הדליק נר חנוכה ושכח ולא בירך. אם עדיין לא גמר הנרות, יברך ברכת להדליק
והדליק הנשארים.
אף על פי תלו הנשארים הם מן ההידור.
אבל אם גמר הדלקת כל הנרות ואחר כך נזכר,
ואפילו שנזכר תוך כדי דיבור, לא יברך ברכת להדליק משום דיקה פלוקתה בזה,
וספק ברכות להקל.
אבל ברכת שהחיינו שעשה ניסים, וכן
ברכת שהחיינו יברך אותם אפילו שלא נזכר
עד שגמר הדלקת כולם,
כן העליתי בסייעתא דשמיא בספרי הקדוש רב פעלי.
ואם נר אחד,
ואם הדליק נר אחד, וקודם שהדליק השאר נשפכו,
האם טעו ולא הזמינו הנרות הצריכים לאותה לילה שכחו מהם נר אחד,
ולא ארגיש בזה אל עד שבירך, לא ישיח,
אלא ימתין עד שיביאו לו האחד המשלים המניין והדליקנו,
ואם סח לא אברך.
מעיקר דין נר חנוכה,
נר איש ובטוב, נר אחד מספיק.
אנחנו גם מברכים,
אשר קדישם למצוות ולהדליק נר חנוכה.
זה עיקר המצווה.
אבל אמרו החכמים, יש מהדרין,
יש מהדרין ואין מהדרין.
ואנחנו הולכים לפי אותה שיטה למהדרין, מהדרין ואין מהדרין.
דהיינו,
כל יום הולך ומוסיף,
בלילה הראשונה נר אחד,
בלילה השנייה שתי נרות,
ולכן על זה הדרך.
אבל עיקר המצווה זה נר אחד.
איזה נר זה?
הראשון שהדלקת אותו, שברכת עליו,
או הראשון שהדלקת עליו בליל הראשון של חנוכה,
יש לזה מחלוקת בין הפוסקים.
הפשט הוא
כל נר ראשון שאתה מברך ומדליק אותו נר שאתה מדליק אותו אחרי הברכה,
זה הנר של החיוב.
אז אם אדם מדליק נר חנוכה ושכח ולא בירך,
יש הבדל בין דין נר חנוכה
לדין נר שבת.
נר שבת,
העיקר הוא שיהיה אור בלילה.
אמנם אתה לא יכול להדליק בלילה את האור,
את האש,
את הנר,
אתה מדליק את זה לפניכם.
אבל בחנוכה עיקר המצווה, ההדלקה עושה מצווה.
אם אדם הדליק את נרות החנוכה ולא הבירך עליהם,
אז הוא לא יכול לברך.
עוד פעם לברך על אדיק נר חנוכה. הוא לא יכול לברך. כבר הדלקת. מה אתה מברך על אדיק נר חנוכה?
בשבת אישה יכולה לעשות תנאי.
אני מדליקה נרות, אני עושה את המלאכה, ואחר כך אני אברך.
אבל היא יכולה לברך על אדיק נר חנוכה, לא בלילה שכבר על אדיק נר שבת,
לא בלילה שאסור להדליק נר שבת,
אלא בסופו של דבר,
אחרי כמה דקות עוד לפני ההשקעה היא יכולה לברך את הברכה.
אבל בחנוכה, אומר הרב,
הידקת נר אחד לראשון למשל,
צריך לברך להדליק נר ושעשינו נשיאים שהגענו,
הידקת ולא ברכת,
אז אתה לא יכול עוד לברך להדליק נר חנוכה.
הרב אומר חידוש
שאפילו נזכר תוך כדי דיבור.
בעלמה תוך כדי דיבור, כי דיבור זה מת.
יש לנו הלכה, אדם,
כל דבר חוץ מכמה שלושה דברים בלבד,
אז כל תוך כדי דיבור דומה,
פה למדתי להדליק,
תוך כדי דיבור נזכרתי, אז אברך.
אני קורא לך שהברכה היא להדליק,
אז אתה לא יכול. למה?
תוך כדי דיבור נזכרת. בסדר.
אז אתה צריך להגיד ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם.
אז המילים האלה, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם,
זה עבר תוך כדי דיבור.
אז איך אתה ברך להדליק נר חנוכה?
אלא,
אז הוא אומר, לא יברך, ויש מי שאומר, למה?
אם אני מתחיל להגיד ברוך
בברכה הראשונה של ה...
אז זה כאילו נקרא תוך כדי דיבור,
וכל מה שאני ממשיך,
והשייכות להדלקת נר חנוכה,
זה שייך לנר חנוכה,
אבל אני יכול לברך.
הרב אומר, מתוך ספק,
ספק ברכות,
יש מי שאומר שאתה כן יכול לברך, להגליק ניח,
ויש מי שאומר שאתה לא יכול לברך להגליק ניח,
אז מידי לספק ברכות והרב אומר לא יברך.
אי כיף לי אותה ולא יברך.
אז בוטל היה להפסיק את הברכה ולהדליק נר חנוכה.
מה הדין בשתי הברכות הנוספות
שעשה נשיא ושהחיינו?
הרב אומר וכן ברכת שעשה נשיא ושהחיינו
יברך אותם אפילו שלא נזכר אלא עד שהתגמר להזיק את כולם.
וכך כתוב בספרי הקדוש של רב העלים
התשובה הזאת, דרך אגב, לא מצאנו אותה, או תשובות אחרות, או שנבלעת התשובה בתוך תשובה אחרת,
אבל הרעיון הוא חשוב מאוד.
מה הרעיון?
אומר רביעי עקיבא יקב בתשובותיו שיש הבדל בין הברכה להדליק נר חנוכה
לבין שעשה נשיא ושיחיינו.
להדליק נר חנוכה זה בפועל הדלקת אתה מברך,
לא הדלקת אתה לא מברך.
שעשה נשיא ושהחיינו זה שבח לבורא עולם.
יש מי שאומר,
אני אומר, יש מי שאומר,
המאירי אומר,
שאם אדם הלך ברחוב, לא הדליק
ולא עתיד להדליק,
לא הדליקו עליו.
אז כתוב, הולך ברחוב, רואה את הנרות,
ומברך בליל ראשון מה שעשה נשיא לאבותינו,
ואללה שנייה שהחיינו.
אומר המאירי,
אדם כזה לא הדליק ולא הדליקו עליו ולא עתיד להדליק,
לא צריך לראות נרות, הוא לא ראה נרות, הוא לא יראה, הוא יברך.
שעשה רצים ושחיינו.
שחיינו זה על הזמן,
ושעשה רצים ושעשה רצים להבטיח רבי מימין מהם בזמן הזה. זה לא ברכה לבטלה.
אבל הפשט של הגמרא כתוב: הרועה רעה מברך, אם לא רעה לא מברך.
אבל כפי שאנחנו בליל כיפור אנחנו מברכים שחיינו לא על כעוס של יין,
ומה שנוהגים לאחוז את ספר התורה ולברך שהיינו זה רק מנהג מהדין יכול לברך גם בלי לאחוז את ה... למה?
היום הוא הקובע,
הזן הזה הוא הקובע.
זה במצוות דאורייתא,
אבל במצוות דרבנן, כמו חנוכה,
כמו פורים,
הבעתי שפורים זה המעלה שלו החשובה כדברי קבלה, כדברי סופרים,
הבעתי כן לא מברך שהיינו אלא על מעשה מסוים.
כלומר על חנוכה רואים נרות במגילה בחיפורים כשקוראת המגילה.
על זה תיקני שעילנו ולא תיקני שעילנו על משהו אחר.
והטעם
למה הרב אומר כאן
ואם לא ברח שעשה ניסים ושעילנו יכול לברך
אפילו שגמר עדיף את כל הנרות כולנו.
לא גרח
מאדם שהלך ברחו ולא הדליקו עליו,
אני לא עתיד להדליק
שיבורך שעשה ניסים ושיחיינו.
אז אם זה בביתו, אז מה קרה?
אז לא בירכתי שחיינו,
אז אמר לך אחר כך.
אם אדם הולך ברחוב,
לא הדליק, לא הדליקו עליו, לא עתיד להדליק,
וראה נראות שבית כנסת,
לא ראה נראות שאחרים ידליקו
בבית שלהם.
יש מישהו שאומר, מה, בית כנסת, לא ברכו להדליק?
לא ברכו שעשה ניסים? לא ברכו שחיינו? גם אני אברך.
ומי שאומר, לא,
אני רואה שבבית כנסת אתה לא יכול לברך עליהם שחסר את המשך ינון.
זה נדהג רק כשבבית כנסת הוא שומע ניסה.
אתה לא יכול לברך,
וכך הלכה.
אם הוא רואה אור דלוק בבתים אחרים, הוא יכול לברך, אבל לא שבבית כנסת.
וזה מה שאומר הרב.
לכאורה זה לא כמו שאומר
המשנה ברורה.
המשנה ברורה אומר מה שכתב מרן
שיכול לברך או כשיזכור,
רוצה לומר,
כשיזכור בשאר הלילות בשעת ההדלקה,
ואם נזכר אחר ההדלקה אינו מברך בלילה הזו עוד.
לפי דעתו של הרב
משנה ברורה: אם הפסקת ולא הברכת שיעדו ולא הברכת שעתה נזים,
אתה הפסקת.
למה? מה ישנה אם אני הולך ברחוב ואני רואה,
אני כן מברך, או על נרות שלי אני לא מברך?
עד לפי הסברה של המשנה ברורה כדי לסנגר עליו,
הסיבה פשוטה,
זאת אומרת, לא הדלקת ולא הגליקו עליך. אתה הדלקת עכשיו,
רק לא בירכת,
אבל הדקה קיימת.
הברכות לא מעכבות.
אבל לפי דעתו של בעקבי גמל,
כשאדם יכול לברך גם אחרי זה,
אז כך פוסק הרב בעל בן איש חי,
שאם אדם שכח לברך שעשה נתים ושהגענו,
אז יכול לברך אחרי זה,
אבל אנחנו מגבילים אותו רק חצי שעה לאחר זמן ההדלקה, או זמן ההדלקה שהוא הדליק.
שאחר כך כבר עבר זמנה, ואחרי שעבר זמנה,
זה היה אדם יכול לכבות אותה מהדין.
רק לא נהגו לכבות.
ולכן,
כמו שכתוב בפוסקים,
אדם לוקח פרי לברך עליו.
לפני שהוא מברך על הפרי, יראה מה הפרי הזה, חדש, לא חדש,
שחיינו או לא שחיינו, העץ, האדמה,
יש בו תולעים, אין בו תולעים, יפתח אותו, יבדוק אותו,
הכול תעשה לפני הברכה.
גם כאן אדם כמו שבא לראות אם יש נרות מספיק לפי המספר של הלילה,
אם יש שמע מספיק כמו השמר שידלוק חצי שעה.
אחר כך מברך,
גם כשאדם בא לברך צריך לדעת אני מברך עכשיו לפני שאני מזליג, מברך
את הברכות להזליג ושעשה ניסים שהחיינו ואחר כך
מתכונן ותראה בספר איזה ברכות אני צריך להעתיק.
אם זה לילה ראשונה,
שלוש ברכות,
אם זה לילה שנייה,
רק שתי ברכות.
בכל הש"ס כולו יש לנו כלל של גביד לטורף.
מה זאת אומרת?
כתוב "ונתתי עשם בצדך לבהמתך ואחר כך ואכלת ושבעת".
קודם כל, תתן לבהמה לאכול ואחר כך האדם יאכל.
מה הדין אם אדם נטל ידיים לאוכל
יותר מזה, אדם דרך ברוך אתה השם אלכים מלך העולם המוציא לך מן הארץ
ורוצה לאכול והוא שומע שהחמור שלו נוער, שהוא רועב לא אכל.
רק מישהו אומר, תאכל,
תאכל כזין, תאכל, תלחץ,
עמותי אמרת, תאכל,
ואחר כך תאכיל את הבהימה שלך.
יש מישהו שאומר, לא,
כתוב בתורה עשר לדתך לבנתך ואחר כך באחתך, איך אתה תאכל? קודם כל צריכים להאכיל לבהימה.
מה אומר האדם?
אומר לי, אשתו, אומר לי, בנו גביל לתורם.
לך תאכיל אוכל לשור, תאכיל לו אוכל.
אז הגמרא אומרת, זה לא נקרא הפסק.
דיברתי על המוציא לחם מן הארץ והכנסתי שוברים בתמונה.
אז זה נקרא הפסק?
לא.
השברים האלה,
האוכל שאמרתי ללכת להאכיל את השור,
זה חלק מהאוכל שאני לא יכול לאכול לפני כן.
ועקן זה לא נקרא הפסק.
זה מתי, זה בדיעבד.
לא יאמר אדם טוב, אני אברכך מוציא לחם מן הארץ ואני אגיד אחר כך גביע לטורף.
לא,
זה בדאחוות אם עשית ככה,
אנחנו אומרים,
דיברתם על דבר השייכות,
אז אתה יכול לומר את זה.
או למשל אדם בא,
אמר המוציא לחם מן הארץ ואין לו מלח,
או אין לו סכין לפרוס את הלחם,
לא יכולים לפרוס את הלחם ביד.
יש אנשים מקפידים בליל שבת,
עושים המוציא לחם מן הארץ,
לא פורסים את החלב בסכין.
סכין זה ברזל,
ואנחנו רוצים חיות,
ויש ברימה, ביד היום צריך לחתוך את זה אחר כך, פרוסות יפות, מעות,
אין דווקא מינה מהדבר הזה.
בכל אופן, אין לו סכין על השולחן,
אין לו מלח על השולחן,
אז אין לך. יכול להגיד: תביאו מלח, תביאו סכין, יכול להגיד,
אבל האדם
לפני המוציא יגיד: אני אברך המוציא,
אם אין סכין אני אבקש סכין,
אין מלח, אני אבקש מלח?
לא.
זה גבילות. אתה רואה, בדעבד זה לא לכתחילה.
בדעבד אתה עושה את הדבר הזה.
זה דבר בניירון. אדם שבא להעדיף ניירון חנוכה,
ישים בכיסו גופרור,
ישים בכיסו מיצית, או ישים על יד החנוכיה מיצית, גופרור.
אבל מה יש? אני מדגים את הגופרור הזה. אין מחפה, רק תן לו גופרור.
הרי זה שייך לחנוכה.
נכון? אבל אמרנו, זה דעבד, לא לכתחילה.
לא לכתחילה תעשה את הפעולה
שתדבר בין הברכה לתחילת ההדלקה.
הברכה ותחילת ההדלקה
נקשורות ביחד כמו באוכל בתמיד.
גם באוכל.
אדם בירך שהכל נהיה בדברו.
ומריח אין סוכר או מריח שטעם לא טוב יש לו
או רוצה להגיד לימון אין לו.
ואז תגיד תביא לימון. תשתה. פעם אחת אם תבקש לימון, תבקש סוכר.
אבל אם ביקש לימון, ביקש סוכר, ביקש קו לחפור,
לרחוק את המן שלו, המן החמים שלו, התה שלו,
בדיעבד זה לא נקרא ההפסק.
אבל היבדל בין עכשיו קוניה בדברו.
ואמר להם, קר.
עושים להם ככה, קר,
שסגרו לו הדרך, קר לו.
קר ושקייה, מה זה שייך?
אין לו שום שייכות.
אמרת מילה אחת, שימו להם מילה.
לא אמר, שלום עליך רבי אמוריה, שלום עליך רבי.
אפילו רק מילה אחת דיבר.
די,
צריך להגיד ברוך השם, כמו מוכתו לעולם ועד,
ולא יפה לפעם כשעשו את זה. אותו דבר בנורת חנוכה.
אם אדם הדליק בנורת חנוכה,
נר,
ראשון נגיד דוגמה,
בירק את הברכות ונכבה לו הנר.
ואמר תביא גופרור,
זה לא נקרא אצלנו. למה זה שייכות?
אמר סיקרו את החלון,
וכוונתו שלא יהיה רוח לכבות את הנר,
זה לא נקרא אצלנו.
אבל אם אמר קר,
רק מלאכת קר, וציין להם סיקרו את החלון,
ולא הדליק
יגיד ברוך שם כבוד מכסול עולם ועד
שעשה ניסים שיחידנו לא יחזור לברך אבל להדליק יחזור ויברך למה שעשה השתק
במילה אחת ועל כן
אדם מראש הכין את כל הדברים כולם שלא יצטרך לדבר
ואם דיבר דברים אמרנו דברים שלא שייכים להדלקת הנר
אבל דברים שהם שייכים בדארץ אם דיבר לא נקרא השתקן
הרב אומר אדם הדליק נר חנוכה הראשון
והדליק נר שני, יש לו ארבע-חמש נרות להדליק
ובאמצע אמר קר, באמצע אמר תסגור הדלת, באמצע אמר תכינו אוכל,
דיבר.
דברים שלא שייכים להדלקת נרות חנוכה.
נאמר אנחנו, אתה כשברכת התכוונת על כל הנרות,
אז מכיוון שכן, זה לך הוראה עיקר ההפסק.
אנחנו אומרים לא.
כאילו שברכת על נר ראשון כבר יצא בזה איזו חובה,
ואם דיבר דברים חולים, הוא לא חייב לחזור ולברך.
למרות
שיש חידוש של אחרונים,
שאם אדם מזליק נרות חנוכה,
נגיד הוא אומר מוצאי שבת חמש נרות,
אז הוא אומר תחילת ההדלקה, עד סוף ההדלקה זה הדלקה אחת נקראת.
ואיפה ההוכחה שלהם?
ההוכחה שלהם זו הוכחה,
כתוב כך, כתוב
שאם אדם לקח קערה, עגולה,
ושם שם נרות.
משה שבת,
חמש נרות שם.
הדליקה ראשונה,
הדליקה שנייה, הדליקה כל החמישה וכפה על זה צלחת אל מלמעלה ונראו בודדים ויצא ידי חובה.
לא כפה על זה צלחת, לא יצא ידי חובה.
מקשיב המפרשים,
כשהדלקתי נר אחד,
הרי לא הדלקתי עוד נרות.
אז הנה, הנר אחד היה בסדר גמור,
אין מדורה.
הנר השני גרם למדורה, הנר השלישי גרם למדורה.
אז מכיוון שכן,
מה אכפתים מהנר השני לנר השלישי?
הראשון הדלקתי אותו כדין, נתתי לו חובה, מה שאחר כך הדלקתי עוד נרות,
אז מה אכפתים מזה?
אבל עפיתי מכאן אירועים,
אם הדלקת על דעת לכוון,
כיוונת אתה להמשיך ולהדביק הלאה,
אז ההדלקה נמשכת עד הסוף.
זה טוב בשביל כיסא או לא כיסא,
אבל זה לא נפקא מין ההיא,
ואם אדם דיבר בין אחרי הדלקת נר ראשון לפני שהייתי בנר שני או שלשי.
דרך אגב, הרב יש לו תשובה ארוכה
בעניין כיסוי שמכסים את הנר בקערה שעשו.
אז אם הכיסוי הזה למעלה צריך להיות בו חור במקשב מתיצי הפתילה או לא?
הקבע זה לא שייך לנו היום, אנחנו לא מעריכים את זה,
אבל הוא העריך הרע בנושא הזה.
"נר חנוכה מדליק קודם נר שבת,
ואף על פי שהאיש הוא המדליק נר חנוכה והאישה מדליקת נר שבת, תמתין אשתו עד שלא תדליק נר שבת,
עד שידליק הבעל נר חנוכה.
ויש בדבר זה טעם על פי הסוד, כנזכר בדברי רבנו הארי ז"ל,
שאם מדליק נר שבת קודם,
עושה פגם חס ושלום.
מי הוא? אם השבת הוא בליל שבעי או שמיני, שיש נרות הרבה, והאישה רוצה למהר,
נחמת הזמן שלא נשאר עת מרווח,
אז תוכל להדליק נר שבת אחר שהדליק הבעל נר אחד בלבד,
ולא תמתין עד שידליק הכול.
וצריכי להיזהר בערב שבת שיתפלל מלאכה ואחר כך מדליקים.
ולא יעשה מנהג בורים שמדליקים נר חנוכה ואחר כך מתפללים. זהווה,
תעשה דסתרי".
מר"ן כתב
בערב שבת
"בערב שבת מדליקים נר חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת.
הגאו מברך עליהם כמו בחולף, על פי שמדליק בעוד יום גדול.
בערב שבת מדיקים נר חנוכה תחילה וחג נר שבת.
בואו נדבר פה לא באדם, איש ואשתו,
אישה שבעלה לא בבית,
או איש שלא נשוי, שיש לו במקרה הלכה ללדת,
היא לא בבית.
על זה כתוב: מדיקים, קודם כול בערב שבת, מדיקים נר חנוכה וחג נר שבת.
הרי למעשה אדם שמדיק נרות שבת
איש, גבר,
מדיג נרות שבת עוד לא קיבל עליו שבת עד שהדיג נרות חנוכה.
תדיג נרות חנוכה
לנרות שבת, תדיר את שלא תדיר,
תדיר קודם ואחרי זה תדיג נרות שבת.
סליחה, נרות שבת ואחר כך נרות חנוכה.
או אישה,
גם אישה, תדיג נרות שבת ואחר כך תדיג נרות חנוכה.
זה היסוד שיש מחלוקת
בכל ערב שבת
מתי האישה מברכת
לפני שמדיקה נרות או אחרי שמדיקה נרות.
יש מי שאומר, זה רק נרות שבת, כי בת שבת.
ורק להדיק נר שבת את לא יכולה להדיק.
ולכן המחלוקת היא, זה בערך בתחילה, זה בערך בסוף.
כאן בית יוסף הביא את הדעות האלה, שמובא בהלכות שבת,
הביא את זה בהלכות חנוכה,
וכאן פסק שבערב שבת "מדיק נר חנוכה תחלף אחר כך נר שבת",
למה?
כדי לצאת תחת היש אומרי,
יסבירו להוא שיהתליק של שבת, תחילה, קבלה לשבת ויצר עלי מלאכה.
אבל לא פוסקים חוקים על זה.
אבל חוקים.
אבל מרן איך כתב בהלכות חנוכה?
מדקים, נר חנוכה וכך נר שבת.
אז יש מי שאומר, מרן,
מרן, ניניה, ניניה, מרן, חושב על הדיחה הזאת.
אז מה עשה אחד?
אמר, המרן הזה הלך לפי הארי.
תמיד המרן לא הולך לפי הארי, הפעם, זה לבט ולמה.
הארי כותב
שיש לפי הסוד
סדר גדול בהדלקת נרות חנוכה,
שהדלקת נרות חנוכה שלה זה קרוב למלכות,
ובהדלקת נרות שבת זה מלכות, ועל כן צריך לעלות מלמטה לבעלה,
קודם כל נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת. לא מדין קבלת שבת.
הרב דבל לא מדליק קבלת שבת.
הרי בער שמדליק נרות שבת הוא לא מקבל על השבת.
או אדם יאמר אני מדליק נרות שבת ולא מקבל על השבת.
לא קיבל שבת.
אבל בשביל שלא יטעה אדם בעלמא לכן בפשט אמרו ידליק נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת.
אבל לפי הקבלה יש סדר,
הסדר הוא צריכים להדליק נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת.
הרב אומר
אם נרות חנוכה כמו השנה,
ארבעה ימים, ליל שבת זה ארבע נרות,
אז שאין לה זמן,
ואם הוא מדליק נרות של שמן עד שדולק לשמן התפילה לוקח לו זמן,
אז אחרי שהבעל יברך וידליק נר אחד,
אז היא לא תחכה לו עד שתדליק שלוש נרות, היא יכולה להדליק כבר.
אבל הטוב ביותר הוא שהבעל יתחיל להזיק נרות
חנוכה לפני כן והאישה תמתין עד שהבעל יגמור את כל נרות השבת ואחר כך היא תדליק.
אבל
כתב הרמ"א
הוא מברך עליהם כמו בחוי
אף על פי שמזיקים בעוד יום גדול.
כך כותב הרמ"א בשולחן ערוך
סעיף בסימן תרע"ג סעיף ב.
הדלקה עושה מצווה, לפיכך
אם קבת קודם שעבר זמנה, אין לו זקוק לה,
ואפילו קבת בערב שבת, קודם קבלת שבת, שעדיין הוא בעוד יום,
אין לו זקוק לה,
וכן אם לאחר שהבדיתה
בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אין לו זקוק לה.
הגה,
ואם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה, אין לברך עליה.
יש לנו כלל שהדלקה עושה מצווה.
אם אדם מדליק נר חנוכה ואחר כך קבע,
אנחנו אומרים
איזו חוויה יצאת. אבל אם תצא להדליק, להחמיר או להדליק,
תבוא עליך ברכה.
אבל איך אנחנו מדליקים נרות
חנוכה בערב שבת?
אלה שהם מחמירים ואומרים, הרדמנו אותם זה הלכה,
אין להם אפשרות להדליק נרות חנוכה.
כדין, אלבד לכול העלמא.
מתי ידליקו לנו את חנוכה?
אחרי רבנותם? בליל שבת?
שבת זחייה וסקילה, נשכול אותו.
רבנותם לא יעזור להם. אומר לה רבנותם: אני עמדתי כמו רבנותם לחומרה? לא אמרתי לך לכולה.
והרבנותם הראשון שיסכול אותו.
ואם ידליק לפני פלג המלאכה,
אם הוא סובל את דעת רבנותם,
השעה ורבע לפני כן זה נגמר כמו ההשקיעה שלנו.
אז לא יכול להדליק.
לפני השקיעה, הוא לא יכול להדיג את זה, לפני פלג המנחה.
על כן, אם אדם רוצה להחמיר כארבע אדם, הוא יגיד לי: אני חושש לארבע אדם. לא יגיד לי: אני מחמיר כארבע אדם.
ואז יהיה לו בעיה בחנוכה.
נחזור לעניין שלנו.
היום,
אנחנו מדברים כרגע על ירושלים.
ירושלים,
זמן הדלקת הנרות בערב שבת הבאה,
יהיה ב-4:5 דקות.
אבל אני צריך להחזיר הקדמה.
יש מחזוקת גדולה בין הפוסקים,
איך אמר המחנה הזאת אני לא יודע, והחוקים כתוב על פורים וזכרם לייסוף מזרעם.
כלומר, אף לא יבוא המשיח,
עדיין פורים יישאר, למרות שלא כתוב בתורה פורים או יישאר.
חנוכה יישאר או לא יישאר?
יש מי שאומר, ענוכה זה דה רבנן,
וזה לא כתוב בתנ"ך,
וזה לא כתוב וזכרם לייסוף מזרעם,
ירועם המשיח יפטר את החגים האלה.
היינו חג של גאולה, זה חשוב מאוד.
ויש מי שאומר,
מכיוון שבכל מקום חנוכה ופורים ביחד.
איך אמר פעם מישהו דרך בדיחותה?
אמר חנוכה ופורים הם חברים.
אמר בסידור תפילה הם ככה קרובים אחד ליד השני.
אחד הנסים למעלה, ובין בקטיהו
ובימי מרדכי קשורים אחד עם השני ביחד, אותו עמוד.
גם בשחקן ארוך אחד אחד לשני נמצאים.
בכל אופן, אבל חנוכה זה דין אחר, ופורים זה דין אחר.
אז יש מי שאומר,
יבוא המשיח,
אז נדליק עוד מרות חנוכה, ויש מי שאומר שלא נדליק.
אז לכן כשאני אומר על שבת הבאה,
אז זה צריך פסק של המשיח עם שבת הבאה, נדליק,
אם יבוא המשיח תוך שבוע,
נדליק או לא נדליק? אז אני אומר את זה על החשבון של מאן דאבר שאומר שכן נדליק.
אז אנחנו בארבע וחמישה בירושלים בזמן ההדלקה.
פלאג המנחה זה בערך
כרבע שעה לפני כן.
אדם לא יכול להדליק אז ארבעה וחמישה
בדרך כלל האישה מדליקה
הפעם נגיד לאישה חכי
הבעל בארבעה וחמישה ידליק נרות חנוכה
עד שיקבור על כל הנרות האלה
ארבעה ועשר דקות
כלומר עשר דקות לאחר הזמן יכולה האישה להדליק וזה לא מפירה את המנהג שלה,
אגב,
שכל השנים כולה בארבעים דקות לפני
לפני השקיעה.
ואם האישה לא הספיקה,
ממהרת, עסוקה, לא הספיקה,
אז תהיה לה בעיה.
מפני שיש מי שאומר,
חבל שהבעל הדיק נרות חנוכה,
ולקח נגיד, דוגמה, ארבעה ורבע זה עוד בסדר, ארבעה ועשרים נהיה,
אז זה כבר עשרים דקות קרוב לפני השקיעה,
וזו בעיה אם האישה יכולה להדיק עשרים דקות לפני השקיעה בירושלים.
אז בוא נאמר,
עשרים דקות עוד נוכל להקל עליה.
אבל לא יותר מזה.
יותר מזה שעילות התיק הבאה על התיק.
עכשיו אדם מגיל ארבעה וחמישה.
נרות
של ערב שבת,
זה לא יהיה לנו נרות שמדולקים
עשרים רגע, חצי שעה, שלושה שבעי שעה, זה לא מעט.
בדיעבד לדיעבד נחל לו שעה.
ולדיעבד לדיעבד.
לכתחילה צריך שיהיה שעה וחצי,
המהגרים לפחות שעתיים.
למה שעה וחצי?
אם אתה מדאיג את זה ב-4.5 השקיעה היא ב-4.40 בערך,
עם 4.50 אז 5.5 זה סוף השקיעה אז עוד חצי שעה זה 5.35 אז אתה צריך מ-4.5 עד 5.35 שעה וחצי אבל זה שיעור בצמצום
עדיף שיהיה שעתיים,
כדי שהבעל יחזור הביתה ונרות חנוכה דולקים וגם נרות שבת דולקים.
ועל כן אדם צריך
חכם עיניו בראשו להכין שמן
שידלוק בערך קרוב לשעתיים או נר
שדולק קרוב לשעתיים. אם יכול, כל הנרות
שהדליקו שעתיים,
נם מתוק.
אם אין לו, לפחות נר אחד ידליק שעתיים.
מרן כותב,
אדם ב-16:45, אני אומר דוגמה של ירושלים,
ארבע וחמש דקות, ארבע ושש דקות הדליק.
הוא הדליק את זה מהר,
ב-16:07 גמר את ההדלקה שלו.
פתאום באה איזו רוח שערה ופתחה לו את החלול וכיפתה לו את הנרות.
אשתו עדיין לא הדליקה נרות שבת.
הוא עדיין לא קיבל קבלת שבת.
עדיין בכוחות רבע שעות ללכת לבית כנסת.
עוד היום גדול.
איך הלשון שלו?
אפילו קפצה בערב שבת, קודם כל על השבת, שעדיין הוא מבעוד יום,
אומר מרן, לא זקוק לה, נכבדה, נכבדה.
אה, אתה רוצה להחמיר על עצמך ולהדליק,
תדליק,
אבל בלי ברכה.
אתה רוצה להחמיר על עצמך ולהדליק אחרי עשרים דקות,
תדליק.
אבל אחרי עשרים דקות אתה לא תביא בכלל נרותיהם,
בטח שחומרות.
למה שבמקרה שאת הרגילים בא,
אם קיבלו שבת ל-20 דקות אתה לא יכול להדליק.
אומר התורה זהב,
למה?
למה?
עכשיו עוד יום גדול,
נדליק.
יותר מזה,
אישה הדליקה בחללה בבית,
אישה הדליקה נרות חנוכה,
והדליקה נרות שבת, בזמן,
וכבול נרות חנוכה.
ילך לשכן, יבוא קולו בדלת,
אדוני, בוא תדליק לי נרות חנוכה.
השחרר עוד לא קיבל שבת,
תדליק בלי הלכה.
אומר צורי זהב,
חייבים להדליק, אם קבע לפני עוד יום גדול שאתה עוד יכול להדליק, חייב להדליק.
זו הלכה מחלוקת,
תכף נסביר אותה.
איך שלומדים הלכה,
אדם לא יכול לתאר לו מה זה הלכות.
יש קהילה ברב בעלים,
שאלה,
אישה אחת יושבת פה עלינו בגדד.
נאזר הנדר,
כשבנה יפים שבע שנים,
תלך עימו להשתתח על מצבת אדוננו עזרא צופר,
שהוא רחוק מכאן מהלך ארבעה ימים בספינה של אש".
מהלך ארבעה ימים בבגדד?
אז היא עשתה נדר, ילד יגדע בן שבע שנים,
ושבע שנים יואש ואומר בוא תיקח אותו לשם.
ושם זה בגנרות, זה חלק כסף וצדקה,
והנה בגיל שש
באו קרובים שלנו ואמרו אנחנו הולכים עכשיו ללכת לאדוני ועזרא הסופר
יאללה בואי איתנו
אז היא אמרה למה אני אחכה עוד שנה
עד שבע שנים עכשיו אני אלך
אז שאלו את הרב
אם יוכלה לקיים את נדרה ביוזמות בנה בשש שנים שנה אחת קודם
ושצייבת זה לא חובה או לא
אז הרב הביא שאלה מרב אחר
והרב אחר אומר שהוא לא מצא דבר כזה בכל הש"ס,
שאלה כזאת.
הוא אומר,
אדם נדע לעשות איזה מצווה ביום פילוני.
אם חסאו לפני כן ימצא איתו חובה ועלה לידי חובה,
הוא אומר, וכעת למה מצאתי גילוי מלצה בדברי הפוסקים?
כך אומר הרב המחבר.
אז שאלו את הרב בשכמה הדין.
אז אני חשבתי, הלכות לדרים, הלכות שבועות, אפשר למצוא, לחפש.
אם עדיין אפשר להטיל את הנדר בפני הזמן, או לא יכול להטיל את הנדר.
פתאום הוא מביא הוכחה מהחנוכה.
הוא אומר שאדם, למשל,
לפני חנוכה
הביא את הדוגמה של אדם שגר בחוץ לארץ בבית,
השלושים יום הוא לא חיה במזוזה.
אחרי השלושים יום הוא חייב.
מה הדין אם אדם רוצה לקבוע במזוזה לפני שלושים יום?
יכול או לא יכול?
הרי
כבר הוכחה לדבר הזה.
דבר שני,
הרב הביא עוד דוגמה,
אדם חלה בנו,
היה מסוכן.
אמר, אם הבן יתרפא
הוא יעצום, שנים חמישי ושני.
הבן אדם היה חולה והתחיל יום שני, אבל אני יעצום עכשיו.
רגע, אמרו לו, מה אתה צע?
אמר, אתה מתרפא, אתה יעצום, מה אתה מקדים?
הוא אומר ככה, הרב, מצאתי
בספר תלומת הדשן
כשאם אדם הדליק נר חנוכה
בערב שבת
מבעוד יום,
זה ההלכה שאנחנו כרגע למדנו אותה,
וכבתא לא זקוק לה,
ונפיק בזה ידי חובה,
אף על פי שהוא דכא קודם בזמן החיוש שהוא חייב.
אז הוא אומר, הינה, אם אתה הייתי אוכל,
הוא אומר, ההלכה, ההלכה,
צריכים להדיף בלילה, הגעת מקודם,
וכבתא, אתה אומר, זה ידי חובה, גם פה.
אני עמדתי שבע שנים,
עכשיו בשש שנים, אני אצא את החווה בשש שנים.
הינה, הינה הוכחה, הוכחה יפה.
אני אעלה על דעתו שיחפש בהלכות נדרים בערב שבת של חנוכה.
הרב אומר, לא, אין הוכחה מכאן.
למה?
הוא אומר,
שמה בערב שבת אי אפשר להדליק בשבת,
אי אפשר להדליק בשבת ברגע האחרון,
ולכן חשים כאילו ידליקה בזמנה ולכן אפילו אם כבתא לא זקוק לה, למה? שההקדמה הזאת זה זמן חיובה. שימו לב,
ההקדמה שהקדמתי,
התקופה הזאת מ-16:00 ו-17:00 עד זמן הדקה עד השקיעה,
זה זמן החיוב שלה בערב שבת.
למה?
משום דעה אי אפשר בלבב הכי.
אבא, בנדוד דדן, תמתין על זמן החיוב ותלך אחר כך עוד שנה.
הרצת הנוחיות שלה רוצה ללכת עכשיו.
לא, תחכי עוד אחר כך.
אז למדנו מכאן שאת החידוש של
לדעת רימות הדשן,
לדעת מרן,
כשהיא מדליקה בשעה,
בזמן שמדליקים נרות,
בדרך כלל מדליקים נרות שבת,
האדם מדליק נרות חנוכה,
אז הזמן הזה, זה הזמן של נרות חנוכה.
ואם כתב כבר לא זקוק לה,
אומר שורי זהב, לא.
אתה כשמדליק ב-4 ו-5 זה על חשבון 4 ו-45.
אבל אתה לא יכול להדליק ב-4, 45, אתה מדליק ב-4 ו-5.
אז אם קרת, תדליק אותו עוד הפעם.
נכון הוא שאם אדם יבוא וישאר אותו, אני אומר לך כבר, תדליק עוד הפעם.
אבל ידליק עוד הפעם, אבל בלי ברכה.
תדליק עוד הפעם,
אבל לא אחרי 20 דקות מזמן הדלקת הנרות, לא 20 דקות מפני השקיעה,
שאז כבר אתה רגיל בבקט שלך לקבל עליך לקבלת שבת,
ואז אתה לא יכול להדאיג.
אתה לא יכול לקבל חומרות על סמך כולו.
הרב אומר עוד אבל:
"בערב שבת
יתפלל מנחה וחג החדליק,
ולא יעשה כמנהג בורים שבדקים נר חנוצה ואחר כך מתפללים,
והבטר תה דה סאטר".
אדם רוצה להיות בור,
שבמשחה יכתוב עליו חותמת,
הוא בור עם הארץ?
מי רוצה ככה?
הרב רוצה שיבוא הבן-חי, יקבר אותו בעולם הבא,
ויאמר לו, תבור, לך מפה, אתה לא שווה כלום.
לא רק בבני שחי, הרבה אחרים אומרים
שאדם ביום שישי בערב שבת
יתפלל מנחה,
ידליק,
יבוא קבלת שבת וחג החרבית.
למה?
מנחה שייכת ליום שישי.
הרי הרגע ראינו מה שאומר הרב בעל בני שחי.
ברגע שהדלקת את הנר,
אז זה כבר מה של שבת.
אז אם זה שבת, איך אתה מפלל מנחה אחר כך?
אם הדלקת הנר זה כאילו הדלקת אותו בזמן של שבת,
אז איך אתה תפלל מנחה?
אז אפילו קראתי את זה וספר.
זה אוקיי.
הטוב ביותר לאדם שבערב שבת,
זו ערב שבת חנוכה,
התפלל מלחה מוקדם.
מלחה קטנה, מלחה גדולה,
עגל פלל מנחה מוקדם.
בעת, בשבי,
כשיבוא הביתה, מנחה התפלאתי, שישי גמרנו,
עכשיו אני מדליק נרות של חנוכה
ואחד מנרות שבת זה קבלת שבת, אז אני בא בכנסת ואני אומר קבלת שבת בפה,
אבל עם אדם אין לו מניעת,
שכח,
אין לו זמן, נאנס.
יש מי שאומר, מה שאמר הרב בורים אמר את זה ככה,
בלשון מליצה,
בלשון תוכחת,
אבל באמת הוא לא בור.
ומה שאמר הרב שזה תרתי דה סתרי זה לא לקראת תרתי דה סתרי.
נכון,
נכון,
שבדאבה לא נקרא תרתי דה סתרי אבל בור, יש ער בור בדאבה,
לא בור לתחילה, יש ער בור בדאבה.
על כן,
יותר כדאי לאדם שלא יתפלל בציבור,
לפני שמדליק נרות חנוכה יתפלל בבית שלו ביחיד,
מנחה, ידליק ניירות חנוכה וירוץ לבית כנסת לשמוע קדושה,
לשמוע בחזרה של מנחה שמפעלים שם מניין שני או שלישי.
ואז לפחות, לפחות מדין בור יצא,
מדין תרתי דה סרסרי יצא, הרי התפללתי מנחה,
מדין טבילה בציבור, אני בא לשמוע את החזרה מבית כנסת,
הרי זה קול המני בקדושה, אני עונה.
אבל על כן האדם ידע לו,
איך אמר הרב בספרי המוסר שלו,
בזמן אחרון ספר מוסר,
הוא אומר,
יצר הרע תמיד מפתה את האדם, מבלבל את האדם.
ביום שישי אחר התוהריים תמיד מוצא לו כל מיני הפרעות,
כל מיני,
חשמל התלקל לו, אין לו כפור, אין לו שמן, אין לו, זה תמיד.
וביום שישי
של ערב, שבת, של חנוכה,
אשר בדרך כלל יום שישי זה יום שישי יקצר,
השנה במקרה יצאה עוד כמה דקות יותר,
השטן מפריע ומבלבל את האדם ביום שישי זה אחר הצוהריים.
על כן האדם הכל יכין לפני כן, הכל יסתדר לפני כן,
כדי שהשטן לא יבוא לבלבל לו.
ואמרו חכמי המוסר,
טוב שאדם
לפני ערב שבת
ייקח נייר וירשום
ביום שישי זה, בשעה זו מנחה,
בשעה זו אנחנו צריכים להכין את זה,
בשעה זו להכין את זה, אז מה הלאה, נרות,
שבת, נרות חנוכה, עשה רשימה איך הוא צריך לתכנן את סדר היום שלו בשביל שלא ישכח דבר ולא יתבלבל מתוך הבהירות, מתוך הבהלן.
במוצאי שבת בבית הכנסת מדליקים נר חנוכה ואחר כך מבדילים,
אבל בבית מבדילים ואחר כך מדליקים נר חנוכה.
זו הדרך הנכונה יותר.
יש בעניין מוצאי שבת שתי דעות חלוקות,
גם על בית כנסת וגם על הביתה.
יש מי שאומר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם,
הבדלה קודם לבית כנסת.
חנוכה בבית כנסת זה מנהג,
הבדלה לדעת מרן דאורייתא.
אז בשביל מנהג תקדיב את המנהג בפני הדאורייתא.
ויש מי שאומר,
נכון,
תדיר לפני תדיר, תדיר קודם,
אבל אם אנחנו נעשה הבדלה,
חצי הקהל יברחו,
סליחה, לא ממנהיגים יברחו, ילכו.
יש אנשים שלא שותמים הבדלה בקטע, עושים הבדלה בבית.
יש גילים, אחרי שהחזן אומר,
ילדים בן קודש נכון, הולכים.
אז נראה לה, איפה פרסומי ניסה בדקת נרות חנוכה?
עד כן מדיקים נרות חנוכה?
לפני ההבדלה.
ויש מי שאומר, טעם אחר.
ועומר,
עומר,
אנחנו מברכים
ספירת העומר,
ואחר כך הם עושים הבדלה.
למה?
אם אתה סופר העומר זה על יום ראשון,
הבדלה בין שבת לראשון, למה אנחנו משנים?
נעשה הבדלה ואחר כך עומר.
אז גם כשאמרו שיברחו אנשים.
ויש מי שאומר, לא,
כמה שאפשר לאחר את השבת, זה חשוב.
כמה שאפשר.
אז אם אתה מבדיל את האופן גיסא ובדאל, אז אתה תפוטר ממך.
לא, תדליק נרות חנוכה,
והקהל עוד יחכה,
ויעשו הבדלה,
אז יהיה עוד חמש דקות בבית,
בבית כנסת בשביל לכבוד שבת,
למרות שאותו שמדליק נר חנוכה אסור לו להדליק עד שיאמר "בוודאי אמר התחלנתנו והעמידה",
או שיאמר "ברוך עובדים מקודש לאחול".
אבל תהיה כן,
הפוקע שבת עדיף.
אז נהגו לפי כל העדות ולפי כל הדעות
לפסוק
שבבית כנסת אז קודם כל מדליק נר חנוכה ואחר כך עושים הבדלה.
ביי
כותב רמה,
בביי קודם כל מדליק נרות חנוכה ואחר כך עושה הבדלה, זה פשיטא,
לא רדיק בבית כנסת.
כלומר אני לא כותב כך.
אומר המשטרה ברורה וברור להלכה, אומר כיף החיים,
שהדרך הטובה ביותר, גם בבית,
לא רק בבית כנסת,
אלא גם בבית, קודם כל,
בכנסת אמרנו, קודם כל, להדליק מלך חנוכה וחדיח יבדיל.
גם בבית צריך לדעת שיש דין שונה.
מה הדין השונה?
אפוקי יומה קיימתי,
ופרסומי ניסה כבר נעשה,
אבל הבדלה בבית זה דאורייתא,
והזעקת נרות, חנוכה זה דרבנן,
והבית זה הבריחו.
אנשים לא כמו בית יד שבורחים.
אם אתה בבית קודם כל עושה הבדלה,
תדיר ושנות תדיר,
וזה אורעת הקודל,
וכך אתה מדליק את נרות חנוכה,
אז זהו,
אומר הרב,
וזו הדרך הנכונה ביותר.
זאת אומרת, הדרך הנכונה ביותר בבית עברה ואחר כך
הדלתת נרות חנוכה.
אבל אם אדם שינה בבית כנסת,
אם אדם שינה בבית,
השינוי הזה לא מעקב,
אין מאשר בן רחמינא בדבר הזה.
ואם שכח ולא אמר, אין מחזירים אותו,
אלא דבתפילה אומר אחר אלוהים, אצור נודה לך השם אלוהים ולאבותינו על הניסים וכו'.
בפרקת המזון יאמר אחר סיום הברכות, הרחמן יעשה לנו ניסים,
כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה,
בימי וכולי".
הגמרא אומרת:
היוועיה להוא,
מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון?
שאלה,
צריכים להגיד על הניסים בברכת המזון או לא?
כיוון
דמדרבננו למה קרנן
או דילמא משוב פרסומי ניסמד קרנן?
הגמרא התחילה לשאול
ולדעת הרמב״ם
המסקנה של הגמרא כן מזכירים כדעת הירושלמי.
למה הגמרא לא שאלה, אי ועיה להוא בתפילה אומרים על הניסים או לא אומרים על הניסים,
מזכירים או לא מזכירים, למה הגמרא שאת על בקט המזון
הלכה לשם ולבקט המזון?
אומר רש"י כך:
אי ועיה להוא מהו להזכיר שולחן כאן בקט המזון בתפילה
בישיתא לה,
שהרי להלב ולהודאה נקבעו קדמה לעיל.
אומר רש"י,
הרי כתוב בגמרא למעלה,
אחרי
שלא היה בהליך רק נרך יום אחד,
נעשה בונה לתיק ממנו שמונה ימים לשנה אחרת,
כבעו ימים טובים בהלל ובהודאה.
אומר רש"י,
מה זה בהלל ובהודאה על שנה אחרת?
אומר רש"י,
לא שעשנו במלאכה,
שלא יצליחו לקרוא את הלל ולומר על הנשיא בהודאה.
אומר רש"י על התפילה זו לא שאלה, תקנו.
כמו שתקנו להדליק נרות,
תקנו להגמר הלב,
תקנו להגמר על הנשיא בהודעה בתפילה.
השאלה של הגמרא אם גם יאמרו בפרקת המזון או לא,
זה דברי רש"י.
הסופות אומרים אחרת.
מתפילה שיטא,
שיטא לדם מזכיר.
למה?
משום תפילה בציבור,
ועיקר פרסומי נישא.
אבא בבגדת המזון שבבית לכא פרסומי נישא כולי עין.
ולמצבות לא ככה השאלה.
בפילה, ודאי, תגיד, מה יש? לפרסומי נישואה יש בניין?
יש קהל עצום?
אז תגיד.
אבא, וכתבו לו סתום ולך בינך לבין עצמך?
אז אין פרסומי נישא, אין בעיה. אומרים או לא? אומרים עליך אשקלוני.
אז תגידו מה אכפת לנו זה מתאר ככה וזה מתאר ככה למה אנחנו עושים לזה מחלוקת גדולה
המחלוקת היא
אם חכמים באותו הדור תיקנו לנו לומר בתפילה על הנשיאים
אם חכמים שבאותו הדור תיקנו לומר על הנשיאים
ולא אמרת על הנשיאים אתה חזור
כמו שלא אמרת תהלל תחזור
אבל אם זה פרסומי נישא אמרתי צריך להגיד לא אמרתי לא אמרתי
כמו יעלה ויבוא בליל ראש חודש,
כמו יעלה ויבוא בבקעת המזון. לא, אמרת לא אמרת.
הרמב״ם
והריף
ומרן
פסקו לכתחילה אתה צריך להגיד על הנצים.
לא אמרת,
כל עוד שלא אמרת ברוך אתה השם
בבקעת המזון,
בעמידה,
בבקעת על כולם,
טוב שאוכל אוכל נאה להודות לאבדה ברוך אתה יושב ברוך אתה אז תאמר על הנסים.
אמרת אמרת אמרת זה לא חוזה על זה.
רבנו תם,
בשאר פוסקים אומרים תחזור.
בירושלמי כתוב לא אמרת תחזור.
מה המחלוקת? המחלוקת תיקנו לומר
בזמן אז בבית שני לומר את על הנסים או חז"ל לא תיקנו לומר את זה.
אחר כך אמרו את זה, אבל זה כתוב בגמרא זה לא כתוב, זה כתוב בנצחת זוכרים.
אז מכיוון שכן אנחנו פוסקים הלכה, הוא דומק ברכות ועקל.
לא אמרת ברוך אתה ה' תחזור, אמרת ברוך אתה ה' תמשיך להתפלל הלאה.
בא הרב וחידש חידוש ואמר
אם בתפילה שכח לא מחזרים אותו אלא
ובתפילה אומר אחר אלוקי ניצור נודה השם אלוקינו ואלוקי אבותינו על הנשיא ועל יושעות
אבותינו בימים מהם בזמן הזה ובימים הדתיה.
וברכת המזון אמר הרחמן הוא יעשה לו נשיא
כשם שעשה לאבותינו בימים מהם בזמן הזה.
על הרחמן זה מוזכר בבית יוסף.
למה? הרחמה זה כבר אחרי ארבע ברכות.
תגיד הרחמה כמו שאתה מוסיף הרחמן.
יברך את בעל הבית הזה הוא ואשתו ולאו וכל אשר לא,
כאן יברך רחמנו ועשה נשיאים לפעול במסעתה לאבו שלו. מה יש?
אין בזה כלום.
אבל בתפילה, כל עוד שלא עשית חושה שלו, אם הוא אמר,
איך אתה יכול להוסיף דברים?
אומר הרב, תגיד,
אומר אחרי אלוקי ניצור,
לפני יהיו לרצון מרפי אחרון,
יאמר נודה לך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו על הנשיאים.
למה?
למה כן תאמר למה לא תאמר?
כל דבר של הודאה
שהולך על העבר תיקנו את זה בהודאה.
כל דבר על לחתיד תיקנו את זה במקום לחתיד.
כאן זה הודאה על העבר.
אם כיוון שזה על העבר אז אנחנו לא יכולים לומר את זה במקום אחר.
אבל מכיוון שיש בחלוקת לדעת הראשית תיקנו לומר על הניסים בהודאה
ואם לא אמרת בהודאה אז מוכר תשלים את זה ולא קהנה תור
ומכיוון שיש רבי נותן שאומר שאתה צריך לומר את זה באלוקי נצור
ומכיוון שיש פוסקים שאומרים מודעת הירושלים צריכים לחזור אז לפחות אדם יאמר את זה באלוקי נצור
ולפחות ידכה לומר את הדבר הזה
והתפילה הזאת
היא תפילה מאוד מאוד חשובה
בעל הניסים
בגלל שיש בה הרבה דברים מיוחדים.
תכף נראה בין הדברים המיוחדים שיש בה מה שכתוב בסימן תרפ"ב סעיף ג'
אין אומרים כשם שעשית
אלא מסיים ועשית מהם ניסים וגבורות בימים ההם בעת הזאת
ויש
שאומרים אותו.
אומר מרן,
אדם
אומר על הנתיב, על זוות,
אז אומר יש מי שאומר,
יאמר
כשם שעשית נציב לב ולפעות לאבות שנה בימים הם בזמן הזה,
תעשה גם כן עמנו בעת הזאת נציב ונפלאות.
אומר הרב, מרן, אל תאמר את זה.
ויש שאומרים,
שאומרים אותו.
מה אין? תגיד, תבקש, מה, אסור לך לבקש?
מה קרה?
יש מי שאומר, לא, זה גימה ראשונות,
גימה לאחרונות.
בתוך גימה לאחרונות אתה לא יכול לבקש.
יש מי שאומר,
זה על פרטי,
לא על כללי.
שים את זה לכלל עם ישראל ויכול לבקש.
ועד כן, יש אומינים שאומרים אותו,
על דעת זה הם סוברים.
אלה החלקים אומרים
למה לא אומרים אותו?
מפניהם
שלא ישעדה בגימון ראשונות,
ומכיוון שעיקר זה הודאה לשעבר,
עיקר על הנשיא לשעבר, לכן אל תוסיף לו שעתיד.
זה המחלוקת.
ואנחנו פוסקים כדחת סתם מבחן ערוך שלא אומרים כשם.
כשם, שעשיתי תאמן כאילו, אז כך תעשה עימנו.
למה זה רק הודעה לשעבר, ולא לכאורה אדם בסוף התפילה, בלוקיי ניצור.
מה יש?
תגידו, בראש העולם, היום זה חנוכה,
וכמו שעשית נציגים לפעולות ואבותינו בימינו בזמן הזה,
כך תעשה עימנו,
יש לנו אויבים מבפנים,
יש לנו מתייוונים,
יש לנו שונאי ישראל,
יש לנו ישמעאלים, יש לנו עיסאו,
תציל אותנו מידם, כמו שצריך אותו לבנה חשמונאים,
בבנה מגבי,
בימי מדדיה.
מה, יומח?
מה קרה?
באלוקי הניצול יכול לומר.
בתפילה בג' לאחרונות אדם לא יכול להגיד.
אז סתם בקשה באלוקי הניצול, אדם יכול לבקש.
יותר מזה
אנחנו לא מבקשים, אנחנו אומרים
ועשית עמיהם נשים נפלאות ונודה לשמך הגדול צלע.
את העות
אנחנו צריכים להגיד "ועשית מהם נשיב לאות" והודינו לך,
מודים לך.
מה זה "ונודה לשמך הגדול שלח"?
אנחנו עושים רמז.
ריבונו של עולם, מחלוקת.
אחד אומר "אני יכול לבקש על עצמי",
אחד אומר "אני לא יכול לבקש על עצמי". אז מה אני עושה?
מחלוקת.
מה אני עושה?
אומר "מה שתעשה אתה תשתוק".
זה תגיד "ועשית מהם נשיב ונפלאות"?
תלשום.
"ונודה לשמך הגדול שלח".
ריבונו של עולם.
אם אנחנו נפוסקים בהלכה שאני יכול לבקש שירה עצמי,
אז אני אומר, תעשה נסים ונפלאות, ונודה לשבחה הגדולות, על עתיד גם כן.
ואם אני לא יכול לבקש,
ונודה, אין לכם, מחר אני עוד פעם אודה לך על נסים ונפלאות טבע.
ברמב"ם כתוב
שבנרות חנוכה הם חמורים מאוד מאוד,
והמצווה של החנוכה חמורה מאוד,
אדם שמדליק נרות חנוכה ידע לו שזה לזכור את הנסים ונפלאות,
שהשם עשה עם אבותינו בגבורות וכל הניצחון כולו.
על כן יש בשידורי תפילה נוסח שלשם ייחוד לפני הדלקת הנרות.
יש נוסח קצר,
יש נוסח של בן איש חי ארוך,
ויש נוסח של הרב הרשש עוד יותר ארוך.
הרשש עד המקובלים אומרים אותם,
אבל נוסח של הרב בן איש חי הוא ארוך יותר,
אבל כל אחד ואחד שקורא אותו יכול להבין
כל הנשק נכנז מדייקות, וחדש נכנז, כל העיקר מכבי מיד אני אוהב,
לא על קצר פריצה,
הארוך וכל ידייה וחדש.
עצוב שאדם יאמר את ה...
אבל לא, רבותיי, הדבר היותר חשוב הוא כך:
בנרות הללו
יש לו תיבות,
מדקדקים לו תיבות. מה אכפת לך, תגיד יותר מלו תיבות?
מה אכפת לך?
לא, זה כנגד לו נרות שמדקים בחנותה.
יש פה כוונה יותר עמוק.
אנחנו אומרים בנירות הללו על הניסים ועל התשועות ועל הנפלאות
שעשית לאבותינו,
ואין לנו שזה לשמש בהם ולאותם בלבד,
כדי להודות בשמך,
על ניסיך ונפלאותיך וישועתיך.
הכדי
וה... אנחנו מדדיקים,
זה בא לכסות את צוואת הרמב״ם.
הרמב״ם אומר, אתה מדליק ניירות,
אתה תדליק ותלך, תישן.
לא תדליק לספר סיפורים על מלחמת ניסים לבורש ה' עשה עמנו במצרים,
או ניסים לבורש ה' עשה עמנו במלחמת בנטה סקאדיום. למשל,
זה לא.
אתה צריך להודות לקדוש ברוך הוא,
אתה צריך להודות לקדוש ברוך הוא על הניסים והנפלאות שעשית לאבותינו עדי כהנך לקדושים.
וזה כאילו להדיף לילות חנוכה.
ואתה אומר,
ואנחנו רואים אותם, אנחנו מודים לחזוז ברוך הוא, אני חושב שעשה
גם על השישועות וגם על הגבוהות וגם על המלחמות וגם על השמן.
ואם אדם גפני הרוב
ואמר נותנות לנו מדליקים בשירה ובדמרה,
לא יודע אם אתה, מצוות קיים,
אבל מצוות מהדרים, מהדרים, לא יודע אם הוא קיים אותך.
העלו לנו את הלשון חכמים, בשם ייחוד של לשון חכמים.
בין הדברים, אומר, כותב את הכסף של המקום העליון,
ותהיה מקוברת ורצויה לפניך מצוות הדלקת נר חנוכה אשר אנחנו מוכנים להדליק,
כאילו קיבלנו בכל הכוונות.
אחר כך הוא אומר,
כאילו קיבלתי בכל הכוונות.
פעם שנייה,
הראויות בברכו שתיקנו לנו חכמים זיכרונו לברכה לברך על המצווה הזו,
וגם הסודדות הנמשכים.
כשאני אומר, אני מדאיג כדי לקיים מצוות עשי דברי צופרים,
לתקן את כל מה שתיקנו,
הרי אני קיימתי את המצווה.
וכשאומר הנהרות הללו, עוד יותר ועוד יותר חשוב.
יש שאומרים אחרי זה מזמור של חנוכת הבית הדוד.
יש
שאומרים אחרי זה ויהי נוחם שבעה פעמים.
יש שאומרים אחרי זה למצח בנגינות,
את מצורת המנורה.
יש בכלל האומרים
אומרים, מה זה, מזמורים בלילה?
מזמורים לא אומרים בלילה.
רק תגיד את הברכות והנורות הללו, תגיד מעוד של ראשית, תשאיר מעוד.
לא מזמורים.
ויש מי שאומר, המזמורים האלה באים כמו צפילה,
צפילה לבורא עולם. על זה אנחנו אומרים את זה בצורה כזאת.
ויש שאומרים, עוד פעם, חכמה.
מדליקים נרות חנוכה ובית קנטת.
מדליקים בבית.
לא אומרים על הניסים, על הנירות הללו,
גמרנו להדליק.
הרי ריבונו של עולם, לנצח אנחנו עוברים שיר לגמור שיר חנוכת הבית לדוד.
ריבונו של עולם,
כמו שזכינו על השנה מגנת חנוכה,
למה נקרא חנוכה?
חינכו את בית המקדש בטומאה בטהרה,
תיירו את מקדשיך,
חינכו את המטווח.
ריבונו של עולם,
נזכה שהקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא, יבנה לנו בית המקדש
השבוע הזה אנחנו רוצים, לא נכנע הרבה זמן
ואז נגיד למנצח מזמור שיר חנוכת הבית לדוד,
נאמר את זה בצורה ברורה, בשמחה ובצהלה
ואז לא יהיה ספק מה שהרב אומר
שלשם מלך לא אומרים למנצח מזמור של חנוכה לבית דוד,
רק אומרים את זה בהושענו.
נאמר את זה, את המזמור הזה בשירה ובזברה וברצון,
שיהיה בעגלת מאחרית, אם לא אמן.
