אנו מגישים לפניכם סדרת שיעורים שנמסרו מפי מורינו ורבנו והעטרת ראשנו,
מרן הראשון לציון,
הגאון רבי מרדכי אליהו,
זכר צדיק וקדוש לברכה.
השיעורים מתוך האוסף הגדול שבידי ראש ישיבת מדחת יהודה,
הרב הגאון יהודה מוצפי שליטא.
הלכות פורים
בגמרא כתוב,
שאמרה להם אסתר,
כתבו עם לדורות עמדה זנהדריל,
שיסגבו אותה בתוך התנ״ך כזבולים לדורות.
אז עמבולה כבר כתוב
בפרשת בשלה על מלחמת עמלק כתוב בקדוציה,
על מלחמת עמלק כתוב על שאול,
על יוצר אי שלא עשינו, ולכן עליהם גם רבעים.
עד תוספת.
ובכורה מפשוטה שקריאת המגילה
"דין מלחמת עמלק - אם החוק ימחיית דרך עמלק או זכו שעשה לך עמלק".
הדבר ההוראה יצא מכאן.
אם נאמר שנשים חייבות בגללת המגילה,
יצא שגם הנשים חייבות
בדין מחיית עמלק - דין זכו שעשה לך עמלק.
אלא מה שאפשר לומר הוא שבמגילה יש שני דברים
יש דין מלחמת עמלק,
מחיית עמלק,
ויש גם דין
של פרסומי נישא,
של עשיית הנס, נעשה הנס.
אז מכיוון ששני הדברים האלה,
אז אין פה רק זכור, אלא גם עניין של פרסומי נישא, זה שנעשה,
מכיוון שכן,
אז נשים חייבות אולי מדינה שני, לא מדינה שני.
נכון שבזכור יש מחלוקת בין הפוסקים
אם הנשים גם כן חייבות בפרשת זכור או לא חייבות?
כלומר, מה הבעיה של פרשת זכור?
האם הבעיה בפרשת זכור זה זכור שעשה לך עמלק,
או מה שאנחנו אומרים בסוף כדי צא,
לא כמו שכתוב בסוף ושלח,
מחו אמחה את זכר העמלה.
בסוף כדי צא כתוב,
"והיה פניח לך ה' מקורכם סביב מחו תמחה את זכר העמלה את פתח לשמיים ולא נתקח", כלומר חיוב על עם ישראל למחות זרועו של העמלה.
לא שהקדוש ברוך הוא ימחה, אלא אנחנו נעשה את זה שיעזור לנושא את זה סעטת שמיא.
אז אם נאמר שיש שני מצוות, יש מצוות
זכור כאשר מסר לך עמלק
ויש מצווה של משיאת עמלק,
שני דברים נמצאים פה.
ולכאורה, ככה משמע מה הקושייה של משה,
המשנה הברורה, מגן אברהם.
מגן אברהם אמר, אם אדם לא שמע פרשת זכור,
לא שמע,
בשבת או כל סיבה שהיא לא שמעה,
אז כשקוראים יום הורים
את ויבוא עמלק יכוון בזה לתת ידי חובה של זכור
מקשה עליו המשנה ברורה, הלוא אין דין בשליית עמלק,
הם
פחות נמחאי דרך ועמלק
והרמב"ן כותב שכל הבעיה של זכור בשביל למחוק זכור וזעות לעמלק
אז לכן אומר המשנה ברורה לא יוצאת חובה בויבוא עמלק בסוף השלח
אבל המשמע מכאן זה עצו של רגן אברהם כן יוצא,
זאת אומרת
שאין קשר בין זכור של עשה לך עמלק,
הזכרה של עמלק, לבין מפגיעת עמלק.
שני דינים נפרדים,
יש מצוות זכור ויש מצוות מחיית עמלק.
אם כתוצאה מזכור אתה מוחה את עמלק, אז אין לך מומחה,
לא עוד דבר.
בכלל ממה אנחנו צריכים ספר תורה? איפה זה כתוב?
אלא מה? חז"ל למדו,
כתוב זאת זיכרון בספר,
ולמדו צריך ספר תורה.
וזה איפה כתוב?
כתוב בפרשת ויבוא עמלק, לא כתוב בפרשת כתצא במחיית עמלק.
אז אם כך המצב, כל החיוב לכאורה, המצווה של זכור זה זכור, זה לא נגיד מחייה.
וכאן באה נפטמינא.
אם נאמר אנחנו שפרשת זכור זה עיקרה, זכור מאדם עמלק,
זכירה בלבד,
אז לכאורה גם הנשים מזה חייבות.
למרות שזה פעם בשנה, פעם בשנה זה תקנה.
אבל העניין של זכור שעשה לך עמלק לדעת הרמב"ן נחמני כל יום וכל רגע וכל שנייה
אומר הרמב"ן נחמני,
כמו שהצטווינו
בזכור את יום השבת הקדושו במשך כל השבוע כולו,
כך גם כן הצטווינו ולזכור שעשה לך עמלק כל הזמן כולו,
כל פעם שמזכיר על מלחמת עמלק,
מזכיר את עמלק, אז כותב,
חייב אדם לומר שכך עשה לנו וכך עשה,
וצריכים למחות את זרועו של העמלך.
אם כן, היווי אומר שלדעת הרמב"ן הנחמני,
האמירה הזאת חשובה לדעת הרמב"ן,
בספר זה לא דאורייתא, אלא מה שחז"ל תגמור.
אבל מהראש ומברכות משמע שקריאת צבע תורה הזכור זה הקריאה בספר היא דאורייתא,
זה בציבור.
ודעתו של הרמב"ן הנחמני החוב לא רק על הציבור, החיוב לא רק על הציבור אלא גם ביחיד,
נרגמינה
אם אדם היה ולא שמע קריאת זכור ביום שבת,
החולה לא מרגיש טוב,
אז יקרא חומש ויקרא זכור. כלומר, יש חיוב לקרוא את זכור
ביום שבת זכור, כמו שחז"ל דיגנו.
ולא יאמר אדם,
תקנו בציבור ולא תקנו ביחיד, אז אני לא אקרא.
לדעת הרמב"ן גם על יחיד יש.
ועל זה מובן מה שאמר בנושא עוד הרבה לבן איש חי.
הוא אמר שכל יום שאדם אומר,
היום יום אחד בשבת קודש, יום שני בשבת קודש,
צריך לקיים את המצווה,
זכור את יום השבת הקדושון.
אני אומר יום אחד בשבת קודש, שני בשבת קודש,
האמירה הזאת היא לקיים את זכור את יום השבת הקדושון. וממילא,
גם כל השנה כולה,
אדם מזכיר את עמלק ואומר שהשם מומחה את עמלק או מה שיש אפשרות לזכור את עמלק,
אז הוא צריך לקיים את המצווה הזאת,
אבל גם מקיים את המצווה,
וממילא יצא שזו מצווה שאין הזמן גרמה. זה לא רק בשבת זכור אלא כל הזמן כולו. אלא קבעו יום אחד בשנה לומר את הקריאה, את הפרשה הזאת.
אז זכורה אפשר חייבת.
אלא מה? אומר העם
מחג חינוך
כל מצוות זכור כמו שאומר הרמב"ן נחמאני
בשביל נחות תמחי זכר עמרי כדאי שמיים.
ומכיוון שכן,
אז האישה לא חייבת במלחמה ואסור ללכת במלחמה של כבודה בת מלך פנימה.
ומכיוון שכן,
כיוון שאישה לא חייבת למלחמה ואסור לצאת למלחמה,
רק כן היא לא חייבת בדין משרת זכו ומחות מבחינת זכר המלאכות.
פעם אמרנו דרך בדיחותיו,
וחודש זה יכול להיות מחות.
אותן הבחורות הדתיות שהולכות לצבא,
או אותן שהולכות לשירות לאומי,
אז הן הבנות האלה שלא על דעת חכמים,
אין דעת חכמים לוחמהם,
אבל הבנות האלה הן לא יכולות להשתחרר מהקריאה של זכור. למה?
כל הפעם שאנחנו רואים שנשים פטורות מזכור ומקווה שלא יעשו אותן מלחמה ולא הולכות לשירות לאומי
לא מספקות להן מים ומזון.
אז אלה שהולכות למלחמה ומספקות מים ומזון אז הן לא יכולות להגיד שהכל כבודה בת מלך פנימה.
אז הנשים האלה חייבות לשמוע לבוא ולשמוע את פרשת זכור.
אבל אמרנו שמהדין נשים פטורות מהמצווה הזאת לא חייבות כי
התקנה לא הייתה רק בזמן שנקיים את הנפרש של מחוסן חן.
אין לזה קשר, למה שהגמרא אומרת. הגמרא אומרת במגילה למה לא תיכנו לומר הלל ביום פורים.
זה ניס גדול.
אומה מהעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים,
עזוב החומש ונאמר שירה,
ותיכנו לומר שירה,
אז משמע מה כסף משנה שיש שני חיובים בשירה,
בהלל.
יש חיוב, אדם נעשה לו נס לומר הלל,
וזה תקנו על כל נס ונס, גם על פורים. ברגע
שנעשה נסים לעלותנו ביום
נגדלת את עזביו לפורים,
אז אמרו עד הלל.
אבל לכל השנים כולם, כל הזמן כולו לומר את השירה, זה לא תקנו.
לכן הגמרא שואלת, למה לא אומרים הלל ביום פורים?
אז הגמרא הביאה, מכיוון שהנס נעשה בחוץ לארץ,
לא נעשה בארץ ישראל, אז נס נעשה בחוץ לארץ, לא תקנו עליו שירה. והגמרא מחשה, הרי פסח נעשה בחוץ לארץ, אמרו, זה היה לפני שנכנסו לארץ.
לפני שנכנסו לארץ, כל הארצות היו,
ראינו,
נכנסו לארץ, יש קדושה, בארץ ישראל,
שרק נס נעשה בארץ אוהבים שירה.
אז מכיוון שכן, אז הגמרא שואלת, למה לא נגיד את השירה,
אז הגמרא אומרת,
אמר רב נחמן קריאתה זה הללה
קריאתה מגלה וקריאה הלל.
רבא אמר
בגרסה שלנו בגמרא כתוב רבא אמר
שכתוב ששום מטרם הללויה ללא עבדי השם
זה מצחירים לך בהלל.
ויש למה ביציאת מצרים הללויה ללא עבדי השם
אז אנחנו עכשיו עבדי השם ולא עבדי פרעה
אבל בפורים לא יכולים לומר אלוהיה ללא עבדי ה', כי הקטי עבדי אחשוורוש אנן. עוד נשארנו עבדי אחשוורוש,
מכיוון שכן, לא צריך לומר אלוהיה ללא עבדי ה'.
אומר הרב חידאם, מה נפתמינה בין שני התירוצים?
לחברה רבי נחמן תירץ ורבה תירץ תירוץ.
אם כל אחד אומר תירוץ, יש נפתמינה להלכה.
אומר הרב חידאם, נפתמינה בלכה כך.
אם אדם נמצא במקום שאין לו מגילה
לא מגילה
בכתיבה באלקלף, כדין וכדת, ולא מגילה מודפסת.
אם נקרא הלל או לא יקרא הלל.
אנחנו מדברים "נקרא הלל" כעורך עם ברכה.
יקרא הלל או לא יקרא הלל.
אם נאמר שקריאתה זה הללה,
אז חייב לקרוא את ההלל, אם לא קוראת המגילה,
יש תקנה לומר הלל.
לא, אין לו את המגילה, אז יאמר את ההלל.
ואם נאמר, כמו שאומר הרבה,
שאי אפשר, לא תקנו בכלל לומר הלל,
בפני שהללויה הללו עבדי ה' ולא עבדי ה' ולא עבדי פרעה.
אז אומרים את זה.
אבל בפורים הם לא יכולים לומר "ללויה עבדי ה' כי הקטע עבדי אחר שראש העולם".
אז אחורה הביא את החילוק הזה.
זה בברכי יוסף.
בשירי בריכה אומר הרב חידא אחר.
אומר הרב חידא,
שכתוב ברמב"ם
ולא תקנו לומר הלל בפרומים כי קריאתה זה הללה
אומרת וי זה יצא
שבכלל לא תקנו לומר הלל
לא שאמרו צריכים להגיד הלל ובמקום הלל תגיד את קריאת המגילה לא בכלל לא תקנו לומר הלל
ומכיוון שבכלל לא תקנו לומר הלל אם כן איך אנחנו נקרא את ההלל עם ברכה דעת הרב נחמן
אז לכן אומר הרמב״ם אומר הרמב״ם חידה בדעת הרמב״ם
אם אדם רוצה לקרוא את ההלל ביום פורי בלי בריכה אין לה מגילה, יקרא את ההלל, אבל בלי בריכה.
והרב חידך שואל למה הרמב"ם פסק כדעת רב נחמן
שקריאתה אל אליו לא פסק כדעת רבא שהוא בטרה,
שאמר שבכלל לא תיכנו
לומר עליך, "ללויה עבדי ה' ולא עבדי פרעה", אז הביא כמה ספרות ומדוע הרמב"ם פסק כאן.
ויש אומרים
שהספרה של רבא זה רק בשנייה בעמא, זה לא שהוא צובר כאן. למה?
גם כשעם ישראל נמצא בגלות,
עדיין אנחנו עובדי ה'
אם
החורש שולט עלינו
זה לא פוגע, מפקיע מאיתנו שאנחנו עובדי ה'
גם בגלות וגם כשהאומות העולם שולטות עלינו עדיין אנחנו קריאים עובדי ה'
ומכיוון שאנחנו עדיין קריאים עובדי ה'
אז אם ככה התירוץ של הרב חברה לא נשאר,
חזר לבטלות של הרב נחמן כשקריאתה זה היללה.
אף על פי כן,
וזכור,
מכיוון שיש סברה שהרמב"ן נחמאנית שכל אחד ואחד חייב,
זה לא רק תקנה שיהיה בציבור,
תקנה שיהיה בספר,
רק אסמכתא,
לא כמו דעת הרועל.
אבל פי כן, אדם שלא שמע את קריאת זכור,
אז יקרא את הפרשה,
וגם ישמע ויבוא ויבוא המלך.
וגם,
כשמגיעים לפרשת כי תצא,
מכיוון שמצוות קריאת זכור היא דאורייתא
ודעת מרן אם אדם קיים מצווה דאורייתא בלי כוונה,
לא כיוון בדבר הזה
אז לא יצא ידי חובה.
דעת מרן גם במצוות דה רבנן אם אדם קרא ולא סובן לא יצא ידי חובה.
אנחנו אומרים הרי "ראשי יחוד" על כל מצווה ומצווה.
וגם היום בפרשת סקרים אנחנו אמרנו שם יחוק.
ומי שראה בראשי יחוד של
וכל אליהו ועוד יושב חי,
הוספנו קטע בשבחות של שקלים,
תוספת מיוחדת יש שם.
וכמו שהיו מכריזים על השקלים ומה שהיה קיים,
והכנסנו את זה במיוחד,
ולפוקם שינה ברורה ולפוקם הלבוש.
מה לפוקם?
העניין של קריאת פרשת שקלים.
למה קוראים לך פרשת שקלים?
מגמרא משמע,
מראשי משמע,
וכן מה חינוס משמע?
מכיוון
שאז בזמן שבית המקדש היה קיים היו צריכים להביא מתרומה חדשה בניסן,
לכן
באדר כבר היו קוראים את הפרשה להכריז על השקלים,
כדי שכל אחד ואחד יכין את החצי שקל שלו.
ודעת רש"י היא
גם בזמן שבית המקדש קיים היו מכריזים על השקלים, היו קוראים פרשת שקלים,
כי הפרשה הזאת היא מזכירה לאדם,
להכין את החצי שקל היו לו לבית המקדש.
אז מכיוון שכן,
אז לכן,
כיוון שהקריאה היא הייתה גם בזמן שבית המקדש היה קיים,
אז כן גם עכשיו אנחנו קוראים את פרשת שקלים.
ולדעת הלבוש, או דעת למשנה ברורה,
כל מה שאנחנו קוראים היום פרשת שקלים זה במקום שניתן חצי שקל,
מכיוון שאז נותנים חצי שקל,
אז זה נשלמה פרים שפתנו,
אנחנו קוראים היום את הפרשה כאילו נותן לנו חצי שקל.
זאת אומרת, לדעתו של הלבוש ולדעתו של המשנה ברורה,
כשהיה בתלמידה שהיה קיים לא היו קוראים את פרשת שקלים,
כיוון שהיו לא צריכים לשלמר פעמים לשפתנו,
היו מביאים את החצי שקל בפועל.
ואף כמעיני כזאת,
עם ילד קטן
פחות מ-13 ביום אחד יכול לעלות את פרשת שקלים.
דעת מרן לכאורה יכול לעלות, דעת הרמ"א יכול לעלות,
רק חברותיהם אומרים, בשלב הראש אומרים שלא יעלו בדרך כלל אנחנו נוהגים.
אבל מעיקר הדין יכול לעלות.
אז אם נאמר אנחנו שקריאת פרשת שקלים זה במקום מתן חצי שקל,
אם נשלם פה למצוותנו,
קטן,
שהוא פחות מ-13,
אז הוא לא היה חייב במתן חצי שקל. אם כן, הוא לא חייב.
ממילא שלא חייב,
אז ממילא הוא לא יכול לקרוא בתורה גם כדי להוציא אחרים מדרך המתן.
אבל אם נאמר שכל קריאת פרשת שקלים זה בכדי להשכיר,
זה לא בכלל לצאת את החובה,
אז להזכיר על קצת קטן,
פחות מ-13 ויום אחד יכול לקרוא את הפרשה כדי להזכיר גם לאחרים.
ועוד נפקא בינה, לאותו מאן דאמר בין עבודי הברטנורא ולחינוך שהם סוברים,
שנתן חצי שקל היה חיוב רק בגיל 20 שנה ומעלה,
אז ההוראה לדעתם, דעת הלבוש של המשנה והוראה,
אז בחור,
אבל אפילו נשוי,
אם הוא פחות מ-20 שנה ומעלה,
לא יכול לעלות בפרשת שקרים,
מכיוון שאם נאמר מדים שזה במקום מאושר למפלים, הרי פחות מבחינת עשרים לא חייב להיות אותה סברה.
אבל אמרנו,
שמכיוון שבגמרא משמע שכל, וגם רש"י בצורה מפורשת משמע
שכל הקריאה הייתה בשביל להזכיר ואנחנו פוחסים את זה לזכר מה שהיו עושים בזמן שבוודאי שהיה קיים,
ומה יש הבדל אם להזכיר אם לילד פחות בן 13 או עם דה רמקול או משהו אחר רק להזכיר להביא את הדברים האלה.
אלא חז"ל תיקנו לקרוא את הפרשה.
ואף על פי כן,
ואף על פי כן,
כתוב שבכל ארבעת המוספים האלה קטן לא עולה.
אם קטן עולה זה יצוי לחובה.
אז זה בפרשת שקרן.
ולכן אנחנו אומרים לשם מחוץ גם מצוות הרבנן.
במצוות דאורייתא על בדיקו לארמה צריך כוונה.
אדם כשקורא פרשה לדוכו צריך לכוון למי עכשיו מכוון לצד דאורייתא.
הקורא מכוון וגם השומע מכוון.
וכאן דנו הפוסקים מה הדין בפרשת כי תצא.
הרי אחזיו שקורא בתורה הוא מכוון להוציא אותנו לכאורה ידי חובה.
אז אם כן,
אני שלא שומעתי פרשת זכור
בשבת זכור,
כשנגיע לפרשת כי תצא הוא קורא בתורה מכוון להוציא אותי ידי חובה, גם אני
אשמע את הקריאה של הזכור ואני אכוון בזה שאני רוצה לצאת ידי חובה דאורייתא.
הרי הוא מכוון להוציא אותי ואני מכוון לצאת ידי חובה.
הרב פרנק גם בספרו במקרה קודש וגם בהר צבעי, לא,
הוא מכווה להוציא אותך על קריאת התורה,
הוא לא מכווה להוציא אותך מדין זכור.
צריך לומר לשליח חיבור שיכווה אותך להוציא אותך מדין מצוות זכור ולא רק מצוות קריאת התורה בלבד.
רק כן אנחנו רגילים בפרשת זכור,
בפרשת קדצי,
אחרי המשלים בפני ההסתרה, כשחוזרים לומר זכור,
אנחנו אומרים לשליח ציבור: אתה תכוון להוציא את הקהל לידי חובה של מי שלא שמע אפשר להיות בכור.
וגם אומרים לך גם אתם כוונו.
וזה אנחנו נשים בלבד לכול עמה.
גם השליח ציבור מכוון
להוציא אותנו לידי חובה,
זהו, ראית הלכלה, מי שלא שמע,
וגם המשומע מכוון, נושא את זה לידי חובה.
אז כולו מדברים אנחנו על זכור, כי למעשה
הנשים לא חייבותו.
רוצות לבואו ולשמוע, תבוא עליהן ברכה,
אבל במעיקר חיוב הם לא חייבות.
שם נבוא למגילה.
במגילה הגמרא אומרת:
אמר בישוע וידידי, נשים חייבות בגדת המגילה, שאף ימי לא ימוד בה הנס.
וגם במצוות חנוכה כתוב: הנשים חייבות בגדת המגילה, שהן ימוד בה הנס.
בחנוכה אנחנו יודעים את ההלכה.
אישה יכולה להדליק במקום הבען.
לא רק זה, הבען נמצא מחוץ לביתו, מקום רחוק,
האישה בדיקה נורת חנוכה ומוצעה אותו לידי חובה.
אם הבעל למשל נמצא בבית והוא לא מרגיש טוב, לא יכול לקום מהמיטה.
הרי ההדלקה עושה מצווה במקום הנחתה.
אז האישה מדלקת ומבורכת ומוצעה את הבעל לידי חובה.
מה יהיה הדין
בקריאת המגילה?
אם נאמר שהנשים חייבות,
אז היא יכולה להוציא גם את הדברים לידי חובה.
אז בשולחן ערוב יש שני סעיפים.
סעיף ראשון כתוב
הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים.
קוראים חייבים,
ויקרים ועובדים משוחררים,
ומחנכים את הקטנים לקרותם.
אחרי זה, בסעיף ב'
כותב המרן,
נקרא בסעיף ב', אחד הקורא
ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו,
והוא שישמע מפי מישהו חייב בקריאתה.
ולפיכך, אם היה קורא חרש או קטן או שוטה,
והשומע ממנו,
השומע ממנו לא יצא.
ויש אומרים שהנשים האלה מוציאות את האנשים.
אגב,
יש אומרים אם האישה קראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה,
שאינה חייבת בקריאה.
כאן כבר מראה,
מראה קקעה וחולה את כל חלק מבקעת המגילה,
נשים ונשים.
אז הפשט הוא כזה, הן חייבות בקריאה מגילה.
אם הן חייבות לשמוע או חייבות לקרוא,
אנחנו כרגע לא מדברים, הן חייבות.
בסעיף ב',
מה ברם וקטעון,
אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא, זאת אומרת לא, אין חיוב קריאה ממש אלא גם שומע כעונה אז גם כן נעשה את זה חובה
והוא
התנאי
שישמע ממישהו חייב להפוגע אם הוא גם שמע את זה מחרש
רשופה או קטן
אבל כאן מראנוסי ויש אומרים
שהנשים אינם מוצאות את האנשים
חייבות בקריאה
אבל לא חיוב כמו שאמרנו במגילה בחנוכה
בחנוכה האישה חייבת ומוציאה את האנשים, ואין בזה מחלוקת.
מוציאה את האיש ידי חובה,
את בעלה ידי חובה.
אז בבקיעת המגילה מר"א הביא את התוספת לבה"ג,
ויש אומרים שהנשים לא מוצאות את האנשים.
הוסיף על זה רמה,
והוסיף על זה רמה, ואמר רמה,
ויש אומרים שאם האישה קראה לעצמה,
אז מברכת לשמוע מגילה, השינה חייבת בדבר הזה.
אומר המגן אברהם, מועלם לא שמענו שאישה קוראת לעצמה
אומר הגאון מבינה, גם כן מסכים איתו
לא שמענו שאישה קוראת לעצמה
אומר הרב בעל הבן ישחי, גם כן, אישה לא קוראת לעצמה
ויש עוד הוכחה מירושלמי שאישה לא קוראת לעצמה
אבל כותב המשנה ברורה, הוא אבישי בדברי הרמה ובדברי הגאון
אבל אם אישה אין מי שיקרא לה
אז היא יכולה לקרוא לעצמה,
ואם היא קוראה לעצמה היא מברכת לשמוע מגילה.
זאת אומרת, עכשיו יש מחלוקת
אם אישה חייבת
בקריאה או חייבת בשמיעה.
יש דין
בתקיעת שופר. בתקיעת שופר אנחנו מברכים, "ברוך אתה ה' שתגיש לנו צוות בנו לשמוע קול שופר".
אדם שתקע בתוך בור ולא שמע קול שופר, אמרות שתקע לא יצא ידי חובה.
שואל
מר רבי רחבי בספרו יום תרועה
אם המצווה כולה שמיעה,
למה אם חרש שוטה או קטן או חרש
שלא שומע תקע?
למה לא מוציאו כולנו את החובה?
הרי שמענו את התקיעה.
הרי כל המצווה כולה זה שמוע שופר,
שמיעה, אנחנו לא הולכים לתקוע.
אז אם אדם שמע מחרש לא דיברנו על שוטה,
אז למה הוא יוצא את החובה?
אז מה נכבד לזה מר אבן חביב בסופו יום תוראה ומתרץ מר אבן חביב
נכון שעיקר המצווה בתקיעת שופר זה שמיעה,
אבל שמיעה מבר-חיובה.
אם אדם שמע תקיעת תשובה מגוי,
אפילו שהגוי יכוון אותי לזה חובה. אבל להציע את החובה, כי הגוי לא בר-חיובה.
גם אם חרש כאילו שהוא לא שומע,
אז הוא לא בר-חיובה לעניין זה.
אז למרות שאני שומע את קריאת המגילה מאדם שהוא בר-חיובה,
שומע את קריאת המגילה, אבל מכיוון שהוא לא בר-חיובה,
אז אני לא אציע את החובה.
לא בקריאת המגילה ולא בתקיעת שופר. ועד כן,
אישה שהיא חייבת לשמוע,
חייבת לקרוא,
אז איך היא יכולה להוציא אחרים מתוך מטעם אישה אחרת או איש אחר?
יש בספרה אומרת,
תשובה בירושלמי,
כשהיו מקדימים את יום הקריאה לאנשי הכפרים,
מי היה קורא להם?
לאשימה אחד מבני העיר היה קורא להם.
ויש אומרים שאחד מבני העיר היה קורא להם,
אז הרי הוא לא בר חיובה,
אדם לא הגיע זמנו להיות לחייב במצווה,
איך הוא קורא להם?
אז הוא פשוט בדין ערבות והוציאו אחרים מטחונותם.
על זה מחדש
המשנה הברורה בגאור ההלכה.
הוא אומר כך, מה הדין
אם אישה
קראה את המגילה?
קראה או שמעה ומתכנסת במגילה מהמחרה ועד סוף.
ויצאה איתי חובה.
באה הביתה, הבת שלה לא שמעה את המגילה.
והאישה הזאת לא יודעת לקרוא.
הבת לא יודעת לקרוא,
כלומר היא יודעת לקרוא במדילה כשרה.
אם יכולה היא לקרוא ולהוציא את האישה יחד חובה או לא.
אז כותב הגאול על הלכה
"לכאורה
אם היא יצאה כבר ידי חובה
אין מוציאה לאישה אחרת
ואו הדין קטן לאישה או לקטן אחר
שנסתפק בזה אם אין בדין ערבות או לא.
דליכא בהוא גם כן עפעפי שיצא מוציא".
אני רוצה לומר כך
בעלמה אדם קרא מגילה.
בא הביתה, אשתו לא שמעה מגילה או בנו לא שמע את המגילה או מישהו אחר לא שמע את המגילה ואני כבר יצאתי את החובה לדייק את המגילה אז אני יכול לבוא ולקרוא ולהוציא את האחרים מדי חובתם.
הרי אני כבר יצאתי את החובה ואני כרגע לא בר חיובה.
אני בר חיובה אבל יצאתי את החובה.
ועל כן אני יכול להוציא את האחרים מדי חובתם מדין ערבות.
אומר הרב, לך אורייצה
אישה שלא דין ערבות בשלה,
אז אם היא שמעה קריאת המגילה,
ובעל הבית רוצה לקרוא את המגילה בשביל אישה אחרת,
אז אם היא לא קראה,
לא שמעה, בכלל לא תהיה דחובה בדיעבד.
אבל אם היא כבר שמעה,
אז היא לא מדין ערבות, בכלל לא יכולה להוציא אחרים את חובתם.
זה הדבר בקטן, הוא אומר,
משלמה לא יכול להוציא קטן אחר.
הרב, בעל הבן איש חי, מה הוא סובר?
סובר כדעת רמה,
או כדעתי יש אומי מפ"ג שביביאו אותו על שולחן ערוך?
מה הוא סובר?
הוא כותב כך כאן
"הכול חייב במקרא מגילה, אנשים ונשים,
זה כמו סעיף א' בשולחן ערוך,
אבל אוסיף
אך אנשים אף אף אף פי שיודעות לקרוא נשמעו מן האנשים
וכן המנהג בעיר הקודש שמעולם לא נשמע שאישה קראה את המגילה".
כמה כדעת הגאון, כדעת בגין אברהם,
אף על פי שאמרנו שבגמרא משמע כשאמרה אסתר כתבוני לדורות,
אז קריאת המגילה זה חלק מזכור שעשה לך עמלק,
ואמרנו שבזכור יש מחלוקת אם אישה חייבת או לא חייבת,
ובקלל משמע שלך עמלק כן חייבת,
אבל הרי הסברנו
שבקריאת המגילה יש שני דברים:
יש
זכור עשה סרח העמלק,
ויש, חוץ מאשר לזכור,
יש גם עניין של פרסומי ניסה.
המצווה לקרוא את המגילה מתחילתה ועד סופה.
לא הוראת חלק ממנה, מתחילתה ועד סופה.
ואם אדם קרא את המגילה,
חלק ממנה בעל פה, יצא ידי חובה.
אבל אם אדם קרא את המגילה והשמיט מילה אחת,
אות אחת,
תיבה אחת,
ואז אדם לא יצא ידי חובה.
אם השמיט, לא קרא את זה.
אבל אם קרא את זה בעל פה,
או בתוך
מגילה מודפסת,
חלק, לא עניין שלם, אלא חלק מפסוק,
אז יצא ידי חובה. אז כאן מה, באיזו שיטה הולך הרב בעל אביב ישראל?
מה נגיד? נגיד שהוא שורר כמו דעת הגאון שישה בקריאה לא חייבת רק בשמיעה, ולכן מעולם לא שמענו שישה קוראת המגילה.
אבל אחר כך המשיך
ולכן כל אדם, אבל כפי שקרא את המגילה בבית כנסת ויצא ידי חובה,
אז יתראנה בביתו בשביל אשתו שלא שומעה בבית כנסת
אם לא בא לבית הזה לשמוע או שבא ואין רעש גדול ולא שומע את כל המגילה
ובשביל הבותלות ושאר נשים ומשרתים שבבית
אז אם הוא קורא את זה גם בשביל אשתו וגם בשביל הבותלות וגם בשביל משרתים שבבית
אנשים אז ודאי
שיחזור ויקרא את המגילה עם ברחמתו למרות שהוא היה יוצא ידו חזור
אבל הרב עוסיף
ואם קראה בבית כנסת
קראה וכנסת וחוזר וקורא לנשים
לא יברך בשבילן
וגם הן לא יברכו.
אז לא אמר שיברכו לשמוע מקרא מגילה כמו שכותב המשנה ברורה הרי כותב בסעיף ב' ויש אומרים
אם אישה קראה לעצמה מברכת לשמוע
והוסיף על זה וכתב
שיש הבדל בין קראת המגילה לחנוכה
וחגלה כתב, אם אישה קראה
ועיין במגן אברהם שמתלתת ולא תקרא לעצמה כלל,
רק תשמע מהאנשים.
וכל זה, ויש לה ממי לשמוע,
אבל אם אין לה מי שיקרא לפניה,
תקרא היא לעצמה במגילה כשרה ומברכת לה שכדי שאני מותר להצטרף לשמוע מקרא מגילה.
איפה יש לנו דין כזה לשנות את
תקנה של הברכה על מקרא מגילה,
ספרו מגילה,
במקום הקריאה לברך ולשמוע מגילה, כמו שאומר הרב
הרמב"ם.
והמשנה והוראה הרי מצדדת לכאורה כדעת הגאון וכדעת מגן הברכה.
ועל כן
אומר הרב
מכיוון שיש ספק אם אישה חייבת בקריאה או חייבת בשמיעה,
ומכיוון שתקנה היא שאישה לא תקרא,
אתה מגן אברהם, צובר שישה לשמוע שישה קורא,
אז לא תקרא.
מה תאמר? אז אני אקרא לה ואני אוציא אותה ידי חובה ואני אברך בשבילה.
נכון,
אם קרן שלי חייבת,
אז האיש בגלל ערבות וחייב לברך בשבילה זה להוציא אותה ידי חובה.
ויכול להוציא אותה ידי חובה בשמיעה שהיא שומעת.
אבל לברך,
לומר ברוך אתה ה' שקידשנו לקרוא,
יש מחלוקת עם החייבת בקריאה.
ולברך לשמוע, לא תיכנעו לשמוע.
ואז כן,
אם הבעל לא יצא יד החובה,
הוא יברך לפי עצמו וגם לפי האישה.
אם יש בבית ילדים קטנים, אז הוא יברך בשביל לחנך אותם לצאת יד החובה.
אבל אם יש רק נשים או משרתות בלבד,
אז יקרא לה את המגילה,
אבל כשהוא קורא את המגילה
יקרא בתחילה ועשו ובגלל זה, אבל לא יברך.
בלי בריכה.
לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה למרות
שהרב כותב לקמאן שברכה אחרונה למרות שכתוב ביחיד לא יברך אותה אבל
לברך אותה מברכים אותה ואדם יחיד מאבד את המצווה העיקרה
הברכה החשובה והיקרה הזאת יכול לברך גם ביחיד אבל לאישה לא יברך
נשארה מחלוקת בין החרונים אלה הפוסקים כדעת הבן איש חי
אם יכולה לברך האישה שהחיינו
בקריאת המגילה
אז מכיוון שיש ספק אם בשמיעה או בקריאה לא מברכים,
אז גם ברכת שחיינו לא מברכים לאישה.
ועל כן,
המנהג שנהגו
לקרוא בכנסת מעניין שניים של נשים זה מנהג טוב,
אבל צריך שהקורא או שלא קרא אדם את המגילה ויכול לברך,
או שיש שם עוד אדם או איש שמברך עבורו. ואם אין,
אז לא תברך האישה,
אלא שהקורא יקרא את המגילה בלי בריכה, לא בריכה ראשונה ולא בריכה אחרונה,
בגלל שאנחנו לא יודעים או מסופקים עם הברכה לקרוא או בריכה לשמוע לפי את האנשים ללכות אחר כך.
אבל זה לא פותר,
כמו שאומר הרב,
ועל כן כל אדם, כל אדם, ומסופקים עם הברכה לקרוא או ברכה לשמוע, לפי את האנשים ללכות אחר כך. אבל זה לא פותר, כמו שאומר הרב,
