אליהו, אחאב ועובדיה
במצבים מתוקנים של האומה, המלך והנביא נמצאים בקשר הדוק. כבר בתורה (במדבר כז, כא) קובע הקב”ה כי למנהיג הבא אחרי משה, הלא הוא יהושע, יהיה כעין מקום קבוע – הוא יעמוד לפני הממונה על קבלת דבר ה’ שיהיה בימיו – אלעזר הכהן, ויתנהל בכל מעשיו על בסיס רצון ה’ – “וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה’ עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה”. ואכן, אחד מן התפקידים המרכזיים של הנביאים הוא למנות את המלכים, כפי שמצינו בשאול, דוד, שלמה (וכל שושלת בית דוד הממשיכה את המינוי המקורי על ידי הנביא), וכן בירבעם ויהוא. ה’תפארת ישראל’ (בועז מסכת שקלים פרק ו) מחדש שהנביאים היו נותנים למלכים את שמותיהם! – “…וכמו כן רוב המלכים כשתדקדק בהם, תמצא ששמם מורה על מה שאירע בימיהם… וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא”.
אולם בתקופת אחאב אשר התמכר לעשיית הרע בעיני ה’, מצוי פירוד חסר תקדים בין המלכות ובין הנבואה. תחת שיהיו אלו שני כוחות צמודים הפועלים במשולב לרוממות קרן ישראל כעם ה’, פוגשים אנו ביטוי חסר תקדים בחריפותו של איבה בין המלך והנביא. הפטרתנו נפתחת בתיאור בולט של הנתק בין המלך והנביא. המלך משקיע מאד בחיפושים אחר הנביא שנעלם זה זמן רב. הרלב”ג (מ”ב ב טז): מבאר כי בעיני עם ישראל, המצב הקבוע של אליהו היה הסתתרות והיעלמות – ” ‘וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות’ – רצונו לומר להתחבא שם כי היה רגיל אליהו בכך כמו שאמר עובדיה: ‘ורוח ה’ ישאך אל אשר לא אדע’.”
לאחר שאליהו ואחאב נפגשים, מתפתח ביניהם ויכוח שבו כל אחד מהם טוען כי זולתו הוא “עוכר ישראל”. עוד מתגלה בהמשך הפרקים (כא, כ) כי אחאב רואה את אליהו כאויב המלך! – “וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי”. ואכן, קביעה זו לא הייתה תיאורטית בלבד. דומה כי אין דומה לתקופת אחאב שבה הרג המלך (במצות אשתו) את הנביאים באופן שיטתי, כשהמטרה המוצהרת היא לחסלם לחלוטין; על כך נאמר בפתיחת הפטרתנו (יח, ד): “וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵיה’.”
בתוך מצב חשוך זה מהווה עובדיה, הלא הוא עובדיה הנביא, נקודת אור. עובדיה מוסר את נפשו על הצלת נביאי ה’, ובזכותו אין הם נכרתים – “וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם” (שם). והנה, ניתן היה לחשוב שעובדיה עשה זאת בתור אדם פרטי בלבד הפועל בניגוד למדיניות של בית המלוכה; אך נראה שעובדיה חפץ לגייס, ולו בסתר, את אמצעי המלוכה לשם הצלת הנביאים. עובדיה היה ה’מנכ”ל’ של בית אחאב (“וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת”), ודווקא בתור המבצע בפועל של ענייני המלכות, הוא החיה את הנביאים. במדרש תנחומא (משפטים סימן ט) אף מגלים חז”ל כי את הכסף לכלכלת הנביאים לקח עובדיה מיהורם בן אחאב!
חז”ל עומדים על גדולת עובדיה, שאף כי הגיע מאדום, כיבד את אליהו הנביא בכבוד רב השמור בדרך כלל לכיבוד אב. כך נאמר במדרש אגדת בראשית (פרק נט), המנגיד את עובדיה עם עשיו זקנו: “עשו ביקש אבלו של אביו, שנאמר ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז מא), ועובדיה כיבד למי שלא היה אביו, שנאמר ויהי עובדיה בדרך והנה אליהו לקראתו ויכירהו ויפול על פניו וגו’ (מלכים א יח ז)…”. כלומר עובדיה כיבד מאד את אליהו למרות שנולד במקום הפוך לגמרי לישראל – בבני עשיו.
מסירות הנפש של עובדיה על הנביאים והכבוד שלו לאליהו, למרות היותו בן עם אחר, וכנגד משפחת המלוכה (כנ”ל), הוא כה משמעותי, עד שהוא זוכה לקשור מחדש (ולו לזמן מה) בין המלך ובין הנביא. אליהו חוזר אל אחאב, ומכך נוצר מהלך גדול של תשובה בעם ישראל, והם זוכים מחדש לירידת הגשם לאחר שנות הבצורת.
