אנחנו ממשיכים בסדרה של השיעורים שלנו על הסוגיות הנלמדות מהדף היומי,
וכפי שאנחנו יודעים אנחנו נמצאים כבר בעיצומה של מסכת יבמות.
מסכת יבמות היא מסכת לא קלה,
ולכן גם השיעורים יש בהם איזשהו קצת גדר בצורה אחרת ממה שהיינו אולי רגילים בסדר מועד.
ובכל אופן היום אני רוצה להתרכז בסוגיה אחת,
מאוד ייחודית, שנמצאת פה בפרק ראשון ביבמות,
בדף י"ג ובדף י"ד. הסוגיה הכותרת שלה זה הנושא של "לא תתגודדו".
זה נושא כללי, שאולי לא קשור באמת באופן מיוחד דווקא לעניינים של הנידונים במסכת יבמות בדרך כלל.
אבל כיוון שזה מקומה של הסוגיה, אז כאן באמת מן הראוי לדבר קצת על העניין הזה.
כי העניין של "לא תתגודדו" מתברר כאן כנושא הלכתי שיש עליו אפילו איסור של תורה.
ומה הכוונה בדברים האלה?
והדברים מתחילים הרי, כידוע, מתוך הדיון במסכת יבמות במחלוקת של בית שמאי לבית הלל.
כי אנחנו הרי יודעים את שיטת בית הלל לגבי כל האריות שהן נופלות לייבום, כאילו, אז שהן לא נופלות לייבום.
והפירוש הוא שאלות צריכות לא ייבום ולא חליצה, כאשר רשת האח יש בה איסור ערווה נוסף של כריתות, של כרת, עליו אנחנו למדנו פה בכל הסוגיות שזה בוודאי שאינה צריכה ייבום וגם לא חליצה, והיא יכולה להינשא למי שתרצה בלי קשר, בלי שום מחויבות ליוון.
ונחלקו אבל בית הלל ובית שמאי לגבי הצרות.
צרות זה אלה הנשים הנוספות שגם היו נשואות לאח, לא הייתה לו רק אישה אחת אלא למשל היו לו שתיים,
ובכן זה מה שנקרא צרותיהן,
שבית הלל אומרים שאם אחת מן הנשים באמת לא נופלת לייבום בכלל מן הטעם הזה, לא לייבום ולא לחליצה,
אז גם דורשים מן הפסוקים שגם צרותיהן וצרות צרותיהן, כמו כל מה שלמדנו במשנה הראשונה ובסוגיות הראשונות,
גם הן בעצם פתורות גם מייבום וגם מחליצה.
ובעניין זה דעת בית שמאי חלוקה על דעת בית הלל, ובבית שמאי סוברים שההצהרות לגביהן הן לא אסורות באיסור ערווה כלפי היוון.
לכן אם היו נשואות לאח והוא מת בלי בנים אז אין מה שיפטור אותן מן הייבום או מן החליצה. ולכן ההצהרות האלה, הנשים הנוספות, שלא זו שאסורה באיסור ערווה לפי דעת בית שמאי,
יש כאן מקום לדין ייבום רגיל בעצם.
וזו שאלה שהתעוררה בגמרא ובסוגיה שאנחנו עסוקים בה, והיא קשורה לשאלה שהזכרנו, שלא תתגודדו. מדוע? מפני שזה לא כל כך פשוט, התוצאה, במידה, וכפי שהגמרא אומרת, במידה ובית שמאי נהגו כדבריהם,
אז יש לזה השלכות מאוד משמעותיות לגבי רקמת החיים היהודיים המשותפת.
כי כשאנחנו מדברים על קהילות יהודיות או על ציבור יהודי שהוא חי באחדות ובשיתוף,
אז הוא צריך תמיד להיות בטוח, גם היום, שמבחינת היוחסין הנישואין יכולים להיות מתאימים מכולם לכולם, וכולם שומרים על ההלכות של נישואין וגירושין.
אבל הנה כאן זו דוגמה, שאם אלה שנוהגים לפי בית שמאי היו נוהגים כדובריהם, כפי שהגמרא כאן מייד נראה איך הדברים באים לידי ביטוי,
אז יוצא שלפי בית שמאי היה מקום להגיד שנשים כאלה שנפלו לייבום ינהגו בייבום,
דבר שהוא חמור ביותר ואסור ביותר לפי בית הילל. כי בעוד שלפי בית הילל, כיוון שהנשים האלה אינן צריכות ייבום, אז אנחנו יודעים שהנושא של ייבום הוא כחוט הסערה, או שיש מצווה של ייבום, ואם אין מצווה של ייבום אז זה חוזר להיות איסור של ערבה ממש. זאת אומרת שהילדים הנולדים מנישואים כאלה מייבום כזה,
לפי בית הילל הם אפילו ילדים שייפסלו בפסול של ממזרות. זאת אומרת שיכול להיות שלפי בית שמאי יגידו שאלה נישואין מותרים, הם יגידו שזה גם נישואין של מצווה,
אבל גם נישואין של מצווה מצד בית שמאי ומצד בית הילל זה נישואין של איסור חמור, שיש כאן שאלה מאוד חמורה, איך מתנהגים במצב הזה.
ואז הגמרא אומרת שהגמרא מחברת את הנושא הזה לנושא של מה שנקרא לא תתגודדו.
לא תתגודדו זאת אומרת שיש כאן איזושהי מחשבה שצריכה להנחות את הנהגות הציבור בכל מקום שלא ינהגו אלה כך ואלה כך כי על ידי זה יש כל מיני בלבולים, כל מיני דברים לא טובים נובעים מן הפיצול בהתנהגות.
זה בעצם האיסור שלא תתגודדו,
לא תעשו אגודות-אגודות. אז זה באופן כללי.
הגמרא בעצמה, אם אני אפתח את הגמרא בכל אופן כפשוטה,
במקום שבו הסוגיה הזו נמצאת, היא מתחילה בדף י"ג ועוברת לדף י"ד, כמו שאמרנו.
ויש לנו בגמרא בעצם שלוש מחלוקות בעניין הזה.
יש לנו מחלוקת ראשונה בין ריש לקיש לרבי יוחנן,
והמחלוקת שבין ריש לקיש לרבי יוחנן היא לא נוגעת לנושא הזה של העיבום שהזכרנו כרגע,
במחלוקת של בית שמאי ובית הלל, אלא הם מדברים על נושא אחר,
דווקא מסדר מועד אפילו.
הנושא הוא נושא של פורים,
כי בפורים אנחנו הרי יודעים שיש מנהגים שונים.
אלה נוהגים, הפרזים, רוב הציבור קורא את המגילה ביום י"ד,
אלה שנמצאים במוקפים קוראים ביום ט"ו, ועוד למדנו במסכת מגילה בתחילתה שיש מה שנקרא בני הכפרים,
שבני הכפרים קוראים אפילו ביום הכניסה, דהיינו אפילו ימים שלפני פורים. הם קוראים אפילו בימים שלפני פורים, בי"א, בי"ב, בי"ג, כפי שהמשנה מפרטת במסכת מגילה. אבל זה בריש לקיש ואומר, לכאורה קשה. איך תיקנו והנהיגו מנהגים כאלה,
שיש כאלה שנוהגים כך ויש כאלה שנוהגים אחרת,
הרי זו בעצם שאלה של לא תתגודדו, שלא תעשו אגודות-אגודות, וזה בריש לקיש טוען את השאלה הזו, שואל אותה כלפי רבי יוחנן,
ורבי יוחנן עונה לו, מה שעונה לו, אומר לו: זה מה שאתה מצאת?
אני אראה לך דוגמאות נוספות, והוא מביא לו דוגמה מדוגמה של ערב פסח, שזו סוגיה אחרת במסכת פסחים, שיש מקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח,
יש מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. זאת אומרת, מצאנו, אומר לו רבי יוחנן,
פעמים אחרות גם, שאלה נוהגים כך ואלה נוהגים כך. אז כמו שבערב פסח לגבי מלאכה, כך יש גם אפשרות של קריאת מגילה, אלה יקראו כך ואלה יקראו כך.
זו המחלוקת הראשונה שמופיעה בדברי רבי יוחנן וריש לקיש בגמרא.
ולכאורה, לפי הפירוש הפשוט של הסוגיה, יוצא שריש לקיש עובר שיש איסור שלא תתגודדו,
ואילו רבי יוחנן אומר לו: מה אתה מקשה? זו לא קושייה.
יש בלאו הכי דוגמאות נוספות שאנחנו רואים שיש בזה כאילו מקום להגיד שיהיה אסור, ובכל זאת לא אסרו. זאת אומרת שאפשר להבין שרבי יוחנן סבר שאין איסור כזה שלא תתגודדו.
אבל המחלוקת הזו נמצאת,
ואז הגמרא מצידה ממשיכה ודנה ומביאה עוד שתי מחלוקות בעניין הזה. א',
באמת בעניין של בית שמאי ובית הלל,
לגבי ייבום. יש כאן מחלוקת בין רב לשמואל האם עשו בית שמאי כדבריהם או לא עשו כדבריהם,
כי אם הם עשו כדבריהם אז לכאורה אפשר לומר ששוב הנה ראיה שלא חוששים למנהגים שונים ולהנהגות שונות.
ושוב אחר כך יש לנו מחלוקת בין אבאי ורבא שמנסים לעשות סדר בדברים ורוצים לומר שזה תלוי לפי המקומות. מה פירוש לפי המקומות? אביי אומר שאם זה שני בתי דינים בשני מקומות,
אז זה לא נקרא "לא תתגודדו"; אבל אם זה יהיה נקרא במקום אחד,
אז זו כן שאלה של התגודדות.
בעוד שרבא אומר אפילו שבעיר אחת יכול להיות שזה יהיה מותר אם זה שתי בתי-דינים.
אני עד כאן אמרתי בקוצר את מה שכתוב בגמרא, אבל כמובן שעיקר לימודינו פה בא קצת לראות מה מעבר לזה ומה יש כאן בעומק הדברים.
כי באמת השאלה הראשונה שאותה צריך לשאול היא באמת,
אחרי שאנחנו סקרנו את המחלוקת בין ריש לקיש לרבי יוחנן, בין רב לשמואל ביחס לבית שמאי ובית הלל, בין רבא ואביי לגבי ההבדלים במקומות,
יש לנו לשאול למה באמת יש איסור שלא תתגודדו, מהי ההגדרה של האיסור שלא תתגודדו. וזו באמת השאלה המרכזית כאן וממנה אפשר לצאת ולבוא אל גברים נוספים.
רש"י, תמיד לומדים רש"י בהתחלה, רש"י על המקום,
כשהוא מסביר לנו בפעם הראשונה את העניין של "לא תתגודדו",
אז רש"י אומר לנו למה באמת יש עניין, הוא מגדיר את האיסור,
למה שלא תהיה, ככה הוא אומר,
אומר רש"י בלשון שלו כאן,
שיש עניין שלא לעשות התגודדות כדי שלא תיראה התורה כשתי תורות.
זאת אומרת, יש כאן איזה מין גדר שרש"י אומר,
התורה נראית, חס וחלילה, כשתי תורות. אלה נוהגים כך, אלה נוהגים כך, אז ממילא זה נראה כשתי תורות. זה הפירוש של האיסור, שהוא איסור של תורה. הגמרא מסבירה שזו דרשה מפורשת מן הפסוק "לא תתגודדו" של עובדים ממנו לא תעשו אגודות אגודות. שלא להיראות, שלא ייראו כשתי תורות.
זו הגדרה אחת.
שלעומת זאת, כאשר אנחנו נעיין למשל ברמב"ם,
ברמב"ם, בהלכה, כפי שבמראה המקומות פה,
בדף המקורות אפשר למצוא את המקור שלו,
אז הרמב״ם נראה מתוך דבריו שמגדיר את זה אחרת.
הוא לא מגדיר שהעניין הוא שלא תראה התורה כשתי תורות,
אלא העניין שלא תהיה מחלוקת.
יש כאן סיבה אחרת, שלא תהיה מחלוקת. אם אלה ינהגו כך ואלה ינהגו כך, יש חשש שיהיה כתוצאה מזה מחלוקת. זאת אומרת שלפנינו בעצם שתי הגדרות שונות לגבי האיסור הזה, המיוחד הזה, שלא תתגודדו.
וכשאנחנו נרצה אולי לנתח את העניין ולהבין מה יכול להיות הנפקמינה אם אומרים את הטעם הזה או אומרים את הטעם הזה, יש כמה נפקמינות וזה דבר מאוד מעניין וכדאי לתת עליו את הדעת.
למשל,
אם אנחנו אומרים שהסיבה היא שלא תראה התורה כשתי תורות,
אז אפשר להבין את החילוק שמובא בגמרא פה, בדף י"ג, עמוד ב' בהתחלה.
יש כאן איזה ניסוח של דברים בין רשת הקיש לרבי יוחנן, הוא אומר לו:
אני מדבר על עניין של איסור ואתה מדבר על מנהג.
זאת אומרת שיש הבדל בין איסור למנהג.
כלומר,
וזה מובן דווקא טוב לפי ההגדרה של רש"י הזו, שאם אנחנו באמת אומרים שהאיסור הוא שלא תראי התורה כשתי תורות,
אפשר בהחלט להבין שזה קשור לדברים של איסורים, לדברים שהם מוחלטים כאיסור והיתר, כמצווה, שיש מצווה או אין מצווה. בדברים האלה,
אז אם נוהגים, אומרים אלה כך ואלה כך, זה באמת נראה כשתי תורות,
חס וחלילה.
אבל בדברים של מנהגים, הוא אומר, כמו הדוגמה שנזכרת שם בגמרא לגבי המנהג לעשות מלאכה בערב פסח, שיש כאלה שעושים ויש כאלה שלא, זה לא שתי תורות, מנהג כזה ויש מנהג כזה. לוקחים את המנהג בצורה כזו שאפשר להבין שאלה נוהגים כך ואלה נוהגים כך, ולא על זה יחול האיסור המיוחד הזה שלא תתגודדו.
אז זו יכולה להיות סיבה אם אומרים לפי הטעם של רש"י. לעומת זאת, אם אומרים לפי הטעם של מחלוקת, הטעם שנזכר בדברי הרמב״ם, כאן דווקא אין מקום לחילוק הזה בין איסור למנהג.
מדוע? מפני שגם בדבר שקשור למנהג, אולי אפילו להפך, אנחנו יודעים שהרבה פעמים כשיש מנהגים שאלה נוהגים כך ואלה נוהגים כך,
המחלוקת אולי אפילו יכולה להיות עוד יותר גדולה מאשר על שאלות של איסור והיתר. ולכן כשמדובר על מנהג,
כשמדובר על מנהג, אם אנחנו באים מצד הטעם של מחלוקת לא נחלק אולי בין מנהג לבין איסור. ואולי זה גם יהיה ההסבר למשא ומתן הזה בין רבי יוחנן לרשת לקיש. הוא הבין שהסיבה היא משום מחלוקת, אז נדמה לי הוא אמר: לא צריך להיות הבדל בין מנהג לאיסור. בעוד שאם הטעם הוא שלא יהיה כשתי תורות,
יהיה מקום להבדיל הבחנה כזו בין איסור למנהג. ועוד, יש לנו מצב שונה ועוד נפקמין המעניינת כלפי הדברים האחרונים שנאמרו פה בגמרא בין אבייה לרבא. אבייה ורבא מדברים על הבדלים במקומות. ניקח לדוגמה את הדברים הברורים יותר, הפשוטים של אבייה. בא אבייה ואומר: מתי יש לו תתגודדו?
כאשר נמצאים בעיר אחת.
אבל אם נמצאים בשני מקומות,
אם נמצאים בשני מקומות,
אין מקום לשאלה של "לא תתגודדו" מפני שכל אחד נמצא במקומו. דווקא זה טעם שמתאים יותר לכיוון של מחלוקת. זאת אומרת, יכול להיות שבגמרא בהתחלה חשבו שהטעם הוא משום העניין של שתי טורות,
אבל באי ורבא העבירו את הנושא של הגמרא, את הדיון,
ואמרו שאם יש "לא תתגודדו" זה לא קשור לראייה של כאילו יש שתי טורות, אלא כדי שלא תהיה מחלוקת.
מחלוקת יכולה להיות רק כשנמצאים בעיר אחת. כשנמצאים בשני מקומות אז אין מחלוקת, כל אחד נוהג לפי מנהג מקומו,
ולכן אפשר להבין שאביי באמת שם את הדגש על העניין הזה, ולכן הוא עשה את ההבחנה בין מקום אחד לשני מקומות. בעוד שאם היינו באמת אומרים שאתה אמור, כדי שלא תהיה התורה כשתי תורות,
אז יכול להיות שגם בשני מקומות כשתי תורות,
יכולנו באמת לומר שגם כשנמצאים בשני מקומות יכול להיות חשש שתהיה פה הראייה של שתי תורות, כי יבואו את זה והולך למקום אחד, שם הנוהגים שקוראים את המגילה ככה, כאן קוראים את המגילה בצורה אחרת, אז ממילא פה קוראים י"ט, פה קוראים י"ד, פה קוראים י"ג,
זו הרגשה כאילו שתי תורות.
אז החשש מפני שתי תורות שייך גם כשמדובר במקומות שונים.
אבל נראים הדברים שאולי באמת צריך להסיק מסקנה, מדברי אבייב ורבא האחרונים, שהם העבירו את נקודת הכובד לא לאשר חשש של שתי תורות,
אלא דווקא לעניין של מחלוקת,
כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, ולכן הם עשו את ההבחנה בין בית-דין שנמצא במקום, שתי בתי-דינים במקום אחד,
לבין בית-דין שכל אחד נמצא במקום נפרד. אז זו באמת הבחנה, אני חושב שעל קצה המזלג אפשר להציג את הדברים בדרך הזו ולהבין,
אם כן, את ההבחנות בסוגיה וגם לראות. כי כאשר אנחנו באמת מנסים להבין, אז למה באמת קוראים את המגילה בכל מיני ימים ולא חוששים ל"לא תתגודדו"? לפי הטעמים של אביי ורבא זה מובן לגמרי.
אילו היינו צריכים להסביר את זה מצד הטעם הראשון היה יותר קשה, ויש שמתאמצים להסביר גם לפי הטעם הזה,
שזה אולי מבינים שהמקום גורם. כאן הרי זה לא עניין שנוהגים בגלל שיש מחלוקת בין זה לזה, אלא בגלל שהמקום במקומות הפרזיים קוראים לי"ד, במקומות המוקפים קוראים בט"ו. אז אולי על זה אין חשש,
אבל הסברה שקשורה לעניין של מחלוקת יותר מסבירה את החילוקים האלה.
בכלל, האמת היא שזה דבר מעניין שצריך לתת עליו את הדעת, אם אני רק רוצה לסכם במסגרת הזו דברים.
בדברי הרמב"ם יש את ההלכה שלא תתגודדו, זה מעניין, יש בדברי הרמב"ם את ההלכה שלא תתגודדו, יש הרבה מה ללמוד מסביב לשיטת הרמב"ם, ולא כאן המקום והזמן להאריך בזה.
המעניין הוא שדווקא בטור ובשולחן ערוך בכלל ההלכה שלא תתגודדו לא נזכרה, לא נזכר העניין, וזה דבר באמת קצת תמוה.
למה לא הזכירו שאלה כזו חמורה של "לא תתגודדו"?
נראה לי להסביר שהם הבינו שזה לא דבר שיכול להיות נהוג בזמן הזה.
מדוע? הם לא אומרים רק הלכות שבזמן הזה. הזמן הזה, הכוונה לזמן שלהם, לזמן שיהודים מפוזרים בגלות, כל אחד נמצא באיזושהי עיירה או בעיר אחת, שם יש רב, יש בית-דין, נוהגים לפי הרב, לפי בית-הדין של אותו מקום, וממילא השאלה של "לא תתגודדו" כמעט ולא עולה על הפרק,
אין בסיס או מקום למחשבה כזו. אמרא דיאטרא אומר ונוהגים לפיו, ולכן דווקא בפיזור שבגלות המצב הזה, שלא תתגודדו, אולי כבר לא היתה לו הזדמנות בכלל לבוא לידי ביטוי, ולכן הם לא הביאו את זה להלכה.
דווקא היום, כשאנחנו נמצאים בקיבוץ גלויות,
הנושא הזה הוא הרבה יותר חשוב ויש מקום לתת את
הדעת מה מותר לעשות בפיצול בין העדות השונות או בתי-דינים שונים.
אנחנו נמצאים היום, ברוך השם, בריבוי גוונים ובריבוי עדות, וזו שאלה מעניינת, האם באמת אנחנו יכולים תמיד לבוא ולומר שכל אחד ינהג לפי מנהגו, או מתי כן ומתי לא, או מתי יש פה לא תתגודדו ומתי לא. ניתן דוגמה אחת. הערימ"א בעצמו כן מזכיר את העניין הזה, דווקא לגבי ימי הספירה שאנחנו מסיימים אותם עכשיו.
לגבי ימי הספירה, המנהג, דווקא שהוא מדבר עליו, הוא מדבר על כך שיש כאלה שנוהגו שלא להסתפר מפסח ועד ל"ג בעומר, ויש כאלה שהתחילו רק מראש חודש אייר ואחר כך עד תחילת סיוון.
זאת אומרת, על זה הוא אומר שצריך להקפיד שלא יהיו כאלה שנוהגים כך וכאלה שנוהגים כך, כי יש בזה איסור שלא תתגודדו.
הדבר המעניין פה זה באמת העניין הזה,
בגלל שהמנהג הזה של חילוקי הספירה היה שייך אפילו אצל הנוהגים בעיר אחת,
בעיקר בקהילות אשכנז, שהיו כאלה שנהגו כך והיו כאלה שנהגו אחרת, בא הרימה ואומר: תיזהרו,
בכל עיר שינהגו לפי מנהג אחד. היום אנחנו יודעים שוב שהעניין הזה הוא שוב כל כך מגוון שאולי המציאות שלנו היא מציאות שתמיד עליה אפשר להגיד שזה כאילו שתי בתי-דינים,
ושתי בתי-דינים לפי הגמרא כאילו יודעים את זה, זה כל כך מושרש שיש מנהגים מבוססים שמקדמת דנא, שהנוהגים בצורות שונות באמת יכולים להמשיך כך ואין בזה שאלה שלא תתגודדו.
אבל זה ברור שזה לא נכון לגבי כל דבר וצריך, כמו שאומרים, לשקול בכל מצב, כשנמצאים בקהילות משותפות, לקבוע את המסגרת האחידה,
כי באמת העניין שלא תתגודדו זה גם עניין של מחלוקת וגם שלא תיראה התורה כשתי תורות.
אולי באמת אני יכול להוסיף, היום לפעמים דווקא כשאומרים שכל אחד ינהג לפי מנהגו יש פחות מחלוקת מאשר כאשר אומרים שלא ינהגו אלא רק לפי מנהג אחד.
אז יכול להיות שהדברים האלה נתונים באיזושהי מידה של גמישות וצריך באמת שגדולי תורה ינהיגו את הציבור גם בשאלה הזו,
מתי לנהוג כל אחד לפי מנהגו ומתי יותר טוב שייקחו על עצמם מנהג אחד,
ובעזרת השם, בלימוד נכון ובהנהגה נכונה,
אז צריך להגיע, להיזהר מן המחלוקת, אבל לשמור על התורה שתהיה תורה שנראית כתורה אחת לכולם,
וזו הרי בעיקר המסקנה הלימודית היוצאת מהסוגיה הזו.
בעזרת השם נמשיך וכל טוב ושלום.
