טוב, שלום לכולם. אנחנו ממשיכים בלימוד שלנו של הסוגיות בעיון, על-פי הלכה ברורה, מן הסוגיות של הדף היומי.
כידוע, אנחנו בימים אלה לומדים את מסכת ראש השנה,
והגענו כבר לדף י"ח וי"ט, ואלו הדפים שאני רוצה להתרכז בהם, זה עדיין בפרק ראשון של המסכת.
המשנה אמרה בדף י"ח: על שישה חודשים השלוחים יוצאים.
זאת אומרת,
וזה שם המשנה הרי עוסקת פה במסכת ראש השנה, מלכתחילה מתי יראו צורך לשלוח שלוחים שמודיעים על קידוש החודש, שיש צורך מיוחד לדעת לציבור בכל מקום,
גם בארץ וגם מחוץ-לארץ,
שבאמת קידשו את החודש.
אז המשנה אומרת שעל ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית,
על אלול מפני ראש השנה ועל תשרי מפני תקנת המועדות,
על כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים.
והגמרא שואלת כאן, וליף קונאמי,
מדוע לא יוצאים גם על תמוז וטבת,
שחודש טבת, שגם אנחנו עכשיו נמצאים בחודש טבת, אנחנו יודעים שיש בו את יום התענית,
ואולי היה צורך לצאת גם באופן מיוחד להודיע שקידשו את חודש טבת, כדי שידעו מתי יום התענית של עשרה בטבת.
על זה אומרת הגמרא,
התשובה של הגמרא שהצומות האלה הן באמת לא לגמרי מחיוב גמור,
כיוון שאנחנו, הגמרא אומרת, אמנם כתוב שיש צום בזמן שבית המקדש חרב,
אבל אנחנו יודעים שלעתיד לבוא, הרי מדובר על כך שהצומות האלה יהיו לששון ולשמחה,
ולכן הגמרא אומרת שבזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה.
אין שלום צום,
אבל בזמן שאין שלום ואין צום, זאת אומרת, מין מצב כזה של לא יותר מדי גרוע אבל גם לא טוב בצורה מושלמת,
אז זה כאילו תלוי רק ברצון אם מטענים או לא מטענים, רצו מטענים, רצו אין מטענים.
וכיוון שזה לא נחשב לחיוב גמור,
לא ראו לנכון להטריח את שלוחים שילכו לכל מקום להודיע על קידוש החודש,
כי זה כאילו לא דבר שהוא כל כך חיוני וחשוב.
אנחנו כמובן יודעים שכיוון שכבר נהגו לקבל את הטעניות האלה, עשו את זה מבחינת ההלכה ומבחינת הנהגת הציבור כחובה.
אבל מצד שני אנחנו גם יודעים שבסופו של דבר ההלכה בתשומות אלה,
החיובי, היא באמת בדרגה נמוכה.
לגופם של דברים, כנראה כדאי, לפני שאנחנו מתקדמים הלאה,
לתת את הדעת כאן להגדרה המעניינת הזו של הגמרא,
שבזמן שיש שלום, יש כאן שלושה מצבים: בזמן שיש שלום, בזמן שאין שלום,
בזמן שכאילו מצב של לא כך ולא כך. הגמרא מסבירה את זה,
שבזמן שיש שלום יהיו לששון ושמחה,
יש גזירת מלכות צום,
אין גזירת מלכות ואין שלום, אז זה המצב, כאילו מצב הביניים.
ובכן, אבל כשיש שלום,
אז יהיה לששון ולשמחה.
אני באמת אוהב להפנות כאן תשומת לב מעניינת,
לדברי רש"י פה במקום, רש"י אומר שבזמן שיש שלום, מה זה יש שלום?
שאין יד הגויים תקפה על ישראל.
זאת אומרת שהתנאי לכך שזה יהיו לששון ולשמחה זה שאין יד ישראל תקפה. זה דברים שכדאי לנו לתת את הדעת ותשומת הלב לגבי עצמנו,
שגם אנחנו ברוך השם אין יד הגויים תקפה עלינו ולכאורה אנחנו נמצאים לפי ההגדרה הזו כבר תחת הכותרת של מצב של שלום.
שלום מבחינת השלימות של החיים היהודיים בארץ ישראל,
אבל ההלכה לא נקבעה לפי רש"י אלא לפי מה שאומר רבינו חננאל,
כי רבינו חננאל דווקא מדגיש שיש שלום. מה זה שלום?
כשיש בית המקדש. זאת אומרת, המצב השלם שעליו מדובר, שכבר אין בכלל צום אלא רק ששון ושמחה, כבר ששון ושמחה זה לעתיד לבוא כשנזכה לבניין בית המקדש,
שכמובן כולנו שואפים לבניינו.
אז זה באמת כמין שתי שיטות, הרש"י כפי שהוא,
הלכה היא כדברי רבינו חננאל בפירושו לסוגיה.
ההמשך של הגמרא,
הגמרא בעצמה מחברת אחר כך את הדיון הזה לגבי הצומות.
אם הצומות האלה אינם קבועים לגמרי,
אלא רק כאילו בצורה של מנהג,
הגמרא מחברת את זה לנושא אחר שהוא חשוב ומעניין ומופיע פה בגמרא.
הגמרא בהמשך מדברת על כך,
איתמה רבי ורבי חנינא עמרי בטלה מגילת תענית,
רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי עמרי לא בטלה מגילת תענית.
ויש כאן איזו מחלוקת
שנוגעת למגילת תענית. מה זה מגילת תענית?
מגילת תענית, רש"י מסביר שזה ימים טובים שקבעו חכמים על ידי ניסים שירו בהם ואסרום בתענית,
ויש מהם אב בהספד.
וכתבו, זאת אומרת,
קבעו ימים טובים במשך הדורות, בזמן שבעיקר בית המקדש היה קיים, כפי שמתבאר בהמשך,
ימים טובים שנקבעו בעקבות כל מיני אירועים משמחים או ניסים שהיו להם,
כל מיני דוגמאות שהגמרא בעצמה מפרטת, מי שלומד את הגמרא רואה דוגמאות מסוימות בתוך הסוגיות האלה,
אבל ממילא באותם ימים קבעו כימים טובים. אז מה זה ימים טובים?
קודם כול שלא ניתנים בהם, לא מספידים ולא ניתנים.
זוהי ההגדרה היחידה, אולי במושגים שלנו אפשר היה להגיד שלא אומרים תחנון.
כשלא אומרים תחנון זה ימים טובים,
זו ההגדרה הפשוטה של ימים טובים,
לא ניתנים בהם.
אומרת הגמרא, ויש כאן מחלוקת בין גדולי המוראים,
האם אותה רשימה של ימים טובים שכתובה במגילת תענית, האם היא בטלה בעקבות הזמן הזה שבית המקדש חרב.
עכשיו, דעה אחת היא שבטלה מגילת תענית,
דעה שנייה לא בטלה מגילת תענית.
הגמרא מסבירה, רבי רבי חנינא עמרי בטלה מגילת תענית,
ואז באמת יוצא, מה פירוש בטלה כשאנחנו אומרים בטלה מגילת תענית? שאותם הימים הם כבר לא נחשבים לימים טובים.
כפי שהגמרא אומרת, בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, כמו שאמרנו על כל התעניות, כשאין שלום אז צום,
ממילא כשאין שלום וזה צום הגמרא אומרת אנך נמי כי אני כמו שאמרו על הימים האלה של הצומות כמו עשרה בטבת שזה נקבע כיום צום בגלל שאין שלום ממילא זה גם מובן שאותם הימים הטובים שהיו במגילת הענית לא יהיה להם יותר את המעמד של ימים טובים אלא הם ימים רגילים בעצם רבי יוחנן ורבי ישועה בן לוי אמרי לא בטלה מגילת הענית הגמרא מסבירה לדעתם
אני ודתלינו רחמנה רק העצומות האלה של עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז הם תלויים בבניין בית המקדש אבל הימים האלה שנקבעו באופן מיוחד מצד מגילת הענית כדי קיימי קיימי זאת אומרת הם נשארו במקומם הראשון כימים טובים זוהי בעצם הגמרא ההלכה היא ההלכה היא כפי שהגמרא בדף י"ט עמוד ב' אומרת סוף הסוגיה הגמרא באמת אומרת והלכתה בטלו וההלכה היא דווקא שבטלה מגילת הענית
כדאי רק לתת תשומת הלב למה שהגמרא בעצמה שואלת מקודם,
גם לפי הדעה שבטלה מגילת הענית.
בכל אופן, הגמרא בעצמה שואלת,
ובכן, למה באמת חנוכה ופורים, שהם גם כן קשורים לאותם ימים של מגילת הענית כדוגמה לדבר,
למה באמת חנוכה נשאר? אומרת הגמרא, אמר רבי יוסף, שם היא חנוכה,
יש דעה אחת בגלל שיש מצווה,
אבל הגמרא אומרת בסופו של דבר שהנימוק בחנוכה ומפרסם ניסה,
יש מצד הנס של חנוכה, השאירו את חנוכה במקומו. אז לכן ימי החנוכה, שכעת אנחנו בדיוק לאחריהם, נשארו במקומם. צריך רק לדעת שימי חנוכה נשארו במקומם. הימים האחרים של מגילת התענית, הם בטלו, ובאמת אנחנו בקושי מכירים אותם, את הימים האלה שבמשך השנה, שהם נחשבים לימים טובים.
צריך רק לדעת שגם לגבי חנוכה,
לפי ההלכה, אם אנחנו נקרא את ההלכה כפי שהיא מופיעה, זה מעניין שאפילו לגבי חנוכה יש איזשהו הבדל בין המנהג בזמן הזה ובין המנהג מלכתחילה.
בעוד שמלכתחילה, הימים הטובים של מגילת תענית, כתוב שלא מטענים בהם, אבל גם לא לפניהם ולא לאחריהם,
אבל בטלה מגילת תענית, אני קורא מההלכה בשולחן ארוך,
כל הימים הכתובים בה מותר להטענות בהם כיוון שבטלה מגילת תענית,
חוץ מחנוכה ופורים, שאסור להתענות בהם בעצמם,
אבל לפניהם ולאחריהם מותר. זוהי באמת אחת הסיבות, לפי דעת הראשונים, דעה של ראשונים, שתענית אסתר, שקבעו להתענות לפני פורים,
זה דווקא בגלל שבטלה מגילת תענית. ממילא אפילו פורים, למשל, כבר לא נשאר באותה עוצמה, ולכן יום לפני פורים מותר להתענות, שזוהי בעצם תקנה של תענית אסתר, וגם לאחריהם,
דהיינו אין איסור של תענית לא לאחר הפורים ולא לאחר ימי החנוכה.
זאת אומרת, בגלל שבכל זאת בטלה מגילת תענית והביטול הזה משפיע אפילו על ימי החנוכה ופורים.
מה שמעניין פה, יש כאן נקודה מעניינת וחשובה,
שהגמרא בעצמה מדברת על
הימים, כיוון שנבטלה מגילת תענית הזו,
שואלת הגמרא אם כן, מספרת לנו שקבוי יום טוב מסוים.
ואז שואלת הגמרא, כדבר מוסכם, שאם יש כאן איזה ביטוי של גמרא, הגמרא אומרת,
ואי סלקדיתך בטלה מגילת הענית,
קמאיתא בתול אך רניתא מוסיפין?
יש כאן איזה מין שאלה מאוד מעניינת בגמרא, הגמרא אומרת, אם אנחנו אומרים שבטלה מגילת הענית,
זאת אומרת שכל אותם ימים שתיקנו אותם כימים טובים,
בזמנו נתבטלו עקב החורבן.
אז זה בוודאי כאילו מוסכם, וברור לנו שאי אפשר לתקן ימים חדשים כימים טובים חדשים, כדוגמה שהגמרא חשבה בדוגמה שהובאה שם בגמרא.
והגמרא מתרצת שבאמת תיקנו את התקנה שעליה מדובר עוד בזמן בית המקדש. זאת אומרת, באמת מוסכם פה בגמרא, וזוהי מסקנה של הפוסקים להלכה, באמת שאלה מאוד חשובה ומעניינת,
שיוצא מכאן, שההלכה היא שבטלה מגילת העני.
וכיוון שבטלה מגילת הענית אז הימים הטובים שהיו בזמנו נתבטלו וממילא גם הובן מאליו שאי אפשר לתקן ימים טובים אחרים, כי אם הימים האלה נתבטלו, קל וחומר כלשון הגמרא שלא נתקן ימים אחרים חדשים, כי איך אנחנו יכולים לבוא לתקן בזמן שכבר חרב המקדש?
אלה באמת הדברים שבגמרא וזה הביא כמה מן הפוסקים ואני חושב שאחד מהפוסקים
אני מבקש להפנות תשומת לב אליו במיוחד, זה באמת תשובות של חתם סופר,
אחד מגדולי הפוסקים,
שהוא מדבר על כך, על ימים טובים, הוא בעצמו שואל,
לפי הגמרא הזו יוצא שכאילו אסור לנו כבר לתקן ימים טובים, ובכל זאת הוא בעצמו מטהר ומספר ודן על ימים טובים שתיקנו בכל מיני קהילות בזמן הגלות,
על ימים טובים שהיו להם כל מיני עצלות,
הוא מדבר למשל כדוגמה על יום כ' אדר,
שהוא היה בעצמו יליד העיר פרנקפורט בגרמניה, אשכנז,
ובאותו יום היה בזמנו, לפני שנים רבות,
אפילו לא בזמנו של החתן סופר, אלא בדורות שקדמו לו,
היה איזשהו נס והצלה ליהודים באותו מקום, וקבעו אותו כיום טוב.
והוא בעצמו מספר שהוא נהג באותו יום כיום טוב, ואז הוא דן על עצמו.
איך זה יכול להיות?
הרי כאן הגמרא אומרת שכיוון שבטלה מגילת תענית,
אז ממילא אי אפשר גם לתקן בוודאי ימים טובים חדשים.
אז זו באמת שאלה שצריך לדון בה, כי לא רק בעיר הזו, פרנקפורט, אלא גם בערים אחרות, בכל מיני תפוצות הגולה יש סיפורים רבים על מקומות וקהילות שקבעו להם ימים טובים כזכר,
ובהודעה כמובן להצלה שניצולו בימים כאלה או אחרים.
התשובה של החתן סופר מאוד מעניינת.
חתם סופר אומר שמה שהגמרא אומרת פה, שיש ביטול מגילה תענית וממילא גם אי אפשר לתקן ימים חדשים,
זה לא נאמר, זה נאמר רק על ימים שנוגעים לכלל ישראל.
דהיינו ימים שכאילו באים לדבר, כמו בעניין בית המקדש שעליו מדובר פה, שהוא חרב, אז ממילא זה נוגע לכל כלל ישראל וגם בכלל שזה נוגע לכל תפוצות ישראל.
וזה אומר לא שייך בזמן שחרב הבית או לאחר
שבטלה מגילת תענית.
לעומת זאת, אותם ימים שבהם תיקנו תקנות שיחגגו במקומות כאלה או אחרים, אז להפך, זו כאילו שמחה שגם בגלות, כמו שנאמר, גם בארץ אויביכם,
לא מהבטחת הקדוש ברוך הוא בתורה, לא מעשתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם. וכאשר זוכים בכל מיני מקומות, או זכו בכל מיני מקומות להצלה מאת השם,
כמובן שהייתה בזה הצדקה אפילו ודווקא בזמן הגלות לקבוע את זה כימים טובים. זוהי בעצם התשובה המעניינת של החתם סופר, כפי שהוא כותב אותה כתשובה הלכתית, החתם סופר כותב תשובות להלכה וכדבר מחייב מבחינת ההלכה,
וזו המסקנה ההלכתית שלו. אני רק יכול לומר שבכל אופן, דווקא אנחנו היום,
יש לנו ימים טובים שאנחנו חוגגים,
והם כבר לכאורה לא ימים של גלות, אנחנו בעצם חוגגים ימים טובים שנוגעים לכולם, שאנחנו חוגגים פה בארץ ישראל יום של עצמאות ויום של ירושלים.
זה באמת, לכאורה אפשר היה לשאול על כך שזה נגד מסקנת הגמרא ונגד מסקנת ההלכה, זה לא כל כך פשוט. אני תמיד אומר שהחידוש העיקרי בקביעת יום עצמאות זה בעצם קביעתו כיום טוב ולא דווקא מצד אמירת ההלל. יש תמיד מדברים, כן אומרים הלל,
או לא אומרים עליהם, זו לא תהיה הנקודה העיקרית. הנקודה העיקרית זה עצם קביעת יום טוב על עצם הדבר אפילו שאומרים לא להגיד תחנון באותו יום.
זה חידוש גדול שצריך להבין אותו על-פי ההלכה, דווקא לפי מה שלמדנו פה. אין זאת, אלא, כפי שאני חושב שצריך לומר, כשבאה הרבנות הראשית בהקמת המדינה ובאה ואמרה על מדינת ישראל שראשית צמיחת גאולתנו זו הייתה אמירה לא של דברי אגדה אלא של דברי הלכה,
וזו באמת קבלת אחריות מאוד משמעותית שקבעו את היום הזה כיום טוב,
מפני שזה כאילו אומר,
אמנם בטלה מגילת הענית, אבל הנה אנחנו רואים איזו התחלה חדשה של התחלתא דגאולה, שמצדיק, למרות מה שכתוב פה בסוגיה, לקבוע יום טוב שנוגע לכלל ישראל. אז זה מה שאנחנו באמת צריכים תמיד לזכור, להכיר בערך הטובה והגדולה הזו שאנחנו באמת
קיבלנו על עצמנו לראות בתקופתנו תקופה גדולה,
תקופה שיש בה ניצוצות והתחלתד גאולה.
וממילא אנחנו מקבלים על עצמנו גם מסקנות הלכתיות המתחייבות מכך, וזה כמובן חידוש גדול, אשרינו שזכינו.
עם זאת, כיוון שבכל זאת אין שלום, דהיינו אין בית-המקדש קיים במקומו,
לכן אנחנו ממשיכים גם לנהוג בצומות גם עכשיו, כמו צום עשרה בטבת.
אנחנו בכל אופן צריכים לתת את ליבנו לכך שהדברים טעונים השלמה גדולה ויבואו לידי השלמתם הגמורה במניין בית המקדש במהרה בימינו.
ונזכה לגאולה שלמה. אמן.
