עורמה ועירום לפני ואחרי החטא

פרק א ***לעילוי נשמת רות בת הרב מנחם יהושע*** נפש חיה- האדם שרץ נפש חיה- הנחש, שהוא בעצם מקור התאוות של האדם. ערום- חכם, הנחש היה חכם מכל החיות. האדם הוא חכם מכל החיות ולכן הנחש הוא האדם. הנחש הוא הזהות האנושית לפני ששוכנת בו נפש חיה, הוא השכל הטבעי בלי בחירה חופשית. בתוך האדם יש שני מרכיבים שמתנגדים זה לזה, הנחש והנפש חיה. פס’ כה’-” ויהיו ערומים”- לאדם וחוה לא היה גוף, גוף זה לבוש. ”ולא יתבוששו”-להתבושש, לחכות. הם לא חיכו, נשארו במצב זה זמן רב. פרק ג’: פס’ כא’- ויעש ..כותנות עור”- האדם קיבל גוף. כאן לראשונה פוגשת הנשמה את הגוף ומתחילה ההיסטוריה האנושית. האדם מורכב מאיש ואישה (נפש חיה), מנחש (שכל טבעי) וכותונת עור (הגוף בעולם הזה). פרק ב’: פס ג’- עלינו להבין מה התוכנית של היום השביעי כיוון שהאדם לוקח בו חלק פעיל. תכלית האדם להיות מוסרי, המוסר נוצר לפני הקדושה ולכן, דרך ארץ (המוסר) קדמה לתורה. ”קדושים תהיו”- זהו הייעוד, קדושה היא תוצאה של עשיית מצוות. ”כי קדוש אני”- כל עוד אנו לא קדושים, ה’ הוא כביכול בודד כי הוא היחיד שקדוש. קדושה הוא המצב שבו יש חיבור בין הקב”ה לנבראים. קדושה היא העצמה של השני. מכאן נובע שקדושה היא עוצמת החיים. מי שלומד את כל התורה מגיע לקדושה, הוא מגיע מחוסר הוויה להוויה וכך מגיע ליום השמיני. מצוות בניית המקדש היא המצווה האחרונה, אחרי כל התהליך של המצוות זוכים להקים את מקום החיבור עם הבורא. אחרי שהכול הצליח והעם סוף כל סוף נהיה קדוש, אז אפשר להיפגש עם הקב”ה. כשהקדושה תושג יסתיים היום השביעי. אך תוך כדי היום השביעי כבר מתחיל גם היום השמיני. ”ויהי ביום השמיני” (ספר ויקרא)- חנוכת המקדש, כשהשכינה שורה באופן קבוע. מדובר פה ביום השמיני של שבעת ימי המילואים, שבעה ימים שאהרון והכוהנים חוו את כל שבעת ימי הבריאה כדי להיכנס ליום השמיני. בתוך המקדש כבר מתרחש מה שעתיד להיות בעולם כולו ביום השמיני. מפתן המקדש הוא הגבול בין היום השביעי לשמיני. לכן בית המקדש נחרב, הוא לא שייך לעולמנו הקיים ביום השביעי. בית המקדש השלישי שייבנה יתפשט על כל העולם. פס’ ד’-”אלה ”- פסל את הראשונים. לכן, עכשיו יש סוג חדש של בריאה. עד עכשיו ה’ ברא את הכל ועכשיו הבריאה בוראת את עצמה, שמים וארץ הם אלה שבוראים.