינו
על פני המפריד בינינו,
והכל היה פוציניו מוציניו כמה שאנחנו אוהבים.
וזה נורא הרגיז אותי.
באומר,
אם תמשיכו ככה,
התוצאה היא שאם כל הזמן תדברו
על מה שמחבר בינינו
ותתעלמו ממה שמבדיל בינינו,
מה שבסוף יבצבץ, מה שבסוף ינצח,
זה המבדיל.
אלא להפך,
צריך קודם כול לדעת במה אנחנו נבדלים.
אנחנו לא מסכימים באלף, בבית, בגימל, דלת, הו, זין, חה, טת, יות, כלמל.
אחרי שהבנת
במה אני לא מסכים איתך,
אחרי שהצלחתי להרגיז אותך,
בוא נראה אם אתה מסוגל,
אחרי כל זה, לאהוב אותי.
אבל לאהוב אותי מתוך התעלמות זה לא חוכמה.
היה שם איזה עיתונאי שמאוד התלהב מזה, הזמין אותי אחר כך לדבר ברדיו.
הוא אמר, הרעיון הזה מוצא חן בעיניי.
טוב, לא משנה.
מה שאני רוצה לומר,
שהרצון
בשם האחדות לטשטש הבדלים, זה לא יעזור.
אדרבה,
אם אתה מסוגל להבין את השונות,
אתה גם יכול להבין את האחדות.
איש ואישה הם שני דברים שונים.
אבל שניהם הם אדם.
אם כן, הם אותו הדבר.
אז על מה אני צריך לשים לב תחילה?
על מה שמאחד ביניהם או מה שמפריד ביניהם?
התשובה היא שקודם כל ממה שמפריד,
אחרי זה מגיעים אל מה שמאחד.
אומר ספר הזוהר
עלמא
סיטרא דקדושא
שרי בפירודה וסיים בחיבורה.
הצד של הקדושה מתחיל בפירוד ואחר כך מסיים באחדות.
סיטרא דמסאווה, הצד של הטומאה,
שרי ביחודה וסיים בפירודה,
מתחיל באחדות וסופו בפירוד.
כמו שמצאנו במגדל בבל, שניסו לעשות אנושות אחידה,
ובסופו של דבר הגענו לאנושות מפורדת.
כן, בבקשה, אדוני.
השאלה של השונות מעלה שאלת הגזענות.
אני זוכר, פעם הוזמנתי לאיזה כנס רבנים חשוב,
והיו צריכים שם לדבר על גזענות.
דיברו על הבדל בין יהודי לגוי,
זה לא בדיוק הנושא שלנו, כי אנחנו מדברים פה על הבדל בין איש לאישה, אבל בכל זאת זה משיק.
וישבתי בין שני רבנים חשובים, אחד שהסביר שהיהדות זה משהו קוסמופוליטי,
שאין הבדל בין יהודי לגוי.
ישב מצד שמאל שלי רב אחר שהסביר שהיהדות זה גזענות.
כן, שם קלפים על השולחן,
יהדות זה גזענות, הגויים זה אפס,
אנחנו ה...
אני הייתי באמצע, שאלו אותי, הרב שרקים, מה אתה אומר?
מה הרב קוק היה אומר?
הם חושבים שאני מייצג את הרב קוק.
אז אני אמרתי שהיהדות זה אורגניות.
באורגניזמוס
יש איברים שונים,
וגם האיבר המרכזי וגם האיברים הפריפריים ההיקפיים
הם מהווים חלק מחיות כוללת.
זה כמו שתשאל, זה שיש הבחנה בין הלב
לבין הציפורניים,
האם זה אומר,
האם זו גזענות כלפי הציפורניים, או האם זו גאווה של הלב?
התשובה היא,
הלב קיים בשביל הציפורניים.
מה יעשה הלב בלי האיברים?
מה יעשו האיברים בלי הלב?
אבל בסופו של דבר, אם אני אחשוב
שהלב זה ציפורניים ושהציפורניים הם לב,
אני עלול לגרום לנזק.
לכן צריך קודם כול לדעת מהן הפונקציות השונות. היית רוצה אדם שכולו מוח?
זה אפילו מגעיל אותי, כן?
אבל אדם שיש לו מוח וגם אף וגם אוזניים וגם עיניים
או שאר איברי הגוף, דווקא זה מאוד מוצא חן בעיניי.
אני חושב שזה מאוד יפה.
שונות is beautiful.
טוב, אחרי כן, כל האפולוגטיקה שאני עושה כאן למען השונות, אנחנו צריכים להיכנס לגופו של עניין,
להבין מה השונות הזאת בזהות האנושית
ואיך אחר כך היא מתחברת.
על זה הייתי רוצה לדון איתכם.
אנחנו רואים בסיפור התורה דבר מאוד מעניין
לגבי בריאת האישה,
בריאת הזוג הראשון בעצם,
כי הרי האדם הראשון נוצר לפי הסיפור של התורה זכר ונקבה.
אם כן, מה?
פרק א' שונה מפרק ב',
ושניהם שונים מפרק ה'.
בפרק ה' כתוב... -לגבי אדם ו...
לגבי אדם, בפרק ה', נאמר,
זכה ונקבה ברא אותו,
ויקרא את שמם אדם ביום היבראם.
אם כן, בפרק ה' ישנה סינתזה של פרק א' ופרק ב', כפי שאתה ציינת בצדק,
ולכן תודה שהפנית אותי לפרק ה'.
ושם בפרק ה' אנחנו רואים כן שהאדם נברא דו פרצופין.
סוג של אנדרוגינוס
לפי המסורת של חז"ל. האדם הראשון, מדובר על האדם האידאי כמובן, לא האדם המציאותי,
הוא עשוי משני צדדים, צד זכרי וצד נקבי,
אלא אומרים חז"ל שהבעיה הייתה שהם היו דבוקים זה לזה בגב.
כן? היה להם גב אחד והם לא יכלו אם כן לראות אחד את השני.
המצב הזה נחשב לאבסורד.
איך כתוב בתורה בפרק ב' פסוק י"ח,
אתה מזכיר לי, כן?
ויאמר השם אלוהים לא טוב.
מה לא טוב?
הכל, הכל לא טוב.
כל העולם כולו הוא רע, היות והאדם לבדו.
כיוון שהאדם הוא לבדו, הדבר הזה הוא באמת רע.
מדוע, מה כל כך רע בלהיות לבדו?
הרי הוא לא ממש לבד, הם זוג.
מה שלא טוב זה שהם לא יכולים לראות אחד את השני.
מה רע בזה שהם לא יכולים לראות אחד את השני?
זה אומר שהאדם איננו יכול להכיר את עצמו.
האדם יכול להכיר את הכל חוץ מאת עצמו, וזה באמת בעיה. בשביל מה לי לדעת כל דבר? אם את עצמי אני לא יכול להכיר.
ולכן אפשר לומר, העולם הופך כולו,
כל העולם כולו הופך להיות אבסורד. ולכן נאמר, ויאמר ה' אלוהים לא טוב.
לא טוב, הכל לא טוב.
למה הכל לא טוב? היות מאחר והאדם לבדו, אז הכל רע.
עכשיו שימו לב שהביטוי לא טוב הוא ביטוי קשה.
כי אם הייתי אומר רע,
כשאני אומר על משהו שהוא רע,
זה לא אומר שאין בו טוב.
הוא רע, אבל יש בו גם טוב.
אבל אם אני אומר לא טוב, זה הרע המוחלט.
לא טוב, אין שם שום טוב, אז זה הרע מוחלט.
לא טוב היות האדם לבדו.
אז מה צריך לעשות?
לחתוך אותו לשניים.
העשה לו עזר כנגדו.
מי זה לא?
למי?
לזכר או לנקבה?
לאדם. לאדם כמכלול, לאנושי כמכלול.
צריך לעשות לו מצב חדש של עזר כנגדו.
האחד יהיה עזר והשני יהיה נגדו,
או הנגדו יהפוך לעזר והעזר לנגדו.
כלומר,
כאן נוצרה הדואליות בנפש האדם,
הוא מחולק לשני חלקים.
יפה מאוד.
אז אם זה כך,
שני חלקים זה שני חלקים שווים, נכון?
איך קוראים לצדדים בעברית תנכית?
צלע.
כן? בראשל צלע המשכן ימה,
צלע המשכן קדמה.
צלע זה צד. יש משולש שווה צלעות.
כן, צלע זה צד.
אם כן, אם התורה מדברת על
וייקח אחת מצלעותיו, משמע שכמה צלעות יש לו?
שניים.
יש צלע אחת, צלע שנייה.
כן, צלע אחד
נעשה איש, צלע שנית נעשית אישה.
אבל שניהם זה צלעות.
הוא צלה, היא צלה.
צלה במובן של צד.
צד.
נשארת השאלה,
איך עושים את ההפרדה הזאת?
כי אם באמת חתכו אותו לשניים,
אני הולך לפי הציור המקראי, כן?
אם הוא נחתך באמצע,
אז צריך להיות שני יצורים שווים.
והנה אנחנו רואים שהייצור הנקבי והייצור הזכרי הם שונים לא רק מבחינה מינית
אלא מבחינה אישיותית.
והשאלה מאיפה זה בא,
הסיפור הזה.
כן? יש למשל דבר מעניין, מצאנו
שיש תחרויות
ספורט
לגברים לעומת תחרויות ספורט לנשים,
וזאת השאלה היא למה.
אז באתלטיקה אפשר להבין,
בגלל שמבנה הגוף הנשי הוא שונה ממבנה הגוף הזכרי,
ולכן ההישגים של נשים בספורט
מוכרחים להיות שונים מהישגי גברים בספורט.
זה אני הבנתי.
באתלטיקה אני מבין,
אולי גם בהרמת משקולות.
אבל מה שקשה לי להבין,
מדוע יש תחרויות גברים ונשים בשחמט?
הרי שחמט לא דורש מאמץ פיזי גדול במיוחד.
הרמת כלי השחמט,
אני חושב שזה יחסית קל.
אלא אם כן אני טוען, מישהו יכול להגיד לי, אולי עושים את זה מעופרת ממש כבדה,
אבל נראה לי שזה לא כך, כן?
אפשר לעשות מפלסטיק וכדומה.
אז מה פה ההבדל בין ההישגיות הנשית להישגיות הגברית במשחקי השחמט?
גם ברוסיה בשנות ה-50 זה היה נקרא? כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן, כן. אפילו ברוסיה, שזה מעצם את השחמט,
יש הבדלה בין תחרויות לגברים לתחרויות לנשים, באמת הדבר הזה תמוה מאוד.
וההסבר הוא כנראה
שאופי ההתמצאות במרחב הוא שונה אצל גברים ואצל נשים.
למשל,
גבר שואל,
כלומר גבר נשאל איך מגיעים לדואר?
אתה אומר לא, פשוט מאוד.
אתה אותה אומר לשואל,
ברחוב השני ימינה ואחר כך שמאלה,
שלישי ימינה ועוד פעם ימינה.
אישה תענה,
אחרי הקיוסק
יש גינה.
מאחורי הגינה אתה תראה שם גן ילדים,
מאחורי הגן ילדים יש אחר כך שביל,
שם עם פרחים סגולים,
ובסוף זה הדואר.
זה יותר ציורי.
כן, עכשיו תגידו אם זה לא נכון.
יש נשים שדווקא יש להן אופי של תשובה גברית,
ולהפך,
אם כן זה לא מוחלט.
כן?
אבל דבר מעניין הוא שאנחנו רואים למשל על נשים מסוימות
שהחברה אומרת עליהן היא גבר.
כן, אז האם זה רק מצ'ואיזם או שיש פה משהו אחר מאחורי זה?
כן, אז אם אנחנו מסתכלים בתורה, איך האדם חולק לשניים.
הוא חולק באופן מעניין. ממה הוא היה מורכב, קודם כל,
האדם האידאי הזה.
כן, אנחנו מדברים הרי על החלוקה האידאית, לא התולדה הביולוגית, מה שמבחינה אבולוציונית הופיע. אנחנו מדברים על נפש האדם.
התורה מדברת על האדם כמורכב משני חומרים,
עצמות ובשר.
נכון?
נכון?
הרי איך אני יודע?
הרי נאמר בתורה, ויאמר האדם,
זאת הפעם עצם מעצמאי ובשר מבשרי.
אם כן, אנחנו רואים שלפי המינוח המקראי, האדם מורכב מעצם ומבשר.
מה זה אומר?
השאלה, מי לקח מה?
מה?
נכון, אבל נדבר על דברי האדם. אגב, מי זה האדם שאמר זאת הפעם עצם מעצמאי ובשר מבשרי?
איזה חלק שלו? האיש או האישה?
האיש? אז למה כתוב היום אומר האדם?
לא אומר זאת הפעם, הפעם הזאת, אבל כתוב ויאמר האדם, לא כתוב ויאמר האיש.
היה צריך להיות כתוב, ויאמר האיש
לזאת יקרא אישה.
ולא כך כתוב, כתוב ויאמר האדם.
מי זה האדם? לפי מה שלמדנו זה שניהם ביחד.
תאר לעצמך שאתה הולך לישון
אחד ואתה קם שניים.
קודם כל זה מזעזע, אני חושב שרק עם LSD אפשר להגיע לתוצאות כאלה.
אבל השאלה היא
איך האדם ראה את עצמו? כלומר, אני הייתי אחד, עכשיו אני שניים, אז מי אני משניהם?
ברור ש"ויאמר האדם" זה כמו בקומיקסים ששני אנשים אומרים אותו הדבר,
יש לכם בועה אחת עם שני צ'ופצ'יקים, נכון?
מה?
לא, לא, אני לא מדבר על קריאת השמות.
הוא אומר "ויאמר האדם",
האדם שאמר זאת הפעם בעצם מהצמאי, זה היה שניהם.
ובעצם מה התוודע אותו האדם שהוא שניהם, למה הוא התוודע?
שזאת הפעם, קרה פה משהו,
הפעם הזאת,
עצם מעצמאי,
חצי ממני הפך להיות עצם מעצמאי וחצי ממני הפך להיות בשר מבשרי.
ואז השאלה היא למי הוא קורא עצם, למי הוא קורא בשר.
האם לחלק הזכרי הוא קורא עצם ולחלק העקבי בשר, או להפך.
ברור שאפשר להכריע בזה, אפשר להכריע בזה.
טוב, אני רוצה רק לקרוא את זה בקצרה. שלום לרב שקיקו, למקורות היהודיים לגבי
מעלת האישה ביהדות גלויים ומונגישים לכל מנדבאי. מדוע היהודים הדתיים, חרדים, אשכנזיים בעיקר,
מדירים את הנשים? האם מהתעלמות מהמקורות, או שמא מקיצוניות עלומה? תודה.
טוב, אנחנו עכשיו עוסקים ברמה גבוהה של הדיון,
אחר כך אולי נגיע גם לרזולוציה הזאת.
ובכן,
אני שוב חוזר לבשר ולעצב.
הרי כתוב ש"ויקח
אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתיהנה.
כלומר, כפיצוי על לקיחת הצלע
שעתידה להפוך לאישה,
כפיצוי הוא שם בשר.
מה זה אומר?
שמה שהוא לקח היה בשר.
אם אני גונב ממך בשר, מה אני צריך לתת לך? עצמות?
לא.
אז הוא לקח בשר, נתן בשר. מכאן אנחנו מבינים
דבר מאוד מעניין,
שהאישה היא הנקראת בשר והאיש הוא הנקרא עצמות.
והשאלה היא, מה זה אומר?
במיוחד אנחנו רואים עוד דבר מעניין,
שבאיש הנקרא עצם יש חתיכת בשר.
ומזה אני גם אשיג, שבאישה
הנקראת בשר יש חתיכת עצם.
עכשיו, מכאן אנחנו רואים שיש התמזגות,
יש איזושהי הדדיות,
אלא שהאדם,
האיש רובו עצם ומיעוטו בשר,
והאישה רובה בשר ומיעוטה עצם.
אני עוד לא הסברתי מה פירוש הביטויים האלה.
אבל לפי זה אנחנו יכולים לצייר לעצמנו
את האופן שבו היה החיתוך.
אם אני מצייר לעצמי את האדם הראשון,
היי, אין פה איזה חתיכת עט או משהו?
זה יותר טוב להשתמש בזה. לא, לא, לא. אני יודע.
נא להכיר,
זה האדם הראשון לפני החיתוך.
ציור יפה, אסתטי,
אם כי לא מדויק.
מה? לא רואים?
לא רואים באינטרנט? הנה, זה עיגול,
ובאמצע יש קו מקווקו,
זה האדם הראשון.
למה הקו המקווקו? הוא מחלק בין החלק הנקרא בשר
לחלק הנקרא עצם.
בסדר?
עכשיו, איך לחתוך?
יש שלוש אפשרויות.
אפשר לחתוך
לפי הקו המקווקו,
ואז יצא שהאחד עצם בשני בשר ובשר, והם לא יבינו אחד את השני לעולם,
לא תהיה זיקה ביניהם.
יש אפשרות שנייה,
והיא לחתוך
לרוחב
ואז יוצא שהוא חציו עצם וחציו בשר,
חציו עצם וחציו בשר, וגם היא חציה עצם וחציה בשר.
אז הם לא יבינו אחד את השני, גם כן, לא,
ודאי שהם יבינו אחד את השני, רק לא תהיה הזדקקות
של האחד לשני,
כי כל אחד בעצם כל כך דומה לשני שהוא לא צריך את השני.
ואז אנחנו נמצאים באין כניסה,
כן? מחצית העיגולקן, מחצית העיגולקן ואין כניסה.
נכון?
לעומת זה, כן, זה בתמרור.
מה אתה אומר? באלכסון. אה, תודה שאתה אומר.
אז אם כן, הפתרון הוא לחתוך
באלכסון
ואז יוצא שהוא רובו עצם ומיעוטו בשר,
והיא רובה בשר ומיעוטה עצם.
ואז יוצא שיש דינמיקה שאומרת שאין חניה.
נכון?
כלומר, ממשיכים כל הזמן להיות בתנועה.
כן.
עכשיו,
אני רוצה להבין מה זה העצם, מה זה הבשר.
למה משמשות העצמות בגוף האדם?
לייצב אותו, לתת לו מבניות,
סטרוקטורה ולעז.
ולמה משמש הבשר?
לחיות,
לחבוט.
הרי רק עצם הן חיים,
רק עצמות
הן צורה,
כן?
כלומר,
אומרים שהאדמה שלנו מסתובבת כבר מיליון שנה.
איפה הציר שלי להסתובב?
זה דבר נורא.
זאת אומרת שהאישה,
האישה בדרך כלל מחפשת אצל האיש את הביטחון, את הצורתיות, והוא מחפש את החווייתיות.
במילים אחרות,
הוא לומד דרכה
על האישה שבו,
והיא לומדת דרכו על האיש שבה.
אם כן, מצד אחד אנחנו רואים שונות, מצד שני, השתוות.
בשניהם יש עצם ויש גם בשר,
אבל בפרופורציות שונות,
וזה גם מסביר מדוע לפעמים יש גם שינוי,
יש לפעמים חריגים,
גברים בעלי חווייתיות יתרה ונשים בעלות מבניות יתרה.
גם זה קיים.
אם כן,
לפי זה אפשר להבין שיש כאן אינטראקציה מאוד מאוד מעניינת.
לפי זה גם מובן מדוע יש הבדל בין התפיסות האינטלקטואליות.
אני אסביר למה הכוונה.
חז"ל אמרו דבר מאוד מעניין:
נשים דעתן קלה.
אז מה כבד אצלם?
הבינה שלהם כבדה.
אומרים חז"ל על הפסוק "ויבן את הצלע
אשר לקח מן האדם לאישה,
בינה יתרה נתן בה אישה".
אז אם כן, בינתם של גברים קלה,
נכון?
יוצא שהאישה קלה בדעת וכבדה בבינה,
והאיש כבד בדעת
וקל בבינה.
אז,
אמרו חז"ל, אם אין דעת,
אין בינה.
אם אין בינה, אין דעת.
מסקנה, מה צריך לעשות?
להתחתן.
אנחנו נתחתן, כי צריך לחבר דעת עם בינה. כלומר, דעת יכולת העמידה, ההפנמה, היציבות,
לעומת הבינה, מה שנקרא, האינטואיציה הנשית המפורסמת,
ועל ידי זה יש ערך לחתונה.
זה, אגב, טוב לדרשות של שבע ברכות בחתונה.
עכשיו,
אבל אם השונות היא בדעת ובבינה, במה הם שווים?
אם לא בדעת ובינה, אז במה כן?
בחוכמה. בחוכמה, יפה.
חוכמה, בינה ודעת.
המושג של חוכמה מצוי, מפוזר בתנ״ך, באופן שווה בין גברים לנשים.
איש חכם, אישה חכמה, מצאן.
אם כן, החוכמה משותפת לאדם באשר הוא אדם,
ולכן אין שום הבדלים,
למשל, במנת המשכל של גברים ונשים, התפלגות במנת המשכל,
לעומת דברים ששייכים יותר, למשל, להתמצאות במרחב, כמו שדיברנו מקודם, שזה שייך יותר לדעת
מאשר לבינה וכדומה, בזה אנחנו רואים הבדלים.
כן?
אז כבר, אם כן,
התחלנו לפתור את השאלה של משמעות הביטוי "נשים דעתן כלה".
"נשים דעתן כלה" כי בינתן כבדה.
כן, בבקשה.
מה זה החוכמה?
כל מה שלא דעת ולא בינה.
חוכמה זה ידיעת הדבר כפי שהוא,
האמת לאמיתה.
זה החוכמה.
זאת שאלה בפני עצמה, שאיננה קשורה לנושא של השיעור שלנו, ולכן אנחנו נתעלם מן השאלה.
כן, בבקשה, אדוני. זה מעין הפרקים האלה שדיבר עליהם הרמב"ם והמורה?
ראשי הפרקים.
זאת שאלה מאוד מעניינת, אבל היא מחוץ לנושא של הלימוד שלנו, ולכן אנחנו לא נתעכב על זה. כן, בבקשה, אדוני.
פינאלי הוא תכף להבין דבר מתוך דבר?
כן, כלומר היכולת של ההבחנה בין דבר לדבר זה דבר אינטואיטיבי.
כן? כלומר, אתה רואה דבר מאוחד ואתה מנתח,
זה אנליטי,
כן? זה מיוחד לנשים. עכשיו, לפי תורת הקבלה,
מדרגת הנבואה מקורה בספירת הבינה.
לכן, אתם מבינים מדוע נביאות
הן גדולות יותר מנביאים.
כתוב, כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה,
אומרים חז"ל,
שמע לכל רוח הקודש שבה,
ששרה,
שאברהם תפל לשרה בנביאות.
כן, בדעת יכול להיות שאברהם היה גדול משרה,
אבל בנבואה שרה גדולה מאברהם.
כלומר, אתם רואים פה שונות.
כן, מה אתה אומר?
אם אני השתמשתי בדוגמה של אברהם ושרה כדי להראות פה עיקרון כללי, אז האם התכוונתי מזה ללמוד עיקרון כללי?
כן.
כי לא סתם מספרים לנו מעשה אבות, סימן לבנים,
אמהות, סימן לבנות.
אם כן, מתוך כך אני רוצה להבין פה משהו.
אבי הנביאים. מה?
אדם הראשון. אבי הנביאים. משה רבנו, אביהם של נביאים, נכון.
אנשים לא היו... למה? הוא היה צריך להיות אישה, אתה אומר, נכון?
לא.
לא, לפי מה שהלביאים אומר, הנביא הגדול ביותר היה צריך להיות אישה. זה נאמר רק על שרה, חוץ משרה נאמרה על דבורה, עבודה,
כלומר לפי דבריי אתה אומר,
לפי דבריי אתה אומר, שהיה צריך להיות שהנביא הגדול ביותר יהיה אישה
נכון?
נכון, נכון. והנה משה פרש מן האישה.
נכון?
משה פרש מן האישה.
הכיצד?
אני רק מחזק את שאלתך.
מה, לא ידוע לך שמשה פרש מאשתו? כן, אבל מה הכוונה שלו?
הכוונה שלי היא לומר שהמדרגה של נבואת משה נהנה המדרגה היותר עליונה.
יש יותר עליון ממשה.
עובדה שכדי להגיע למדרגתו הוא היה צריך
לוותר על חלק מן החיים.
הסימן שיש מדרגה יותר עליונה, והיא מדרגת אדם הראשון.
כן, יעיינה כבודו בשמונה קבצים של הרב קוק,
קובץ ח',
פסקה קנ"ז שמסביר את זה בהרחבה.
אם כן, אני רוצה להתקדם בנושא כי יש לנו מעט זמן,
ואם תהיינה שאלות צדדיות לא נוכל להתקדם.
אם כן,
לכן, מה בעצם זה אומר ביחס, למשל, לאחריות מוסרית?
חטא.
אנחנו רואים בתורה דבר מאוד מעניין.
בסיפור של החטא הראשון אנחנו רואים שהאיש
מואשם בחטא
והאישה בגרימת חטא.
הרי אם אנחנו רואים את הסיפור שם של מה שנאסר,
התורה עושה הבחנה, שלא תמיד שמים לב אליה, בין אכילת עץ הדעת
לבין פרי עץ הדעת.
ואם תראו בתוך הסיפור, בלי להיכנס עכשיו לכל הפרטים של הפסוקים, אתם יכולים לעשות את זה בזמנכם החופשי, אתם תראו
שהחטא היה לאכול מן העץ,
ולא היה חטא באכילת הפרי.
ואם תראו,
מפורש, ותיקח מפריו ותאכל, אם כן היא לא חטאה.
ותיתן גם לאישה עימה ויאכל, ושמה רואים שהוא אכל מן העץ.
אם כן, הוא חטא בפועל והיא חטאה בגרמה.
התוצאה היא שהוא גורש, מלבד הקללות שכל אחד קיבל,
יש הקללה שלו, הקללה שלה, הקללה של הנחש,
אנחנו רואים שמלבד הקללה יש גם גירוש.
ונאמר, ויגרש את האדם
וישלחיהו מגן עדן
לעבוד את האדמה אשר לוקח משם.
עבודת האדמה קשורה לקללה של האיש,
נכון?
ויגרש את האדם ויישלחו מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם.
אם אנחנו רוצים להיות עקביים, היה צריך להיות כתוב לעבוד את האדמה וללדת ילדים, כי הרי הקללה שלה
זה הקושי של הלידה,
וזה לא כתוב.
המסקנה המתבקשת היא שהוא גורש והיא לא.
מדוע הוא גורש?
הוא גורש כי הוא חטא,
אבל היא לא גורשה.
אבל אם זה נכון מה שאני אומר, איך זה שבעולם שלנו יש נשים?
נשים היו צריכות להישאר תקועות בגן עדן.
אז למה הנשים הגיעו לכאן?
כי הגברים פה.
כלומר,
היא חטאה בגרמה,
לכן היא הגיעה לפה גם בגרמה.
הוא חטא בפועל, לכן היא הגיעה לפה גם בפועל.
המסקנה המתבקשת היא שבנוסף לשונות שיש באופן טבעי בין גברים לנשים,
יש גם שונות נוספת בתחום המוסרי.
האישה נשארה בגן עדן והאיש נמצא בעולם הזה.
ולכן יש נטייה רוחנית יתרה בזהות הנשית
לעומת הנטייה הפרגמטית הגברית.
זה מסביר דבר מאוד מעניין, שבמהלך ההיסטוריה
ההנהגה הפוליטית
עברה רוב הזמן, לא תמיד, אבל רוב הזמן, לידי גברים ולא לידי נשים. אנחנו רואים שלפי המחקר,
החברה הקדומה, הפרה-היסטורית,
הייתה ברובה מטריארכלית,
נוהלה על ידי נשים,
ומאז שהחל העידן ההיסטורי, מה שמסומן במחקר כהמצאת הכתב,
אז פתאום אנחנו רואים שההנהגה עוברת לידי הגברים.
חוץ מיוצאים מן הכלל,
כן, שלפעמים אישה מנהלת העניינים, אבל בדרך כלל גברים.
השאלה אם אפשר להאשים בזה
את הגברים במזימה,
מזימה של סלטנות,
או שמא, מאחר שמדובר
בתופעה כוללת,
אולי יש לזה גם משמעות.
המשמעות היא שכנראה בתוך העולם ההיסטורי הגבר מרגיש בבית והאישה לא.
וזה מסביר דבר מאוד מעניין.
דבר מאוד מעניין.
יוצא לפי זה שלהיות איש בעולם הזה
זה בסדר.
להיות אישה בעולם הזה זה בסדר.
אנחנו רואים
שמבחינה אקזיסטנציאלית, מבחינה קיומית,
יש התסכול הקיומי גדול יותר אצל נשים מאשר אצל גברים.
לכן אם תראו מי כותב רומנים על בדידות,
בדרך כלל נשים יותר מאשר גברים. לא שלא קרה שגברים כתבו,
כן, גרסיה מרקס,
מעשנות בדידות,
יש גם,
אבל זו באמת שאלה.
האם הבדידות, כן, בדד אלך,
גם תפילה אין לי,
השאלה האם זאת חוויה מצויה יותר אצל גברים מאצל נשים. התלמוד אומר דבר מעניין,
שיותר משאיש רוצה לשא, כלומר להתחתן,
רוצה אישה להינשא.
כן, תב למית אב תנדום, למית אב ארמלוטוב, לשבת שניים מאשר לבד.
והגמרא אומרת שזאת חוויה נשית יותר מהחוויה הגברית.
עכשיו, לפי מה שאנחנו אומרים, עכשיו זה דברים די מובנים.
יש הרי שני עולמות, עולם הזה ועולם הבא.
כל הכבוד,
יש לכם ידע כללי.
עולם הזה ועולם הבא.
איזה משני העולמות הוא שלם?
העולם הבא.
והעולם הזה, מה הוא?
משתלם.
עכשיו,
מבין האיש והאישה,
האיש באשר הוא איש, אני לא מדבר בתור אדם,
אבל האיש באשר הוא איש, הוא שלם או משתלם?
הוא משתלם, הוא צריך לתקן.
האישה, בתור אישה, לא מצד היותה אדם,
היא שלמה או משתלמת?
שלמה.
אז בנוף של העולם הזה, מי מרגיש יותר טוב?
האיש.
ולכן האיש מברך כל בוקר בעולם הזה שלא עשני אישה.
ברור?
כלומר, ולכן זה מסביר מה שאמרו חלק מן הפוסקים שכתבו שברכת שעשני כרצונו, שאומרת האישה,
היא ביטוי של השלמה,
של הצדקת הדין.
היא מצדיקה עליה את הדין.
בוודאי שהיא מצדיקה עליה את הדין.
להיות אישה בעולם הזה זה ממש לא נחמד.
בעולם הבא זה מתהפך, נחכה לכם הגברים.
שם תראו,
השלם,
השלמה, מרגישה הרבה יותר טוב, ולכן היא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמה,
כי היא שייכת אל הנצח.
לכן מי ששייך אל הנצח
יש לו תסכול כשהוא בעולם משתלם,
ולהפך.
ומתוך כך כמובנים כל הביטויים של
"כל כבודה בת מלך פנימה" וכדומה.
ברור.
עכשיו, לפי זה כמובן,
מבחינה היסטורית, מתי
התפקיד של הנשים מתחיל לבלוט.
אנחנו רואים שכל פעם שמדובר בסיום מהלך היסטורי, בסופי תרבות
או בהתחלת עולם חדש,
יש ביצבוץ של דמויות נשיות.
לפעמים לטובה, לפעמים לרעה.
למשל,
התורה מספרת לנו בסקר בראשית דבר מאוד מעניין.
ויהי כאשר החל האדם
לרוב על פני האדמה,
ובנות יולדו להם.
מה זאת אומרת?
כשהתרבו בני אדם, אז פתאום נולדו בנות?
ואיך התרבו בני אדם לפני זה?
מה, לא היו בנות?
הרי כדי להתרבות צריך איש ואישה.
אז ממש חידוש.
והיה כאשר החל האדם לערוב על פני האדמה,
ובנות יולדו להן.
זה משהו לא מובן כאן.
והאמת היא שמאוד פשוט, מה זה לערוב?
להתרבות, נכון?
אני מזכיר לכם איזושהי ברכה שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם בראשית יצירתו,
ויברך אותם אלוהים לאמור, פרו ורבו.
זאת אומרת, צריך גם לפרוט וגם לרבות.
מה זה לרבות?
זה כמותי, נכון? הרבה, הרבה, זה כמותי.
מה זה לפרוט?
זה איכותי,
כמו שהפרי
הוא שינוי של העץ, נכון?
זה לא סתם התפשטות של עוד ענף,
זה יצירה חדשה.
אגס, למשל,
תפוז.
כן, לפרוט
וגם לרבות.
אבל יש חברה ששכחה את היסוד האיכותי,
ואז היא מחפשת את היסוד הכמותי
בלבד.
והיא כאשר החל האדם לרוב, ולא לפרוט.
אז פתאום, ובנות יולדו להן. מה זה בנות יולדו להן?
פתאום שמו לב לזה שיש בנות.
תמיד היו בנות.
אבל זה הפך להיות מרכז ההכרה.
כלומר, יש חברה
שבה הדמות הנשית
החיצונית הופכת להיות העיקר,
הבלונדינית הגבוהה עם העיניים הכחולות.
אז זו חברה שהידרדרה,
הגיעה לידי סיומה ויאמר אלוהים לא ידון רוחי באדם לעולם וכו'.
כלומר ההופעה של הזהות הנשית בסוף תרבות
לפעמים היא לרעה,
לפעמים היא גם לטובה.
כלומר כשיש השלמה של העולם אז הדמות השלמה תופסת מקום.
בזכות נשים,
בזכות נשים צדקניות יצאו אבותינו ממצרים.
כל פעם, אם כן, שיש תהליך של גאולה,
בין בישראל, בין בעמים. אנחנו מכירים את זה מעם ישראל, אבל זה גם נמצא במיתוסים של האומות.
יש איזו דמות נשית שעומדת במרכז העניינים, ועל ידה נעשה כל תהליך הגאולה,
או המעבר אל התקופה הבאה.
ולכן תמיד יש אישה בסיומי הפעולה,
בסיומי התרבות.
לכן גם היום כשאנחנו נמצאים בסיום תרבות
וגם בהתחלת עולם חדש, יש עלייה של הזהות הנשית.
הדברים האלה נאמרו במפורש על ידי האריזל.
האריזל אומר את זה בסגנון שהוא קצת קשה לאוזן המודרנית לשמוע, אבל ככה הוא אומר:
"מדוע נשינו שולטות בנו?"
ככה הוא שואל.
הוא אומר פשוט מאוד: "כי אנחנו גלגולים של דור המדבר
שחטא בעגל ונשים לא חטאו,
לכן מגיע לנו".
אבל אני אומר, אם תתרגמו את זה במונחים של השפה שלנו, זה מובן.
הדמות הנשית מפני שלמותה
תופסת מקום בעולם שלם,
בעולם שמשלים את עצמו.
ולכן גם העלייה של השאלה הפמיניסטית בימינו היא מובנת מאליה,
למרות כל הטעויות האיומות של התנועה הפמיניסטית,
שבעצם באו לשעבד את הנשים יותר,
כפי שכתבה אחת מהלוחמות הגדולות של שנות ה-60 בזיכרונותיה,
שהיא כתבה שבעצם מה שהיא עשתה על ידי המאבק הזה, היא הטילה על האישה תפקיד פי שלוש יותר קשה מזה של הגבר, כי היא צריכה גם להיות יפה
וגם להיות קרייריסטית
וגם לגדל את הילדים.
בקיצור, כל העבודות שהיו,
כל העבודות רוכזו
בעצם באישיות אחת.
איך היא יכולה לעמוד בזה? בעצם עבדו עליהם,
כך היא אומרת.
אני לא בא לומר שאין צדק לפעמים בתביעות, למשל של השוואת השכר וכדומה, אבל
מה שבעצם מניעה קבוצת האינטרסים שהניעה את
התנועה הפמיניסטית לא תמיד הייתה כשרה.
יש הרבה פעמים ניצול
בעצם ציני של חברה קפיטליסטית שמעוניינת בפיתוח יותר של אמצעי ייצור וכדומה,
יש ניצול של תסכולים למטרות שאינן דווקא חיוביות.
אבל אפשר להבין שהנקודה הזאת עולה. למשל, אכן מצאנו
שאף על פי שאין אישה מולכת,
מצאנו אישה שמלכה.
שלומציון המלכה, דווקא ברצון החכמים,
מלכה.
וכן דבורה הנביאה, שאף על פי שאין אישה כשרה לדון,
בכל זאת היא כן דנה.
ובכלל אנחנו רואים בהלכה, למעשה יש הבדל עצום בין העקרונות
שהובאו
במהפכה, נגיד
יש הבדל עצום בין
הצהרת העקרונות לבין מימוש העקרונות.
אם החברה המערבית מדברת על חירות, שוויון ואחווה,
והיא כותבת את זה בראש מוסדותיה,
אם תסתובבו למשל בצרפת, תראו שבכל מקום, כל מוסד ציבורי, כתוב עליו חופש, שוויון ואחווה,
חירות, שוויון ואחווה,
אם צריך להכריז על כך, סימן שיש בעיה במציאות.
אבל ההלכה הולכת בדיוק בכיוון ההפוך.
היא אומרת אין חירות, אין שוויון, אין אחווה.
יש גוי עבד ואישה.
ההלכה למעשה,
אדרבה, יהיה חירות,
יהיה שוויון, תהיה אחווה.
למשל,
לפי ההלכה אסור להציל גוי בשבת.
נכון? לפי ההלכה אסור להציל גוי בשבת.
למעשה, ההלכה מה אומרת?
להציל את הגוי בשבת.
כלומר, היא מתחילה מהיעדר האחווה
ולמעשה מתנהגת באחווה.
אותו דבר, אישה פסולה לעדות,
זה הלכה.
אבל אם בית הדין רוצה לדעת את האמת,
הוא מזמין את האישה להעיד,
כי היא רוצה לברר את האמת.
זאת אומרת, זה לא שהיא לא נאמנה,
היא לא אמינה,
אלא היא אמינה, רק לא רוצים להכריח אותה לצאת מהבית.
כן? זה לא כבודה שהיא מזומנת לבית דין.
אבל אם רוצים לדעת, אז מזמינים אותה לבית דין.
יש אפילו בשולחן ערוך,
בחושן משפט,
הרמ"א דן בשאלה,
הייתי אומר שקצת עבד עליה קרח, ונגיד שהתפתח ויכוח בעזרת הנשים לגבי מקומות שמורים,
והלכו מכות שם.
אז איך בית הדין עכשיו יפסוק בדבר הזה?
מה יעשה עכשיו? אין שם גברים.
מה עושים?
מזמינים את הנשים.
אז פסול העדות הוא לא פסול מהותי,
הוא פסול מהותי והוא לא פסול מעשי.
אותו דבר לגבי
העבד,
העבדות מוכרת בתורה,
אין חירות,
אבל כשאתה תראה בעצם מה הלכות עבדים אומרות,
הלכות עבדים באות דווקא לשחרר את האדם מן השעבוד שלו, אבל זה נושא
ללימוד בפני עצמו.
כלומר, יש הבחנה בין,
יש להבחין בין המישור העקרוני, שבו דווקא ההבדלה היא זו שמובלטת,
לבין המישור המעשי שבו השוויון הוא זה שמובלט.
לא מתוך כוונה לפצות על עוולות הלכתיות או דברים כאלה.
זה שטויות.
ברור שההלכה מדברת על האמת.
האמת זה ההבדלה,
והיא גם מכירה את החיים, ובחיים יש שוויון.
ולכן כל הביטויים שהתאמרו על נשים,
צריך להבין אותם על פי הרקע הזה.
אני רק רוצה לציין דבר מעניין.
אמרו חז"ל,
נבראת האישה,
נברא שטן עימה, נכון?
כך כתוב, נכון?
בראשית רבה,
על הפסוק "ויסגור בשר תחתנה",
ש"ויסגור" זה סמך,
זה אות שטנית.
למה סמך זה אות שטנית?
כי היא סגורה.
דבר סגור זה שטנית,
מעגל קסמים.
זאת הסמך הראשונה
במעשה בראשית,
לכן נבראת האישה, נברא השטן עימה.
הרי לא הבנתי.
אם נברא השטן עימה,
אז היא לא השטן.
מי לא השטן?
כלומר, אם נברא השטן עימה,
אם היה כתוב נבראת האישה, נברא השטן, היית מבין שהשטן זה האישה.
אבל אם אמרו נבראת האישה, נברא השטן עימה, אז איפה השטן?
לידה. מי נמצא לידה בדרך כלל?
האיש.
אז איפה הוא השטן?
באיש.
לא, צריך להבין, זה מאוד עמוק, הדבר הזה.
כלומר, נבראת האישה, יש התמודדות.
אתה יכול להתייחס אליה
כאל בת זוג, אתה יכול להתייחס אליה כאל מה שמסטה אותך.
זו הכול שאלה האם יש התייחסות אל האישה כאל אישיות
או כאל אובייקט.
זה יכול להיות אובייקט סתם, זה יכול להיות אובייקט מיני, זה יכול להיות אובייקט כלכלי,
זה יכול להיות הרבה דברים,
כן? אבל אם זה אישיות,
אז אתה
השתחררת מן השטן,
אבל אם נבראת האישה ואתה שם לב רק לצדדים מאוד חיצוניים של האישיות,
הקשורים ליצריות וכדומה,
נבראת שטן, אימה.
אז אם כן, השטן נמצא
באיש
ולא באישה, נכון?
אה, לימוד התורה של אישה?
בבקשה. כל המלמד את ביתו. כל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תפלות, נכון?
יפה מאוד. ומה עם ההלכה שהיא מיד כתובה אחרי זה?
אישה שלמדה תורה, יש לה שכר.
שתי הלכות סותרות זו את זו, נכון?
באותו פרק הרמב״ם כותב:
כל המלמד את בתו תורה,
כאילו מלמדה תפלות.
מצד שני כתוב:
אישה שלמדה תורה, יש לה שכר.
פשוט שתי הלכות אנטיתטיות לחלוטין.
פשוט מאוד.
כל המלמד את בתו תורה. כלומר, אם זאת החלטה עקרונית,
לחייב אישה בלימוד תורה,
זה מלמדה תפלות.
אבל אם היא מתעוררת מעצמה,
יש לה התעוררות לדבר הזה, סימן שיש לה שייכות לזה.
כמו השאלה ששאלו את רבי משה פיינשטיין,
אחד מגדולי הפוסקים באמריקה,
האם אישה יכולה להניח תפילין?
הוא אמר, בוודאי,
יכולה.
אם היא עושה את זה לבד,
בחדר שלה ואף אחד לא יודע.
כי היא עושה את זה מתוך רצון של דבקות בקדוש ברוך הוא, היא רוצה יותר מצוות,
כל הכבוד.
אבל אם היא עושה את זה כדי להראות שגם אנחנו יכולות,
Yes, we can
זה בשלוש שפות, כן? באנגלית, yes,
בצרפתית, we,
בעברית, כן.
כן?
אז אומר הרב משה פניג', אז זה התרסה על השם ועל תורתו.
כלומר,
בעצם הפמיניזם הדתי לא יכול להגיע לידי רוויה.
כלומר, הוא בסך הכול יהיה תמיד,
הפמיניזם הדתי רק יגרום ליותר תסכולים,
כי לא יהיה מצב הלכתי שבו נשים הן אלה שייתנו גט
או שייתנו את הקידושין.
זה לא יקרה.
ואז יוצא שתמיד הנשים הדתיות הפמיניסטיות
תרגשנה שבסופו של דבר ההלכה הפלטה אותן,
במקום להבין במה מדובר.
עדיף בעצם להבין שזה שהאיש הוא זה שמקדש ולא האישה שמקדשת,
זה מצד כבודה של האישה,
שהיא המחוזרת ולא היא צריכה לעשות מעשה,
לבוא אל האיש.
לדרוש מאישה להיות איש זה בעצם השפלת כבודה כאישה.
ולכן כשבחתונה מבקשים ממני זוג
שהם יחליפו טבעות,
אני תמיד אומר שזה מבזה אותה.
אלא מה?
מדוע היא רוצה שהיא תהיה לו טבעת?
כדי שידעו שהוא נשוי, כי היא לא כל כך סומכת עליו.
נכון?
זה בחברה מקולקלת כמו שלנו.
אז אין בעיה,
בסוף החופה אני מוציא את הטבעת מן הכיס ונותן לחתן.
בסוף, בסוף, בסוף. אחרי הכול, אני אומר, זו מתנה שאשתך נותנת לך. בסדר, זה משהו אחר.
אבל קודם כל, היא צריכה לתת אישה מכוח הקידושין.
טוב,
בסדר. פה אנחנו פתחנו, הייתי אומר,
רק שערים להבנה, חלונות,
וצריך בוודאי להרחיב את זה. יש פה כמה שאלות.
שלום לכבוד הרב,
ההקבלה המקובלת היא שהזכר מקביל לקדוש ברוך הוא והנקבה לשכינה.
האם אין חלוקה שסוברת ההפך? מהו הבשר שנשאר אצל הקדוש ברוך הוא?
מהי העצם שנותרה אצלנו? זה כבר עניין של סימבוליקה
מאוד מורחבת.
הקדוש ברוך הוא, קודש הבריכו הוא שכינתה, זכר ונקבה.
כן, ואז נשארת השאלה,
במערכת היחסים של בני הזוג,
מי עליון ממי?
אמרו חז"ל כך,
שהקדוש ברוך הוא חיבב את כנסת ישראל,
ומרוב חיבה קרא לה "בתי"; לא זז מחבבה עד שקרא לה "אחותי";
לא זז מחבבה עד שקרא לה "אימי",
שנאמר "הקשיבו אליי עמי ולאומי".
והייתי אומר שיש בזהות הנשית
שני צדדים: צד של בת וצד של אם.
בתור מקבלת היא בת,
בתור יולדת היא אם.
ואז יש מעבר,
הייתי אומר קיצוני,
ממצב של מקבל בתכלית למצב של מקור החיים,
אבל זה נושא באמת שצריך הרחבה.
השאלה הנוספת שנשארה פה במסך,
בלתי ניתנת לקריאה, עכשיו היא כן הפכה להיות קריאה,
לרב שלום רק לגבי שרה נאמר שמע בקולה, לגבי דבורה וחולדה חז"ל אמרו אחרת, שתי נביאות היו, שמם לא יפה.
מהיכן המסקנה על כל הנביאות משרה בלבד?
פשוט מאוד, אמרו חכמינו, מעשה אבות סימן לבנים.
השאלה חוזרת על עצמה גם אצל הדבר הראשון, מדוע לא הנבואה של חווה היא העליונה ביותר, או שהרב מתכוון לאדם שווה אישה פלוס איש,
מי אמר לך שהנבואה של חווה לא גדולה יותר?
אבל, הרב, אבל העץ לא פרי,
הרי האדמה לא עשתה את מה שנדרשה. אם כן, מה אכל?
אם כן, מה אכל?
חתיכת עץ?
כן, חז"ל אומרים שזה היה האתרוג,
ואצל האתרוג טעם העץ כטעם הפרי,
שנאמר, המן העץ אשר אמרתי לי ואיתי אכול ממנו אכלת.
עכשיו, הרב, אפשר להשליך מחיי גן עדן לימינו, הרי זה שני מצבים שונים בכלל ואין מה להשוות.
אז למה זה נכתב?
בקרב הזוגות מאותו מין אומרים שתמיד אחד יותר גברי והשני יותר נשי, על פי הטענה של הרב שהנישואין באים כדי להשלים אחד את השני.
נוכל חלילה להצדיק את הנישואין שלהם? בוודאי שלא,
כיוון שזה לא מביא לחיות,
הרי אי אפשר ללדת מזה.
אז דבר שלא מכוון אל הנצח, הוא עקר.
שלום לרב, מלבד הנפקא מינא של הגירוש, מה משמעות אכילת האישה
מן הפרי ושל האדם מן העץ, ומדוע היה האיסור דווקא על העץ.
טוב, זה נושא שצריך לזכור לספר בראשית, אין זמן כעת,
אבל תחשוב על מושג של
תכלית ואמצעי.
מה פירוש לפרוט?
לפרוט זה להוסיף
זהות חדשה.
צהריים טובים, כבוד הרב הנפלא,
הגישה הזו של האישה יהיה חלק לעולם הבא גדול יותר מהגבר, היא יכולה להרגיז אנשים כמו הפרופסור שטרנגר ועוד,
אבל למה ייסע?
זה לא פותר את שורש המחלוקת, אז איך פותרים אותה?
חשבתי שכל השיעור שלי עוזר לזה.
הבדל בין ההלכה ליישום,
מה זה אם לא רפורמה?
זה פשוט תורה שבעל פה.
אולי הרב, הכוונה שהאישה של איבריה ועמה השטן, הכוונה התמודדות,
נוצר עמה, ולא האי של ההתמודדות נולדה איתה?
זה בדיוק מה שאני הסברתי.
טוב, עד כאן להיום, שלום.
שלום.
עד כאן להיום, שלום.
::::::::::::::: פ
