שלום לכולם, אנחנו ממשיכים היום בסדרה של השיעורים שלנו על הסוגיה, מן הסוגיות הנלמדות
בדף היומי. השבוע מסיימים את מסכת ראש השנה.
גם אנחנו נלמד היום סוגיה אחת מן הסוגיות האחרונות שבמסכת, ויש לציין שדווקא בסוף המסכת
יש בה באמת סוגיות הרבה שראוי היה לעיין בהן, אבל אנחנו, בזמן הקצר שיש לנו, אנחנו נוכל אולי רק בקושי
קצת ללמוד ולהציג את הנקודות של סוגיה אחת.
סוגיה שבחרנו היום להיום היא סוגיה,
גם נוגעת בנושא כללי ולאו דווקא בראש השנה,
שבאמת עכשיו לא זמן של ראש השנה.
הנושא הזה, אבל בכל אופן, מתחיל מן העניינים של ראש השנה,
כיוון שהנושא של תקיעת שופר, במשנה נאמר בדף הקודם,
נאמר במשנה שאין מעכבים את התינוקות מלתקוע.
יש שם איזה עניין שנאמר שלגבי התינוקות,
ילדים קטנים לא מעכבים אותם מלתקוע גם מעבר לזמן שמחויבים בו.
אבל הגמרא מדייקת משם שאין מעכבים את התינוקות, למרות שהם נחורה לא עושים את זה כבר לשם המצווה,
שאין מעכבים אותם מלתקוע.
אבל את הנשים מעכבים. יש כאן נקודה שהגמרא רוצה ללמוד מן המשנה בדרך של דיוק,
שאת הנשים כן מעכבים מלתקוע.
וזה נוגע בשאלה הכללית של מצוות עשה שהזמן גרמה,
שאנחנו יודעים שנשים פטורות,
האם הן יכולות לקיים את המצווה? יש כאן שתי שאלות: האם הן יכולות לקיים את המצווה כשאין הזמן גרמה,
והאם גם אפילו, אם יכולות,
האם מברכות על המצוות עשה שהזמן גרמה.
ובאמת זה נושא שכידוע אנחנו מכירים אותו מן המחלוקת שקיימת למעשה גם אצל הפוסקים הקובעים לעניינינו,
שידוע שיש כאלה שאומרים שיברכו ויש כאלה שאומרים שלא,
אבל אחד מן המקורות החשובים ללימוד של העניין הזה זה דווקא הסוגיה פה,
בראש השנה.
ומה אנחנו לומדים פה?
אנחנו לומדים פה בגמרא, כפי שהגמרא אומרת, אנשים מעכבים. זה כאילו יוצא שאפילו לא נותנים לאנשים לקיים את המצווה.
שואלת הגמרא, ועתניא אין מעכבים לא את הנשים ולא את התינוקות. זאת אומרת, יש לנו ברייתא שממנה אנחנו לומדים שאין מעכבים דווקא,
שזאת אומרת שכן מאפשרים לנשים לקיים את המצווה למרות שלא חייבות בהן, כי תקיעת שופר כמובן זו מצוות תעשה שהזמן גרמה.
אמר אבאי אלוק קשיא, אה רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון. זאת אומרת שזה תלוי במחלוקת תנאים.
ומחלוקת התנאים נזכרת לגבי דבר אחר לגמרי. ותניא, במה נחלקו, דבר אל בני ישראל, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות. מדובר פה על שמיכה על קורבנות.
אחת מדרכי הקורבן, כשבאים להקריאות קורבן כידוע, השלב הראשון זה כשהבעלים של הקורבן סומכים את ידיהם על הקורבן, וזו דרך של שמיכה.
ועל זה נאמר, דבר אל בני ישראל, בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות, אבל זו דעת רבי יהודה בלבד.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים סומכות רשות.
זאת אומרת, יש לנו מחלוקת פה בין התנאים בנושא של שמיכת הקורבנות,
האם לאפשר לנשים לסמוך או לא.
עכשיו הגמרא ממילא אומרת שכשם שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון לגבי שמיכה לקורבנות,
ככה גם הם נחלקו לגבי למשל תקיעת שופר. האם כשנשים רוצות לתקוע בשופר ניתן להן, נגיד שיתקעו, ואולי אדרבה באמת יתקעו,
או שדווקא נגיד אולי לא?
עכשיו השאלה היא באמת, מי שאומר שכן, אז זה צד אחד.
אבל מתוך הבנת הדעה ששוללת,
נבין גם את אלה שמחייבים.
כי קודם כל, להבין באמת למה באמת יש סברה לומר שלא לתת. מה כאן הבעיה?
אז זה מצווה.
אז נגיד שנשים אינן מחויבות בדבר, אבל מי זה אמר שיש מי שמצווה ועושה ויש מי שאינו מצווה ועושה?
מדוע בכלל יש מי שאומר שלמנוע מהן?
וזו דעת רבי יהודה, כפי שהגמרא אומרת, בין בנושא של שמיכת הקורבנות,
ובין בנושא של תקיעת שופר.
ולגבי זה,
אז יש לנו קודם כל את פירוש רש"י בסוגיה.
רש"י מפרש שאנשים מעכבים דה פטורות לגמרי,
דה מצוות עשה שהזמן גרמה הוא, וכי תה כי אי קבל תוסיף.
כפי שאנחנו רואים, רש"י נותן לזה גדר די מחמיר.
רש"י מסביר לנו שהסיבה של מי שסובר שבמידה ולא חייבים אז גם לא מקיימים ואסור לקיים,
כי כל קיום במקום שלא חייבים בו הוא נוגע בשאלה אחרת של איסור בל תוסיף.
אנחנו יודעים שיש איסור שאומר שמקיימים את מה שנצטווינו וכשמוסיפים דבר זה איסור בל תוסיף.
וגם במסכת הזו לפני, בדפים קודמים הנושא הזה נזכר, הנושא של בל תוסיף. לגבי ברכת כהנים למדנו שכהנים שמברכים ברכות נוספות מעבר לברכות של ברכת כהנים,
עוברים בבל תוסיף, או שאלה לגבי מי שיישב ביום השמיני האחרון של חג בשמיני עצרת בסוכה,
שאלות דין בל תוסיף או דין מוכר וידוע מכל מיני מקומות.
גם כאן רש"י אומר שזוהי הסיבה או זוהי השאלה הנדונת,
אז איך שלא יהיה זו הודעה את רבי יהודה,
אבל רבי יוסי ורבי שמעון הם בוודאי שסוברים שאין פה איסור בל תוסיף, כי הרי לגביהם אנחנו אומרים שלא מעכבים,
אבל לא זו בלבד, אלא יש מחלוקת גם על דברי רש"י בדעת התוספות. והתוספות דווקא לא נמצאים על המקום מבחינה זו, אלא זה תוספות במסכת עירובין בדף צ״ו.
שם אנחנו רואים,
יש שם דיון לגבי הנחת תפילין לנשים, אם נשים ראוי להן שיניחו תפילין או לא ראוי להן שיניחו תפילין,
ומכל מקום, שם התוספות מדברים על הבעיה, מהי הבעיה,
כאילו,
עומדת על הפרק כאשר אנחנו אומרים באמת שנשים אולי לא יתקעו בשופר או שבאמת גם בתפילין לא יניחו.
התוספות צוברים שאין בזה שאלה של בל תוסיף,
כי שאלה של בל תוסיף כך צריך להבין ואני חושב שצריך להסביר,
וזה באמת מבוא לכל הנושא כולו.
זאת אומרת, ההגדרה של בל תוסיף פה היא הגדרה מאוד מחמירה,
כי היא אומרת, היא אולי קיצונית אפילו אפשר לומר,
מפני שהיא אומרת שאם נשים לא חייבות במצוות אז הן לא שייכות למצווה הזו בכלל וממילא כיוון שלא שייכות זה אפילו מביא אותן לצד השני לגמרי שעוברות בבל תוסיף. והתוספות אומרים ומוכיחים שזה לא הפירוש הנכון. לפי דעת התוספות לא שייך לדבר על אישה שאומנם לא נצטוותה במצווה לומר עליה לדבר כאן במושגים של איסור של בל תוסיף ולכן התוספות עומדים על שיטתם זו
וטוענים שמה שנאמר שאולי מונעים אפילו את התקיעה בשופר או מונעים את השמיכה בקורבנות או מונעים את הנחת התפילין במקומות האלה זה בגלל שאלו מצוות שבהן אם אתה לא מצווה בהן יש בהן שאלה של איסור הכוונה איסור מקומי לא לאיסור של בל תוסיף הכללי איסור מקומי למשל שמיכת הקורבנות אם אתה מצווה לסמוך תסמוך
אם אתה לא מצווה לסמוך אז יש כאן בעיה כבר של איסור, כי אתה משתמש בבהמה של קודשים,
אתה כאילו עובד או מפעיל את הבהמה, וזה דבר שכבר גובל באיסור.
ודומה לזה, תקיעת שופר. תקיעת שופר, אם אתה מצווה אתה תוקע, אתה מקיים מצווה, אם אתה לא מצווה זה גובל בשאלה של איסור מלאכה בראש השנה.
לכן זה דבר שהוא באמת מגיע לאיזו שאלה של איסור מקומי, כמו שאמרתי, או למשל,
ניקח את הנושא של תפילין. תפילין במיוחד זה דבר מאוד מיוחד, מצוות התפילין. מצוות התפילין, אנחנו יודעים את זה מסוגיות אחרות בכלל, אנחנו הרי מצווים על תפילין לכאורה להניח כל היום, ובכל זאת לא מניחים כל היום.
למה לא מניחים כל היום תפילין?
בגלל שתפילין זה עד שאתה מניח ואתה מקיים מצווה. תמיד יש חשש שאולי הגוף לא בדיוק נקי ולא שומר על היסח הדת בתפילין, וכתוצאה מזה אתה כבר, עד שאתה חושב שאתה מקיים מצווה,
אתה נכשל בשאלות של איסורים שאתה לא מקיים את המצווה, כי הראוי בתפילין זה שאלה של איסור. ממילא כל מי שלא מצווה אומרים לו תמיד יותר טוב שלא יניח.
לכן אנחנו גם מניחים את התפילין רק בתפילה ולא במשך כל היום. או למשל קטנים, קטנים, יש מצוות חינוך. לא שמענו על קטנים שמחנכים אותם בגיל עשר,
יכולים גם כן להניח תפילין, כי בתפילין אנחנו מעדיפים יותר שלא יניחו משיניחו,
ויניחו רק כאשר מצווים. הוא עדין גם בנשים.
כיוון שעניין של כפילין הוא כל כך רגיש בעניין הזה של גוף נקי, מי שלא מצווה, יותר טוב לו שלא יניח. זאת בעצם שיטת התוספות.
אם יש דיון במצוות האלה זה בגלל השאלה המקומית שקיימת,
אבל לא מצד שאלה של בל תוסיף. ולכן בוודאי במצוות שאין בהן בכלל איסור, למשל לשבת בסוכה, בסוכות, אין בזה שום שאלה של איסור. בעניין של לולב, אין בזה שום שאלה של איסור בדומה לזה,
אף על פי שזה מצוות,
אז יש הזמן גרמה לפי התוספות, זה ברור שנשים יכולות לקיים ואפילו זה נחשב אצלהן כקיום של מצווה.
מכאן אנחנו עוברים לשאלה השנייה: במידה וההלכה היא כזו, שבאמת אין שאלה של איסור, כי זו מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי,
ורגילים לומר שההלכה היא דווקא כן כרבי יוסי שנימוקו עמו, ככה הגדר ההלכתי שקובע בעניין, זאת אומרת שאין איסור לנשים בשום דבר,
אפילו באותם דברים שבהם הייתי יכול להבחין באיזשהו איסור מקומי, ובכל זאת הלכה כרבי יוסי. זאת אומרת, אין כאן שאלה של בל תוסיף ואין גם חשש מפני האיסור המקומי כהלכה כרבי יוסי. מכאן אנחנו מגיעים לשלב הבא. השלב הבא, אם הן כבר מקיימות נשים, האם מברכות או לא מברכות. זוהי שאלה שבגמרא עצמה היא בעצם לא נזכרת. אין בגמרא דיון על העניין הזה. כאן בתוספות על הדף, בדף ל"ג, הוא מדבר על זה.
אומרת ההלכה באמת, שההלכה היא כרבי יוסי שנימוקו הימור, כפי שהזכרתי מקודם, והרבנו תם הוא הדעה שסובר שגם מותרות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמה.
אף אגב, דפטורות מדבר המצווה, בכל אופן, כשהן מקיימות זה יוצא שהקשר שלהן אל קיום הברכה הוא קשר אל קיום המצווה, יותר נכון, הוא משמעותי ביותר,
בעיקר בגלל שלח"כ רבי יוסי, וכפי שהסברנו כל מה שאמרנו מקודם, וממילא, לפי דעת רבנו תם,
יש גם את העניין של אפילו לברך אשר קידישנו במצוותיו וציוונו. כידוע, זה מוכר לנו כמחלוקת בין המחבר לרמ"א, בין מנהג האשכנזים למנהג הספרדים.
לצורך זה הדעה, באמת דעת הרמב"ם, במצוות ציצית מפורשת, שנשים גם כן יכולות להתעטף בציצית,
אבל לא יברכו.
לעומת זאת, דעת התוספות,
שכפי שאמרתי, דעת רבנו תם,
הוא סובר שדווקא כן יש עניין לברך אשר כבישנו מצוותיו וציוונו.
וכפי שאנחנו יודעים,
זה נתקבל, דעת ערימה בשולחן ארוך הוא באמת סובר כדעה זו של תוספות, כדעת רבנו תם. זאת אומרת, השייכות של האנשים אל המצווה, לפי הדעה הזו היא הרבה יותר חזקה לא רק שאין איסור,
אלא אפילו יש בזה עניין של קיום מצווה.
מעניין בזה שאנחנו יודעים שהנושא ההוא כבר מקובל כמחלוקת בין המחבר לרמ"א, מאשכנזים לספרדים, ובכל אופן יש כאן דבר מעניין שמובא בבירור הלכה בשם החידה, בברכי יוסף, שהוא כותב שהמנהג בארץ ישראל,
שנשים מבורכות על מצוות השש הזמן גרמה כמו לולה ושופר.
הוא בעצמו אומר, ואז הוא בעצמו טמא על המנהג הזה, לכאורה,
האם הולכים בדעת המחבר והרמב״ם, אז זה לכאורה דבר אולי קצת מפתיע,
איך זה יכול להיות.
ואז הוא כותב על זה אמירה יפה,
שהשיבו על כך ואמרו: כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה.
והסבירו שכשם שמברכות בחנוכה ובמגילה,
לפי שהיו באותו הנס, כך יש לומר לגבי לולב,
שעניינו שיהיה לישראל לב אחד להבין שבשמיים ולגבי שופר. זו דעה מעניינת של אחידה, שהוא ידע את דעת המחבר,
ובכל זאת מביא שנהגו. כי באמת העניין הזה של הברכה על המצווה היא באמת מראה לאיזושהי שייכות. צריך גם להסביר שאלה שסוברים, שמברכים, אשר קידישנו ממצוותיו וציוונו, הרי לכאורה לא ציוונו,
אז מסבירים שהעניין של הציווי איננו מכוון דווקא כלפי הפרט שמקיים את המצווה, אלא מדברים: וציוונו את עם ישראל. לעם ישראל המצווה היא מצווה של עם ישראל.
יש פרטים שמחויבים, יש מי שהוא חייב במצווה ויש מי שאינו חייב במצווה, אבל השייכות אל המצווה שייכת לכולם.
עם זאת, אני מוכרח כמובן לומר שלמעשה דווקא בדור שלנו ובתקופה שלנו, בעניין לפחות אצל אלה שהולכים עם דעת המחבר,
גברה דעתם של אלה שהחזירו את העניין לדעתו של המחבר, שהיא גם אצל הרמב״ם,
שאנשים לא מברכות על המצוות שהזמן גרמן.
אז אני חוזר בסיכום העניין. זאת אומרת,
כולם מודים, וזה נפסק להלכה,
שבסופו של דבר אין איסור בקיום המצווה, להפך, יש בזה גם עניין של עדיפות,
גם לתקוע בשופר וגם ליטול את הלולב.
רק במצוות שאולי יש בהן איזושהי בעיה של איסור, בייחוד בתפילין, צריך לדעת.
אפילו ערימה שהוא אפילו סובר שמברכים על המצוות שהזמן גרמן יש דבר אחד שגם ערימה בסופו של דבר שולל ויוצא כנגד זה זה באמת עניין של תפילין כמו שהסברנו מקודם בתפילין יש אם לא מחויבים זה מצווה מאוד מיוחדת אם לא מחויבים יותר טוב שלא מצד הזהירות הגדולה וההקפדה הרבה על קיום המצווה באמת בזהירות אבל שאר הדברים מצוות
כן נשים שייכות בהן, והלחק רבי יוסי שאין בזה איסור בשום מצווה חוץ מתפילין, כמו שאמרנו, ולגבי הברכה כבר אמרנו שנחלקו בזה גדולי עולם ראשונים,
דהיינו דעת הרבנו תם מצד אחד ודעת הרמב״ם מצד שני, והמחלוקת הזו באה לידי ביטוי בדברי השולחן ערוך בין המחבר לרמ"א. ואלו הדברים הנלמדים פה באמת מהסוגיה הזו של מסכת ראש השנה,
שאנחנו עומדים לסיים אותה עכשיו.
אז קולטו ושלום.
