אז אנחנו ממשיכים היום בלימוד שלנו על הסוגיות שמן הדף היומי,
על-פי הלימוד, עם הלכה ברורה וברור הלכה,
כי אנחנו נמצאים בעיצומה או באמצע מסכת ראש השנה,
והסוגיות האחרונות של פרק ראשון,
שאלו הסוגיות שנלמדו לאחרונה,
עוסקות בצורה מאוד אינטנסיבית ורצופה בעניינים של קידוש החודש ועיבור השנה.
אלו נושאים שהם גם קשים,
ובכל אופן זו הייתה ההזדמנות ללמוד אותם.
גם אני בחרתי לדבר היום על שני נושאים קצרים שחשובים ונובעים מן הסוגיות האלו וקשורים לעניין המיוחד הזה של קידוש החודש,
של קביעת הימים הטובים בדרך כלל,
גם בארץ וגם בחוץ-לארץ,
מה שהיה לעומת מה שהיה בזמן שקידשו על-פי הראייה,
אבל היום המצב הוא שלא מקדשים על-פי הראייה,
אלא שמקדשים אנחנו על-פי הלוח.
יש דברים שאנחנו,
גם בזמן שמקדשים על-פי הלוח,
אנחנו שומרים על הדברים שהיו בזמן שהיו על-פי הראייה.
זה כמו הנושא של יום טוב שני של גלויות,
שנדבר על זה בהמשך.
אבל בתחילת דבריי אני רוצה לדבר על הנושא שהוא מאוד,
עקרוני וחשוב,
ואם יש לו מקור וסימוכין מדברי הגמרא,
זה דווקא פה במסכת ראש השנה, בדף כ עמוד ב',
זה הנושא הידוע בתור קביעת קו התאריך.
כי קו התאריך זה נושא שקשור בסדר העולם, אנחנו יודעים שיש בעולם, החליטו על קו התאריך שנמצא אי שם באוקיינוס השקט,
ומבחינה זו התאריך נקבע שכל הימים מתחילים מאותו קו מערבה,
כאשר מזרחה הם עוד שייכים ליום הקודם.
יש איזה קו גבול כזה שחוצה את הימים, למרות שאותו מקום הוא בעצם מקום אחד,
אבל יש מה שמצד אחד של הקו לעומת הצד השני של הקו.
והשאלה היא איך זה מסתדר עם דברי ההלכה וסדר ההתנהגות,
בעיקר בשבתות וימים טובים, ואפילו ביום הכיפורים,
אדם צריך לדעת לפי זה אם קו התאריך הוא הדבר שקובע או שבעצם הוא לחשוש אולי, שזה אולי לא מדויק כל כך.
וכידוע, הנושא הזה עלה על סדר-היום של בעלי ההלכה והפוסקים החשובים בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הגיעו פליטים לכיוון של המזרח הרחוק, ממש בקצהו,
ושם הייתה שאלה איך לנהוג בכל שבת ובעיקר ביום הכיפורים, כאשר השאלה היא אם צמים אפילו אולי יומיים מפני החשש.
עד שאנחנו דנים על החששות ועל החומרות,
הדבר היפה הוא לראות בגמרא שיש בעצם כבר את היסוד של קו התאריך,
ובערך פחות או יותר באמת מוכרחים לומר באותו מקום,
לא רחוק, זאת אומרת,
מן הקו הבינלאומי,
אנחנו מוצאים אותו בדברי הגמרא,
שדנה על קבלת העדים לגבי קידוש החודש. והגמרא אומרת פה, אני קורא מלשון הגמרא: עומר רבי זירא, עומר רב נחמן,
כ"ד שעות, דהיינו 24 שעות מחסיס יארא לדידן,
שית מעתיקא,
שישה מעתיקא, דהיינו מהזמן הקודם, ותם נישא ראי, דהיינו 18 מחדתא.
זאת אומרת, יש כאן איזושהי חלוקה שכאשר מדברים מכיוון של ארץ ישראל,
אז שש שעות מן המזרח שייכות ליום החדש,
דהיינו זה במידה מסוימת מקדים את הזריחה שבארץ-ישראל, שבה שמרחק של שש שעות לפי החלוקה של 24,
דהיינו הרבע האחרון של המעגל שאצלנו הוא 360 מעלות,
אז אפשר לומר ש-90 מעלות מן המרחק הזה של כדור הארץ,
זהו הזמן שבו אנחנו רואים כבר 90 מעלות מזרחה מארץ ישראל.
מתחיל היום החדש, זהו בעצם, לפי המפרשים את הגמרא, הם מבינים שזו כוונת הגמרא פה,
שיש קו תאריך מקובל בהלכה שהוא 90 מעלות מזרחה מארץ ישראל,
כאשר 18 שעות מערבה,
כל מה שאותם יתרע של 75%,
אפשר לומר.
אם אנחנו מדברים על 90 מעלות אז אנחנו ב-360 צריכים לדבר, אם כן, על
270 מעלות,
שאנחנו מחברים אותן,
שהם נחשבים כל מה שיש מערבה מארץ-ישראל. זה עדיין היום הישן, ככה זה בוודאי באירופה וככה זה גם באמריקה,
שהיום הולך אחר ארץ-ישראל ליום המאוחר יותר.
אבל זה לא ממש מגיע עד קו התאריך אלא קצת יותר קדימה, וזה בערך, פחות או יותר, ביפן או בסין,
שם קו התאריך שיוצא לפי הגמרא.
זה דבר מעניין, קודם כול, שזה לא רחוק מקו התאריך הבינלאומי,
ובכל אופן הוא שונה ממנו במשהו,
ולכן התעוררה השאלה האם באמת אותו קו שנראה פה בגמרא,
שיש חלוקה של לפי 24 שעות, 18 מן המערב ו-6 מן המזרח,
האם זהו קו התאריך המחייב לגבי קביעת המועדים באלה שנמצאים על אותו גבול או סמוך לו,
דהיינו במדינות של המזרח הרחוק.
הדברים האלה כתובים בעיקר,
נכתבו על ידי בל המאור על הגמרא בסוגייתנו,
שהוא מפרש את מה שנאמר פה בגמרא כקביעה של משהו כמו קו התאריך באמת,
ובדומה לו גם המשיך את הדבר העניין בספר הכוזרי דווקא.
יש בספר הכוזרי דיון שלם על הנושא הזה, והוא מסביר ומראה לנו איך שהנושא קשור לארץ ישראל ממזרח שמש מבואו,
אבל מזרח שמש מבואו זה כבר ב-90 מעלות מארץ ישראל. זוהי ההתחלה של היום החדש.
וכפי שאמרנו,
יש מן הפוסקים שחשבו שצריך לחשוש לקביעה הזו,
וממילא זה יוצא שבמקומות מסוימים, בעיקר ביפן,
כמדומה לי,
רצו לומר שיצטרכו לנהוג אפילו יומיים, דהיינו בהתחשב בקו הזה לעומת הקו הבין-לאומי,
כי לפי הקו הזה היה צריך באותם המקומות לנהוג עדיין מאוחר יותר מן ארץ-ישראל, בעוד שלפי הקו הבין-לאומי באותם המקומות זה כבר המקום החדש שממנו מתחילים לספור, לקבוע את הימים.
באמת צריך לדעת שרוב הפוסקים החליטו וחשבו שבכל זאת דברי הגמרא פה אינם מחייבים לגמרי כקביעת קו תאריך ולכן הם דווקא סברו שאפשר לסמוך גם על קו התאריך הבינלאומי ולפי זה לא להכריח או לחייב את מי שנמצא באותם מקומות בין הקו האחד לקו השני,
לא להכריח אותם לחייב אותם בשמירת שני הימים של שבת או שני הימים של יום הכיפורים,
שזה בוודאי דבר קשה מאוד.
אבל אני חושב שהדבר היפה פה, החלוקה הזו של הימים, של כדור הארץ,
שיש קביעת קו, זה דווקא דבר יפה לראות, וזה די קרוב לקו הבינלאומי, לראות שדברי הגמרא כבר היו מכוונים לאותו דבר חשוב ועקרוני כל כך ביחס לקביעת הלוח וסדר המועדים.
זה נושא אחד.
הנושא השני,
שחשבתי שכדאי להזכיר אותו כאן בסוגיות האלה,
זה דווקא בדף כ"א, עמוד א' בגמרא.
כאן אנחנו רואים בגמרא נושא יותר פשוט שעוסק בעניין הזה של שני ימים טובים של גלויות.
אנחנו יודעים שאיפה שהיו השלוחים מגיעים לאחר קידוש החודש נהגו לעשות יום אחד,
איפה שהשלוחים לא הגיעו אנחנו יודעים שני ימים.
זה בזמן שקידשו על-פי הראייה ובזמן שקידשו, מקדשים שוב על-פי חשבון,
כפי שאנחנו היום, יש לנו את הלוח,
לכאורה אפשר היה לומר שכולם יודעים את החשבון, וכבר אין עניין לקיים שני ימים טובים, יום טוב שני של גלויות,
ובכל זאת אנחנו יודעים, נאמר על זה: היזהרו במנהג אבותיכם,
דהיינו לקיים יום טוב שני של גלויות גם בזמן הזה,
והדברים כבר ידועים.
וממילא חשוב לנו לדעת מה הם באמת הגבולות של אותם המקומות,
מהו הגבול של אותו מקום שהשלוחים היו מגיעים,
לעומת המקומות שהשלוחים לא היו מגיעים.
בגמרא פה, למשל, בדף כ"א,
במסכת ראש השנה אנחנו רואים שיש כאן איזה סיפור, הגמרא אומרת: רבי חייא בר רבא,
רבי עייבו בר נגרי ורבי חייא בר רבא איקלעו לאו אטרה דאווימתו שלוחי ניסן ולא מתו שלוחי תשרי. זה באמת דבר מעניין. ולכן, יש מקום,
מקומות ששלוחי ניסן היו מגיעים ושלוחי תשרי לא היו מגיעים.
וכל כך למה? מפני שבתשרי יש ימים של ראש השנה ויש יום הכיפורים,
יש פחות זמן ללכת.
לעומת זאת, שלוחי ניסן, יש להם מראש חודש ועד הפסח יותר ימים ללכת בצורה חופשית, ולכן יש איזה הבדל של יומיים או שלושה בין,
שלא לדבר על שבת,
יש תמיד שבת שגם מונעת את ההליכה,
ששלוחי תשרי יכולים להגיע במקום פחות רחוק,
לא מגיעים אל המקומות המרוחקים, בעוד ששלוחי ניסן מגיעים למקומות מרוחקים יותר,
לפי הזמן שיש להם ועומד להם.
ואז רצו לומר שבאותם המקומות שהגיעו שלוחי ניסן,
אז אולי לא צריך לעשות שני ימים טובים של גלויות.
כתוב שאמר רבי יוחנן ויקפד.
הוא הקפיד עליהם.
אמרנו להבמרי לכו אכד המתו שלוחי ניסן ולא מתו שלוחי תשרי. גם באותו מקום שמגיעים שלוחי ניסרן ולא מגיעים שלוחי תשרי, בכל אופן תנהגו יומיים, גזירה ניסן עטו תשרי. מפני שהרי בתשרי השלוחים האלה לא היו מגיעים,
אז משום הגזירה,
גם גזירה שלא יטעו לחשוב שבתשרי גם כן אפשר לנהוג לפי המקומות של שלוחי ניסן, אמרו להפך,
שינהגו גם באותם מקומות ששלוחי ניסן מגיעים,
רק לפי הגבול שאליו הגיעו השלוחים של תשרי. זאת אומרת שזוהי הגמרא, וככה היא קובעת הלכה למעשה,
והדברים האלה הם כן מצריכים אותנו לאיזשהו עיון נוסף באמת איפה נוהגים יומיים ואיפה נוהגים יום אחד.
וכפי שהראשונים כבר מדברים פה, פה הראשונים דווקא מדברים על השאלה הזו,
והם שואלים, הרי יש מקומות,
אנחנו עושים את החלוקה הפשוטה של ארץ-ישראל וחוץ-לארץ.
אומרים שבחוץ-לארץ נוהגים יומיים,
בארץ-ישראל נוהגים יום אחד.
אבל הם שואלים שיש מקומות בחוץ-לארץ שקרובים לארץ-ישראל,
שלכאורה שם היה מקום לנהוג רק יום אחד, כי השלוחים כבר יכולים להגיע. לעומת זאת, הם טוענים שבארץ-ישראל יש מקומות, בארץ-ישראל השלמה והגדולה, שהשלוחים לא היו יכולים להגיע.
אז ממילא כאילו צריך להבין איך אנחנו נוהגים בצורה מוחלטת כל כך וקובעים שהגבול הוא ארץ ישראל וחוץ לארץ.
וככה, כפי הנראה, גם המנהג המקובל עלינו היום.
את הדעה הזו אומר באמת הריטב"א.
הריטב"א באמת אומר שזה נכון שבזמן שהיו מקדשים על פי הראייה אז היו הדברים צריכים להיות מדודים יותר בצורה מדויקת, לפי המקומות שהשלוחים מגיעים או לא מגיעים, וזה לא כל כך היה משנה אם זה ארץ ישראל או חוץ לארץ.
אבל כיוון שהיום כבר אנחנו סומכים על הלוח ולא על השלוחים וכל העניין הוא מנהג אבותינו בידינו,
כפי שאמרנו מקודם,
לכן כבר אמרו, אם ככה בואו נקבע קו כללי,
עיקרון כללי, ונאמר שבחוץ לארץ לעולם בכל מקום יומיים, בארץ ישראל בכל מקום יום אחד, וכמדומה לי שככה באמת נוהגים.
כי באמת, לפי הרמב״ם זה לא מסתדר כל כך.
הרמב״ם לא סובר ככה,
הרמב״ם ממשיך גם בזמן הזה לעשות את הבדיקה ולראות לאן הגיעו השלוחים וללכת לפי המקומות של השלוחים. ולפי דבריו יוצא שיש מקומות בחוץ לארץ שאולי צריך לעשות יום אחד,
אבל גם להפך, באופן מפתיע הוא מחדש לנו שאפילו בארץ ישראל יש מקומות שצריך לנהוג יומיים ואפילו במקומות שהם ממש בתוך גבולות ארץ ישראל.
אבל העניין הוא שאנחנו לא יודעים שהשלוחים הגיעו לשם,
אפילו לא בגלל שהזמן שלא הספיקו להגיע אלא לא הגיעו לשם בגלל שלא היה בכלל יישוב באותו מקום באותו זמן. ממילא כיוון שהשלוחים לא היו מגיעים לשם באופן אמיתי כי לא היה להם למי לבוא אז יוצא לפי הרמב״ם שהיה צריך לנהוג באותם המקומות יומיים בגלל שכל אלה שבאו לשם אולי באים ממקומות שהיו צריכים לנהוג יומיים וכשהם מגיעים למקום חדש בארץ ישראל שלא היה בו יישוב מקודם אז אי אפשר
להגיד להם תנהגו יום אחד כי מנהג אבותיהם בידיהם, כי אין מנהג אבות באותו מקום.
אז אצל הרמב״ם יוצא שגם המדידה הזו והבדיקה המעשית אם השלוחים מגיעים או לא מגיעים זה אפילו נוהג בזמן הזה וזה חידוש גדול. אבל כפי שאמרתי לא נוהגים כך אלא דווקא בעניין הזה לא נתקבלה דעתו של הרמב״ם אלא אומרים שמה שנאמר פה בגמרא נאמר ובעיקר בגלל שקידשו עדיין על פי הראייה וזה
היה ממילא משנה לאן השלוחים באים ולא באים,
לעומת המצב בזמן הזה,
כבר קבעו עיקרון כללי.
המבדיל, הוא מחלק בין ארץ-ישראל לחוץ-לארץ, בארץ-ישראל יום אחד וחוץ-לארץ שני ימים.
והנקודה היפה שאולי יש כדאי לדעת ולראות, יש פה דבר יפה ושוב באמת מעניין,
שמובא באוצר הגאונים בשם הגאונים,
שהם אפילו מתוך דבריהם מביאים כאן שבחוץ לארץ יש כאילו עניין מיוחד מלכתחילה לעשות שני ימים.
דבר מחודש, הובא בשם רב סדיה גאון,
שמלכתחילה כך היה הציווי של הקדוש ברוך הוא למשה, שינהגו בארץ יום אחד ובחוץ לארץ שני ימים,
ויוצא שיש כזה עניין מיוחד, וזה מובא בדברים שלא כל כך בנגלה אלא יותר בנסתר,
שבאמת בחוץ לארץ כבר ממילא נוהגים שני ימים,
כבר לא דווקא בגלל שהשלוחים כן מגיעים או לא מגיעים,
אלא יש איזה עניין מיוחד בקיום שני ימים טובים של יום טוב בחוץ לארץ.
אולי בחוץ לארץ, כיוון שנמצאים בחוץ לארץ,
אז קדושת הימים הטובים והמועדים צריכה יותר ימים כדי להגיע למה שאפשר להגיע בארץ ישראל ביום אחד.
כמדומה לי שככה גם כותב בצורה יפה מרן הרב קוק, זה צלאל, כשהוא כותב איזו איגרת באיסרו חג לבני חוץ לארץ,
אז הוא כותב: אנחנו פה בארץ ישראל, כאילו יכולים כבר ביום אחד מסוגלים לעבור מקודש לחול,
מפני שארץ ישראל מצד קדושתה מאפשרת לנו לרדת אל החול, כיוון שהחול שבארץ ישראל גם הוא קודש,
מה שאין כן בחוץ לארץ, כאילו אם צריכים איזו מדרגה נוספת של יום טוב שני,
כדי שכאילו בהדרגה ולא יצטרכו ממש כאילו ליפול מקדושת הזמנים אל הימים שבחול, שהוא חול שבחול כשמדובר בחוץ-לארץ, ודברים באמת מעניינים וחשובים ויפים, וזה גם כלול בכל מה שנאמר תחת הכותרת הכללית של הסוגיות האלה של סוד העיבור.
יש בו הרבה יסודות גם מבחינת החשבון וגם מבחינת התכנים.
ובזה נסיים את הסוגיות האלה להיום.
שלום וכל טוב.
