“וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר”
בסיומה של ההפטרה אנו קוראים: “וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה’ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ “.
וכך נוהגים ישראל בקדושה ובבא לציון, לומר את הפסוק שאסתר המלכה אומרת לפי המסורת שלנו: “וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל “. כל המשימות שלנו, כל מסירות הנפש של אסתר, כל הענווה של דוד המלך – ‘אתה קדוש יושב תהילות ישראל’, מתחילים מתוך קדושתם של ישראל, מתוך הקשר המיוחד של שכינה אל ישראל.
רק אחר כך, אחרי סיום המשפט הזה, אנחנו אומרים, בלי לקרוא את זה ברצף סתמי מלאכותי, “וקרא זה אל זה ואמר”. אין זה תיאור חיצוני של פניית מלאכים זה לזה, אלא לפי הילקוט שמעוני זה תנאי להופעת הקדושה . זה התנאי – שיקראו זה אל זה: “נותנים באהבה רשות זה לזה”.
האם האישיות שלי, העצמיות שלי, נמוכה ודלה כל כך, חלשה כל כך עד שאיני יכול לסבול את השוני שיש בזולתי? או להפך, שיש לאדם ענווה ויש לו הכרה בערך עצמו, אבל הוא מבין שהוא לא לבד, שהוא לא יחיד. אז עם כל הנאמנות לביטוי האישי שלו הוא מוכן להיות גם זה שמקשיב לזולתו, “וקרא זה אל זה ואמר”, ואז הקדושה היא קדושת עולמים, קדושה שמופיעה בתוך המציאות שלנו, קדושה שהיא בעצם נשגבת מאיתנו, אבל מתגלה על ידינו בגלל רצון ה’.
עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ
מתוך כך, ממשיך הנביא ומברר את הפסוק הבא: “לםרבה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה’ צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת “.
מה פירוש הביטוי ‘להכין אותה ולסעדה’? אינני חושב שזה יהיה חידוש לומר שכולנו מחכים ומנסים לפעול, להשתדל, ללמוד, לתרום, לעסוק בפעילות נכונה, כדי להיות חלק מהכשרת הקרקע למלכות בית דוד. אז למה אפוא מתכוון הנביא באומרו “להכין אותה ולסעדה?”
מסורת הייתה אצל האר”י הקדוש, אחר כך אצל אור החיים הקדוש ואחר כך אצל הגר”א וכן בהמשך הדורות, שבפסוק הזה נעוץ סוד התפתחות מלכות בית דוד, כי זו לא תהיה קומה מנותקת מהקומה הקודמת, משיח בן יוסף – הגאולה הטבעית, קיבוץ גלויות, העצמאות, פריחת הארץ ושוב – ט”ו בשבט, שמאיר את האור המיוחד של חיבת הארץ וההתיישבות המחודשת בה. כל זה הבסיס שממנו יצמח עולם רוחני.
בכלל, בניית הקומה החדשה דורשת הרבה פתיחות בלב, הרבה הכרת הטוב והרבה תודה על מה שיש, ולא פחות מזה – תפילה שנמשיך לצמוח, שימשיך הקב”ה לחדש את גאולתנו. זוהי הנאמנות הזאת לנטיעה האלוקית, הענווה הזאת שלנו כלפי שמים, להיות אלה שחונים במדבר, שנוסעים מרפידים, להיות אלה שמתאמצים לחנות כאיש אחד בלב אחד, ומתוך כך מקבלים תורה.
תורה שלא שורפת את המציאות, ואף אם היא מבקרת אותה הריהי תורה שמצמיחה ישועה. נהיה מחוברים לתורה באופן שבאמת מדגיש מאוד את העין הטובה, את הבנתנו ואמונתנו שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. כל זה איננו סותר כלל את הרצון שמדרגות הגאולה תיפתחנה, שתתגלה הגאולה באמיתיותה, שיתגלה מה זה כסא דוד.
לכן היה אומר האר”י הקדוש, וכך רבי חיים ויטאל מביא בשמו, לכוון בברכת בונה ירושלים שחלילה לא ייפגע משיח בן יוסף .
הסבלנות הזאת מצד אחד והתביעה העצומה של כולנו, על כל גוונינו, להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש “, ולגלות את זה בחיים, במערכת החברתית, הקהילתית, המשפטית, המוסרית, במערכת הציבורית – כל אלה הם אתגרים עצומים; הם אתגרים ששייכים לדור שלנו, ואנחנו שייכים לאתגרים האלה.
