הרב אלישע וישליצקי זצ”ל
“וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ”
מתוך שיחה לפרשת בשלח, מכון מאיר התשע”ד
“וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ” (שופטים ה, לא)
יש היום המנסים להגדיר ולקטלג את הדתיים, כדתי כזה או אחר, תורני כזה או אחר. יאמרו לנו מחלקי החילוקים של היום: מי הם “אוהביו”? למי הכוונה?
אומרת הגמרא (שבת פח, ב):
“תנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים – עושים מאהבה ושמחים בייסורים”.
לא כתוב דבקים, כתוב: “עושים מאהבה”. ואולי הכי קשה: “ושמחים בייסורים”.
עליהם הכתוב אומר: “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.
אומר ה’כתב סופר’ (בתשובות באבן העזר ובאורח חיים): אפשר ללמוד מהשמש, המשרתת את רצון ה’ בלי חשבונות; פוגעים בה או לא פוגעים בה, מוחאים לה כפיים או לא מוחאים, כותבים עליה כתבה או לא כותבים, אין לה חשבונות.
בדור שלנו ייסורי הנפש מגיעים לטלטלות כאלה, שבני אדם כמעט יוצאים מדעתם. השאלה היא האם הייסורים משביתים אותי?
כי עם כל הקושי, גם אם אני לא מכיר פתרון או מרפא, אילו הייתי מאמין שהגורם הפנימי לייסורים הוא לא חשבונאות אלוקית למה קרה מה שקרה, אלא זה אלוקים שרוצה להצמיח את כוחותיי – אינני יודע איך, ואינני יודע מתי – אז הייסורים לא היו משביתים אותי.
ויכול להיות שצריך לפעמים עזרה מקצועית, אבל היא לא יוצרת את הכוח, היא מסייעת ליכולת להשתחרר ממזיקים. בפנים בפנים עמוק: “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.
אתה אוהב את ה’ לא רק כדי שתשיר לו ‘אני רוצה לדעת כמה אתה אוהב אותי’. כי עם כל הכבוד לך ולאהבות שלך, אם אתה אוהב את ה’ באמת, אתה אוהב את משימותיו. הטיל עליך משימה להיות מטולטל – זכית, אל תישבר מזה.
אין שום עניין לכתוב: ‘ואוהביו – יהיה להם טוב’. אם יהיה טוב, אנחנו לא מתנגדים, אנחנו לא מזמינים ייסורים. בחבלי משיח לא צריך להזמין ייסורים. כי אם עיקר ההתמודדות בחבלי משיח היא נפשית, אז הקב”ה בעצם אומר לנו: אני לא רוצה להוציא אתכם לגלות, אני לא רוצה לסיים את תפקידכם, אני רק רוצה שתיטהרו.
