רש”י.
“פתח במשה ובאהרן ומפרש שמות בני אהרן, מכאן אמר רבי שמואל בר נחמני כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו הוא ילדו”
“לידה” כנהוג לפרש, היא מעבר מרחם האם לאוויר העולם ובזה נשלמת כביכול הלידה. אבל באמת לא בזה נסתיימה כי עוד צפונים וכמוסים תכנים רבים בכבשונה של הנשמה שטרם יצאו לאוויר העולם אף שגוף הילוד נשלם, ותכלית בריאת האדם לא תצא אל הפועל כל זמן שיישארו אלה צפונים ולא ישתכללו כראוי סדרי הופעתם. יוצא אפוא שלידת האדם אין לה הפסק כלל ואדם לעמל יולד – עמל הופעת הנשמה והתיישבות שלל אורותיה “בכלים מכלים שונים”, כלי הרוח הנפש והגוף. ומה מועיל הרבה למלאכת ההתיישבות הזו שמבלעדיהם ישאר האדם כגולם? אלו הם עמלה של תורה וקיום מצוותיה. נמצא שבעצם הלימוד הולך האדם ונולד. ואם כן, כל המלמד בן חברו תורה גם הוא על כלל מולידיו יחשב, וראוי לכבוד גדול מצד בן חברו ולעיתים אף יותר מאביו, כי זה הביאו לעוה”ז וזה מביאו לעוה”ב. וכפסיקת ההלכה בעניין אבידת אביו שאינו רבו ואבידת רבו מובהק – מי קודם, והורו שאבידת רבו קודמת. וכן בריאת העולם וקיומו לא הובררו אלא בעת מתן תורה אבל לפני כן היה עומד ותלוי בדין כי קיומו של כל דבר מובטח רק כשתאיר בו היטב תכלית בריאתו! והתורה היא תכלית כל דבר כמאמרם ז”ל “הסתכל בתורה וברא את העולם”. אם כי ודאי שאהרון אף הוא לימד את בניו תורה אך תורת משה יש לה את תכונת המקור הייחודית שהשפעתה היא כ”צֹרי מרפא” לנשמה יותר מכל לימוד אחר וממילא יש לו חלק גדול בפועל ההולדה של בני אהרון. ומכלל דברינו עולה ערך תלמודה של תורה לאחרים, שכפי מעלתו וערכו כך יגדל ערך ההולדה שפועל ממש על התלמידים.
