“ואנכי לא ידעתי”

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:
פרק כח פסוק טז

רשי:
ואנכי לא ידעתי: שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה:

הכרח השינה לאדם מעיד שאין יחסי הגוף והנשמה במיטבם מאז חטא אדם הראשון ומצב חיבורם בהווה לא מאפשר לנשמה להאיר בחילה – כפי חשקה הפנימי באמת – להפיג את תכונת המוות של הגוף ולהטעימו מנצחיותה. ולזה באה השינה הנופלת על האדם, כדי להפריד מעט בין הדבקים ואז תוכל הנשמה לשוב לשורשה, להיטען בכוח מקורי וממנו להחיות את הגוף. אבל יש עיתים כאלה שמתגבר כוח הנשמה והארתה, אז “תאיר ארץ מכבודה” עד שיהיו ניכרים אותותיה המבורכים גם על הגוף ולא יעמוד כל כך לשטן על דרכה, וממילא תכונת העייפות לא תמשול בו ולא יצטרך לשינה שיש בה אחד משישים של מיתה כדי להשיב כוחותיו, ותהא שנתו כ”שינת הסוס” לכל היותר ועיתים אף “יתגבר כארי” בחצות לילה כדוד המלך שעד חצות היה “מתנמנם כסוס” ששנתו ארעי, ומחצות והלאה היה “מתגבר כארי” להורות כמה היה כוח נשמתו מתפשט על גופו. ויעקב ש”פגע” במקום המקדש וחזה בו את חזיון הסולם, נגלתה לעיני רוחו קדושת ה”מקום” והכה על חטא ואמר “אכן יש ה’ במקום הזה…” כלומר, גילוי שכינה כה מוגבר ואם כן איך מלאני ליבי לישון במקום כזה שתגבורת החיים ערה בו כל כך .וכיעקב, כל אדם מישראל צריך שיקיץ משנתו, ישתומם ויאמר: “אכן יש ה’ במקום הזה” על כל בחינות ה”מקדש” על קדושת נשמתו, קדושת הכלל, קדושת הארץ התורה והמצוות, עד שכל מיני קדושה אלה יתפשטו בו כראוי ויסיגו גבולה של השינה ו”לילה כיום יאיר” לו …ויטעם טעמה של תחיית המתים בזעיר אנפין.