כאשר לחג ההולך ומתקרב אלינו ט"ו בשבט,
אנחנו נעסוק בצמחונות.
הצמחונות.
הצמחונות היא השקפת עולם, התנהגות,
הקשורה להשקפת עולם עוד יותר רחבה, שעלינו להתבונן בה.
האדם הוא יצור מיוחד בין בעלי החיים, הוא אוכל גם מן הצומח,
אבל גם מן החי.
וגם מן הדומם קצת,
אוכל מלח ושותה מים,
אבל הוא בעיקרו אוכל גם מן הצומח וגם מן החי.
לצערנו הרב, יש אפילו מקומות שבהם
מצאנו שהם אוכלי אדם.
אבל ברוך השם, הדבר הזה הולך ונעלם,
אבל בכל זאת הוא היה קיים.
אם כן, השאלה היא מה ראוי לו לאדם באמת לאכול.
האם ראוי לו לאדם לאכול בעלי חיים
או שמא לא?
מה היסוד של השאלה? היסוד הוא מוסרי.
הרי על מנת לאכול בעל חיים
עליך להמית אותו,
וגם אם תאכל אותו חי, עוד יותר גרוע.
כן? אתה אוכל אותו חי, בזה אתה ממית אותו, באכילתך.
השאלה היא אם הדבר הזה הוא ראוי,
ראוי או שאיננו ראוי.
יש צד של אכזריות, למשל שהתורה אסרה במפורש, והיא אכילת
אבר מן החי. מה פירוש אבר מן החי? אסור לאכול
בשר בעל חיים
כשהוא עדיין חי.
למשל, אם אתה מוצא סוס,
אל תעשה כפי שנהוג במספר שבטים פרימיטיביים ששותים מדמו,
בהיותו עדיין חי על ידי פגיעה בעורק הראשי של צווארו.
הדבר הזה הוא אכזרי, התורה אוסרת אותו במפורש.
זה אחת משבע מצוות בני נח שלא לאכול איבר מן החי או דם מן החי.
אבל אכילת בעלי החיים בכלל,
האם היא דבר רצוי או שמא איננו דבר רצוי?
יש מין טענה שהאדם ביסודו הוא צמחוני,
והתזונה מן החי היא דבר מאוחר יותר בהתפתחות של האדם. זה צריך לדעות מבחינה היסטורית, מבחינה ארכיאולוגית, אם זה נכון או לא נכון.
על כל פנים,
שאין זה ראוי לאדם לאכול בשר.
לא, אין זה ראוי להמית בעל חיים על מנת
להזין את עצמו.
מספרים על ראש ממשלת הודו,
נרו,
בזמנו,
כשביתו הייתה חולה,
אז אמרו לו הרופאים שהיא צריכה לאכול בשר.
והוא לא הסכים,
כי הוא אמר שמניין לכם שחיי הפרה שווים פחות מחיי ביתי.
השאלה האם יש היגיון באמירה הזאת
או שלא.
מצאנו למשל בתלמוד שחז"ל אמרו "עם הארץ
אסור לו לאכול בשר.
וזאת מדוע?
בגלל שעם הארץ לא כל כך בטוח שזה בסדר שהוא חי.
אז בסדר, מרשים לו להמשיך לחיות,
אנחנו לא אכזריים כלפי עם הארץ,
אבל עד כדי כך חייו חשובים, עד כדי שיהיה מותר לו להמית
תרנגולת שלא עשתה לו שום דבר רע רק בגלל שהוא חפץ בשניצל?
הדבר הזה הוא קצת מוגזם מבחינה מוסרית.
ולכן אמרו חכמים שעם הארץ
אסור לו לאכול בשר.
על כל פנים, ביום חול.
בשבת זה משהו אחר.
אז כאן זה דבר שצריך לברר אותו.
גם בתוך היהדות מצאנו מגמות מתחלפות.
מצאנו מגדולי ישראל שהיו צמחונים
ומגדולי ישראל שדווקא אכלו בשר.
למשל, קרוב אל זמננו, הרב דוד הכהן, הנקרא הנזיר זצ"ל,
בירושלים הוא היה כל ימיו צמחוני ואף במשפחתו עד עצם היום הזה הם צמחוניים מוחלטים
והשאלה היא מה הדבר הזה אומר. אז לצורך זה הייתי מבקש
לחזור אל ראשית ההיסטוריה האנושית כפי שזה מופיע בתורה.
אנחנו רואים בתורה שכאשר האדם נברא
הוא נצטווה
בראשית בריאתו, כבר נאמר לו מה עליו לעשות. זאת אומרת,
אחד הדברים הנפלאים שיש בסיפור של התורה,
סליחה,
זה שהקדוש ברוך הוא לא השאיר את האדם לבד בשטח בלי להסביר לו בשביל מה הוא בא לעולם,
אלא ברגע שנברא האדם נגלה אליו הבורא
ואמר לו בשביל מה הוא נולד.
ומה הוא אמר לו?
ויצב השם אלוהים אל האדם.
כלומר, זו מצווה.
ויצב השם, מה אתה אומר?
כן. ויצב השם אלוהים אל האדם לאמור,
מכל עץ הגן אכול תאכל.
כלומר, המטרה של בריאת האדם היא שהוא יאכל.
בזה הקדוש ברוך הוא מתנהג כמו אימה יהודייה טובה,
שדואגת לזה שהבן שלה יאכל,
אכול בנימין,
נכון?
והדבר הזה הוא באמת תמוה מאוד מכמה סיבות.
הרי בעלי חיים,
תודה רבה,
גם הם אוכלים
גם בלי שהקדוש ברוך הוא ציווה אותם לעשות את זה,
נכון?
כלומר, הקדוש ברוך הוא לא נתן מצווה לג'ירפות לאכול
וגם לא לאריות לטרוף.
והם עושים את זה בלי שתהיה עליהם מצווה.
אז למה צריך לצוות על האדם לאכול?
הרי זה דבר טבעי ומובן מאליו שהאדם, כדי להתקיים,
יאכל.
דבר נוסף,
אם אנחנו לוקחים ברצינות את דברי הכתוב,
יוצא שאם מטרת האדם בעולם הזה היא לאכול,
יוצא שאנחנו לא אוכלים כדי לחיות,
אלא אנחנו חיים כדי לאכול.
כן, זה בדיוק הציווי.
הציווי פירושו שאנחנו חיים כדי לאכול.
בניגוד לתפיסה העממית
האומרת שצריך
לאכול כדי לחיות ולו לחיות כדי לאכול,
אנחנו רואים שהתורה, אדרבה,
מנחה את האדם שיחיה
כדי לאכול.
גם אנחנו רואים את זה בתפילות שלנו.
למשל,
בברכה שאנחנו אומרים אחרי אכילת שבעת המינים שנשתפרה בהם ארץ ישראל, ברכה מעין שלוש,
אנחנו מתפללים ואומרים לקדוש ברוך הוא, בני ירושלים היא רק קודש במהרה בימינו ועלינו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה.
כלומר המטרה של עלייתנו לירושלים היא על מנת שנוכל לאכול.
גם אנחנו רואים את זה בדברי הנביאים,
שהשכר הגדול
שמבטיחים לנו זה אכילת טוב הארץ.
אם תבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו,
ואם לא תבו,
חרב תאכלו.
כן, ככה הביטוי שם בישעיהו הנביא,
פרק ראשון.
אז צריך להבין מה המטרה, אם כן, של המצווה לאכול. ואני אגיד לכם יותר מזה.
כשאני אומר שהמטרה של החיים היא לאכול,
אוטומטית,
וזה אתם, ללא יוצאים מן הכלל, גם כן שיתפתם קצת פעולה,
הציבור השומע את הדברים האלה צוחק.
יש לנו תחושה מוזרה.
כלומר שהמטרה היא לאכול, זה נשמע מצחיק.
והשאלה היא למה זה נשמע מצחיק, בגלל שאנחנו מודעים לכך
שהאכילה
באופן עמוק מאוד מבחינתנו היא השפלה.
זה השפלה.
אני,
שאני נזר הבריאה,
נבראתי בצלם אלוהים,
אני עכשיו משועבד לחתיכת לחם?
הרי זה סקנדל.
הגזר הזה,
שאין לו שום דעת ושום תבונה,
אני עכשיו תלוי בו כדי לחיות?
היה צריך להתבייש בזה.
לפחות, נגיד שזה צורך, זה הכרח.
לפחות תעשה את זה בצנעה, כשאף אחד לא רואה אותך.
והנה אנחנו רואים שבחברה האנושית דווקא יש טקסים של אכילה.
בני אדם מתחברים זה לזה מסביב לאכילה.
אז כנראה שאצל בני אדם יש הבנה שהאכילה איננה רק
מילוי של צורך,
כמו שלהבדיל האדם זקוק לעיכול במכילה מכבוד חטא,
אלא יש משהו מהותי ששייך
לתרבות האנושית
במה שנעלה ביותר בתוכה, וזה שייך לאכילה.
ובאמת התורה גילתה לנו שמטרת החיים היא לאכול, וכאן אני עדיין רוצה להבין
מדוע.
ההסבר, אני חושב שהוא פשוט ביותר.
דווקא בגלל שאדם נברא בצלם אלוהים,
זה מטיל עליו איזושהי אחריות כבדה
כלפי שאר המציאות שלא נבראה בצלם אלוהים.
הבא ניקח, למשל, לצורך העניין, מלפפון.
מלפפון.
ראית פעם מלפפון מימיך?
ירוק, יפה,
ארוך, הגלולי.
האם המלפפון הוא דבר מכובד או לא?
התשובה היא שכן.
המלפפון הרי הוא
חלק מן העולם הצומח.
אשרי מי שנולד מלפפון.
אבל הבעיה היא שהמלפפון הזה,
עם כל המעלה הגדולה שיש לו,
אינו אלא צמח בלבד.
ויש דברים גדולים ממנו, בעלי חיים ואדם.
ואני עושה חסד גדול עם המלפפון,
ואני אוכל אותו.
אני הופך אותו להיות חלק ממני.
המלפפון הזה, שעד עכשיו היה רק צמח,
עכשיו הופך להיות חלק מן האדם.
אשרי המלפפון שהפך לאדם.
אבל השאלה היא, איזה אדם?
יש אדם שהייתי מעדיף שהוא לא יאכל מלפפונים, בעצם הייתי מעדיף שהוא לא יאכל כלום,
כי זה אדם רע
שעדיף היה שימות אולי.
אז אני לא כל כך מרוצה שהוא אכל את המלפפון, אוי לו למלפפון שנהיה לאדם רשע.
אבל יש מלפפונים
שהפכו להיות דברי תורה.
כלומר האדם שאכל אותם משתמש בכוח שניתן לו על ידי המלפפון כדי להרבות חוכמה,
להרבות תורה, להרבות במעשים טובים,
אז המלפפון עלה במדרגה
ונהיה גם אדם.
אשרי המלפפון שנהיה דברי תורה.
מובן?
ולכן אמרה התורה: "מכל עץ הגן אכול תאכל". יש לנו מצווה לאכול לא סתם מעצי הגן,
אלא מכל עץ הגן.
האדם בגן עדן נמצא במצב כזה שהוא נדרש להפנים את כל העולם בקרבו.
מה אתה אומר?
אבל כל זה טוב ויפה, האדם תשובה, האדם הראשון, אבל מה איתנו, אחי? אתה אומר זה טוב לאדם הראשון, אבל מה איתנו?
לא זכור לי שזה מדבר.
כן, השאלה היא מדוע התורה מדברת על האדם הראשון.
מה היא מספרת לנו את מה שנוגע לו?
כנראה שהתורה מבינה שהאדם הראשון
הוא אב טיפוס של האדם בכלל.
אלא מה, איך אנחנו מקיימים את האופן הזה מכל הצגן החול תוכן?
הבנתי, אני הייתי באמצע לענות על השאלה.
אין צורך לחזור עליה פעם שנייה.
אז איך אנחנו מקיימים את הציווי של "מכל עץ אגן אכול תאכל"? אין לנו הרי בתרי"ג מצוות, מצוות אכילה מכל הפירות.
אז כבר הזוהר הסביר לנו ש"מכל עץ אגן אכול תאכל" זה השורש של כל מצוות עשה כולן.
ו"מפרי העץ אשר בתוך אגן לא תאכל ממנו" זה השורש של כל מצוות לא תעשה שבתורה.
ברור? אז יש לך גם תשובה לשאלה,
זה רק עניין של סבלנות.
עכשיו, אז אם כך,
אנחנו בעצם הופכים את העולם החיצוני לעולם פנימי. זאת המשמעות של האכילה,
מה זה לאכול? לקחת מה שבחוץ
ולשים אותו בפנים, להפוך את החיצוני מפנימי.
האמת היא שחוויה דומה לזה יש לנו לפני שאנחנו מגיעים לעולם הזה,
כשאנחנו עובר בתוך רחם אימנו.
בתור עובר,
אנחנו חיים בעולם מאוד מאוד קטן,
אבל עולם מעניין בכל זאת.
בתוך
אני נמצא
עם עצמי,
עובר קטנצ'יק,
עם חבל שמחיה אותי,
ואני נמצא בתוך נוזל שהוא מחוץ לי,
וזה העולם שלי,
ויש הגבולות של העולם, השמיים שלי,
זה הדפנות של הרחם.
ויש מרחק ביני לבין הגבולות של העולם,
עד הרגע שבו אני הולך וגדל.
מה פירוש שאני הולך וגדל?
אני הולך ותופס יותר ויותר מקום בתוך עולמי,
עד שמגיע מצב שבו אני ממלא את כל החלל של העולם.
זה כמה דקות לפני הלידה.
ואז אין לי אלא לעזוב את העולם שהפנמתי אותו, כלומר הפכתי את כל העולם להיות אני, אכלתי את כל עולמי,
ואז
פולטים אותי אל עולם אחר, הרבה יותר גדול, רחם ענק,
בדמות של הקוסמוס כולו,
ועכשיו התפקיד שלי זה לאכול את כל הקוסמוס הזה.
עד מתי?
עד שאפנים את הכול,
ואז אני אהיה גדול כמו העולם כולו,
ואז אני אפלט מהעולם הזה, איוולד מחדש לעולם יותר גדול,
לעולם הבא.
כן? כלומר, אפשר לומר, האדם עובר
שלבים של פליטות, הוא נפלט מעולם לעולם,
כל פעם מעולם קטן לעולם יותר גדול.
בסדר?
יוצא לפי זה שהאכילה היא דבר אידיאלי מאוד.
זה בעצם חסד אדיר שאנחנו עושים עם העולם.
וזה כל כך חשוב שהאדם יעשה את זה,
שהקדוש ברוך הוא לא חיכה עד שהאדם יעלה בהכרה שלו,
להכרה המוסרית שהוא מחויב לאכול את העולם.
הקדוש ברוך הוא עשה את האדם רעב,
כדי שזה יהיה אצלו הכרח לאכול,
כדי שהוא יהיה מוכרח בעל כורחו לעסוק בתיקון הזה.
אבל זה עצמו מה שהופך את האכילה, כפי שאמרנו מקודם,
להשפלה מסוימת.
כי אני, כשאני אוכל, אני לא אוכל מסיבה אידיאלית,
אני אוכל מסיבה קיומית.
בגלל שזה טעים לי, כי אני רעב,
כי אני חיה טרף באיזשהו מקום.
אני רוצה להתקיים,
יש לי תאווה.
אבל באופן אמיתי זה היה צריך להיות אחרת, זה היה צריך להיות אידיאלי.
אז אני נתון באיזה מין מתח
בין הצורך
לבין הערך.
ואז יש לי בעצם משימה:
להפוך את האכילה
מצורך לערך.
יש אכילה
לא אידיאלית
ויש אכילה אידיאלית.
האכילה האידיאלית, למשל, מצאנו בתורה אכילת הקורבנות.
הקורבנות
אכילה אידיאלית
שלמה
של אנשים שלמים במקום שלם.
זה הפיוס,
זה היישוב של המתח המוסרי שהאדם נתון בו,
המרחק שיש בינו לבין הטבע.
המרחק הזה בא לידי גישור באכילה של הקורבנות במקדש.
ולכן, הלכה היא
שלפני שאדם אוכל קורבן הוא צריך קודם כול להיות צווייה.
אסור לאכול קורבן כשאתה רעב,
כי אתה הופך את הקורבן מדבר אידיאלי לדבר שבא למלא את תאוותך.
לכן, אם אתה רואה אדם צדיק
שאוכל פלאפל
עם פחית
אחרי הצהריים,
אז אתה יודע שמן הסתם הוא עושה את זה כי יש לו קורבן לאכול אחרי הצהריים
או בערב.
יש לו קודשי קודשים שנחלים ליום ולילה,
אז הוא לא רוצה לעבור על מצוות התורה, לכן הוא קודם כול שבע.
ולגבי הפלאפל, אם הוא שם חריף או לא שם חריף, זה עניין כבר אישי, כלומר אין בזה הנחיה.
אבל בסופו של דבר הוא מגיע לקורבן שבע,
ואז הוא אוכל לשם שמיים.
זאת המעלה, אגב, של סעודה שלישית בשבת,
שסעודה ראשונה הוא שנייה אנשים רעבים, סעודה שלישית
צריך ממש מסירות נפש,
ולכן זאת הסעודה האידיאלית.
יש פה כמה שאלות.
שלום לרב. אולם מדוע העלאת הדרגות תחתינו קשורה דווקא להשמדתו, לעתים האכזרית?
מדוע אין נתיב של חסד לעשות חסד?
הייתי אומר שזה אותו הדבר.
כלומר,
יש השמדה אכזרית של הזולת
ויש עילוי של הזולת.
כלומר, אם באמת
מי שרוצה לאכול את התרנגולת הזאת
הוא צדיק גמור,
אז זה לא רק שהתרנגולת לא תצווח,
היא תושיט את צווארה בשמחה.
וזה מסביר לנו משהו מעניין,
שמשהו שהרב יהודה אשכנזי היה רגיל לומר,
כאשר מוציאים את הגזר מן האדמה,
הוא לא צועק.
כאשר עומדים לשחוט תרנגולת,
היא צועקת.
למה?
כי הגזר, יש לו ידיעה ודאית,
שהוא לפחות יעלה ממדרגת צומח
למדרגת בעל חיים.
אבל התרנגולת שיעשו ממנה שניצלים,
היא איננה יודעת מי יאכל אותה.
אם מי שיאכל אותה הוא נעלה, ואז היא צועקת משמחה.
אבל אם האדם שיאכל אותה הוא נקלה,
אז היא צועקת:
בשר זה רצח.
מה הקשר ישנו בין הציווי לאכול מכל עץ הגן
לציווי לפרוט ולרבות
שנצטווה בהן האדם.
ברור,
גם הפרייה והריבייה
זה סוג של אכילה.
נאמר
אצל יוסף,
שיוסף, אדוניו המצרי, נתן לו בידו את הכול
חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל.
אחר כך, בשיחה עם אשת פוטיפר,
יוסף אומר,
בעלך נתן לי הכול בבית, חוץ ממך,
באשר את אשתו.
זאת אומרת, הוא מבין שהקשר של האישות זה גם סוג של אכילה, רק לשון נקייה נאמרה.
כבוד הראש, ומה עם האדם המוגבל בשכלו?
אם מפאת יכולתו הקוגניטיבית,
וואו, זה מילים קשות,
ואם מפאת מוגבלות חמורה יותר מלידה,
האם גם הוא תשובה?
הרי, אם כן, הרי מדובר בציווי שאינו בר יישום.
טוב, בכלל המושג של מצווה זה לבעל הכרה.
מי שאין לו הכרה, גם אין לו מצווה.
האם לא קשה להעלות דווקא את הרמות הנמוכות יותר,
צומח יותר מחי?
אם כן, מדוע האנשים הפשוטים יכולים לאכול צומח אבל חי רק בשבת? אם להפך,
מה ההיגיון הרוחני בכך?
ברור שזה להפך.
כי להעלות את החי זה הרבה יותר מורכב.
כי על מנת לאכול מן החי אני צריך לשחוט מישהו.
יש פה מעשה של המתה,
ובמעשה ההמתה נשאלת השאלה המוסרית, מי נתן לך את הזכות?
ברור.
אם כי,
מדוע מילוי התאווה מונע את הקדושה?
למה שלא יתאחדו?
ברור שהם יכולים להתאחד,
רק שבשלבים ראשונים האדם צריך לשאול את עצמו האם הוא רוצה את טובת עצמו או טובת זולתו,
לעשות את רצון עצמו או את רצון בוראו.
אחר כך,
כשהוא מתעלה במעלות עליונות, הוא יכול לאחד את
רצון עצמו ורצון בוראו.
האם בנות שלא רוצות לאכול,
יש בכך מעלה?
מה הסיבה הרוחנית לכך?
אין דבר כזה שבנות לא רוצות לאכול,
אלא הן אוכלות מעט.
כמשפט המפורסם,
אחרי חצי מנה ראשונה,
אני כבר מלאה.
נכון? יש משפט כזה?
נכון? אני כבר מלאה.
כן, אבל זה בגלל שהן מרגישות
שהשלימות הנשית מושגת יותר בקלות.
כן.
להפוך את העולם מחיצוני לפנימי.
מלפפונים זה בחוץ,
נשמה זה בפנים.
בסדר?
אני לוקח מלפפון,
אוכל, והוא שותף עכשיו לחיי הנשמה שלי.
אז עד עכשיו הוא המלפפון, עכשיו הוא אדם.
כן, זה חלק מן הגוף של הנשמה שלי.
ואז על ידי המלפפון הזה אני יכול אפילו להגיד דברי תורה.
לא כדאי היה למלפפון.
תלוי, בתנאי שזה דברי תורה אמיתיים,
אבל אם זה דברי תורה לא צודקים,
או מסוכנים, או מטופשים, ברור שהיה כדאי שהמלפפון הזה לא יהיה החל.
לגבי המלפפון, אני מיודע אם זו דוגמה מספיק טובה, אפשר גם לדבר על תפוז או על כל דבר אחר,
או על תירס.
על תותים.
לא קיבלתי תשובה, מדוע פרייה וריבייה נקראת אכילה?
מה הקשר?
כי הפעולה של הפרייה וריבייה היא ההפנמה של הנפש של השני,
בעוד שאצל בעלי חיים פרייה וריבייה זה רק פעולה חיצונית.
אצל בני האדם יש מפגש של הנפש עם הנפש,
שהרי דאמר, וידע האדם,
והאדם ידע את חווה אשתו.
כלומר, בישות נשקע מפגש של הנפשות,
אם כן, הפנמה של אחד את השני.
אם כך, יוצא לפי זה ש... כן, מה?
-רב, לפי כל הדברים,
איך זה בכל זאת מצאנו צדיקים שלא אוכלים בשר?
בדיוק, זאת השאלה שאנחנו רוצים מדברנו, כן? ברור.
כלומר, לפי זה יוצא שהאכילה היא דבר חשוב יותר,
ואז יוצא לפי זה שכאשר האדם נצטווה לאכול מן הפירות,
הוא בעצם יצא גם לאכול מן הבשר.
ברור.
אלא שבמדרגה של האדם הראשון בגן עדן אכילת הפירות כוללת את כל המצוי.
זה המכלול.
אבל אחרי יציאתו מגן עדן אנחנו רואים שהאדם היה מנוע מלאכול דבר שאיננו מן הצומח.
נכון? כתוב שהקדוש ברוך הוא נותן לבני אדם את כל ירק עשב לאוכלה ואת כל פרי עץ לאוכלה,
אבל לא מצאנו שהותרה לו
אכילת בשר של בעלי חיים.
אז אם כך, מדוע?
אז אפשר להגיד,
אם אנחנו נאמץ עמדה
של צמחונות אידיאליסטית,
לומר שהאדם הקדמון היה אדם נעלה.
כיוון שהוא היה אדם נעלה,
אז הוא הסתפק למאכלו רק בצומח,
אבל לא היה צריך להרוג אח אחד.
אבל לפי השיטה שאמרנו כאן,
לכאורה האדם הקדמון היה חסר משהו,
הוא לא אכל בשר.
אנחנו רואים בסיפור של התורה שאחרי המבול,
הקדוש ברוך הוא אומר לנוח
שמכאן ואילך אפשר לאכול מכל החי, מבעלי חיים.
והשאלה היא איך להבין את השינוי הזה.
יש השיטה של הרב קוק.
השיטה של הרב קוק היא
שההיתר לאכול בשר
היה היתר להיות אכזרי קצת.
וזאת מדוע?
משום שהאדם נפל במדרגתו המוסרית,
ומאחר שהוא נפל במדרגתו המוסרית לא הייתה ברירה,
אלא להתיר לו לנקז את האכזריות שלו כלפי בעלי החיים.
שאם לא כן,
אם לא היו מתירים לו, האכזריות הייתה נשארת בנפשו,
ואז היא כבר לא הייתה עושה הבחנה בין אדם לבהמה.
ואולי אפילו יותר מזה,
יכול להיות שרגש החמלה שנמצא אפילו באדם היותר ירוד היה מופנה כלפי בעלי חיים במקום להיות מופנה כלפי האדם.
הרי עלינו לזכור שמגדולי הצוררים בגרמניה הנאצית,
אם מחשמם וזכרם טפו עליהם,
היו הרבה פעמים גם צמחוניים,
או מסיבות בריאותיות,
אבל גם מסיבות אידיאליסטיות.
למה להרוג בעלי חיים מסכנים?
כן, אז אם כן הרחמים והחמלה,
ניצוצות של רחמים וחמלה שהיו בנפשם, הופנו לבעלי החיים במקום להיות מופנים אל האדם.
לכן מזהיר אותנו הרב קוק,
אל תנסה להקדים את המאוחר,
אל תהיה צמחוני עכשיו, עדיף שתהיה קצת אכזרי עכשיו,
ורק אחרי שאתה תתעלה אתה תהיה צמחוני.
זהו ההסבר המצוי ברב קוק
בחוברת שליקט הנזיר זצ"ל מתוך דברים של הרב קוק, שמדבר על אכילת הבשר
כדבר לא אידיאלי, אבל נדרש באופן מציאותי.
הרמב"ן, לעומת זה,
נותן פירוש אחר לכאורה מזה של הרב קוק.
הרמב"ן,
בפירושו לתורה, אומר
שהרי בעלי החיים חבים את חייהם לאדם.
כי הרי נוח
הכניס את בעלי החיים לתיבה.
הוא הציל אותם.
כיוון שהציל אותם, הם צריכים לשלם מס.
אתם רוצים שאני אציל אתכם? אין בעיה, אבל אתם צריכים לחתום על חוזה.
אני אוכל קצת מכם.
חלק מכם יאכל, יגיע לשולחן שלי.
מה?
אה, אתה אומר שהאדם הראשון ונוח...
זה הולך מזבח, אז זה מותר לצורך העניין. אתה אומר, שערי הבל גם הקים מזבח והקריב מבכורות צאנו ומחלביהם.
וגם אנחנו רואים שנוח הקים מזבח והקריב עליו.
וגם במדרשנים, שהאדם הראשון הקריב.
אז אם כך, מה אתה אומר? למזבח זה בסדר?
עד כאן אתה שואל.
אנחנו עוד מעט,
או-טו-טו, בעזרת השם יתברך עמל, נגיע לזה, בסדר?
אבל אני רוצה פה להרחיב.
הרמב"ן אומר, מה אתה רוצה? -כי הרמב"ן זה עדיין לא אידיאלי לאכול ככה. זהו, בדיוק מה שאני רוצה להבין זה הרמב"ן.
הרמב"ן אומר שזה נטילת מס.
השאלה היא, האם זה לא קצת, הייתי אומר, אכזרי?
לא הייתה להם ברירה, מסכנים, אותם בעלי חיים,
אלא להגיע לתיבה.
אז מה, בגלל שאני מציל אתכם, מותר לי לנצל את היתרון המציאותי שלי כדי לאכול מכם?
אלא נראה לי שיש פה משהו אחר לגמרי.
ההצלה של בעלי חיים על ידי נוח גילתה
איזה מימד שעד עכשיו היה סמוי,
וזה שיש הדדיות בין האדם לבין הבהמה.
מה?
שמוצווה את נוח במפורש
מהעוף הטהור, נכון, זה להכניס, מה לעמו מצווה?
כדי שיקריבו אותם, לא?
אתה מדבר שוב על הקורבן,
אני מדבר עכשיו על העילה. לא, נזכרתי שתוספת לעניין הזה... אני מבין, אבל כפי שאמרנו מראש,
הנושא של הקורבן, הרי נגיע לזה אוטוטו, אינשאללה אמן, אם תינתן לי האפשרות בינתיים לסיים את החלק הראשון,
וזה לגבי האכילה של האדם,
שבעצם מוכרחים להבין את הרמב"ן יותר לעומק,
שנתגלתה השותפות של האדם עם הבהילה.
וכאן הייתי רוצה לקרוא לכם
דברים שכתב הרב צבי יהודה קוק, בנו של הרב,
בנושא של הצמחונות,
בספר אור לנתיבתי.
אור לנתיבתי, קובץ של מאמרים של הרב ציודה,
לא כל כך מוכר הספר הזה.
בעמוד רמ"ג יש מאמר "אחדות המציאות השלמה".
הוא מביא את המדרש.
"בו הוא ראה
כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא,
לווין זה מזה".
עושים הלוואות.
היום לווה מן הלילה,
והלילה מן היום.
לפעמים היום ארוך,
והלילה קצר, לפעמים הלילה ארוך
והיום קצר, אז עשו החלפות,
כן, קצת מן הקיץ לחורץ, ומחורך לקיץ.
ואינם דנים זה עם זה כבריות,
שנאמר יום ליום יביע עומר.
הלבנה לווה מן הכוכבים, והכוכבים מן הלבנה.
טוב, זה קצת לא ברור מה זה אומר מבחינה אסטרונומית.
וכשהקדוש ברוך הוא רוצה, אינם יוצאים, שנאמר העומר לחרס ולא יזרח, ובעד כוכבים יחתום.
האור לווה מן השמש והשמש מן האור,
שנאמר, שמש ירח עמת זבולה.
החוכמה לווה מן הבינה,
והבינה מן החוכמה,
שנאמר, אמור לחוכמה החוטייה.
השמיים לווים מן הארץ,
והארץ מהשמיים,
שנאמר, יפתח השם לך את אוצרו הטוב את השמיים.
החסד לווה מן הצדקה והצדקה מן החסד שנאמר רודף צדקה וחסד.
התורה לווה מן המצוות והמצוות מן התורה שנאמר שמור מצוותיי וחיה.
ברעיותיו של הקדוש ברוך הוא
לווין זה מזה
ועושין שלום זה עם זה ולא דברים.
עד כאן הציטוט של המדרש.
על זה מאיר הרב
בזה מתבטאת השקפה שלמה של אחדות המציאות הקוסמולוגית השלמה,
של מלוא ההוויה הרוחנית והחומרית,
הצוותא של כל היצורים והבעה נפלאה וברורה.
והשלום העליון, החיבור השלם של כל באי עולם, ההרמוניה הפנימית והממשית בכלליותם ובפרטיהם, הוא השלמות האמיתית
והבריאות הנכונה.
כן, יש מה שנקרא שרשרת המזון.
אנחנו אוכלים בעלי חיים,
בעלי חיים אוכלים צמחים,
הצמחים אוכלים את האדמה,
האדמה אוכלת אותנו,
ואנחנו אוכלים,
ושוב, מי אוכל את האדמה? הצומח וכל זה. כלומר, יש איזה גלגול כזה.
כמו במלך האריות. -מה?
במלך האריות הוא אומר את זה.
איך זה יכול להיות?
כי האמת היא דבר גלוי לכל בני האדם.
בהכרה שלמה זו של אחדות המציאות הקוסמולוגית במלוא המובן,
יש לפתור את שאלת אכילת בשר בעלי חיים באופן כזה.
הן, יש בה באמת בפרישה מאכילת בשר בעלי חיים,
אלה של אנשים שלא רוצים לאכול בשר של בעלי חיים,
יסוד הונאה עצמית או שטחיות.
הלוא, רק על ידי השפעתם של חושינו,
או נאמר, גסותם של מושגנו,
נבדיל בין אלה היצורים שנקראים חיים לבין אלה
שאינם חיים.
כי הרי נשאלת השאלה,
מי הרשה לך
לנתק את המלפפון הזה משורש החיים שלו?
הוא היה חי לא טוב בשדה, היה מחובר לאדמה,
לוקח מינרלים בכיף,
הולך וגדל.
יום אחד בא חקלאי,
באכזריות בלתי מתחשבת, מנתק אותו ממקור החיים,
חותך אותו לחתיכות, שם אותו בסלט.
כן?
מולח אותו במלח, שם על זה לימון,
מערבב בזה עוד כמה דברים,
פטרוזיליה וכדומה,
וקצת עגבנייה.
נשארת השאלה, מי התיר את כל הרצח הזה?
ממש קניבלי.
לא מבעיה לפי תורת האידיאות האפלטונית שיש לכל דבר שבעולם, גם כן מין נשמה,
וכידוע גם בדברי המקובלים,
אלא גם לפי ההכרה הפשוטה שבפשוטות הריאלית ממש, הלא כמו שאנו עושים עוול בהמיתנו את החי,
בבטלנו בזה את מהלך כוחותיו ותנועותיו,
כן, גם אנו גורמים ביטול והפרעה באופן כזה למהלך כוחו של עפר הארץ,
ברומסנו עליו בדרכנו.
אתה דורך עכשיו על האדמה?
אתה עכשיו רומס את האדמה.
האדמה, היה לה כיף.
הרגבים היו נושמים לרווחה.
יום אחד אתה בא עם הנעל שלך ועם הרגליים שלך
ודורך שם,
ממש לא יפה,
שלאוויר
בכל תנועה אשר נגרום בו על ידי כל נשימה שלנו
וכל פינה שנפנה ובכל צעד שנצעד. הלא עוול מעשינו בדכאנו ביד חזקה את כוחם של יצורים אחרים לטובת התנועה הפרטית.
ובאמת אין כל הבדל אמיתי
בין אכילת בשר בעלי חיים וצער בעלי חיים בכלל וההשתמשות בהם לכל עבודה ומלאכה קשה,
שגם בזה הלוא יש סוף סוף המעטת הכוח בדכדוכו.
אתה לוקח שוס כדי לרכוב עליו.
אלא שיש מקום לחיצוניות ההרגשה, להסתפק בזה.
כלומר,
לפי ההרגשות שלי,
כשאני רואה בעל חיים סובל, זה מזכיר לי את האדם הסובל.
לעומת זה, כשאני מגרד בפומפייה את הגזר, אני לא חש את זה.
אז מצד התחושה הסובייקטיבית שלי,
יש הבחנה, אבל מצד האמת יש
אחדות כוללת.
ולכן אומר כאן הרב ציודה שרק בהשקפת האחדות האמיתית והארורה הטהורה והנעלה יסולק אותו קושי הרוח
שתכביד עלינו ההכרה הזאת שכל חיינו וכל מהלכם וכלכלתם
הם שלשלת אחת של רציחות ועיבודי נפשות יהיו נפשות חי צומח ודומן,
כי רק מתוך השקפה מצומצמת על פרטיות המעשים שהם לעצמם נוכל
להצטער עליהם ולהוציא עליהם משפט של מעשים רעים,
אבל בהשקפת האחדות השלמה לא נראה את עצמנו בתור דבר פרטי מיוחד בפני עצמו,
וכן לא את כל אחד ואחד מכל יצורי העולם, לא את החי, לא את הצומח ולא את הדומם, אלא כולם וכולנו, דבר אחד ממש, כאורגניות אחת,
שכל חלקיה כולם מוקפים, מאוחדים ומחוברים יחד בחיבור פנימי מקורי טבעי, וכולם מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה.
אז אין מקום לקפידות האלה במהלך החיים,
לא זה אוכל את זה,
כי אם הכל אוכל את הכל.
וכשם שבני האדם משלימים זה את זה בכלכלת החיים הרוחנית והחומרית,
אף כל היצורים כך.
הרי בני אדם, יש כל מיני תפקידים של בני אדם, יש כל מיני
התעסקויות שונות, מה שאני עושה זה לא מה שאתה עושה וכו',
אבל בסופו של דבר אנחנו עובדים ביחד בתור אורגניזם חברתי אחד,
אז ככה יש אורגניזם חברתי בגודל של הקוסמוס כולו.
כן, ככה בעצם ההסתכלות של הרב ציודה על הצמחונות,
ואז אפשר בעצם לומר שלזה התכוון הרמב"ן.
כשהרמב"ן אומר שהאדם גובה מס בגלל שהוא הציל את בעלי החיים במבול, זו דרך לומר שבעצם יש אחדות אורגנית ואחווה בין הסטייק
לבין הפה שלי.
האחווה בא לידי ביטוי בהעלאת הסטייק אל תוך מערכת העיכול שלי.
בסדר?
וזה יהיה אולי בכיוון הפוך,
אם הנמר יטרוף אותי, או האריית יטרוף אותי,
זאת באמת השפלה,
שלקחנו חלק נעלה של המציאות
והוא חוזר למעיים של בעל חיים טורף ואכזרי.
ולכן אני מתנגד לזה שאני האחל,
אני מתנגד להאחל על ידי חיות טרף,
אבל אני מעוניין להשתמש בעור של בעלי חיים האלה בתור שטיח יפה בחדר שלי.
ברור.
עכשיו, יש בתפיסה, כן?
למה האדמה אוכלת את האדם?
למה האדמה אוכלת את האדם?
אז אם כך נאמר, שהאדמה עוד גדולה יותר מן האדם.
כאן אנחנו נכנסים לשאלה גדולה שבדיוק אני עמדתי לדבר עליה,
וזה שיש השקפת עולם היום שנקראת הירוקים.
השקפת העולם הירוקה.
זה מה שנקרא האקולוגיה.
עכשיו, מה?
כאילו רוצים לשנות את סדירי העולם, זה מה ש... כן, אז יש בתורת הארגונים להגנת הסביבה,
ישנן שתי השקפות עולם
שהן מנוגדות זו לזו.
השקפת העולם המשווקת בעולם של האקולוגיסטים היא שאם אנחנו לא נדאג לטבע,
אז אנחנו, בני אדם, נסבול.
כי אם יזרקו כל הזמן שקיות ניילון,
אז כדור הארץ לא יהיה מקום שיהיה אפשר לחיות בו.
אז אם כן, לטובת האדם צריך לאסור את זריקת שקיות הניילון, אלא צריך לכפות את מחזורן,
נכון?
זאת השקפה אחת,
מתקבלת על הדעת מאוד.
הרבה בני אדם בהחלט מקבלים את הראיון.
אבל יש אצל ההוגים הפנימיים של שיטת האקולוגיה,
מה שנקרא האקולוגיה העמוקה, Deep Echology,
למשל אצל ג'ון לאבלוק,
יש רעיון הנקרא גאיה.
מה זה גאיה?
זה השם העתיק של כדור הארץ בתור אלה
במיתולוגיה היוונית.
והשקפת העולם הזאת אומרת כך:
שהייצור החי הגדול ביותר שיש זה כדור הארץ.
ואז יוצא שקיומה של החיות על פני כדור הארץ
זה חשוב יותר מקיום האדם.
ואז יוצא שאם כדי שיתקיימו החיים על פני כדור הארץ
צריך שהאנושות תיעלם,
זה עדיף.
וזה בעצם הקצנה של המושג של חזרה אל הטבע.
האמת היא שאם אנחנו עושים חשבון,
השקפת העולם הזאת היא קודם כול מאוד אכזרית
והיא שואפת לביטול הישגים מסוימים בתרבות האנושית. בין היתר, היא מדריכה
לשוב אל האלילות העתיקה.
והיא נמצאת מאחורי הרבה מאוד מן האמירות המאוד נחמדות לזה ש"תנו לחיות לחיות" וכדומה,
שזה גם טוב, אבל צריך גם לדעת שיש לפעמים השקפת עולם שהיא אכזרית,
אפילו אנטי-דמוקרטית ואנטי-ליברלית מבחינה מסוימת,
ולא בכדי השקפות כאלה הופיעו באירופה במאה ה-19 כבר.
כן, ואז היו הרבה מאוד דיבורים על חזרה אל הטבע,
ברומנטיקה הגרמנית של המאה ה-19 למשל,
שהאדם צריך לשוב אל הטבע.
כביכול המשך של תורתו של ז'אן ז'אק רוסו,
שדיבר על זה שהאדם הטבעי הוא יותר מוסרי וכדומה.
אבל הם, כשהם דיברו על חזרה אל הטבע, בעצם התכוונו להשתחרר מן המוסר.
ואפשר לראות עד היום הזה באירופה, יש בהחלט נטיות כאלה שמתפתחות בחברה האנושית,
נטיות מאוד מסוכנות, שבהן האדם מרשה לעצמו להיות חיית טרף
בשם האידיאל של החזרה אל הטבע.
אבל השאלה מהו הגרעין האמיתי שיש מאחורי זה.
כי הרי אין דעה בעולם,
מקולקלת ככל שתהיה, שאין לה שורש בתוך האמת.
אז צריך לברר מהו השורש בתוך האמת של הדעה המקולקלת הזאת.
השורש בתוך האמת של הדעה המקולקלת הזאת זה גן עדן.
בתוך גן עדן יש השתוות של הטבע והנשמה.
מה זאת אומרת?
כלומר, יש שוויון.
כן, הרי יש חלק טבעי באדם שהתורה מכנה אותו בשם נחש.
בגן עדן הנחש והאדם הם באותה מדרגה.
כלומר, אני יכול לדעת את אלוהים גם דרך נשמת האדם וגם דרך החלק הטבעי.
אבל מאחר והחלק הטבעי החטיא את האדם, זה הסיפור הזה שהנחש שמפתה
את חווה
וחווה שמפתה את האדם,
אז בגלל זה התורה סידרה היררכיה חדשה.
האיש,
החלק הנקרא איש, הוא מעל החלק הנקרא אישה,
והחלק הנקרא אישה מעל החלק הנקרא נחש.
דהיינו שכל, רגש וטבע.
השכל הוא המוביל.
הרגש מתחתיו,
והרגש מעל הטבע.
זה המצב של האדם. עכשיו, כיוון שאנחנו שואפים לעולם מושלם,
אז יש לנו כלל שלמדנו מהמקובלים שהקליפה קודמת לפרי.
כלומר, כל השקפת עולם גדולה
מופיעה בעולם תחילה דרך השקפת עולם מקולקלת,
שהיא הקליפה שמתוכה יצמח היסוד האמיתי.
זה כמו שבחוצפה דה עקבתא דה משיכה, כלומר,
מה שרבותינו אמרו, שלקראת ימות המשיח יתרבה החוצפה בעולם, לא שהחוצפה זה דבר טוב,
אבל בתוך החוצפה גנוז גרעין של אמת, שהוא הקדושה העצמית של נשמות ישראל וכו'.
אז גם פה יש איזה מין שאיפה נסתרת,
וצריך לברר מהי השאיפה הנסתרת. אז השאיפה היא לחזור אל ההרמוניה הפנימית של גן עד.
עד כאן מובן.
כל החלקים שיהיו שווים בעצם?
לא שהכול ישווה, הכול מתעלה.
הכול נמצא, כלומר, אתה צודק, גיג עדן, הכול היה שווה.
מאז החטא יש היררכיה,
יש עליון ותחתו,
והתיקון זה הסינתזה של שניהם. מצד אחד הכול מתעלף,
רק עדיין נשאר המתח הפנימי ביניהם כדי שתהיה עלייה מתמדת.
בוודאי תישאר היררכיה. -בוודאי תישאר היררכיה. זה מה שכתוב, ונחש עפר לחמו,
שגם לעתיד לבוא הנחש נמצא למטה.
למה הוא נמצא למטה?
כדי שייווצר מתח מתמיד של עלייה בין הנבראים.
אז למה שאני רוצה לחזור לטבע ולהיות...
לא, אבל זה על ידי עילוי מתמיד, כדי שהטבע יתעלה.
בסדר?
אז, כן.
אה, שמריצה כמו גיאה. כן.
בעצם יש איזשהו...
ההסבר הזה, לא יודע, לא הצלחתי אולי להבין אותו עד הסוף, אבל
בעצם באמת אפשר להגיד שהעולם זה האחריות הכי גדולה.
ודאי שהעולם זה האחריות היותר גדולה.
השאלה היא האם החיות הגדולה הזאת של כל הקוסמוס
היא אחדות שמשאירה אותנו באותה מדרגה, או שאנחנו משתמשים בה כדי להתקדם.
זה ההבדל בין פנתאיזם לבין היהדות. בפנתאיזם הכול חי.
הכול זה כמין ישות, כמין אלוהות אחת גדולה,
בממדים של העולם כולו.
אבל אז אין אפשרות להתקדם.
הם כן קיים, אבל במדריאה?
לא,
לא, זה בדיוק העניין. כלומר, מבחינתם של בעלי השיטה הזאת,
החיות הכוללת היא יותר גדולה מן האדם,
כלומר אין ייחוד לאדם.
בעוד שמה שגילתה לנו התורה זה שנשמת האדם היא עוד יותר גדולה מכל זה.
מכל האדם. כן, הרי מצאנו באחד מפירושי התורה של ימי הביניים שאצל רבי יוסף אבן כספי.
שמעת על רבי יוסף אבן כספי?
גם אני לקח לי זמן עד ששמעתי עליו.
רבי יוסף אבן כספי, שהיה חי
בצרפת,
במקום הנקרא ארג'אן-קייר, ולכן קראו לו אבן כספי, כי כסף וארג'אן זה אותה מילה,
הוא כותב בפירושו לתורה שיש מצוות בתורה כלפי בעלי חיים,
ויש מצוות בתורה כלפי צמחים, ויש מצוות בתורה כלפי הדומם,
למשל שילוח הקן וכדומה.
כל זה כדי שהאדם לא יתגאה וידע שהוא נתון תחת החיות הכללית של כל הבריאה.
ויחד עם זאת,
הוא צריך לא לאבד את החוש של הידיעה שהאדם עליון מן הבהמה, והבהמה עליונה מן הצומח, והצומח עליון מן הדומן.
בסדר?
כלומר, יש איזה מין סינתזה בין שתי השקפות העולה.
עכשיו, אני רוצה
להתקדם קצת.
מה עם הקורבנות?
הנה, אנחנו אמרנו שהאדם הקדמון,
היה אסור לו לאכול בשר.
הוא התקדם ואפשרו לו לאכול בשר.
הוא התקדם עוד יותר ונהיה עם ישראל ונאסר לו חלק מן הבשר.
חזיר, למשל, שפן, גמל, נאסר לנו.
התקדם עוד יותר,
נאסר לאכול אפילו כבשים.
נכון?
נכון שאסור לאכול כבשים?
מה זה לא נכון?
זה כתוב במפורש בספר ויקרא.
מה, לא קראתם את ספר ויקרא?
אני הייתי שמח לקרוא את ספר ויקרא, הבעיה היא שהתנ״ך רחוק,
אבל הוא הולך ומתקרב.
בספר ויקרא כתוב במפורש
בפרשת החרמות,
בפרק י"ז,
פסוק ג'
איש איש מבית ישראל
אשר ישחט
שור
או כסף
או עז
במחנה
או אשר ישחט
מחוץ למחנה.
אז הוא שוחט כבש, נכון?
ואל פתח או אל מועד
לא הביאו להקריב קורבן לשם לפני משכן השם.
כלומר, אז למה הוא שחט?
כי הוא רצה לאכול בשר.
דם ייחשב לאיש ההוא,
דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו.
שים לב הביטוי.
הוא רוצח, האיש הזה. בשר זה רצח.
אתה השתמשת בכבש בשביל לעשות קציצות?
אתה לא מתבייש?
רוצח שכמוך.
זה מה שכתוב: דם ייחשב לאיש ההוא,
דם שפך.
אם הוא היה מביא את זה כקורבן, זה היה בסדר.
אבל כיוון שהוא עשה את זה לא בתור קורבן, אלא כדי לאכול,
הוא רוצח.
כן, זה מה שכתוב:
למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה,
והביאו לה' אל פתח אוהל מועד אל הכהן.
אבל זה שאתה רוצה לאכול לא בתור קורבן,
הדבר הזה הוא רצח.
אם כן, אנחנו רואים איזה מין תהליך מאוד מוזר.
בהתחלה האדם לא אכל שום בשר,
אחר כך הותר לו בשר חוץ מעבר מן החי,
אחרי זה הותר לו,
נאסר עליו עוד כמה סוגי בשר,
ואחר כך נאסר עליו בכלל
לשחוט למען עצמו.
נכון?
זה מה שכתוב כאן.
אהה.
אבל דבר אחד אני לומד מזה.
אבל אתה שואל, אז למה היום אנחנו אוכלים בשר?
מי יתיר לנו?
מי יתיר לנו, תגיד?
ספר דברים.
מה שקראתי זה בספר ויקרא. בספר דברים כתוב שמותר לאכול בשר.
אה, הכיצד?
זה במדבר
וזה בארץ ישראל.
במדבר אסור לאכול בשר,
בארץ ישראל מותר לאכול בשר. אבל הם אכלו בשר במדבר.
כשעד שבעת ימי המילואים,
כשרבנו אכלו קורבנות כל כך.
גם הסלב, נהיית להם סלב בשפע.
זאת אומרת שבמדבר הם אכלו בשר לא בתוך קורבן, והבאת הוכחה מזה שמשה רבנו אכל קורבנות. לא, לא, עכשיו...
אז אתה חוזר בך? כן, כן. בסדר. מה עם הסלב?
הסלב הוא לא כשר לקורבן,
אז היה אפשר לאכול מהסלב, לא בתוך קורבנה.
היו ששור או כסף או עז, אתה לא יכול.
לא, אז כבר בשמות יש יותר לאכול בשר. אה, זאת אומרת שיש... לא יכולת לחכות לדברים.
בבשר של סלב. כמה אתה יכול כבר לאכול סלב כשיש לך כבשים לידך ואתה באמת לאכול כבש, יש כל הזמן הסלב הזה סלב?
בסדר?
אז מה כתוב בספר דברים? כתוב במפורש
שכאשר תבוא אל הארץ,
אם המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם יהיה רחוב,
אז תוכל לאכול בשר, ככל אהבת נפשך.
אז מה שאנחנו אוכלים היום זה בגלל שהמקדש רחוק,
אבל מעיקר הדין היה צריך שלא נוכל לאכול בשר.
אבל אז נשאלת השאלה, ולמה בתור קורבן זה בסדר?
הרי אם זה רצח
לשחוט כבש בשביל לאכול אותו,
מדוע אם אני שופך את הדם שלו על גבי המזבח זה פתאום הופך להיות בסדר?
לא, אבל אני אוכל אותו אחר כך.
קורבן שלמים אני אוכל. אתה חושב שאתה שבע, לא?
אבל אני אוכל.
אחרי שאתה שבע. אחרי שאני שבע, אבל אני אוכל.
זה לא לצורך, זה לצורך. אני רוצה להבין.
אז בסדר, אז תגיד ככה, שעל בעל חיים רגיל,
שאתה רוצה לאכול אותו לא בתור קורבן, קודם כל תשבע, תיקח, אני יודע, פלאפל,
שזה לא בשר,
ואחרי זה תאכל אותו.
אנחנו רואים שהתורה אוסרת את זה בכל מקרה, בספר ויקרא.
התשובה היא פשוטה מאוד.
כשאני מקריב קורבן,
בהמה לקורבן,
אני עושה טובה עליונה לבהמה הזאת, אשרי חלקה.
יש סיפור מעניין במדרש,
שכאשר אליהו הנביא בהר הכרמל עשה שם שני מזבחות.
מזבח לבעל, זה עובדי הבעל עשו, ומזבח לשם שאליהו עשה.
הקריבו שם שני פרים, נכון?
פר של אליהו, פר של הבעל.
ירדה אש מן השמיים על הפר של אליהו,
ולא על של הבעל, וכל העם השתחווה ואמר, השם הוא האלוהים.
נכון?
כתוב שם שעובדי הבעל שחטו את הפר אשר נתן להם.
מה, אליהו היה צריך לדאוג להביא להם את הפר?
אז המדרש אומר ככה, שעובדי הבעל באו לאליהו ואמרו לו, תשמע,
הפר לא רוצה ללכת.
אנחנו מושכים אותו, הוא לא רוצה ללכת.
אז אליהו בא אל הפר ואומר לו, מה קרה?
הוא אומר, תשמע, זה לא פייר.
אני והאח שלי גדלנו באותו רפת, אכלנו באותו אבוס,
הוא הולך להיות קורבן להשם ואני קורבן לעבודה זרה?
אמר לו אליהו,
כשם שמתקדש שם שמיים על ידי אחיך,
כך מתקדש שם שמיים על ידך.
ואז הוא הסכים ללכת.
מזה אני למדתי כמה דברים.
א',
שהפער להשם לא יתלונן,
כי הוא הבין איזה כיף זה להעלות את עצמו אל ריבונו של עולם.
דבר שני,
אני מבין שהפער לבעל היה באמת פער,
כי אני במקומו הייתי עונה, בסדר, תגיד את זה לאחי.
בסדר?
כי יש שם שמיים. בסדר, אז תגיד לאח שלי שיקדש שם שמיים בתור עבוד הזר. יש כאלה שעובדים במצרים. בסדר.
אבל זה אומר שהעילוי שיש בקורבן זה בכלל לא שאלה.
כלומר, באותו טקסט שבו התורה אומרת שזה רצח
לעשות סטייק,
באותו טקסט עצמו התורה אומרת שזה עילוי להקריב קורבן.
לכן המקדש הוא במציאות אחרת לגמרי.
ואז נשאלת השאלה, מדוע אנחנו לא מקריבים קורבנות אדם אם ככה?
אם זה כזה כיף,
נכון?
אם זה כזה עילוי להיות קורבן,
אז למה אתה משאיר את זה לבהמות? מדוע שהאדם לא יזכה להיות בעצמו קורבן, אה?
לפי התפיסה של האקולוגים.
אם כבר, האקולוגים, אנחנו נצביע להם שכדאי.
עשו את זה למולך.
עשו את זה למולך, והתורה היא מאוד שלילית כלפי זה. אתה יודע, התורה ממש מתנגדת. אני ראיתי, יש טקסטים בתורה שממש מתנגדים לזה.
כתוב, כל תואבות ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם,
כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם.
אז איך אתה מסביר את זה?
הרי היה לנו מישהו שהיה מוכן לזה, נכון?
נצחק.
נצחק, כן? נצחק אבינו דווקא רצה.
הוא הלך לפי ההיגיון. הוא אמר,
לא רק פרות,
גם אני רוצה.
אמרו לה, אתה לא יכול. מה, אני לא בסדר?
מה, יש בי מום?
למה אתם לא רוצים?
הסבירים לו, תשמע, יצחק,
אם אנחנו נקריב אותך,
סימן שאתה רק פרה.
כי הרי מה יש לפרה לתת?
את החיות הביולוגית שלה.
החיות הביולוגית של הפרה זה הגוף שלה.
אבל האדם הוא לא רק חיות ביולוגית, הוא גם כוונה ורצון.
אם אנחנו נשחט את יצחק, זה סימן שיצחק ינועה לפרה,
אז לא יקרבנו אדם באמת.
אז מה צריך להקריב? את הכוונה שלו, ובאמת הוא היה מוכן.
המוכנות הזאת היא הקורבן.
ומה עם הגוף?
אז יש עין במקום.
וזה מפורש בספר ויקרא,
אדם כי יקריב מכם קורבן לשם, הוא היה רוצה להקריב את עצמו. -מן הבהמה. מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנחם.
כלומר, צריכה להיות כוונה להיות קרב,
ואז במקום זה מביאים,
אז הכוונה באמת נקרבת,
ובמקום הגוף, מביאים גוף אחר.
ברור.
זאת אומרת שיש...
עכשיו, התורה,
כשהיא אומרת שכן מותר לאכול בשר,
מה היא מתכוונת?
אפשר להגיד שהיא מתכוונת כוויתור.
כן, כתוב ככה.
"ואמרת אוכלה בשר
כי תהווה נפשך לאכול בשר,
בכל אהבת נפשך תאכל בשר".
שימו לב לחזרה המשולשת של התורה, לביטוי תאווה.
כן, רוצים להראות לך שבסך הכל זה רק ויתור לנטייה הגסה שלך.
אתה רוצה בשר? טוב, תאכל.
תאוות יש לך? קח לתאווה.
כתוב גם כי ירחק ממך המקום אשר יבחר השם.
כיוון שאתה רחוק מן הקודש, אז מתגברת התאווה.
מצד שני,
כתוב כי ירחיב השם את גבוליך כאשר דיבר לך.
זאת אומרת, ההרחבה של הגבולות זה גם הרחבה של הקודש.
ואז הקדושה שבמקדש הולכת ומתפשטת עד קצה הגבול של ארץ ישראל.
ואז יוצא שאתה הופך את כל ארץ ישראל כולה למקדש מתרחב.
מה זה אומר?
זה אומר שבזמן שבית המקדש חרב,
כבר אין טעם לזה.
ואז צריך להפסיק לאכול בשר.
ולכן באמת בגמרא כתוב שאחרי קורבן הבית יש אנשים שהחליטו לא לאכול יותר בשר
ולא לשתות יין.
כי אמרו הבשר היה קרב בתור קורבנות ועכשיו אין,
יין לנסחים ועכשיו אין.
אמר להם רבי יהושע, ומה עם הפירות?
מיכורים? טוב, לא נאכל פירות.
מה עם מים?
הרי יש ניסוח המים, אה, טוב, אי אפשר.
טוב, אז אמרו, אז מה נעשה?
אמר להם, תשעה ימים, ככה לקראת יום תשעה באב, לא אוכלים בשר, לא שותים יין. בסדר.
זה מה שנשאר מזה.
אבל יש איזו רגישות לדבר. ולכן, באמת,
מצאנו
אמר הארץ אסור לו לאכול בשר, אבל מצאנו צדיקים, צדיקים גדולים, אין כן אוכלים בשר.
אז מצאנו,
אז אני רוצה לספר לכם סיפור בנושא הזה.
סיפור שסיפר לי הרב
שאר ישוב כהן,
בנו של הנזיר, הרב של חיפה.
הוא סיפר לי שכאשר הוא ביקר אצל הרבי מילובביץ',
הרבי מילובביץ' אמר לו,
כבודו צמחוני, אבל מה עם העלאת ניצוצות?
צריך להעלות את הניצוצות של הקודש שנמצאות בתוך הבשר, אה?
אתה לא מעלה ניצוצות, זה לא בסדר.
אמר לו,
כבוידו יש לו בוודאי פה ספר שדה חמד.
שדה חמד של רבי חיים חזקיה המדיני,
בוודאי, הרבי מלובביץ' הוציא לו,
ומייד פתח בעמוד המדובר, כמובן.
ושם היה מסופר
שבזמן הארי ז"ל היה בצפת צדיק אחד שלא היה אוכל בשר,
וכל תלמידי הארי באו אליו בטענות,
שהוא לא בסדר, שהוא לא מעלה ניצוצות.
והארי אמר, יש לו הנהגה מיוחדת, תעזבו אותו, זו דרך העבודה שלו.
אמר הרבי מילובביץ'
לרב שער ישוב כהן,
ניצחוני בוניי,
כלומר ניצחוני בניי.
כלומר שיש אנשים שזאת המדרגה המיוחדת שלהם.
גם הרב צבי יהודה, אחרי שיש לו ביקורת כאן לכאורה על הצמחונות, אומר שבסופו של דבר
יש גם מקום לחיזיון העתידי, ואחרי כל זה
יש עוד מקום לחיזיון העתידי שלעתיד לבוא אין כלל אכילה ושתייה.
שבזמן אחרית הימים, יחד עם ההשתלמות הקוסמולוגית האוניברסלית היותר גדולה ומקפת, תתעלה התכונה האינדיבידואלית דווקא,
גם היא בשלמות.
ואין מקום עז לקבלת שפע של פרט אחד מחברו אלא לכלכלה בריאה ושלמה, מתוך יניקת השפע האינדיבידואלי העצמי המקורי,
בלי זיקת סיוע פרטי אחר,
רק שמתוך השפע החיוני הכללי הנאה מזיו השכינה שהיא תמלא את האספקה השלמה של כל החיים וההוויה, והיה לך השם לאור עולם ולא הלך לתפארתך.
זאת אומרת שלעתיד לבוא באמת,
לא רק שלא יאכלו, לא יאכלו גם מלאפפונים,
גם לא ישתו מים,
אלא מאיפה האדם מקבל את המזון הפנימי מאור השם שבקרבו,
מזיו השכינה.
ומה שבדורות האחרונים מתבררת ומוסכמת יותר,
החשיבות או גם הגריאותה של
אי החשיבות או גם הגריאותה של בשר בעלי חיים לבריאות הגוף של האדם, אפשר שגם זה מתאים למהלך ההשתלמות וההתפתחות הכללי של המציאות והאדם.
כלומר, יש איזו מין התקדמות אל החיזיון של העתיד לבוא.
כך שכאשר אנחנו מדברים על הצמחונות, אנחנו צריכים להבין את זה לא בצורה פשטנית,
אלא להבין שיש גם עניין של רגישות מוסרית וגם עניין דווקא של כן אכילת בשר לשם העילוי האידיאלי,
וגם חיזיון וציפייה של התעלות העולם לעתיד לבוא.
אני מצטער שלא עניתי על כל השאלות,
אבל אני לא יכול לעשות את הכול. יש פה רק שאלה בכל זאת פרובוקטיבית.
האם פיצוח ה-DNA של הליכוד הוא פיתוח יכולת האכילה של צמחוני לאכול בשר? תודה.
תראה, הייתי אומר שלשאלתך יש 24% צדדים של אמת.
טוב,
כל טוב.
