“אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ”

מדוע מפגישה אותנו התורה בתחילת היכרותנו עם אברהם אבינו, בסיפור ש’על פניו’, מעלה הרבה קושיות על דמותו? אברהם ושרה יורדים למצרים בשל הרעב הכבד בארץ, “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ” . פשט הדברים אינו מתיישב על הלב וצועק עד לב השמים. משמע לכאורה, שאברהם מפקיר את אשתו בשעת סכנה כדי להציל את עצמו, ובנוסף מתכנן לקבל מתנות בעבורה. כיצד אפשר להמשיך לסיפור הבא עם קושיות מוסריות בסיסיות כל כך על הנהגתו?
באמת אי אפשר להמשיך, חייבים לעצור וליישב הדברים. זהו השיעור שהתורה רוצה ללמדנו כבר במפגש הכמעט ראשוני עם שורש האומה הישראלית. לעולם, כשתופיע קושיא מוסרית כגון זו על אחד מגדולי האומה הישראלית, וכל שכן על האבות והאימהות, חובה עלינו להעמיק ולבקש בכל כוחנו לסלקה בפתרון מאיר. במקרים אחרים, כשישנו כישלון אמתי, חז”ל אינם מנסים לייפות את המציאות, אך מתייחסים אל הדברים בגובה הראוי לדמות המדוברת, והכרח להיצמד לדבריהם ולא להוסיף כיד הדמיון. אך אם אין דברים מפורשים בחז”ל על נפילה, חובה לבקש לטהר את השם הטוב של הדמות. אין קץ לקלקולים שמיילד מצב הנפש של ההתבוננות ‘בגובה העיניים’, על אחת מדמויות המופת ה’אידיאיות’, האמורות לעצב את עולמנו הרוחני. אם אדם מתייחס באדישות לצעקת נשמתו החשה בסתירה הנוראית שבהנמכת ענקי העולם, הוא עלול לאבד את מקור יניקתו ואפשרות צמיחתו. הנמכת השמים הבלתי מושגים ממלאת את הלב בעצבות, שכן “חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי?” וכבר אין לו לאן להתרומם. אם הדורות הראשונים אינם בעינינו כמלאכים, כנראה שנתפסנו למבט חומרי ונמוך מאוד. לכן אמרו חז”ל, “אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים. ולא כחמורו של ר’ חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר (שלא היה אוכל תבן שאינו מעושר), אלא כשאר חמורים “.
לגופו של עניין, נתבונן על פירוש רש”י. רש”י במבט ראשוני לא עוקר את הפשט המתמיה העולה מקריאת הפסוקים, רק כותב “לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ” – “יתנו לי מתנות”. אולם, שני פסוקים לפני מביא רש”י מדרש אגדה מופלא, “הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ” – “עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה”. מחמת שהיה הכרח לאמוד את הסכנה, הבחין אברהם לראשונה ביופיה של שרה. אדם מן השורה קורא את פירושו ואומר בספקנות לעצמו, וכי זה רציני? יכול להיות שלא שם לבו מעולם ליופיה של אשתו? אלא שזה רק מראה כמה אין לנו תפיסה, שום תפיסה, בקדושה ובטוהר של חיי אבותינו, וכמה נשגבות מידותיהם מאתנו. מתוך ההבנה של המרחק העצום מחיי האבות, רש”י משאיר אותנו להתמודד בעצמנו עם הפסוקים הבאים…
רבנו המלבי”ם1 מיישב את כל הפרשה. כאשר התקרב אברהם למצרים, נודע לו כי אנשי מצרים כעורים ושחורים, רודפי זימה וחשודים על שפיכות דמים, והחל לדאוג שמא יהרגוהו, ואת שרה יקחו. לכן, כדי למנוע את שפיכות דמיו ואת סִבלה, מצא עצה שתאמר שרה שאחותו היא, ומי שיבקש שתינשא לו, יצטרך לתת לאברהם מתנות במחיר שיתרצה בו. שכך היה דרכם לתת זהב וכסף לאבי או אחי הנערה, כפי שמסופר על אליעזר שלקח את רבקה ליצחק, “וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ”. ובזה התחכם אברהם למלט את שניהם, כי תכנן לדרוש סכום כסף שאין בכוח איש לתת לו. ובאמת כשביקשוה, “וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד”, לא היה בידם די כסף, אפילו לא לשרי פרעה, “וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה”. אך כשלקחוה אל פרעה, דבר שלא עלה על דעתו של אברהם שיכול להתרחש, היה בידו לתת את סכום העתק שדרש בראשונה, וכבר לא היה בידי אברהם לשנות, “וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה.” ואכן נתן פרעה לאברהם כל מה שדרש בראשונה, “וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים”. אך ה’ יתברך השומר רגלי חסידיו, הציל את שניהם מרשע זה, “וַיְנַגַּע ה’ אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם”, לא נגע בשרה והחזירה לבעלה, ולא זו בלבד, אלא אף את המתנות שביקש אברהם כדרך מפלט להצלתם, השאיר ה’ בידם.
עוד מבואר במדרש רבה מ’, שכל ירידתם למצרים, הכאת פרעה, וכן יציאתם בחסדי ה’ ברכוש גדול, היו בבחינת מעשה אבות סימן לבנים, “אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו”.