סוגיה מן הסוגיות הנלמדות בדף היומי היא על-פי הלכה ברורה, אנחנו אומרים,
ואנחנו כבר נמצאים,
התחלנו ולומדים כבר בעיצומה של מסכת יבמות,
מסכת לא קלה.
גם אנחנו משתדלים איכשהו להשתלב בה ולמצוא את הדברים המתאימים.
בשבוע שעבר דיברנו כשיעור פתיחה למסכת יבמות.
גם עקרונות יסוד שקשורים למצוות הייבום,
היום אני רוצה לדון במשהו גם כן שיש לו דווקא אופי כללי.
זה קשור למה שנקרא, עשה דוחה לא תעשה. יש לנו כלל שאומר בהלכה, בתורה,
שעשה דוחה לא תעשה.
זה קשור בהחלט לעניין של מסכת יבמות.
והגמרא בעצמה, אפשר לומר שבדפים הראשונים של המסכת
היא עוסקת בזה הרבה.
למעשה אפשר להגיד שהגמרא מדברת על זה ממש
שמן ההתחלה בדף ג' עמוד ב',
והיא עוברת בכל הדפים הראשונים של הפרק הראשון.
כל הזמן,
ברקע, הנושא הכללי שעליו אנחנו מדברים
זה על השאלה הזו היסודית של "עשה דוחה לא תעשה".
זה נמשך גם לתוך פרק שני,
שעוד לא הגיעו אליו בלימוד של הדף היומי,
אפילו בדף כ'.
כשאנחנו נמצאים בדף כ', אנחנו מוצאים את מה שהגמרא אומרת,
המשנה, למשל, שאומרת בדף כ': "כלל אמרו בייבמה,
כלשהי איסור ערווה לא חולצת ולא מתייבמת.
איסור מצווה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת".
זאת אומרת, בעוד שהפרק הראשון עד לדף כ'
עוסק בעניין של איסורי עריות,
איסורי עריות, פירושו של דבר שהייבמה שנפלה ליבום היא אסורה על היבם מצד גילוי עריות ממש
של חיובי כרת,
שעליהם אנחנו אומרים, עם אלה שאין לא חליצה ולא ייבום,
הרי בהמשך, מדף כ', המשנה עוסקת
אצל אלה שאין בהם חיוב כרת, אבל יש להם חיוב מצוות עשה,
איסור עשה, זה נקרא יותר מדויק,
או חייבי לוין, חייבי לוין, יכול להיות שיהיו יבמות,
שיהיה בהם איסור לאו, כמו שכתוב, גרושה וחלוצה לכהן אידיוט, אלמנה לו כהן גדול, ממזרת ונתינה לישראל,
בת ישראל לנתין וממסר, אלה דוגמאות של איסורי לוין.
עליהם אנחנו לא אומרים שהייבום לגמרי בטל, אלא אומרים שחולצת ולא מתייבמת.
זאת אומרת שבעיקרון יש בהם דין ייבום,
אבל לא מקיימים אותו בשלמותו, אלא אומרים שרק יעברו לאפיק הזה של החליצה.
כל זה אני אומר בגלל שבעצם למה זה ככה ומה הדין אצל אלה שחייבי לוין,
זה מה שאני אמרתי, מה שאמרנו שהגמרא אומרת על זה, שזה בעצם מצעד, יש פה עשה דוכל לא תעשה.
זאת אומרת, זה חוזר על העניין בצורה חיובית.
מצוות העיבור ממצוות עשה,
לעומת זאת האיסור של חייבי לווין זה איסור לאו,
ולכן יש לנו כאן הכלל של עשה דוכל לא תעשה.
רק אם ככה, אז למה שלא ייבמו אם מצוות עשה דוכל לא תעשה?
אומרת הגמרא שם, למסקנה, אחרי דין ודברים,
הגמרא אומרת: "אלא אמר רבא גזירה ביה ראשונה עט וביה שנייה".
זאת אומרת, שמה אנחנו אומרים?
שאומנם נכון, המצוות תעשה של היבום קיימת,
אבל המצווה הזו קיימת בביה הראשונה, דהיינו רק בהתחלה, כי הוא עושה מצווה.
אבל אם ימשיך איתה בחיים אחר כך,
זה כבר לא יהיה מצווה,
זה כבר יהיה אסור. אז כדי שיימנעו מהמשך החיים,
לא יעשו רק את המצווה,
כאילו הראשונה מכוח הסברה של "עשה דוחה לא תעשה", ולכן אמרו: חולצת ולא מתייבמת.
זה בחייבי לוי.
חוזר שוב אל תחילת המסכת, דהיינו אל חייבי הכריתות.
רבי הכריתות אמרנו: לא חולצת ולא מתייבמת, בגלל שזה,
לפי מה שהגמרא מסבירה לנו פה בסוגיות,
זה לא תעשה, הרי לכאורה גם כאן יכולנו לשאול,
וזה הדיון בסוגיות הראשונות של הפרק והמסכת,
יכולנו לשאול שוב: אז למה לא נגיד "עשה דוחה לא תעשה"?
הרי איסור חייבי כריתות וכל הרעיו זה איסור לאו.
אומרת הגמרא שיש הבדל בין איסור לאו גרידא, דהיינו איסור לאו כמו של גרושה לכהן וממזרת לישראל,
לעומת האיסור של חייבי כריתות,
שזה לאו שיש בו קרק.
וההנחה של הגמרא היא שלאו שיש בו קרק זו היא הנחה די חזקה.
אפשר להגיד די מוסכמת, או מוסכמת לגמרי.
אני אומר את זה כי בכל זאת יש כאן אילו חילוקי דעות מסוימים שגם אותם היה אולי מקום לברר, אם היה לנו את הזמן.
אז נגיד שזה די מוסכם שכשיש שלב שיש בו כרת,
אז אנחנו אומרים שזה לא דוחה.
זו הכוונה בייבום, דהיינו, כשיש חייבי כריתות.
כאן מתעוררת שאלה שממנה רציתי לרגע לצאת ולבער משהו ולהראות גם כן עוד
איזה שאלות עקרוניות בעניין של עשה דוחה לא תעשה.
כי לכאורה, הרי הייבום
בלי הרגיל זה שאשת אחיו,
אשת אחיו הרי בעצם בעצמה יש בה איסור כריתות.
אז לכאורה, איך זה באמת,
התורה בעצמה אומרת שיש ייבום.
אז הייבום הרי מתנגש עם האיסור של אשת אחיו,
שזה עצמו איסור של כרת.
אז הוא בעצם,
איך אנחנו מתייחסים אל העובדה שהתורה אומרת שיש ייבום בכלל.
אז זו שאלת תוספות בדף ג' עמוד ב', בדף המקורות, אפשר יהיה לראות את זה,
בדף ג' עמוד ב' ובדף ד' עמוד א', זו שאלה של תוספות.
תוספות שואלים,
למה לא נלמד מעצם הדין של הייבום שאיסור מצוות עשה דוחה לא תעשה, שיש בו כרת? הראיה, שהתורה אמרה שיש ייבום.
אומרים התוספות, זה לא קושייה. למה לא קושייה?
אומרות התוספות, ואומר היא: דמי אשת אח, זו העובדה שאשת אח בעצמה מתייבמת,
זה לא מציל למי אלף. אי-אפשר להפוך את זה לאיזה אלימות כללי.
למה?
הוא אומר איזה ביטוי כזה: כיוון שמצוותו בכך.
זאת אומרת, יש דבר כזה: מצוותו בכך.
כל מצוות הייבום היא כזו. הרי אם לא נגיד שאשת האח מתייבמת,
אז אין ייבום.
אז ייבום ביסודו זה מושג של מצוותו וכך,
ולכן זה לא יכול לשמש לפי תוספות כלימוד או כבניין אב לכל התורה כולה, באופן כללי לומר שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.
בתוספות עצמן, מה שהתוספות אומרים מצוותו וכך, השאלה היא,
אז מה התוספות אומרות?
אז התוספות אומרות שבגלל שמצוותו וכך זה בכלל לא שייך למשבצת של עשה דוחה לא תעשה,
או אולי זה שייך,
אבל כיוון שמצוותו בכך, אז כאן זה דוחה.
זאת אומרת, הבדלים דקים,
כשלומדים אותם, אפשר לשאול:
מהי נפקא מינא? מה החוקר יחקור? בשביל מה?
אז התשובה היא,
אנחנו צריכים תמיד גם לדעת,
למעשה, ביבום, האם האיסור של שטח
נמצא ברקע,
האם הוא נמצא ברקע
גם של אישה שמתייבמת,
וכיוון שהוא נמצא ברקע אז רק יש ייבום, כמו "עשה דוחה לא תעשה" שאומר שהוא דוחה אותו,
או שהוא בכלל לא קיים?
זו שאלה שיכולה להיות קשורה למחלוקות שאנחנו כבר הזכרנו, אולי כבר הזכרנו,
אני לא זוכר בדיוק,
האם יכול להיות שתמיד מצוות חליצה קודמת, אומר אבא שאול, הזכרנו כבר את הגמרא הזו של אבא שאול, שאבא שאול אומר שתמיד חליצה קודמת. למה? כי היות שהוא חושש שלא יעשו את המצווה לשם שמים כראוי,
נמצא פוגע בערווה.
נמצא פוגע בערווה, למה הוא נמצא פוגע בערווה? כי יש איסור ערווה.
אלא איסור הערווה, וכשעושים את המצווה לשמה,
אז יש עושה דוחה לא תעשה. ייתכן שזה קשור, הדבר הזה,
אחד לשני.
אבל אני רוצה להמשיך כאן בדימוי של אותו רעיון, שתוספות אומרים מצוותו בכך.
זה מופיע עוד פעם בתוספות, בדפים שלנו,
בדף ה' עמוד ב',
יש לנו בתוספות,
התוספות אומרות את אותו דבר לאו דווקא לגבי ייבום,
אלא כידוע זה ככה.
אנחנו הרי כשלומדים את העניין של "עשה דאכל לא תעשה", שזו בעצם הכותרת הראשית
של הסוגיה,
אז העניין של "עשה דאכל לא תעשה"
ידוע שהוא נלמד
מהעניין הזה של ציצית.
העניין של ציצית, שם יש לנו במצווה ציצית כלאי.
למה? כי יש מצווה לקחת תכלת,
וכיוון שיכול להיות בגד של פשטן,
אז אם אתה לוקח בגד של פשטן אז אתה לוקח את התכלת,
תכלת זה תמיד צמר,
זו צפייה של צמר בצבע של תכלת,
זה חייב להיות תמיד בצמר.
יוצא שאם יש לך בגד של פשתן,
נאמר "גדילים תעשה לך", מכאן למדו.
יש כאן דרשות כאלה ואחרות שמהן אנחנו בסופו של דבר יודעים לומר,
וזהו המקור היותר ידוע של הכלל הזה, של "עשה דוכה לא תעשה".
זה בציצית.
עכשיו, יש דוגמה נוספת.
מהי הדוגמה הנוספת?
בגדי כהונה.
בגדי כהונה, גם כן, בגדי הכהנים,
כידוע, הם לבשו בגדי הכהונה והם חייבים ללבוש אותם
בזמן עבודתם במקדש.
ובתוך הבגדים, בין הבגדים, יש את האבנט.
האבנט, יש בו כלאיים, יש בו שעטנז, מה שנקרא שעטנז.
זאת אומרת שהמושג של כלאיים
בבגדים,
כשמותר מצפוח העניין של עשה דוחה לא תעשה,
שייך
במצוות ציצית כדבר אחד שמוכר לנו יותר.
לא כל כך למעשה, מדוע?
מפני שאנחנו היום לא מהתכלת,
יש כאלה שלוקחים את התכלת היום, אבל התכלת, בכל אופן,
היות שלא לוקחים בדרך כלל תכלת,
וגם הבגד שלנו הוא לא בגד של פשטן, זה אולי בוודאי מצוי,
לכן הקהילה הם אצלנו פחות מוכרים בעניין של הציצית, אבל בתורה, בהלכה,
זה מופיע כדבר בהחלט מצוי ואפשרי.
והדבר השני זה בגדי כהונה.
בגדי כהונה אצל הכהנים גם יש לנו את העניין הזה של לבוש עם שעטנז.
וכאן אנחנו מוצאים בתוספות, בדף ה' עמוד ב',
תוספות שואלים:
ואם תאמר, איך היא אלפינן בעלמא מאחז? זאת אומרת, הרי היות שהלימוד הרגיל שאנחנו ממנו לומדים,
שעשה דוחה לא תעשה,
לומדים את זה מציצית,
שואלים התוספות: אולי אי-אפשר ללמוד בסיסית מכלאיים,
בגלל שמצאנו, איך זה נקרא בדרך הלימוד,
שאני כלאיים שאותרו מכללו אצל בגדי כהונה?
לפחות שואלים,
כאילו,
זה לא ראיה, כיוון שאנחנו רואים שאיסור של כלאיים הוא איסור כזה שהוא אותר מכללו, כבר יש בו היתר נוסף. זה כאילו מין איסור כזה שיש בו ריבוי היתרים, אז אי-אפשר ללמוד ממנו על הכלל הזה של "עשה דוחה לא תעשה".
הוא אומר: רי דעתם נמי משום דעתי עשה די בגדי כהונה ודחי אליו של כלאיים.
זאת אומרת, הוא רוצה להגיד: למה שם באמת זה מותר,
בבגדי כהונה, ללבוש עטנז? אומרים התוספות: גם זה משום עשה דוחה לא תעשה.
ככה התוספות עוברים.
אבל זה כאילו יוצא ככה.
שואלים התוספות: אם ככה, למה לומדים שעשה דוחה לא תעשה מציצי?
תלמד את זה מבגדי כהונה, אומרים התוספות, ומבגדי כהונה אי-אפשר ללמד, בגלל
שמצוותו בכך.
ובגדי כהונה הרי לא יכול להיות שיהיו דרך כלאיים,
בציצית הרי לא חייב להיות כלאיים; רק אם יש בגד של פישתן ואתה לוקח חוט של צמר,
של חלף,
אז זה נקרא כלאיים,
אבל בבגדי כהונה אין אפשרות שלא יהיה כלאיים.
זה חייב להיות, זה בעצם דומה לייבום.
יש כאן דבר מעניין שאנחנו רואים פה,
בתוספות הזה,
שהתוספות מביאות דוגמה של בגדי כהונה,
ובאמת, בבגדי כהונה התוספות אומרים
גם שמצוותו בכך.
הביטוי "מצוותו וכך" כמו "בייבום".
ובכל זאת התוספות משתמשים פה בגדר הזה של "עשה דוכל לא תעשה".
אולי יש להקיש מכאן שהתוספות בסופו של דבר גם "בייבום".
הם אומרים "מצוותו וכך",
וכיוון
שמצוותו וכך,
אי-אפשר ללמוד מזה.
אבל העיקרון הוא של "עשה דוכל לא תעשה".
יכול להיות, זה דבר שצריך לימוד ותלמוד.
וכאן,
כשרוצים להבין איך זה יכול לבוא לידי ביטוי,
העובדה שמצוותו בכך לגבי גדרים של "עשה דוחה לא תעשה" אני אסביר
במה דברים אמורים והיכן אנחנו יכולים למצוא בדקויות של ההלכה את המשמעות של הגדרים האלה,
האם זה גדר של "עשה דוחה לא תעשה" או שמצוותו בכך, פירושו של דבר, משהו אחר לגמרי.
כי כאן אנחנו באמת מוצאים מחלוקת.
לגבי בגדי כהונה אנחנו מוצאים מחלוקת בין הרמב"ם לרייבד, בדף המקורות סימנו את זה.
זה מופיע, המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד לגבי בגדי כהונה.
שאלה מעניינת.
לגבי בגדי כהונה,
כהנים אמרנו שלובשים את האבנט בזמן העבודה במקדש,
ועשה דוחה לא תעשה, כיוון שהבגד של האבנט יש בו כלאיים.
עכשיו, ישנה שאלה,
מה הדין של אותם כהנים אחרי יציאתם מן המקדש? הם לא כל הזמן עובדים במקדש,
הם יוצאים מן המקדש.
כשהם יוצאים מן המקדש,
אז זה כבר לא עבודה של המקדש,
הם כבר לא מקיימים מצוות עשה.
אם הם לא מקיימים את המצווה,
אז אולי אסור להם ללבוש את האבנים.
אז מה הדין?
מחלוקת רמב"ם ורבד.
הרמב"ם בהלכות כליים וגם במקום מסוים בהלכות כלי המקדש אומר שהכוהנים באמת אסור להם.
הוא אומר: אין הכי נעמי, מותר להם בשעת עבודה ואסור להם שלא בשעת עבודה.
שלא בשעת עבודה הוא אומר אפילו לוקים
על לבוש
של בגדי הכהונה, כיוון שזה כלאיים.
הרייבד חולק עליו.
הרייבד אומר: לא, זה לא ככה.
כיוון שבגדי הכהונה זה סוג של בגדים שאותרו בצורה הזו.
אז כיוון שאותרו בצורה הזו, ממילא זה אומר שבגדי הכהונה אפשר גם
ומותר ללבוש אותם
גם מעבר לזמן של העבודה עצמה במקדש.
מה אנחנו רואים פה בדברי הרמב"ם לעומת הרייבד?
דבר מעניין מאוד.
הרמב"ם
הבין שמצוותו בכך,
וזה באמת יוצא כמו גדר של עשה דוחה לא תעשה.
יוצא שזה גדר של עשה דוחה לא תעשה,
שרק בזמן העבודה במקדש,
שלא בזמן העבודה במקדש, אז לא.
ואילו הרייבץ עובר שכיוון שמצוותו בכך, כך צריך להבין,
כיוון שמצוותו בכך זה בכלל לא קשור לעניין של עשה דוחה לא תעשה. זוהי אפשרות אחת.
או אפשרות אחרת, והיא גם לא פחות
טובה ממנה,
כאן
צריך אולי להבין שבגדר עשה דוחה לא תעשה יש לנו שתי דרגות.
יש דרגה של עשה דוחה לא תעשה
בדבר שמצוותו בכך,
היות שזו ככה מצווה,
אז זה כאילו גדר שקובע בחפצה,
בחפצה של הדבר, דהיינו בבגד.
ואם אני אעבור לייבום באשה הזו שמתייבמת,
שממשיך אתה לחיות בגדר עשה דוחה לא תעשה, אבל לעולם,
שזה הפירוש של
מצוותו בכך,
כי יש "עשה דוחה לא תעשה" שמצוותו בכך והוא בעצם ממשיך לאורך כל הזמן,
שזו בעצם אפשרות אחת.
יש דוגמה אחרת של "עשה דוחה לא תעשה",
שזה כאשר זה לא בחפצה של הדבר העשוי אלא רק במזדמן, מה זה נקרא "במזדמן"? כמו בדוגמאות של ייבום שדיברנו.
מה זה בדוגמאות של היבום?
כי הרי
זה שיש שטח זה דבר שהוא קבוע,
זה מה שנקרא בחפצה של היבום יש איסורי שטח.
וזו דוגמה אחת, או רמה אחת, של "עשה, דוחה, לא תעשה".
מעליה דוגמה אחרת, מעבר לה, זה כאשר
יש לה איסור נוסף, וזה מה שאנחנו מדברים פה בכל הסוגיות האלה.
יש עליה איסור של אחות אשה,
יש איסור של ערווה,
יש איסור של חייבי ילדים.
זה במזדמן.
אתה לא יכול לומר שבאופן קבוע יש את האיסור,
אלא השאלה תהיה, כאשר יש איסור כזה, האם נגיד "עשה, דוחה, לא תעשה" או לא?
לכן יוצא כך,
שכאשר מדובר על איסור לאו,
שזה איסור מזדמן,
ראינו בדף כ' וציינו את זה שהגמרא אומרת שאם מותר, מותר רק הביאה הראשונה,
אחר כך כבר אסור.
למה?
מפני שזה מותר רק בשביל המצווה נטו,
כשהוא עושה את המצווה, אחר כך זה כבר החיים נמשכים,
המצווה אולי כבר לא נמשכת,
כיוון שהמצווה כבר אין מעשה מצווה בפועל,
אז באמת אסור. אז מה אמרו?
באמת בגלל זה עדיף,
שיחלוץ ולא ייבן.
זה נכון.
לעומת זאת, אצל אי-שטח,
אפילו אם זה גדר של "עשה דוחה לא תעשה",
בכל אופן,
זה "עשה דוחה לא תעשה" בחפסה של הדבר, אז זה הופך להיות לדבר קבוע כזה.
זה הפירוש.
מצוותו בכך,
אבל בכל אופן מצוותו בכך
מירתם של "עשה דוחה לא תעשה",
אבל בדרגת לימוד כזה של "עשה דוחה לא תעשה" שדוחה אותו לגמרי והופך אותו
לדבר היתר, כמו שאומר הרייבב בבגדי כהונה,
שלא כמו הרמב"ם שאומר אחרת.
ועוד יש על זה הרבה לדבר,
יש לעשות את הבדיקה מה הדין בסיצית, למשל. בסיצית, שזה באמת כלאיים.
אז מה הדין עם הסיצית שזה בכלאיים?
אמרנו, עשה דוחה לא תעשה. מה הדין? מותר ללכת עם זה בלילה?
מותר ללכת בלילה עם הסיצית,
כיוון שזה כלאיים ועכשיו בלילה זה לא מצווה.
או למשל, לנשים,
נשים שאינן מחויבות במצווה בסיצית,
מותר להן ללכת עם זה.
אם אנחנו נגיד שכשיש עשה דוחה לא תעשה זה הופך את זה להיתר מוחלט,
אז יכול להיות שמותר גם בלילה, מותר לנשים.
אם לא, אז לא.
באמת,
זו שוב מחלוקת.
זו מחלוקת שנזכרת
בין הרמב"ם לבין התוספות,
ובמקורות ציינו את זה, במקורות ציינו את המחלוקות האלה. מי שיעיין
ירצה למצוא, ימצא.
עוד דבר ציינו במקורות, כי אני לא יכול להאריך יותר מדי,
את הטעמים
את הגדר הקובע של "עשה דוכל לא תעשה".
בהבנה של "עשה דוכל לא תעשה" אנחנו מצאינו במקורות הראשוניים
הבדלים בין הרמב"ן
ופירושו לתורה,
שמסביר את זה בצורה מאוד יפה
בקשר למה שנאמר בעשרת הדיברות,
"זכור ושמור", הוא אומר: "זכור,
מצווה תעשה, שמור לא תעשה" זה סוג אחד של מקור,
אפשר לעיין בזה וזה כדאי.
הפירוש השני, הגדר השני, נמצא בדברי רבנו נסים גאון,
ציינו את זה גם במסכת שב"כ,
"ממנו משמע של לא תעשה" כאילו נופל לגמרי כשיש "עשה".
שני הגדרים האלה,
כפי שאמרנו,
הם שני גדרים
שמשפיעים על ההלכה הנגזרת מכל דבר שאומרים עליו "עשה דוחה לא תעשה",
וממילא גם משפיע על ההגדרות שלנו במצוות ייבום,
מצוות בגדי כהונה,
מצוות ציצית,
וכל הדברים האלה יש בהם את חילוקי הדינים האלה
שנזכרים גם בפרטי ההלכות למעשה.
אבל אלו דברים שאולי צריך להאריך בהם יותר,
ולנו או לכאן זה יהיה, אני חושב, פחות או יותר, לפחות לראות את העקרונות, ראינו.
צריכים להמשיך ללמוד, וזה מה שאנחנו אומרים תמיד.
