שלום וברכה. היום יום רביעי כ"ד באייר תשע"ב,
והיום אנחנו נלמד על המשמעות של מלחמת ששת הימים.
טוב, אני מתאר לעצמי שכולם יודעים על מה מדובר. מלחמת ששת הימים הייתה
משנת תשכ"ז,
כאשר מדינתנו הייתה מדינה קטנטונת, מוקפת באויבים מכל צד,
ובשישה ימים הקדוש ברוך הוא נתן לנו הניצחון, וחיילי צה"ל כבשו את הגולן,
את יהודה,
השומרון,
את ירושלים,
כולל העיר העתיקה,
את
חבל עזה ואת כל חצי האי סיני עד תעלת סואץ.
כל זה נעשה בשישה ימים גדולים שבהם הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו,
והדבר הזה עשה רעש גדול בעולם.
היינו אז בסכנה עצומה, היו מחשבות על מאות אלפי הרוגים.
אנשים חשבו על סכנה קיומית למדינת ישראל, חשבו אולי על שואה שלישית,
שואה שנייה.
חורבן בית שלישי קראו לזה.
בקיצור,
המצב היה גרוע מאוד.
הדבר הזה הביא את היהודים לעשות דבר בלתי רגיל. עשו ממשלת אחדות,
התאחדו כולם,
ומתוך כך גם נכנסו לירושלים,
והנושא הזה קצר ארבע. כבר עסקנו בו בשנה שעברה, כשלמדנו על יום ירושלים,
שהאחדות היא זו שמביאה
למפגש עם ירושלים.
מה שהייתי רוצה היום שנעסוק בו מהבחינה הזאת,
זאת המשמעות
האוניברסלית של החג הזה,
של המאורע שאנחנו חוגגים אותו ביום ירושלים מדי שנה בשנה, בכ"ח באייר,
מה המשמעות של המאורע.
המשמעות של המאורע זה שבעצם עם ישראל חזר לעמדת כוח,
ובזה יש הבדל עצום בין יום העצמאות לבין יום ירושלים, או נגיד בין מלחמת העצמאות לבין מלחמת ששת הימים.
מלחמת העצמאות
הובנה
על ידי העולם כולו,
גם על ידי היהודים וגם על ידי הקהילה הבינלאומית.
בתור מעשה, הייתי אומר, כמעט נואש
של אומה מרוסקת שהשמידו שליש ממנה, שש מיליון יהודים
מספר שנים לפני זה,
והאומה הזאת בחפצה,
בבקשתה, אחרי מקלט בטוח,
מצאה לה מקלט בארץ אבותיה בפלסטינה.
אבל במשך כל אותן 19 שנה שבין הקמת מדינת ישראל לבין מלחמת ששת הימים,
עם כל השמחה הגדולה על זה שזכינו
לצאת מעבדות לחירות ויצאנו מן הגלות,
מבחינת ההד, האימפקט הבין-לאומי,
זה לא היה כל כך משמעותי. אפילו עבור היהודים.
היהודים שמחו שיש איזשהו מקום בעולם
שבו היהודים יכולים לנהל את ענייניהם בשקט,
בלי יותר מדי צרות, למרות כל המלחמות ומבצע קדש וחדירות הפדאיון
וכל הצרות הגדולות שהיו אז במדינת ישראל, אבל עם כל זה שמחו שיש
איזה מקום שבו היהודים יכולים לחיות בשקט.
זה המושג של מקלט.
ההגדרה, אם כן, של מדינת ישראל הייתה,
מבחינת התודעה הציבורית, הגדרה דרך השלילה.
המקום שבו לא הורגים יהודים.
ממלחמת ששתים ואילך משהו התהפך לגמרי, נעשה איזשהו שינוי תודעתי.
לא רק שעם ישראל מתגונן, עם ישראל גם תוקף.
ומאחר שהוא תוקף, הוא גם נושך,
הוא מתפשט,
יש לו הרבה מאוד מה לעשות ולהראות לעולם כולו,
ועל זה, אפשר לומר, על זה לא סולחים לנו עד עצם היום הזה. אפשר לומר שכל המדיניות
של מדינת ישראל היום היא בעצם ספיגת התוצאות של המלחמה הזאת,
ולכן היא מאוד מאוד משמעותית, מאוד מרכזית.
כבר אמר הנביא ישעיהו
על הר גבוה עלילך,
מבשרת ציון.
אז מה זה הר?
נותריקון ה' יער.
ה' ביער, כלומר הקמת המדינה, מבשרת ציון.
הרימי בה כח, כ"ח,
כ"ח בים קולך,
מבשרת ירושלים.
כן, כן, הנביא ישעיהו, כשהוא מדבר על ירושלים,
זה מדבר גם על מימד הכוח.
והכוח זה בעצם המאפיין את מלחמת ששת הימים.
לא רק עם שבלית ברירה, בלית ברירה, מגן על עצמו,
אלא זה גם עם שכובש.
אולי אני אסביר אפילו קצת יותר.
מלחמת ששת הימים הייתה מעשה תנ"כי מובהק.
כלומר, התרחש מאורע תנ"כי בלב המאה ה-20.
אמנם ניתן לומר שגם הקמת המדינה זה מעשה תנ"כי,
"ושבתי את שבותיכם",
אבל זה לא הובלט.
ירושלים נשארה מחוץ לתחום,
וכאשר הלב חסר אז העיקר חסר.
אפשר לומר שעד מלחמת ששת הימים
מדינת ישראל הייתה רצועת חוף.
רצועת חוף על גבי חולות במקום שבו אף אחד לא רוצה להתיישב ממילא,
ביצות מיובשות,
אז שמה מסכימים שהיהודים יהיו.
הם לא מפריעים,
אבל ברגע שהם עולים על הגבעות התנ"כיות הקדומות
של השומרון,
יהודה וקל וחומר ירושלים,
הדבר הזה כבר מציב את עם ישראל בעמדה אחרת לגמרי.
זאת היא עמדה של מי שחוזר אל ארץ אבותיו, אל המקום שבו התחולל התנ"ך,
שבו התרחשו המאורעות התנ"כיים,
והדבר הזה כבר מעורר שאלה.
השאלה המרכזית היא אם יכול להתרחש מאורע תנ"כי
בלב המאה ה-20,
באמצע המודרנה.
הדבר הזה קודם כל מתחיל לעורר את השאלה, אז אולי התנ"ך צודק?
כלומר, הקריאה התנ"כית את ההיסטוריה נכונה.
עובדה, מאורעות תנ"כיים ממשיכים להתרחש.
שתיים, זה אולי אפילו עוד יותר מטריד,
אולי האופן שבו היהודים קוראים את התנ״ך זהו האופן הנכון לקרוא אותו והדבר הזה מטריד מאוד גם מבחינה תיאולוגית עבור הנוצרים אבל גם מבחינה תת מודעת עבור כל העולם התרבותי כולו שמושפע מאוד מהתנ״ך ומההשלכות של זה ולכן ברגע שמתברר שעם התנ״ך חזר לארץ התנ״ך הדבר הזה מעורר שאלות הדבר מעורר שאלות נוספות
זאת השאלה המרכזית התנ״כיות של המאורע מזעזעת את הרגלי החשיבה
וגם השאלה המתעוררת בעקבות זה,
זה שיש כאן כמין קטרוג כללי על ההיסטוריה האנושית שעד עכשיו התעלמה מן האופי התנ"כי של ההיסטוריה ופתאום
זה חוזר.
היהודים אגב עמדו בעמדה של ציפייה, כלומר,
הגויים עמדו בעמדה של ציפייה כלפי היהודים. מי שזוכר את מלחמת ששת הימים יודע שבאותם הימים הייתה מין הרגשה שהכל יכול להתרחש, המשיח יכול לבוא, אפילו בית המקדש יכול לרדת מהשמיים, לך תדע מה היהודים יעשו, אולי הם יבנו את בית המקדש.
ואפשר לומר שעד היום הזה,
מה שהגויים אומרים לנו באופן, הייתי אומר, סמוי, אבל זה מה שהם חושבים באיזשהו מקום,
אתם היהודים עשיתם הרבה בלאגן,
אתם הזעזעתם את כל
הרגלי החשיבה שלנו עד עצם היום הזה,
סימן שיש לכם מה לומר לנו.
ואז, נו, מה יש לכם לומר?
ומאז מלחמת ששת הימים היהודים שותקים ולא אומרים.
הדבר הזה יוצר תסכול נורא בנפש העולמית,
ולכן באים הגויים ואומרים, רגע, רגע, אם אין לכם מה לומר אחרי כל הבלאגן הזה, אז אתם סתם שקרנים, זה לא שלכם, תחזירו את זה.
זה של הפלסטינאים.
כאן אנחנו ננסים לעוד נקודה שיש הבדל גדול בין רצועת החוף לבין
מה שברוך השם זכינו לכבוש
במלחמת ששת הימים.
לא רק שהגבעות אשר כבשנו הן הגבעות של
זירת ההתרחשות של התקופה התנ"כית,
זה גם חלק מן הנוף של המזרח התיכון, יש שם ערבים.
זאת אומרת שיש כאן התנגשות
חזיתית עם תרבות שאיננה אירופאית.
זו התרבות הערבית של המזרח התיכון,
ועם ישראל משתלב בתוך הנוף הזה. והשאלה היא אם אנחנו חלק מן הנוף
או לא.
אם אנחנו חלק מן הנוף,
זאת אומרת שיש לנו שייכות עצמית למזרח התיכון ואנחנו לא סתם אירופאים
נמלטים על נפשם מפני רשעותם של אירופאים אחרים,
אלא אנחנו חלק מן התרבות האסייתית, המזרח-תיכונית,
אז הדבר הזה אומר שגם הערבים הם חלק מן הנוף שלנו.
והדבר הזה מבהיל מאוד, במיוחד את מי שאיננו רוצה להיות אסיאתי.
היום יש רבים שרוצים להיות אירופאים.
ברגע שאתה אומר שאני שייך למזרח התיכון, אתה רוצה לומר שאני שייך גם
לנוף שבו יש ערבים?
לא רוצה.
תחזיר את זה, שים גבול, גדר, בינינו לבין הערבים, רק שאני לא אראה אותם,
שאני לא אדע שאני לא אירופאי.
זה פחות או יותר הפרמטרים של הזעזוע של המאורע של מלחמת ששת הימים.
אחרי כל ההקדמות האלה אני רוצה כאן להיכנס יותר לעומק של הדברים.
המעשה של מלחמת ששת הימים, של שחרור הר הבית, שחרור הכותל, שחרור יהודה, שומרון, הגולן, רצועת עזה וסיני,
כל המאורע הגדול הזה
הוא מאורע של כוח.
כוח.
והשאלה היא האם הכוח
זה דבר שאפשר
להזדהות איתו.
כן, הכוח
זה מתאים לגויים שהם השתמשו בכוח,
אבל אנחנו, העם היהודי,
מה, אנחנו נשתמש בכוח?
הכיצד?
אנחנו לא רגילים, זה כבר שנים רבות ששכחנו שאנחנו אומה עם כוח.
פעם היה לנו כוח,
יצאנו לגלות,
ואז התחלנו לחשוב שאנחנו עובדים רק
באופן רוחני. פתאום מתברר שיש לנו כוח.
לפני מלחמת ששת הימים,
מספר שבועות לפני כן, היה יום העצמאות.
באותה שנה המדינה החליטה שעורכים מצעד צבאי ביום העצמאות בירושלים.
היה במעשה הזה כמין תעוזה מסוימת בגלל שזו הייתה הפרה של התחייבות כלפי האו"ם
שלא להציב כוח צבאי משמעותי בתחום של ירושלים.
ומצעד צבאי זה הרבה חיילים, הרבה כוחות.
זה היה בניגוד
למקובל על האו"ם, ואז הנציג של האו"ם
החליט
שהוא לא מגיע.
השגרירים שהוזמנו למצעד לא הגיעו.
בקיצור, היינו לבד, בלי הגויים,
והנה החלטנו בכל זאת לעשות את המצעד.
אמר הרב צבי יהודה קוק,
הנה שברנו את עול הגויים על צווארנו.
אנחנו עכשיו בינינו לבין עצמנו. איפה? בירושלים. אומנם, איזה חלק של ירושלים? ירושלים המערבית, ירושלים המזרחית,
הרי טרם נכבשה באותם הימים, ולא עוד,
אלא שהייתה חרדה עצומה באותם השבועות,
מה שנקרא ימי ההמתנה,
המתנה שבהם
לא ידעו מה הולך להיות וחששו מהשמדה
של המדינה, חס ושלום.
אם כן, מצעד צבאי זה גם כן לא משהו שהיהודים רגילים לעשות.
והרב צבי יהודה קוק,
שהיה אז בירושלים, שלח את תלמידיו,
תלמידי הישיבה, לצפות במצעד,
משום שנאמר, ואמרת,
כוחי
ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
כן, התורה אם כן אומרת שאנחנו צריכים להתפעל מן הכוח.
כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ולכן שלח את התלמידים
לראות את המצעד.
ברור?
עכשיו אני רוצה קצת להרחיב.
אתם רואים שכל זה היה הכנה למה שקרה אחר כך,
שחרורה של ירושלים בכוח ביער, בכ"ח ביער.
עכשיו שמא תאמרו לי שהכתוב הזה, ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,
זה ביטוי של שלילה.
שלילה.
אז אני זוכר שלפני כמה שנים
יצא לי לדבר בפני קבוצה של אנשי דת נוצריים,
כמרים, נזירים, נזירות,
והם ביקשו שאני ארצה בפניהם על המשמעות הדתית
של יום העצמאות.
וככה הם ביקשו.
אז הסברתי להם שאין שום משמעות דתית ליום העצמאות,
כשאין שאין שום משמעות דתית לחג הפסח.
או חג השבועות או יום השבת או כל מצוותיה של תורת היהדות
בגלל שהיהדות איננה דת כי אם אומה.
אומה.
הוא לא כתוב באברהם אבינו ואזכה לדת גדולה, כתוב ואזכה לגוי גדול.
אם כן, אנחנו זהות לאומית,
והלאומיות אצלנו היא קודש.
ולכן אי אפשר לדבר על משמעות דתית של יום העצמאות כמו שאי אפשר לדבר על משמעות דתית של שום דבר ביהדות.
והדבר הזה היה בשבילם חידוש גדול, כי הרי הנוצרים אומנם מאמינים בתנ״ך, אבל הם קוראים אותו עם קריאה דתית,
לא עם קריאה לאומית.
ואז התחילו להעלות מספר קושיות על דבריי.
אחת הקושיות הייתה
שזה כוכי ועוצם ידי.
כל ההתפעלות הזאת מלאומיות, על זה נאמר בתורה, ואמרת כוכי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה, שזה דבר שלילי.
עוד הוסיפו כמה קושיות,
למשל, וכי לא צריך לחכות שהמשיח יבוא.
ומה עם זה שזו מדינה שמחללת שבת ואין בה צניעות,
ומה עם זה שבית המגדש צריך לרדת מהשמיים,
ועוד כל מיני דברים כאלה שאני הייתי רגיל לשמוע בחוגים אחרים,
ועכשיו גיליתי מאיפה זה התחיל.
עכשיו,
אז ביקשתי שיביאו לי תנ"ך, כדי שאני אקרא להם את הפסוקים כמו שהם כתובים.
הביאו לי משהו מלא צלבים, אז ביקשתי שיביאו לי תנ"ך אחר.
הביאו לי תנ"ך אחר, וקראתי כדברים האלה.
יש פה
הנה, יש פה תנ"ך.
איזה יופי.
בפרשת עקב שבספר דברים נאמר כך.
הנה.
זה בפרק ח',
פסוק ז',
"כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר
ארץ חיטה ושערה וגפן וטענה מטה
אבל אסור לאכול תאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת
ואכלת ושבעת
וברכת את השם אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
אני רוצה להתייחס פה
לשתי מילים
ואכלת ושבעת
לפי מה שכתוב כאן
האכילה והשביעה זה דבר טוב או רע?
זה טוב, זה חלק מהברכות. הנה, הקב"ה נותן לך ארץ שבה יש הכל ואכלת וסברת.
אם כן, לאכול ולשבוע זה דבר טוב.
אבל במידה מסוימת.
אני לא יודע. אני קורא מה שכתוב.
אני למדתי מרבותיי שכדי לדעת מה התורה אומרת על נושא כלשהו, צריך לקרוא בתורה.
בינתיים מה שקראתי בתורה זה ש"ואכלת וסברת" זה דבר טוב.
אחר כך אני קורא עוד שני פסוקים.
הישמר לך.
פן תשכח את השם אלוהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנוכי מצוויך היום.
פן תאכל וסברת.
אה?
אז לאכול ולזבוע לפי הפסוק הזה,
זה טוב או זה רע?
זה רע.
כתוב כאן, לפני כן אתה מברך אותי ואכלת וסברת. עכשיו אתה אומר לי, פן תאכל וסברת.
מה יש המשך?
ובתים טובים תבנה וישבת.
זה לא טוב לבנות בתים טובים.
ובקרך וצנך ירבה עיון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה
ורם לבביך ושכחת את השם אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.
כלומר לאכול ולשבוע זה מותנה בתוצאה.
אם התוצאה של ואכלת וסברת זה וברכת.
אדרבה, תאכל ותסבר, זה טוב מאוד.
אם התוצאה זה ושכחת את השם אלוהיך,
לא טוב לאכול ולשבוע,
אוקיי?
המשך.
"ואמרת בלבביך,
כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את השם אלוהיך".
זאת אומרת,
"וזכרת את השם אלוהיך" מקביל ל"וברכת".
אז "ואמרת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" מקביל ל"ואכלת ושבעת".
זאת אומרת,
לאכול ולשבוע זה טוב,
צריך רק שזה יהיה מתוך ברכה ולא מתוך שכחה.
ואמרת בלבביך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. זאת האמת, מה? מי עשה את זה?
מי ייבש את הביצות פה?
אני.
וזכרת את השם אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען נקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה.
אם כן, כך קרא רבנו ניסים, הר"ן,
רבנו ניסים ורבי ראובן,
בדרשותיו, כך קרא את הפסוק הזה, וכך גם רבי יצחק הרבנאל.
זאת אומרת שהכתוב בא לומר לנו,
איך אומר רבי יצחק אברהם בניאל? כי התורה לא תבטל את האמצעים,
והאמצעי זה כוחי ועוצם ידי.
אם כן, בוודאי שצריך גאווה לאומית,
ללכת אל המצעד הצבאי ולומר,
כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
אלא מה? צריך, וזכרת את השם אלוהיך, ולא, ושכחת.
כן, בבקשה.
בלב, זה או בשחל או ברגש, תלוי, זה פעם ככה, פעם ככה.
יש בעיה להגיד בחוץ?
לא, אין שום בעיה להגיד בחוץ.
זה גם, זה מתחיל מלבביך.
כן, אז זאת אומרת שזה בעצם בא לומר שהתחלנו את המהלך הגדול הזה
של כוחי ועוצם ידי, התחלנו אותו במלחמת ששת הימים.
יפה.
עכשיו,
על גבי זה צריך להבין מה המשמעות של ההחלטה הזאת להשתמש בכוח.
יש טענה
שהשימוש בכוח
הוא אסור
או על כל פנים איננו מוסרי,
איננו מורה על עליונות מוסרית כלשהי.
והדברים מובאים בתור טענה כבר בתחילת פירושו של רש"י
על התורה.
אמר רבי יצחק
לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם,
שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומת טעם פתח בבראשית.
כלומר, רק המשפט הזה כבר מעורר מיליון שאלות.
מה זאת אומרת, לא היה צריך להתחיל את התורה? איך אתה יודע איפה התורה צריכה להתחיל?
רבי יצחק, עם כל הכבוד לו, הוא רק בן אדם.
התורה זה הקדוש ברוך הוא שנותן.
אז הקדוש ברוך הוא יודע איפה הוא צריך להתחיל. מה אתה אומר לקדוש ברוך הוא איפה הוא היה צריך להתחיל?
זה באמת תמוה מאוד.
הוא קיבל את זה את אבא שלו.
לא משנה, אז גם אבא שלו, זאת אותה השאלה.
אז מה אם זה קיבל אבא שלו? אני שואל על אבא שלו.
איך אבא שלו אומר שהוא יודע איפה התורה הייתה צריכה להתחיל?
איך הוא יודע?
האם אחרי
המלחמות האלה אנחנו בזמן של מה שאר בן יוסף?
כן.
עכשיו,
אבל זה נושא באמת רחב יותר, מה זה מה שאר בן יוסף, בן דוד, הוא יכול לצליח ללמוד פעם.
אבל השאלה
שצריך לברר,
למה רבי יצחק חושב שהוא יודע איפה הקדוש ברוך הוא צריך להתחיל את התורה?
התשובה היא ברורה מאוד, כי רבי יצחק הוא זה שהתורה נועדה לו,
כלומר הוא המקבל.
הרי כשהקדוש ברוך הוא נתן את התורה, הוא נתן אותה ליהודים.
הוא לא נתן אותה סתם באוויר, הוא נתן אותה ליהודים.
היהודי הוא זה שמקבל את התורה,
ולכן צריך להתחשב במבנה הנפשי של מקבל התורה,
כשנותנים את התורה.
אז אם היהודי הוא יצור מעשי, אז הוא רוצה לדעת מה עושים,
מהי המצווה.
אם אתה לא בא ללמד אותי מצווה,
מה אני צריך ידיעות מטאפיזיות?
כן, אני לא פילוסוף יווני. עבור הפילוסוף היווני השאלה איך נברא העולם היא שאלה מעניינת.
אבל אני, שאני יהודי,
מה אכפת לי מהידיעות המטאפיזיות אם אין להן השלכה מעשית?
לכן, מה טעם פתח בבראשית?
צריך להוסיף על זה עוד משהו, בדרך הרמב"ן.
שבאמת,
גם אחרי שהתורה כותבת לנו בראשית, אפשר להבין את זה. את הראשית אפשר להבין,
בהגדרה.
כדי להבין משהו צריך להבין מה שקודם לזה, אבל מה שקודם לכל אי אפשר להבין מעבר לזה.
אז בשביל מה אני אתחיל מבראשית?
הרב הזכיר את ירושלים המזרחית שטרם נמצאת בשליטתנו.
ושאלתי היא, הרי לעם הערבים יש יותר מ-22 מדינות, ומי שנמצא פה בארצנו זה הרפש של העם הערבי, והערבים עצמם אינם מעוניינים בהם.
מדוע אנו צריכים לסבול את הרפש שנמצא כאן ואיננו בעלי זקיפות קומה?
אשמח אם הרב ירחיב ואנו עושה די דן בתודה, המשך יום נפלא.
נו באמת, קודם כל,
מה זה שירושלים המזרחית לא בשליטתנו? היא לא הייתה בשליטתנו, היום היא בשליטתנו.
זה חלק אינטגרלי של מדינת ישראל על פי חוקי הכנסת.
החוק הישראלי חל שם.
אז יש בעיות?
איפה אין בעיות?
האם שאר המפרשים מבינים שטוב לפעול בגבורה, אך לא להגיד כוכבי ועוצבי מידי, כי זה יביא לידי גאווה?
והר"ן ואברהם בנאל אומרים שאף להגיד זה טוב?
וכך כל המפרשים הם נגד הטענה הנוצרית ורק חולקים ביניהם בפרט, אינני יודע מה זה מעניין אותי. אני עכשיו רוצה להתקדם בהבנת הפסוקים ולא להתחיל עכשיו לעשות איסוף של כל הדעות וכל האופנים לקרוא את הפסוק.
עכשיו אני רוצה לחזור לדברי רש"י, אם כן, בשם אבא שלו, או בשם רבי יצחק, שיש שאומרים שזה לכבוד אביו.
אז לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, אז למה אתה מתחיל בראשית?
התשובה היא בגלל שיש לזה השלכה פוליטית,
נכון?
כלומר, אלמלא ההשלכות הפוליטיות, התורה לא הייתה מתחילה במעשה בראשית.
עכשיו, מה אתה רוצה, אתה?
איזה השלכה פוליטית? האם עליו בדעתך שאני לא אגיד מהי השלכה פוליטית?
לא, ודאי שאני התכוונתי להגיד, רק פשוט אני לא יכול להגיד שני משפטים באותו זמן. אז אני אומר משפט ואחרי זה את המשפט הבא.
לכן, זה סתם פשוט מבזבז לנו את הזמן. עכשיו,
מהי השלכה פוליטית? אז רש"י כותב במפורש
שאם יאמרו אומות העולם,
זה מעניין, קודם כל זה אומר שהתורה כתובה
עבור איזה קורא?
עבור הגויים.
כן? כלומר, התורה אומנם ניתנה לישראל,
אבל היא מסוגננת,
היא מנוסחת באופן שמהווה תשובה לטענות של הגויים.
מכאן לאופי האוניברסלי של המסמך הזה.
זה מסביר מדוע יותר קל למצוא תנ״ך
בכנסייה מאשר בישיבה.
כן?
אבל כי הגויים מתעניינים מאוד בספר הזה, זה רב המכר הבינלאומי.
ושמה דברים כתובים עבורם.
אז מה כתוב שם? אומר רש"י,
שאם יאמרו אומות העולם,
ליסטים אתם.
מה זה ליסטים?
מה? גנבים, גנבים. גנבים. אז אם ככה, היה צריך לכתוב גנבים, שזאת מילה הרבה יותר מצויה.
גנבים, גזלנים.
ואגב, יש מדרשים ששמעו בית הגרסאי, גזלנים אתם.
אבל רש"י לא הביא את הגרסה הזאת, רש"י הביא ליסטים.
וזה לא בדיוק אותו דבר. בואו נמשיך בדברי רש"י.
ליסטים אתם שכיבשתם ארצות שבעה גויים.
אז מה הטענה שם? הטענה היא שאנחנו ליסטים.
ליסטים זה שודד,
אדם אלים,
לא?
ליסטיס או ליסטים, תלוי לפי הגרסאות השונות,
שכיבשתם.
יש שאומרים שרש"י התכוון לקיצור המילה אימפריה ליסטים.
אבל,
תשאל רש"י, אז למה רש"י לא השתמש במילה הזאת? מכמה סיבות. סיבה ראשונה, כי המילה הזאת עוד לא הייתה קיימת במילה רש"י, אז הוא השתמש במילה שהייתה כבר קיימת.
חוץ מזה,
חוץ מזה שזה כנראה לא נכון ההסבר הזה. עכשיו,
אז נתראה, ליסטים אתם שכיבשתם ארצות שבעה גויים.
יש
בטענה הזאת של ליסטים אתם, מה בדיוק הטענה? כי הרי
בגלל הטענה של הגויים אז אנחנו צריכים את זה שזה יהיה כתוב בתורה שאנחנו בסדר.
עכשיו, אני לא מבין.
מדובר בגויים שמאמינים בתורה או בגויים שלא מאמינים בתורה?
כי אם מדובר בגויים שלא מאמינים בתורה,
אז בשביל מה זה יהיה כתוב מיליון פעמים בתורה שארץ ישראל זה שלנו? זה לא יעזור.
למה אתה אומר שמדובר בגויים שמאמינים בתורה?
אם זה גויים שמאמינים בתורה,
אז מה הבעיה?
הרי זה כתוב בכל מקום בתורה שארץ ישראל זה שלנו, לא צריך בשביל זה דווקא את פרשת בראשית.
טרם ענה הרב, מדוע אנו צריכים לסבול את העם הערבי שנמצא פה בתודעה?
זאת שאלה גדולה. מה הכוונה של ההשגחה העליונה בזה שהיא הפגישה את העם המוסרי ביותר בעולם, העם היהודי,
עם החברה, אולי אפילו הכי בעייתית בעולם, החברה
של אויבינו כעת,
וזה כנראה דורש לימוד בפני עצמו.
זה לא הנושא של השיעור, לכן זאת הסיבה גם שלא עניתי וגם אני לא עונה עכשיו.
איך הרב אומר שהתורה מנוסחת לגויים? והרי הרב אמר בשם מניטו שגוי שקורא את התורה הפכה לקוראן,
קתוליות וכו'.
אני לא יודע מה שאני אמרתי בשם מניטו, אם כן אמרתי, לא אמרתי, אני רק אומר לך שרש"י אומר שזה כתוב עבור הגויים, מה אני אעשה?
תבואו אליי בטענות, תבואו בטענות לרש"י, שרש"י כתב את זה.
זה מנוסח עבור הגויים?
אז יש כאלה שאמרו שבעצם רש"י בכלל לא כתב בשביל הגויים, כי הגויים לא קוראים רש"י, אלא הוא כתב את זה בשביל היהודים,
שהיהודים ידעו שהארץ היא שלהם.
זה אומנם נחמד, דרך הדרוש, אבל זה ודאי לא נכון.
מדוע? כי הרי רש"י כותב בהמשך,
שאם יאמרו אומות העולם, ניסתים אתם, שכיבשתם
ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם,
מה זה להם?
לגויים. לגויים. אז אם כן, זה עבור הגויים שזה כתוב.
דבר נוסף,
עוד לא, ממש לא מובן, הפסוק שרש"י מביא. שאמר רש"י מביא פסוק משום
כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים.
אני לא הבנתי. הפסוק הזה,
כוח מעשיו זה מעשה בראשית, כן?
הגיד לעמו גילה את הפרשת בראשית לעמו
לתת להם נחלת,
נחלת מה?
גויים. אז אם כן הפסוק עצמו אומר שהארץ היא של הגויים, לא שלנו.
אז רש"י סתם עשה לעצמו גול עצמי עכשיו.
אתה מביא פסוק שאומר שהארץ היא של הגויים כשאתה בא להגן על עצמך.
איתם יש מסמכים פנימיים של מדינת ישראל שמשמשים נגדנו.
הבנתם את הבעיה שלי?
טוב, אז זה ממש לא קל להבין את רש"י.
אבל אולי אני אנסה קצת להבין בכל זאת.
הטענה איננה, ארץ ישראל איננה שלכם.
זה בוודאי לא הטענה.
ובוודאי שמדובר בגויים שמאמינים בתורה. אתם מכירים גויים שמאמינים בתורה?
כן, מי?
הנוצרים.
מיליארד וחצי אנשים שמאמינים בתורה.
ואז מה הטענה שלהם?
הטענה היא,
ליסטים אתם, לא שארץ ישראל לא שלכם.
ליסטים אתם שכיבשתם. למה השתמשתם בכוח?
זאת הבעיה.
מי התיר לכם להשתמש בכוח כדי לקבל את ארץ ישראל?
הייתם צריכים לחכות
עד שהקדוש ברוך הוא ייתן לכם את זה על מגש הכסף,
ורק אז לקבל את ארץ ישראל.
טענה,
נוצרית.
למה שיגידו את זה? למה שיגידו את זה? בגלל שזה מסתדר מאוד עם התיאולוגיה שלהם. לפי התיאולוגיה שלהם,
אין לאדם מה שנקרא זכות.
כלומר, כל מעשה שאתה עושה לא מקנה לך זכות,
בגלל שאתה פושע מטבעך הפנימי. מאז החטא של אדם הראשון, החטא הקדמון,
האדם אשם, נולד אשם, נולד חייו.
ולכן רק חנינה,
זה מושג נוצרי,
החנינה האלוהית העליונה,
היא זו שיכולה לתת לאדם משהו. כלומר, כל רכוש שאדם רוכש בעולם זה חסד אלוהי עליון.
זה לא יכול להיות דבר שמגיע לו.
ולכן, בהגדרה, זה שאתם כובשים, זה לא בסדר.
אתם צריכים לחכות לחנינה העליונה, בסדר?
אגב, צריך לציין שעד עצם היום הזה, בתיאולוגיה הנוצרית,
ארץ ישראל נחשבת כרכושו של העם היהודי,
אלא שאסור לו לכבוש.
בסדר?
ולפי זה מלחמת ששת הימים הייתה ההפרה הבוטה ביותר של התיאולוגיה הנוצרית.
ואז כנגד זה נאמרים הדברים של אומות העולם שמובאים ברש"י. כן.
את מה? את?
את האדמה שיושבים על הנוצרים.
מה? הוותיקן?
כל העולם לא, כל העולם שיושבים על כל הנוצרים יושבים. כבשו את האדמה הזאת? את השומע ההיסטוריה?
לא.
אתם יודעים משהו שם?
איפה?
באדמה שהם יושבים.
מי זה? כל מקום שבו יש נוצרים.
לא, לא, לא צריך להבין משהו. כשהנוצרי כובש, הוא כובש
לא בתור כנסייה, אלא בתור מלכות.
זאת אומרת, יש אצלם הבחנה בין הדרג הפוליטי,
שהוא עוסק בכיבושים, איך בא לו,
ויש, חוץ מזה, הכנסייה, שהיא לא מלכלכת את עצמה בדם.
ברור שזה שני תחומים שונים.
כבוד הרב,
שאלות מטאפיזיות שאין להן השלכה מעשית, זה מצב זמני שאולי בדור מן הדורות תהיה השלכה מעשית. נו, אז זה בדיוק מה שאנחנו שואלים.
למה פתח בבראשית?
ואז רש"י נותן לנו את התשובה,
שזה כדי לענות לטענה לא שארץ ישראל לא שלנו, לא על זה הוויכוח בכלל,
אלא האם יש לנו זכות להשתמש בכוח?
זאת השאלה.
בסדר?
קראתי ספר שכתבה גולדה מאיר. גולדה מאיר הייתה אישה חשובה שעמדה בראש ממשלת ישראל.
והיא מספרת על הפגישה שלה
עם האפיפיור פאולוס השישי.
מה שמאוד מעניין זה שהיא בכלל לא הבינה מה האפיפיור רוצה, וגם האפיפיור כנראה לא הבין מה היא רוצה.
אני אסביר לה.
היא, מי שזוכר את גולדה, תמיד הייתה אומרת אני מזוזעת.
נכון זוכרים את זה? טוב.
הייתה אומרת ככה, מזוזעת.
אבל מה שמעניין שהיא אומרת שהדבר הראשון שאמר לה האפיפיור זה אני מזועזע.
מעניין שזה הפעם.
אני מזועזע מן האלימות שהפעילו היהודים בארץ הקודש.
שימו לב לנאמר שם.
זה בדיוק הטענה שהם עובד ברש"י.
מה זה מי? מזועזע, איך מתרגמים עם מזועזע באנגלית?
מה?
שרקט.
שרקט.
אז הוא אמר, אני מזועזע מן האלימות שהפעילו היהודים ברצינות. זה בדיוק הטענה שהם עובד ברש"י.
הוא לא אמר, זה לא שלכם.
הוא אמר, אבל למה השתמשתם בכוח?
עכשיו, אני רוצה לגלות לכם, גולדה מאיר,
היא לא הייתה דתייה.
היא לא הייתה דתייה.
אפילו רחוק מזה, אבל
היא הייתה יהודייה
והיא ענתה דבר מאוד מעניין. היא אמרה,
אבל זה שלנו.
שימו לב למשמעות,
לפער התיאולוגי העצום.
אם זה שלי,
יש לי זכות להשתמש בכוח כדי להחזיר את הגזלה.
ואולי אפילו יותר מזה, אולי יש לי חובה.
יש לי חובה.
חובה להשתמש בכוח
כדי להשיב את הצדק לעולם.
במקרה הזה זה הצדק הנוגע לי, אבל זה הצדק, כלומר יש מחויבות
זה הפרשה של הכוח, זה עד כאן מובן
אז זה מה שקרה במלחמת ששת הימים.
עכשיו מאיפה אנחנו יודעים מספר בראשית
שמותר להפעיל את הכוח הזה?
הרי לפי זה במובן,
לפי דברי רש"י, איך שאנחנו מבינים אותם עכשיו,
פרשת בראשית מוכיחה שזה בסדר להילחם, איפה זה כתוב פרשת בראשית?
ויברך אותם אלוהים לאמור פרו ורבו
ומילאו את הארץ
וכבשוה.
זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא מעניק
כבוד הרב שלום.
רש"י פונה אל הנוצרים,
אבל מה עם הטענה המוסלמית שלפיה אנחנו זייבנו? אה, בוודאי.
כלומר, השאלה היא כזאת.
תשובת רש"י פונה אל הנוצרים,
אבל מה עם הטענה המוסלמית לפיה אנחנו זייפנו את הטקסט של התורה?
ברור, לפי הטקסט של התורה אין מה להשיב לאסלאם, כי האסלאם הרי טוען שהיהודים זייפו,
משהו אחר לגמרי.
אלא התשובה לאסלאם זה שהאסלאם עצמו אומר שהארץ הזאת לא רק שהיא שלנו, אלא שאנחנו עתידים לכבוש אותה.
נכון?
זה מפורש הרי בקוראן, בסורה החמישית, נכון?
באמור משה אל עמו,
בואו אל הארץ הקדושה, אלכם מוכדסה, נכתב עליכם, נכון? אל הארץ המקודשת, שכתב לכם האלוה ואל תתחרו וכו'.
וגם בחדית' כתוב מפורש
שלעתיד לבוא היהודים מתאים לחזור ולהקים פה מלכות וכו'.
הטענה היא מתוך האסלאם פנימה.
אבל בואו נחזור לדברי רש"י.
רש"י אם כן אומר לנו שפרשת בראשית
היא זו שנותנת לנו כוח.
איפה זה כתוב? כתוב
מילאו את הארץ וכבשוה.
הפסוק מילאו את הארץ וכבשוה מלמד אותנו שזה האופן שבו הקדוש ברוך הוא מקנה את מתנותיו.
שהוא לא נותן את זה בחסד עליון כדעת הנוצרים,
אלא הוא נותן את זה על ידי הזכות של המעשה שזה פעולת הכיבוש.
צריך לעשות מעשה כדי לזכות.
זו תיאולוגיה אחרת.
עכשיו,
כשאני מקבל אדמה, יש שני אופנים לקבל אדמה.
או,
במתנה או בנחלה.
מתנה זה פעולה של קניין.
נחלה,
אני לא עושה כלום.
כלומר, אם מישהו נותן לי מתנה ואני לא עושה פעולה, אקט כלשהו של קניין,
המתנה לא שלי.
אבל אם אני קם בבוקר ואומרים לי, תשמע, בלילה הבת דודה של סבתא נפטרה באוסטרליה ואתה יורש
את האחוזה שלה,
זה שלי.
כלומר, זה שלי גם אם אני לא רוצה.
כי בהתחלה אני אומר, וואי, איזה יופי.
אחוזה שלמה באוסטרליה. כן, אבל אתה יודע שבינתיים,
מאז שבת דודה של סבתא נפטרה,
בשעות האחרונות השברים שלך השתוללו,
והרסו שם כמה דברים יקרים בכפר הסמוך, ואתה צריך לשלם שני מיליון דולר.
כן?
ואני לא רוצה את המתנה.
אדוני, זה לא תלוי בך.
אתה פה נוכל בחטא, אתה מקבל את זה בנחלה, זה שלך.
לכן, כוח מעשיו יגיד לעמו
לתת להם במתנה מה שהגויים רואים כנחלה.
עכשיו זה מתחיל להיות מובן, הפסוק.
לתת להם נחלת גויים. הגויים אומרים, זה צריך לבוא בנחלה,
ואנחנו אומרים, לא, זה בא במתנה.
ולכן צריך לעשות איזשהו מעשה כדי לזכות.
אגב, איזה פסוק זה, מילאו את הארץ וחבשוה?
איזה פסוק זה בספר בראשית?
כ"ח, נכון.
לכן כוח מעשיו,
פסוק כ"ח שבמעשיו יגיד לעמו.
הייתי אומר יותר מזה,
הממד של הכוח שבמעשיו,
של הכוחניות שבמעשיו יגיד לעמו,
לתת להם בנחלה ובמתנה מה שהגויים רואים כנחלה, לתת להם
נחלת גויים. אם כן, הדברים הרבה יותר
ברורים עכשיו, בסדר?
כלומר, צריך להבין, כשאנחנו מדברים על מלחמת ששת הימים, להבין מהו הרקע, מה המשמעות,
הייתי אומר, הפסיכולוגית,
הייתי אומר אפילו כמעט תיאולוגית של המעשה הזה. זה לא סתם שתקפו אותנו ואז כבשנו כדי לשחרר,
כדי להתגונן או כדי לשחרר משהו שהיה שחרר לנו. זה הרבה יותר עמוק מזה.
עכשיו, מתוך כך אני מבין פעולה מאוד משמעותית.
אתם יודעים
שעד מלחמת ששת הימים
היהדות לא הייתה נחשבת בעולם.
ממלחמת ששת הימים ואילך
היהדות התחילה להיות נלמדת ומעניינת.
כלומר, אנשים שואלים את עצמם מה היהדות אומרת.
זאת תופעה תרבותית.
כלומר,
בספרות
של לפני 60 שנה אפילו,
יש מונח שהיה קיים מאוד בספרות הפילוסופית או בספרות, זה היה התרבות היהודית-נוצרית.
הרבה ימים אתם רואים מחברים שהיו מדברים על
המסרים שבאים מן התרבות היהודית-נוצרית,
ז'יודיוקרטייה.
השאלה היא, למה התכוונו אותם מחברים כשהם דיברו על תרבות יהודית-נוצרית?
אתם יודעים למה הם התכוונו?
לנצרות.
כלומר, הנחת היסוד המובלעת שעמדה מאחורי הביטוי הזה, זה שהיהדות בעצם היא טיוטה קדומה
של הנצרות. הנצרות זה ענקי,
היהדות זה הטיוטה.
זה הצליח, היהדות. איך זה הצליח? זה נהיה הכנסייה.
כן? משהו כזה.
ואז בעצם לא עלה על הדעת של אף אדם חושב,
הוגה, בעולם,
שיכול להיות שיש ליהדות משהו אחר לומר מאשר הנצרות.
הרי התמצית הטובה, המסולטת, של כל מה שיש ליהדות לומר,
זה הגיע לתרבות הכללית, האירופאית, דרך הכנסייה.
אז לא צריך לעיין בתלמוד
או במשנה
או לשאול את רש"י מה הוא אומר. זה לא חשוב.
כי זה נצרות.
כלומר, בעצם כל פילוסוף גוי, אם אתה שואל אותו מה הוא מצפה למצוא ביהדות, הוא אומר, אני כבר מצאתי את זה בנצרות.
כלומר, המחשבה שבו מדובר בתוכן רוחני, בלי לבדוק,
כי זה היה מין מוסכמה כזאת.
זו מוסכמה שהונחה על ידי הכנסייה, אגב,
שבעצם היהדות זה איזה מין קליפה שבתוכה נוצרה הנצרות הבשלה,
אפשר לומר.
ומאז מלחמת ששת הימים,
התהפך העולם מהבחינה הזאת,
ובשוק
האמונות והדעות,
אז כאשר באים לבדוק מה נאמר בעולם, בודקים אמנם מה שהכנסייה אומרת, אבל גם מתעניינים מה היהדות אומרת, אגב, מה התלמוד אומר על זה,
והתלמוד מתחיל להיות מתורגם בעולם כולו, מתעניינים בזה.
כלומר, קרה פה משהו,
כלומר שהפה שלנו התחיל להיפתח.
כבר אמר על זה דוד המלך, עשה,
שלמה המלך,
חוכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים.
אם אתה לא מסכן,
פתאום אומרים, אולי יש לך מה לומר. אתה חזרת אל משפחת העמים.
כן.
מה התענוג הגדול בלכבוש עם אחר
לא עדיף בלי כל זה?
אין שום תענוג בלכבוש עם אחר,
אבל יש בזה אמת להשיב את הגזלה.
כן? כלומר,
אנחנו לא מעוניינים בלשלוט על מישהו, אנחנו מעוניינים להיות אצל עצמנו.
זה מה שבהחלט חשוב,
וצריך להבין אם כן מה המשמעות של המפגש הזה, של המלחמות האלה שאנחנו נתונים בהן נגד העולם המערבי, העולם הערבי גם.
מה זה בא לומר? אולי פעם צריך ללמוד את זה קצת. מי זה ישמעאל?
ומה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו, ריבונו שלום? בכל המאבק הזה עם הפלסטינאים, בשביל מה כל הדבר הזה? באמת, זה מוצר בירור, נכון?
אבל זה לא הנושא של האלימות שלנו היום, היום אנחנו לומדים על מלחמת ששת הימים.
בהזדמנות, אנחנו גם נלמד על מה המשמעות של
התענוג שאתה מייחס לכיבוש עם אחר וכדומה.
והאם לא היה עדיף בלי זה?
זה שאלות רציניות, קיומיות, שעומדות ביסוד החיים הציבוריים שלנו וגם הפוליטיקה.
עכשיו,
כן,
אני מכיר את זה מהספרות, אבל אני רוצה להביא לך דוגמה.
למשל, היה גוי אחד בצרפת בשם
ז'אן פול סארטרה, הנקרא בעברית סארטר,
ככה הישראלי האנרגי אומר, סארטר,
הוא נחשב, כן, הוא נחשב לגדול הפילוסופים בעולם במחצית השנייה של המאה ה-20.
חשוב, לא?
והוא הביא מה שנקרא היום השמאלנות.
זה, הוא התחיל את זה. הרעיון של השמאלנות, שהמורד צודק ושה...
זה איזה מין חולשה כזאת ביחס לטרור גם וכולי,
וגם ביחס לקומוניזם.
לא משנה, הוא היה פילוסוף גדול.
עם כל החסרונות שלו הוא היה פילוסוף גדול,
ולא עוד, אלא שהוא אפילו לא היה אנטישמי.
מה עושה יותר כל כך גדול?
זה צריך בשביל זה ללמוד מה זה האקזיסטנציאליזם המודרני.
אנחנו לא נעסוק בזה כעת. בסדר?
אם אתה רוצה פעם, ניתן אולי הרצאה על סרטר, לא יודע באיזה מסגרת, אבל יש מה לדבר.
גם על שינוי הדעות שלו לקראת סוף ימיו, זה מאוד מעניין. מה שקרה בסוף ימיו מאוד מאוד משמעותי.
אבל זה לא הנושא.
אותו סרטר, שכאמור היה נחשב לגדול הפילוסופים בעולם,
במחצית השנייה של המאה העשרים,
לא היה אנטישמי.
לא רק שהוא לא היה אנטישמי,
הוא רצה להילחם באנטישמיות.
אז מה יותר טוב מזה?
בשנת 1947,
שזה בין מלחמת העולם השנייה
להקמת המדינה,
הוא פרסם חוברת נגד האנטישמיות.
אחלה לו.
זה נקרא "הגיגים בשאלה היהודית".
הגיגים בשאלה היהודית.
היהודים תמיד היו שאלה.
היה אחד סולובייב ברוסיה, הוא אמר שאין שאלה יהודית, יש שאלה גויית.
איך זה שהגויים לא יודעים להתייחס לעם הנפלא הזה?
טוב, אבל על כל פנים הוא כתב הגיגים על השאלה היהודית.
ושם התזה שהוא מפתח זה שהאנטישמים הם אנשים רעים.
הוא ראה את האנטישמיות כחלק מן הגזענות.
הוא אומר, האנטישמים הם אנשים רעים. למה?
כי מה אומרים האנטישמים?
הם אומרים שהיהודים שונים מכולם,
וזה לא נכון.
היהודים הם בדיוק כמו כולם,
הם כל כך כמו כולם שהם אפילו לא קיימים.
היהודי זה פיקציה שהומצאה על ידי האנטישמי.
שימו לב לביטוי.
כלומר, הוא אומר, יש לו שם משפטים נפלאים, כמו:
זה עם ללא היסטוריה, אף על פי שהוא העתיק מכולם.
כלומר, הוא לא העלה בדעתו שקיימת זהות יהודית עצמאית בעלת משמעות.
בעצם הוא אומר דבר יותר גרוע מן האנטישמי.
הוא אומר, היהודי לא קיים.
מובלע בזה שאם היהודי היה באמת קיים, אולי האנטישמי היה צודק.
אבל היהודי לא קיים.
תיקח כל אדם בעולם, תקיף אותו בעשרים אנטישמים, הוא יהיה יהודי.
זה דבר עוד יותר הגדרה.
עכשיו,
מחשבות כאלה,
אחרי מלחמת ששת הימים, היו בלתי אפשריות.
ולאמת, סרטר אמר בסוף ימיו שהוא טעה בזה.
שהיום הוא מבין שיש משמעות לקיום היהודי וכו' וכו'.
אבל זה מעניין מה גרם למחשבה הזאת. זה היה מייד אחרי השואה.
ברור.
ואחרי השואה בעצם הוא בא לומר, הנאצים הם רעים, הם אומרים שהיהודי קיים.
לכן רצו להשמידו.
וזה אחד הביטויים הברורים לזה.
מלחמת ששת הימים שינתה את זה. הנצרות היא לא הומוגנית?
והרי יש זרמים שכן רוצים שיהודים יחזרו לארצם. נכון.
למה הם רוצים את זה?
כי היהודים חוזרים לארצם.
אז בכל זאת, תירוץ תיאולוגי.
אז הם מצאו את התירוצים שלהם,
אנחנו לא כעת נעסוק בהם.
כי צריך להבין שמצד האמת,
הקמת מדינת ישראל, ובמיוחד מלחמת ששת הימים, מהווה
זה מהווה סימן שאלה מהותי על כל הנצרות כולה.
ולכן גם התמיכה שיש היום במדינת ישראל מצד הנוצרים היא לא באה מתוך
אהבת היהדות באמת,
וכפי שאני אמרתי בעצמי, כמה פעמים לאבנגליסטים אוהבי ישראל.
ואני תמיד אומר להם, זה לא אותי שאתם אוהבים.
הבאמת?
כן, אתם אוהבים את ישו דרכי.
כי אתם מצפים שמכיוון שאני העם,
אני בן לעם שבו ישו דולד,
אתם מצפים שדרך התמיכה הפוליטית במדינת ישראל והתחזקותה של המדינה,
ישו יחזור ואז היהודים יקבלו אותו.
זה מה שאתם רוצים.
אז אתם לא אוהבים אותי.
מגמגמים.
כשאומרים להם דברים כאלה, הם מגמגמים.
עכשיו בואו נחזור לנושא שלנו.
יש דבר נוסף שמלחמת ששת הים עשתה.
היא עשתה
מהפכה פנימית לא רק כלפי הגויים,
אלא כלפי היהודים.
אני רוצה להסביר את זה.
יש לעם ישראל
לפחות שני שמות.
בעברית יש לנו שלושה,
אבל כעת נעסוק בשניים.
הלוא הם יעקב וישראל.
אבינו השלישי
לפעמים נקרא בשם, אפשר לכבות, כן.
אבינו השלישי נקרא,
לא, לא, לא, שמאלה, שמאלה, שמאלה.
אבינו השלישי
נקרא בשם יעקב,
אבל הוא גם נקרא ישראל.
ועכשיו התורה אומרת לא מפורש,
לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל.
אחר כך הוא יורד למצרים,
ויבוא אלוהים בן ישראל במראות הלילה ויאמר יעקב.
זאת אומרת שאנחנו עושים, יש לנו היסטוריה מודולרית.
לפעמים יעקב, לפעמים ישראל.
מתי אנחנו נקראים יעקב?
כשאנחנו בחולשה.
מתי נקראים ישראל? כשאנחנו בעוצמה.
דהיינו, היהודי של הגלות הוא יעקב.
היהודי של ארץ ישראל הוא ישראל.
ניתן לומר שבזמן הגלות אנחנו לא פועלים כזהות לאומית, כי אם כזהות דתית.
כלומר, במשך
1880 שנה מאז חורבן הבית ועדה הקמת המדינה,
עשינו כאלו שאנחנו דת.
ולכן כשדיברו על היהדות, דיברו על היהדות לעומת נצרות,
אסלאם, בודהיזם.
כשמצד האמת אנחנו לא דת, אנחנו אומה.
לכן צריך לדבר על יהדות מול נורבגיות,
אמריקאיות, רוסיות, כן? זה מצד האמת.
אז לפעמים אנחנו יעקב, לפעמים ישראל.
כשקמה התנועה הציונית
באו אנשים,
בעיקר חילונים, ואמרו, הגיע הזמן לחזור להיות ישראל.
רוצים זהות לאומית יהודית.
באו כל מיני אנשים שבאים בשם ינקף ואמרו, מה?
מי צריך את זה? נציונליזם?
מה?
כן, זה המבטא האשכנזי, כן.
מה?
לא, לא, זה ביידיש. האמת היא, יש לזה סיבות פילולוגיות,
זה בא כנראה מאזורים שבהם העין הייתה מבוטה מגין.
טוב, אבל באו אנשים בשם יעקב,
והם אמרו, אנחנו דת.
בשביל מה צריך בכלל את כל הלאומיות הזאת?
מיותר.
זה כפירה.
ולכן היה מאבק בין חרדיות לבין
ציונות חילונית.
לגבי ההגדרה של הזהות היהודית,
אלה ידגישו את היסוד הדתי, אלה ידגישו את היסוד הלאומי.
מלחמת העצמאות
הייתה הניצחון של הזהות ישראל.
כלומר, היסוד הלאומי גבר.
והיסוד הדתי, יעקב, נשאר בצד.
עכשיו, דבר מאוד מעניין,
יש סופר ישראלי גרוע בשם עמוס עוז, שפעם נתן הרצאה
בפני מתנחלים בעפרה.
והוא אמר, עד מלחמת ששת הימים,
העולם היה אצלי עולם ברור.
היינו חבר'ה עם הדובון,
יוצאי צבא,
עם הדובון הצבאי. אתם יודעים מה זה דובון צבאי? זה סוג של מעיל מאוד לא יפה ומאוד לא נוח
שפותח בצה"ל.
זה לחרמון.
לחרמון, יצרו משהו יותר טוב.
אבל זה משהו כזה די מגעיל, אבל לא משנה,
צבע ירוק, כחול לפעמים.
ואומר עמוס עוזה, אנחנו היינו הולכים עם הדובון הצבאי, וזו הייתה גאוותנו.
ידענו שהיו אנשים אחרים שדווקא לא לבשו את הדובון, ולבשו שחור, והם היו בשכונות מסוימות.
והם ביקשו לא להיות חלק מן המהלך הגדול הזה, והם ביקשו
שלא ניקח אותם לצבא, ושלא ניסע בשבת בשכונה שלהם.
והעולם היה ברור, אלה פה, אנחנו שם, הכל בסדר.
זאת אומרת,
מה שהוא מתאר במונחים תורניים,
את התורנים לומר שיעקב וישראל היו נפרדים זה מזה.
עכשיו,
במלחמת ששת הימים קרה משהו מעניין.
קרה שנעשה מעשה
תנ"כי על ידי צה"ל החילוני.
הדבר הזה מהווה באמת בהחלט שאלה.
איך זה יכול להיות?
כלומר, החילונים אומרים, רגע, עשינו מעשה תנ"כי?
לא יכול להיות.
הדתיים אומרים, הם עשו מעשה תנ"כי? לא יכול להיות.
כנראה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה לחבר את יעקב ואת ישראל.
אומר עמוס עוז
"אחרי כמה שנים
ראיתי את אנשי גוש אמונים
עולים על הגבעות של השמרון"; גוש אמונים זה הארגון של המתנחלים שלנו.
ראיתי את אנשי גוש אמונים עולים על הגבעות של השומרון
עם הדובון שלי,
והרגשתי שגנבו לי את המדינה.
עכשיו התחושה הזאת, המבוטאת בצורה מאוד בוטה,
היא מסבירה הרבה מאוד מהלכים פוליטיים של קבוצות שונות במדינת ישראל. בלי להיכנס עכשיו לפרטים, מפלגות וכדומה, אבל זה מאוד משמעותי.
יעקב וישראל התאחדו.
אז יש
תגובות נגד.
מי שרוצה להישאר רק יעקב, נהיה עוד יותר קיצוני. מי שרוצה להיות רק ישראל, הוא יותר קיצוני.
אבל המציאות הסוציולוגית של מדינת ישראל היא
כמין מזיגה של יעקב וישראל כאחד.
הציונות והיהדות התחילו להיות מזוהים זה עם זה ולכן
נוצרת כמין עסקת חבילה או שאתה מקבל את הכל או שאתה זורק את הכל.
כלומר פעם זריקת הדת הייתה אימוץ הציונות
או זריקת הציונות הייתה יכולה להיות אימוץ הדת.
בימינו מורגש שהציונות והדת הם עניין אחד אז או שאתה מקבל את הכל או זורק את הכל
ואז נוצרת תנועה פוסט-ציונית
המבקשת לדחות מעליה את הזהות היהודית וגם הציונית כאחד, בתור נטל המונע את ההשתלבות במרחב של הכפר הגלובלי.
האמת היא שהתנועה הזאת איננה שלילית כל כולה,
היא בעצם מהווה הבסיס למפגש עם השם השלישי שלנו.
אנחנו נקראים יעקב ישראל, ומה עוד?
ישורון.
ישורון
זה הבירור שיש משמעות אוניברסלית של הזהות הציונית הדתית שלנו,
וזה צריך
עוד לעבוד על זה, אנחנו בדרך לעבוד על זה. כן, מה אתה אומר?
טוב. עכשיו, אני רק רוצה לציין עוד משהו לגבי התאריך הזה, זה תאריך מאוד מעניין, כ"ח באייר.
יש הרבה מה לדבר, בשנה שעברה דיברנו על זה באריכות, מדוע המאורע הגדול הזה התרחש בכ"ח באייר תשכ"ז.
אני רק רוצה לציין,
אני רוצה להגיד דבר קטן,
שהתאריך הזה, כ"ח,
הוא חל תמיד תמיד, זה מפתיע אבל זה אמת, תמיד אחרי כ"ז.
אתם מתים לב לזה.
כן, כ"ח זה תמיד אחרי כ"ז.
ויש לזה כנראה סיבה.
מה קרה בכ"ז באייר?
רמז, זה בתורה.
עוד רמז
בספר בראשית.
יצא נוח מן הטבע.
נכון?
ב-27 לחודש השני יצא נוח מן הטבע. כתוב מפורש בתורה.
באותיות קידוש לבנה בפרשת נח.
יש רק מחלוקת, רבי אליעזר ורבי יהושע, מה זה החודש השני? האם זה יער או מר חשוון?
לפי רבי אליעזר זה במר חשוון,
לפי רבי יהושע זה ביער.
מי צודק?
שניהם.
הרמב״ם אומר שבדבר שאין לו השלכה למעשה, שאין לו נפקא מינה הלכתית,
אין אומרים על דברי תנאים הלכה כדברי פלוני.
בגלל שניהם צודקים.
זאת אומרת, כ"ז ביער
זה הזמן של סוף המבול עבור היהודים, וכ"ז במרחשוון זה סוף של המבול עבור הגויים.
מה קרה בדיוק כשנוח יצא מהטבע? אתם יודעים מה קרה?
הוא קיבל את
שבע מצעות בני נוח,
שזה התוכן
של דבר ה' עבור העולם כולו.
כשיש תוכן של דבר ה' עבור העולם כולו,
אז עם ישראל נכנס לירושלים. למה הוא נכנס לירושלים?
כי כתוב מפורש: והלכו גויים רבים ואמרו,
לכו ונעלה
אל הר השם, אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו
ונלכה באורחותיו, מי אומר את כל זה? גויים, נכון?
ונלכה באורחותיו,
כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.
אז השאיבה לירושלים היא המימוש של הממד האוניברסלי של דבר השם. תודה רבה, שלום.
