שלום וברכה ובוקר טוב, היום
יום רביעי,
ב' בסיוון, תשע"ב, יום המיוחס, נלון,
ואנחנו היום נלמד לקראת חג השבועות את מהות עשרת הדיברות במידה מסוימת.
עשרת הדיברות,
הייתי אומר, פרק מרכזי בתורת ההתגלות,
והשאלה היא, מה זה עשרת הדיברות?
מה זה עשרת הדיברות?
מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו?
מה זה הסיפור הזה, עשרת הדיברות?
במיוחד שזה לא כל התורה כולה.
כמה מצוות יש בתורה, מישהו יודע? אולי 613. הלוא הם תרי"ג, זה נכון.
כמה מצוות יש בעשרת הדיברות?
14. יש בערך 14 מצוות בעשרת הדיברות,
והשאלה היא, כן,
מה התייחדו המצוות האלה מהמצוות האחרות שבתורה.
וניתן לומר שזה דומה קצת לקידושין,
הרי במיוחד שאנחנו רואים שיש שתי גרסאות של עשרת הדיברות,
יש עשרת הדיברות שבלוחות, יש עשרת הדיברות שבתורה.
גם בתוך התורה עצמה יש שתי גרסאות, פרשת ויתרו, פרשת ויתחנן.
אבל העובדה שהלוחות כתובים
על לוחות
וגם בתורה, משמע שיש שתי מטרות לכתיבתן.
ניתן לומר שהמצוות
של עשרת הדיברות כפי שהן בתורה אינן שונות מכל המצוות כולן. זה חלק מהתרי"ג.
לעומת זה, עשרת הדיברות שבלוחות זה מעמד מיוחד. עובדה שהיה צריך לכתוב את זה על לוחות.
וגם נאמר, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה שכתבתי לאורתם.
משמע שלוחות האבן יש להם מעמד בפני עצמו,
וזה דומה במידה רבה למה שנקרא טבעת קידושין.
כן, כאשר איש מקדש אישה,
הוא נותן לה מתנה.
המתנה הזאת היום נהוג שזה יהיה טבעת.
מה עניינה של הטבעת הזאת? הרי אם אנחנו נדון על שוויה,
השווי שלה איננו עולה
על כמה מאות שקלים,
פחות או יותר, כן?
לא מעבר לזה,
במיוחד שמקפידים שהיא תהיה טבעת פשוטה, בלי אבן וכדומה.
אבל בשביל הטבעת הזאת
מוכנה האישה להתקדש. זאת אומרת,
נעשה שינוי מעמדי מוחלט באישיות
בגלל אותה טבעת,
אף על פי שהיא מעט מאוד לעומת כל מה שאותה אישה עתידה לקבל מבעלה במהלך החיים.
וכמו כן גם ניתן לומר שהלוחות הם כמין קידושין.
יכול להיות קידושי כסף, יכול להיות קידושי ביאה
או קידושי שטר. מצאנו הרי שלושה אופנים של קידושין,
קידושי כסף, שטר או ביאה,
ואפשר לדמות את מתן הלוחות לכל אחד משלושת האופנים האלה של קידושין. אבל כל פנים זה ההתקשרות הבסיסית,
ולכן זה ששם מעט מצוות זה בכלל לא משנה.
ההתקשרות הבסיסית נעשית בלוחות,
למרות שאחר כך גם הלוחות האלה נשברו והלכו לאיבוד, אז מה, אם אישה מאבדת את טבעת הנישואין שלה או הקידושין שלה, זה משנה משהו? התשובה היא, זה לא משנה שום דבר, כן? כלומר, הנעשה בשעת המתן הוא הקובע.
אבל אני חושב שאתה שאלה לגבי התוכן של עשרת הדיברות,
מה כל כך מיוחד בתוכן הזה שדווקא הדברים האלה, אותם עשרה דברים הם אלה שנאמרו ולא אחרים?
אז בואו נעשה קצת חשבון פשוט.
עשר, אם נפרק את זה לגורמים,
זה תשע ועוד אחד.
אני טועה?
אולי, אולי זה אחד ועוד תשע, תדעו איך מסתכלים על זה, נכון?
אז אחד ועוד תשע.
עכשיו, המלצתי, בואו נפרק לגורמים את המספר תשע. תשע, כמה זה, אם נפרקים את זה לגורמים?
לפרק לגורמים בעברית זה לא לעשות, זה לא חלוקה,
משהו אחר לגמרי,
שזה?
שלוש כפול שלוש, נכון?
פירוק לגורמים במתמטיקה, הכוונה, חלוקה מתמטית.
כלומר, חלוקה של חזקה.
אז שלוש בריבוע זה תשע.
אם כן, יוצא שעשרת הדיברות הם אחד ועוד שלוש כפול שלוש.
אמת או לא?
עכשיו, למה אני מחלק כך? בגלל שאנחנו רואים את הדיברה הראשונה, הדיבר הראשון, מה שנקרא,
אנחנו רואים דבר שלכאורה הוא לא בכלל המצוות,
ועל זה יש ויכוח גדול.
הדיבר הראשון, אנוכי,
השם אלוהיך,
אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים. נו, איפה המצווה?
זו הצגת האישיות, כן? כלומר, זה כאילו מי שאומר,
שלום, אני הרופא.
כן, אבל אתה עוד לא טיפלת באף אחד.
כן, אבל צריך קודם כל שתדעו שיש כאן רופא, אחרי זה נדבר על הטיפולים.
אז כך שאפשר לומר שהדיבר הראשון,
הייתי אומר שהוא מהותי יותר מכל הדיברות, בגלל שהוא לא מצווה פרטית,
אלא הוא הצגה כללית,
של מי הוא זה שנותן לנו את התורה.
השאלה היא באמת מי הוא.
בואו נבדוק את זה.
הוא אומר דברים מאוד מעניינים. "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית העבדים".
מה המטרה של האמירה הזאת? מה הוא רוצה לומר?
אפשר לומר,
אם מסתכלים על החלק האחרון של המשפט אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית העבדים, לומר, תשמע אתה קנוי לי, אני קניתי אותך.
כיוון שאם אני קניתי אותך אתה שלי, אתה צריך לעשות מה שאני אומר.
זה מבחינה משפטית.
ואז יוצא שמי שלא יצא ממצרים מבית עבדים, התורה לא נוגעת לו.
את זה אפשר להבין.
ואכן באמת התורה ניתנה לישראל, לא ניתנה לאומות העולם. אז במובן הזה זה ייחודי פרטיקולריסטי.
יותר מזה,
רבי יהודה הלוי כבר הדגיש את זה, גם רבי אברהם בן עזרא, שלא נאמר אשר בראתי את העולם.
למה לא אמר אשר בראתי את העולם שזה מעשי יותר גדול?
כי בריאת העולם, אפשר לומר,
מי זוכר?
אף אחד לא היה שם.
אתה היית בבריאת העולם?
לא, נכון?
גם אני לא הייתי. גם אתה היית בבריאת העולם? לא היית, נכון?
אז מאחר שלא היינו בבריאת העולם,
אפשר לומר שזה מעשה שהוא חסר משמעות עבורנו.
הוא כל כך חסר משמעות שאנחנו לא מבינים על מה מדובר. כלומר, אי אפשר להבין מה זה בריאת העולם.
בריאת העולם זה מושג שעובר בהרבה מאוד
את יכולת התפיסה של האדם,
ולכן אי אפשר לבסס על זה מחויבות כלשהי.
רק אני אגיד בסוגריים שרוב
בני האדם טועים בהבנת המושג בריאת העולם,
אלא יש להם תפיסה, הייתי אומר, כמעט כפרנית בנושא הזה.
אם אתה שואל, סתם יהודי, דתי או לא דתי, לא משנה, אתה שואל אותו, תגיד, מה זה בריאת העולם?
אז הוא יגיד לך, תשמע, זה אומר שפעם לא היה העולם,
והקדוש ברוך הוא החליט שהוא יברא את העולם. נכון שככה מסבירים?
זה כפירה גמורה, מה שאני אמרתי עכשיו.
אתם מבינים למה זה כפירה? אני אסביר לכם למה.
כי זה אומר שהזמן קדמון.
אם אני אומר פעם לא היה ואחר כך נהיה,
אז אני שם את ההחלטה האלוהית בתוך הזמן. שמתי את אלוהים בתוך הזמן.
ויש לו לפני ואחרי.
יוצא לפי זה שהתפיסה הפופולרית של בריאת העולם היא כפרנית. היא מסכימה דווקא עם הפילוסופים שאומרים שהזמן קדמון.
אם לא העולם קדמון, לפחות הזמן קדמון.
ברור?
שזו בוודאי כפירה לפי היהדות,
שהרי גם הזמן נברא.
ואז צריך לשנות את ה... מה?
מה רש"י אומר?
רש"י אומר שביום ערבי נברא הזמן?
אתה אומר שרש"י אומר את זה?
רש"י לא אומר את זה.
כי רש"י לא יכול להגיד דבר אבסורדי.
כי אם נברא הזמן ביום ערבי, אז מה זה הימים לפני?
לכן רש"י לא יכתוב דבר כזה.
לכן אני חותם לך שהוא לא כתב את זה.
עכשיו, כן.
עכשיו, בואו נתקדם קצת. אז אם כן, המושג ש... מה?
לא לפי שיטת הכפירה?
אה, איך להסביר בריאת העולם ולא לפי שיטת הכפירה?
הכוונה שיש לה זמן התחלה.
פשוט מאוד.
זה הרבה יותר פשוט.
כן? רק שרוב בני אדם, קשה להם לתפוס את זה.
כי אם אתה תחשוב באמת לעומק מה פירוש הדבר שיש לה זמן התחלה,
המשמעות היא שההבדל בין התפיסה של עולם קדמון לעולם נברא היא לא כל כך גדולה כמו שחושבים.
אבל בואו נעזוב את זה כעת, רק רציתי להסביר שהקדוש ברוך הוא בחר לא לבלבל אותנו ודיבר על ממשות היסטורית.
ביציאת מצרים אתה היית?
בוודאי שהיית.
לא אתה במובן האישי, אבל היית במובן הלאומי. אתה חלק מן האומה שיציאת מצרים היוותה מבחינתה טראומת יסוד,
ולכן אתה כן היית שם. גם אני הייתי שם.
לא הייתי שם בזיכרון האישי, אבל הייתי שם במובן הלאומי.
ולכן, אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתי חמרת מצרים, זה מאוד מובן.
זה הפירוש הראשון של רש"י שם, באמת, על הפסוק הזה.
אבל אם נעמיק קצת יותר, אנחנו נבין
מה המבנה של המשפט.
בואו נחזור על המשפט.
אני מקווה שכולם זוכרים. אנוכי השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, בית עבדים.
איך להבין את המשפט הזה?
זה, אני אביא לכם משפט דומה
מבחינת המבנה שלו,
ונראה איך זה, לפי זה נבין.
שלום, אני יוסי, נפגשנו אתמול בשוק.
נכון?
זה דומה, נכון.
אנוכי השם אלוהיך,
הרי כדאי שהוא מדבר איתנו בהר סיני,
וכדי להציג את עצמו,
הוא, כרטיס הביקור שלו זה מאורע שהיה לפני.
אז הוא, שלום, אני יוסי, נפגשנו אתמול בשוק.
הסבר יפה?
נכון שזה מקביל, נכון?
איך להבין את זה? מתי יוסי, כשהוא מציג את עצמו,
צריך, כדי להסביר מיהו,
להתייחס למאורע אחר?
למה אני לא זוכר אותו?
זה היה אתמול.
מה, אני לא יודע מי זה אתמול?
ראיתי אותו, הוא מכר עגבניות, עגבניות בשקל, עגבניות בשקל, מחר לא יהיה
אני ראיתי אותו אתמול, למה עכשיו
כשאני רואה אותו שוב, הוא צריך להסביר לי, אתה יודע, אני זה שראית אתמול
תחשוב קצת, אפשר, קצת כי זה לא כמו בן אדם, זה לא מוחש אני שואל מתי יוסי הבן אדם צריך להגיד, לזהות את עצמו על פי מה שהיה אתמול
מה ההכרח?
שאני לא זוכר אותו למה אתה לא זוכר אותו?
כי הוא נראה אחרת
למשל, אם אני רואה אותו אתמול מוכר עגבניות בשקל, עגבניות בשקל מחר לא יהיה
ואני רואה אותו גם היום, גם היום אני מסתובב בשוק, ועוד פעם אני רואה אותו אומר עגבניות בשקל, הוא לא צריך להסביר לי אני זה שראית אתמול
הרי זה מובן מאליו
אבל עכשיו הוא מגיע בכלל עם חליפת טוקסדו
והוא עם גביע של שמפניה ביד
והוא מסורק מה זה מחופיו כזה
מגולח יפה
הוא אומר לי, אתה יודע, אני יוסי שראית אתמול בשוק
אז הוא צריך להסביר, כן? כלומר, כי הוא לא נראה אותו דבר.
אתמול הוא נראה כמו עובד בשוק, ועכשיו הוא נראה לי כמו סנוב
מהאלפיון העליון.
אז אני צריך להבין,
הוא צריך ליידע אותי, אני אותו אחד.
הגיוני מה שאני אומר או לא?
כן, אז יש הכרח, אבל סתם ככה, אם אין שינוי.
אז אם כתוב, אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מה זה אומר?
זה אומר שהקושי שבו עמדו אבותינו על הר סיני היה לזהות מי זה שמדבר עמה.
לכאורה הם הכירו את הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים
הכירו אותו בתור מה?
אם אתה שואל ביציאת מצרים, יהודי, תגיד
האל שיוציא אותך ממצרים
מי הוא? תסביר לי
מה הוא יגיד לי?
אתם מפחדים לדבר
עושה ניסים, נכון, הוא יודע לעשות ניסים, זה יפה מאוד, מה עוד?
הוא יודע להוציא ממצרים, מה?
הוא גם שיעבד אותם
מה?
שמה, מה, מה? שמה? אני איש מלחמה. איש מלחמה. לא יודע אם זה הרמב״ם, אבל על כל פנים אתה יכול להגיד, בלי להתייחס לשמות,
איש מלחמה, נכון?
זאת אומרת,
אתה שואל את עצמך, זה בני ישראל אמרו, הם לא קראו את הרמב״ם, הם אמרו, השם איש מלחמה,
נכון?
כלומר,
הם רואים את האלוה
בתור מי שהמטרות שלו הן מטרות פוליטיות.
כלומר, הוא מוציא ממצרים, משעבוד.
יש שיעבוד של פרעה,
צריך לצאת מהשיעבוד של פרעה, והמטרה היא,
אחרי שיוצאים מהשיעבוד, מה המטרה?
ו, ו, ו,
לכבוש את ארץ כנענה.
זאת אומרת, ברור שמשה, כשהוא בא לפני בני ישראל, אמר, חבר'ה, אני באתי בשם אלוהי אבותיכם,
שהבטיח לאבותיכם את ארץ ישראל,
ואי אפשר שתכבשו את ארץ ישראל כל הזמן שאתם משפבדים.
לכן אני משחרר אתכם
מן העול של פרעה,
בשליחות הבורא,
כדי שאתם תוכלו להקים את המדינה שלכם בארץ קנאה, אחרי כמה מלחמות, בסדר?
זאת אומרת, האג'נדה
של הקדוש ברוך הוא לפי יוצאי מצרים היא אג'נדה פוליטית,
בסדר?
עכשיו, מגיע משה, יורד מנהר, אומר לעם ישראל,
אתם יודעים, הקדוש ברוך הוא יש לו מטרה,
הוא רוצה לתת לכם את התורה.
תורה?
אז זה לא היה בתוכנית.
זה לא היה בתוכנית.
אתה אולי ממציא, יש לך פילוסופיה דתית משלך,
שאתה המצאת כשהיית נסיך במצרים, עכשיו אתה מנצל את זה שהקדוש ברוך הוא שלח אותך להוציא אותנו ממצרים כדי להביא לנו את התורה הזאת.
אומר משה, רגע, אתם לא מאמינים?
הקדוש ברוך הוא יגיד לכם את זה.
כן, אבל כשהקדוש ברוך הוא יבוא להגיד את זה,
מי ערב לנו שהאלוה שייתן לנו את התורה הוא-הוא האלוה המוציא ממצרים?
אולי יש פה שני אלים.
יש אל שמוציא ממצרים.
יש אל אחר
שמשתמש בעובדה שיצאנו ממצרים על ידי אלוהי אבותינו,
והוא משתמש בזה כדי לתת לנו את התורה שלו.
כלומר, מי אמר שזה אותו אחד?
צריך להבין שהמונותאיזם עוד לא נולד אז.
כלומר, לפחות לא בחוגים רחבים.
ולכן, כשהקדוש ברוך הוא בא להציג את עצמו בתור נותן התורה,
זה כמו עם חליפת הטוקסידו ומכירת העגבניות.
הוא אומר,
העגבניות זה רק משל, כי בימי משה עוד לא היו עגבניות,
לפחות לא במזרח התיכון.
כן, אבל זה על דרך המשל.
אומר, אנוכי השם אלוהיך,
שנותן לך את התורה,
אני אשר הוצאתי לך מארץ ממצרים.
זה אותו אחד, זו אותה תוכנית, זה שייך אחד לשני.
כן, בבקשה?
אה, בסדר. אם כן,
לפי זה מובנים דברי רש"י,
שאתה ניסית לייחס אותם לרמב״ם,
שרש"י אומר דבר אחר, לפי שנראה להם על הים כגיבור מלחמה,
וכאן כזקן מלא רחמים
שם אל תאמרו אלוהות הרבה יש
לפי שאני משתנה במראות אלוהות הרבה יש
אלא אנוכי הוא
אשר הוצאתיך ממצרים ולים
כלומר התוכנית הפוליטית והתוכנית התורנית היא אותה תוכנית
זה חלק מעניין אחד.
בעצם הקדוש ברוך הוא בא לדחות כאן את האידיאולוגיה הלאומית חילונית ואת האידיאולוגיה הדתית חרדית.
בעצם זה בשביל זה היה מעמד הר סיני.
בא להגיד, אני אותו אחד.
על יסוד זה מובן מה ההמשך.
עכשיו, יש עוד דבר,
זה לגבי אשר הוצאתי לך מרץ ממצרים.
עכשיו אני רוצה קצת להוסיף לגבי
המילה הראשונה.
המילה הראשונה היא,
מה זו הייתה המילה הראשונה של עשרת הדיברות?
אה?
אנוכי. אה, נכון.
נכון.
אנוכי. אנוכי זאת מילה נרדפת למילה אני.
בין אני, אנוכי, יש קצת הבדלים, אבל
בסופו של דבר זה בא לבטא אני.
מה זה לומר אני?
מי יכול לומר אני?
מה?
מי שיש לו עצמיות?
שאלה, האם למיקרופון הזה יש עצמיות?
יש לו,
אבל הוא לא יכול להגיד אני.
אז אם כך, אני אין לנו ביטוי לעצמיות.
לאישיות. לאישיות, יפה, אישיות.
כלומר, מי שיש לו אישיות יכול לומר אני, וכשאין לו אישיות לא יכול לומר אני.
מה המאפיין של אישיות?
עשייה?
מה, וכי האבן שנופלת איננה עושה?
ואין אישיות לאבן.
מה?
מה אתה אומר?
אתה לא אומר. טוב.
רצון. רצון, יפה. בחור שפה מבין עניינים.
יש לי תקווה שהדברים שלי יובנו.
אם כן,
בעל רצון הוא אישיות.
בסדר?
עכשיו שימו לב לדבר מאוד חשוב.
האלוה של הפילוסופיה, הוא יודע להגיד אני,
לא, אתם מבינים למה?
כי אין לו רצון.
לפי הפילוסופים,
אי אפשר לייחס לאלוהות רצון, כי הרצון הוא חיסרון.
מדוע הרצון הוא חיסרון? כי אם אתה רוצה משהו, סימן שחסר לך משהו.
והרי אלוהים כמושכל ראשון הוא מושלם, לכן לא ייתכן שיש לו רצון, מסקנה, אין לאלוהים רצון, לכן האלוה של הפילוסופים עם כל המעלות שלו, יש דבר אחד שהוא לא יודע להגיד, זה המילה אני.
ואילו החידוש של מעמד הר סיני היה שמי שנותן לנו את התורה הוא גם מי שהוא.
אנוכי השם אלוהיך, כן,
אינני יודע, מה זה משנה לענייננו?
שמתי לב שלא דנתי על השאלה הזאת,
כלל וכלל,
כן, אבל אני יודע שאלוה של הפילוסופים אין לו רצון,
ואילו אלוהי האומה, אלוהי ישראל, יש לו רצון,
וזה מייצר פה מערכת יחסים מאוד מיוחדת,
מערכת יחסים שבנויה מיחסים בין
בעל רצון לבעל רצון, בין סובייקט לסובייקט, קוראים לזה בעברית מערכת מוסרית.
מוסרית.
הבסיס, אם כן, של ההתגלות זה המוסר. כן, בבקשה, אדוני.
נכון.
לפחות בסנה,
הוא בעולם כן אומר שאהבתם את האלוקים על ההר הזה. נכון. הוא לא מסר את המידע הזה?
לא, הוא לא מסר.
הוא דילג, זה נשאר בינו לבין עצמו. נכון.
אם תסתכל בדברי משה על עם ישראל,
הוא כלל וכלל לא מדבר איתם על מעמד הר סיני,
אלא הוא מדבר איתם שהוא נשלח כדי לקיים את ההבטחה לעבוד, לתת לה את עדר הסקנה.
לפרעה הוא מוכר את זה, לפרעה הוא מוסר איזו הסברה דתית, אנחנו צריכים לעבוד את השם וכו' וכו',
והעם כל הזמן צוחק כשהוא שומע את משה אומר את זה לפרעה, הוא אומר וואי איך הוא עובד עליו.
אחר כך הוא אומר לא, זה היה ברצינות, מה באמת?
האם הסברו של הרעבע, רבי אברהם בן עזרא,
את הפסוק הראשון בעשרת הדיברות שונה משל רש"י?
האם רש"י מסביר כריהל?
ודאי ששונה משל רש"י, אבל אני לא זוכר מהו.
ורש"י לא מסביר קריאל, אלא קרוב אליו. כן,
בבקשה.
כן, מה? מישהו רוצה לדבר פה?
כן, מה אתה רוצה?
למה הרצון זה בוסיס למוסר?
כי מוסר זה יחס בין בעלי רצונות.
בעלי רצונות, ודאי.
למשל, כשהגשם מגדל את החיטה, זה לא מעשה מוסרי,
זה מעשה מחוץ למוסר.
לא מגיע יישר כוח לגשם על זה שהוא מגדל את החיטה,
ולא מגיע שום גינוי להר הגעש על זה שהוא קבר אלפי אנשים.
כי הם לא בעלי רצונות.
כן, למשל, אני מבקש ממך,
תעביר לי את המלח בבקשה. זו פעולה רצונית, זו פעולה מוסרית.
אני בעל רצון ואני פונה אל בעל רצון.
זו פעולה מוסרית. יפה.
שייכת לשאלת הטוב והרע.
אם כן,
בעשרת הדיברות
התחלנו קצת להבין מה שהוא,
גם במילה אשר הוצאתייך מארץ מצרים מבית עבדים, גם באשר הוצאתייך,
אשם אלוהיך אשר הוצאתייך, וגם במילה אנוכי.
בסדר?
זה קצת התחלה של התחלה.
עכשיו בואו נעבור אם כן לתוכן של עשרת הדיברות,
של תשע הדיברות.
מה אתה רוצה?
אה, חשבתי שאתה רוצה להראות לי משהו.
טוב,
התוכן של תשע הדיברות שבאות אחרי הדיברה הראשונה, או הדיבר הראשון.
אמרנו זה תשע, תשע זה שווה שלוש כפול שלוש,
כן, סך הכל תשע. מה?
תשע, נכון? ידידיה.
כן, יפה, תודה. ידידיה מאמן. אתה יודע שהיום זה הבגרות במתמטיקה.
כן. כן, כן, זה... זה מלחיץ נורא, אבל יהי רצון
שכל הלחוצים ישתחררו מהלחצים ויצליחו,
ושכולם יקבלו תשעים במעלה.
אני ואנוכי זה מיזוג של אני נוכח?
לא יודע מה זה.
טוב, עכשיו בואו נמשיך.
שלוש כפול שלוש.
אז לכאורה, מה הוא רוצה מאיתנו,
מי שמדבר איתנו?
הוא רוצה מאיתנו מערכת יחסים, אמרנו מוסרית.
השאלה היא, איפה המערכת הזאת נבחנת?
יש לפחות שלוש מערכות יחסים אפשריות. בן אדם,
למקום,
בין אדם לעצמו ובין אדם לחברו, נכון?
בין אדם למקום, בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו.
והשאלה אם יש עדיפות של אחד על פני השני, התשובה היא לא.
כלומר,
האופן שבו אני מתייחס אל חברי
או אל עצמי,
זה בוחן את האופן שבו אני מתייחס לקדוש ברוך הוא ולהפך.
מי שדעת הבריות נוחה הימנו,
דעת המקום נוחה אימנו, ולהפך.
אז אם כן, מוכרח להיות שתהיינה
שלוש מצוות
בעשרת הדיברות.
למשל, מצווה אחת בין אדם למקום,
אחת בין אדם לחברו, אחת בין אדם בעצמו.
המצווה בין אדם למקום המובהקת בתור בין אדם למקום זה איסור עבודה זרה.
אמת או לא?
אמת. אתה מקבל את הקדוש ברוך הוא, אז ודאי, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני.
ובין אדם לחברו צריך להיות לא תרצח
זה המהות
איסור שפיכות דמים
ובין אדם לעצמו
קדושת הגוף של האדם לא תנאף
אם כן יש לנו פה איסור גילוי עריות
שהן האימהות של כל התורה כולה
מה השאלה?
מה אתה שואל?
מה זה מה?
מה זה לנאוף?
לנאוף זה קלקול בתחום המיני,
מיני,
סקסואלי,
כן?
אז זה האיסור. זאת אומרת, יש לאדם, כן, שלוש מערכות יחסים, בין אדם למקום, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו,
ומזה נגזרות האימהות של שלושת האיסורים הכוללים של התורה, איסור עבודה זרה,
גילוי עריות ושפיכות דמים.
ואם כך היה מספיק שלוש דיברות.
שלוש ועוד כותרת, סך הכל כמה?
ארבע, יפה. כמה יש באמת?
עשר. אז יש פה בעיה, איך להבין את זה?
כנראה שבכל אחת מן המערכות יחסים האלה
כלולות גם האחרות.
כלומר,
בבן אדם למקום יש לי בן אדם למקום לחברו ולעצמו.
בבן אדם לעצמו יש לי בן אדם למקום לחברו ולעצמו.
ובבן אדם לחברו יש לי בן אדם למקום לחברו ולעצמו.
מדוע? כי הם מוכרחים להתקלל זה בזה.
כי אם אנחנו מאמינים בייחוד הבורא, באחדות האמיתית,
אז לא ייתכן שתחום אחד איננו כולל את שני התחומים האחרים.
כמו שאומרים, ואהבת לרעך. רעך זה בן אדם ל...
ידידיה.
לחברו. לחברו, יפה.
כמוך זה בן אדם לעצמו.
לעצמו. אני אשם?
לדם למקום, יפה, כן? זה כולל כל התורה כולה.
אז אם כך, חייב להיות שיש פה שלוש שלשות של דיברות.
השלשה הראשונה עוסקת בעניינים שבין אדם למקום,
והם הדיברות 2, 3 ו-4.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי,
לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא,
ו"זכור את יום השבת לקדשו".
אם כן, אנחנו רואים פה ששלושת המצוות האלה הן בין אדם למקום.
אבל עם הדגשה שונה,
איסור עבודה זרה זה בין אדם למקום, שבין אדם למקום.
לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא, זה אומנם בין אדם למקום,
אבל זה נוגע אל בן אדם לעצמו.
כי הרי לשאת שם שווא מן השווא זה כדי להישבע.
והשבועה זה שאדם מוודא אצל עצמו את האמיתות של מה שהוא אומר.
אז אם כן זה בן אדם לעצמו שמבן אדם למקום.
ומה עם יום השבת?
אומנם, למה אני שומר שבת? כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אז זה בן אדם למקום.
אבל יש בזה ממד של מנוחה סוציאלית,
למען ינוח שורך ועבדך ועמתך כמוך.
כלומר,
יש פה בן אדם לחברו שבין בן אדם למקום.
זאת אומרת, דרך המצווה בין אדם למקום אני פוגש את חברי.
אם כן, בשלשה הראשונה כלולים שלושת הממדים.
השלשה השנייה עוסקת בעניינים שבין אדם לחברו.
הלו הם הדיברות חמש, שש ושבע.
הדיברה החמישית, מה היא?
יפה כבד את אביך ואת אמך.
והשישית?
לא תנזל.
לא תרצח, יפה,
והשביעית,
לא תנאף, יפה.
אז אם כן, בואו נבדוק שוב.
זה מדובר כלפי אנשים, נכון? ההורים שלי הם בני אדם.
זה שאותו אדם שאני רוצה לרצוח הוא בן אדם.
ומי שנואפים איתו או איתה,
זה בן אדם.
אז אם כן, זה בן אדם לחברו.
אבל יש פה שלוש מידות.
ההורים שלי, אני צריך לכבד אותם
למה?
למה צריך לכבד את ההורים?
למה?
מה אמרת?
הוא קש כבוד שמיים לכבוד שמיים. למה?
למה באמת הכתוב מקיש את כבודם לכבוד המקום?
למה הוא לא שיתף למשל את כבוד החתול שלי לכבוד המקום?
אה, יפה.
אז תגיד את זה, כן, אם אתה לא אומר, לא נדע
שהם שותפים
עם הקדוש ברוך הוא בבריאה, שלושה שותפים באדם
זאת אומרת שעבורי
ההורים הם לא סתם אנשים, הם בעצם הבורא
עד כדי כך שנשבע המקום את כבוד האדם. ולכן נשבע כבודם לכבוד המקום
כן
וגם באותו לוח כתובים. ואפילו באותו לוח כתובים, זאת אומרת שהם
בין אדם למקום שבין אדם לחברו
אגב, היה יהודי אחד, זיגמונד משהו, בווינה, פרויד, פרויד, נכון, פרויד, אז הוא אמר שהמושג של אלוהים בנפש של האדם, מקורו במושג שיש לאדם על אבא שלו.
מה שאני חושב על אבא שלי, על פי זה אני יוצר את אלוהים שלי.
וחז"ל מסכימים איתו בכיוון הפוך, אומרים, מה שאתה חושב על אלוהים זה מה שאתה צריך לחשוב על אבא שלך.
בסופו של דבר זה אומר שקטגוריות החשיבה של הפסיכואנליזה
הן קרובות לשל היהדות, מהרבה בחינות.
אבל בואו נמשיך.
לא תרצח.
לא תרצח זה בין אדם לחברו שבין אדם לחברו. הרי הדבר הגרוע ביותר שאני יכול לעשות לחברי זה להרוג אותו.
אז זה מבחינת בין אדם לחברו שבין אדם לחברו.
מה אם לא תנעף?
זו פגיעה בחבר שלי,
אבל זו פגיעה שפוגעת גם בי.
כלומר, בעוד שכשאני רוצח אני לא פוגע בעצמי, כשאני
חס וחלילה נואף, אני פוגע בעצמי.
זאת אומרת שבן אדם לעצמו, שבן אדם לחברו, לא תנעף.
אם כן, מצאנו בתאים את השלושה השנייה.
השלושה השלישית מורכבת מן הדיברות 8, 9 ו-10.
ושלושתן עוסקות בבן אדם לעצמו.
לעצמו.
אמרנו שהשלושה הראשונה עוסקת בבן אדם למקום.
השנייה, בן אדם לחברו. אז לא נשאר לנו בדרך כלל אלינימציה,
אלינימציה, אלא השלושה השלישית שהיא בן אדם לעצמו.
הכיצד?
מהי הדיברה השמינית?
לא תגנוב. לא תגנוב. תשעינית?
לא תענֵה ברעך עד שעקר.
והעשירית?
לא תחמוד. בואו נראה.
לא תגנוב זה בן אדם לעצמו. נכון. למה? כי כשאדם גונב אף אחד לא רואה אותו.
אבל יש מישהו שכן רואה אותו, הקדוש ברוך הוא.
כן, הוא גונב את הדעת העליונה. זאת אומרת, זה בן אדם
למה,
מגזלה, זה יותר גרוע מגזלה.
אז אם כן, זה בן אדם למקום שבבן אדם לעצמו.
לא תענה ברעך את שקר, אני משקר.
אז אני בעצם פוגע בעצמי מאוד,
כי אני אומר את ההפך ממה שאני יודע כאמת.
אבל זה פוגע בחברי, אז זה בן אדם לחברו שבבן אדם לעצמו.
ומה אם לא תחמאות?
בגלל בן אדם לעצמו שבן אדם לעצמו.
כי הרי החמדה היא בלב,
היא לא יוצאת החוצה.
ובכן רבותיי, יש פה שאלה.
להישבע לי חבר בשם השם לשווא, זוהי הונאה בין אדם לחברו. הלא כן?
נכון.
הייתי אומר הפוך, לא תישא זה לחברו. משום שהשבוע הבא, כי חברו תובעו בבית דין,
שבת זה לעצמו, כי גם אני צריך לנוח.
תגיד, לא חייבים להגיד דברים שמקובלים על כולם. אני אומר מה שמקובל על דעתי. בבקשה, יש דעות אחרות.
כן, אבל גם דבריי, אם ככה זה, אולי זה ג'וקר נוציא,
זה דברי רבי אברהם ברכייה הנשיא מברצלונה בספר ארגיון הנפש.
טוב,
נמשיך.
אם כן, יש בעשרת הדיברות,
אמרנו שלוש כפול שלוש, כנגד שלושת המערכות היחסים,
שבן אדם למקום, לחברו לעצמו.
הדבר הזה מסביר איזה משהו תמוה מאוד.
על ידי מי
נמסרה לנו התורה?
על ידי משה רבנו. על ידי משה רבנו,
עליו השלום, זכותו גנה עלינו, אמן.
עכשיו נשאלת השאלה, למה דווקא הוא?
אולי אפשר לקחת מישהו אחר, אולי יש מישהו מתאים
בדורו של משה לזה.
האמת היא שמצאנו בתנ״ך שלושה מועמדים להיות נותני התורה לישראל.
על ידי עקיבא ועזרא.
אני מדבר בדורו של משה.
אתה צודק, גם רבי עקיבא ועזרא,
היו ראויים לתת את התורה, אלא שקדמה משה.
אבל מה נעשה בימי משה, שלפני שקדמה משה?
אנחנו רואים, למשל,
שבני ישראל מגיעים למרגלות הר סיני,
פתאום מגיע,
שלום,
אני חותנך יתרו בא אליך.
כן?
משה אומר, טוב, בסדר, אני בא לקראתך.
כן?
ואז משה בא,
יתרו אומר לו, תשמע, אתה יודע, לא ככה עושים, אני אגיד לך איך עושים.
זה לא הוראות.
ואז יוצא לפי זה שלמה יתרו בא בעצם?
לתת את התורה.
כן, יתרו ראה את משה בתור תלמיד שלו.
אומר, התלמיד שלי עשה עבודה לא רעה, אני הכשרתי אותו להיות נביא,
והוא עשה עבודת M.A.
דה טובה.
כן, שלח אותו הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל ממצרים.
הרי כתוב, מה שמוע שמע ובא.
שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
הוא אומר לעצמו, יתרו, כל הכבוד.
הוא קרא להם את יבסוף
ונלחם בעמלק.
אז עכשיו כשאני בא לתואר השלישי,
אני בא לתת את העיקר, את התורה. הם הגיעו להר האלוהים, עכשיו אני בא ללמד.
כן, כלומר ברור שיתרו ראה את עצמו בתור מי שהתורה תינתן על ידו.
כמו כן, גם מצאנו
אדם אחר שחז"ל מעידים עליו שהוא גדול ממשה.
על פי הפסוק האמתי, לא קם בישראל כמשה,
אבל באומות העולם קם.
מי הוא?
בלעם. אז גם בלעם יכול להיות אדם שתינתן התורה על ידו.
ויש לנו אדם שלישי,
בן דורו של משה גם כן, איוב.
איוב אמר על עצמו,
מי ייתן איפה ויקתבון מילאי,
מי ייתן בספר ויוחקו.
זאת אומרת שאיוב ראה את עצמו בתור מי שדבריו הם-הם
הראויים להיות חקוקים בספר.
מה זה חקוקים?
דברי נצח. כלומר, הוא ראה את הדברים שלו כדברי תורה.
ומשום מה, שלושתם נדחו, ומשה הוא זה שנותן את התורה ולא הם.
כי כל אחד היה מומחה לתחום אחד.
מה התחום שבו יתרו מתמחה?
מה זה?
משפט, משפט. ענייני בן אדם לחברו.
בלעם, בן אדם למקום.
למקום.
מחזה שדייך זה, נופל, הוא גלוי עיניים.
הוא אדם שרק הוא נופל, פתאום יש התגלות.
הוא, אפשר לומר, איש פולחן, דתיות.
ויוב,
בן אדם,
לעצמו, לא, כי מה מטריד את יוב?
ייסורים. הסבל.
שאלת הסבל האנושי, הייסורים, זה מה שהם מטרידות.
הוא אקזיסטנציאליסט.
הוא בעל פילוסופיה קיומית.
ואז נשאלת השאלה,
האם צריך בשביל זה
לתת תורה מן השמיים?
הרי זו שאלה גדולה, כן? הרי תמיד אומרים, אתם אומרים שהתורה היא מן השמיים. בעצם למה צריך תורה מן השמיים?
וכי חוקות חברתיות לא קיימות בלי להיות מן השמיים?
וכי דתות לא קמות בלי להיות מן השמיים?
וכי ספרות
על הסבל האנושי,
או נגיד על החוויה הפנימית של האדם, לא קיימת בלי תורה מן השמיים?
אז למה אתם,
מאמיני תורת משה, סבורים שהתורה שלכם היא מן השמיים? זה לא הגיוני שהיא תהיה מן השמיים.
הרי כל המרכיבים האלה, הם קיימים גם בטבע.
אז למה צריך שהתורה תהיה מן השמיים?
למה? זה מה שאני שאלתי, עכשיו תענה לי.
הנה, אתה שומע מה שאומר? השילוב.
כלומר, כדי שהתורה תהיה גם
עוסקת במידה מאוזנת בין אדם לחברו, למקום ולעצמו, צריך שהיא תהיה מן השמיים.
ודווקא משה
היה מסוגל להיות שלושת האנשים האלה כאחד.
איפה ראינו שמשה
יכול היה להיות בלעם?
אה?
לא שומע.
הוא שהרג את המצרי, וזה הוא גילה שהוא כמו בלעם?
הכיצד? תסביר לי.
הוא ילחם את עמלק.
מי אמר שהוא ילחם בעמלק? זה אומר שאתה יכול להיות כמו בלעם, אני פשוט לא מבין.
מה פרשת קורח? איפה ראינו שהוא בלעם? ושהארץ בולעת, בלעם, בלעם,
בלעם.
פשוט בפרשת בלק.
משה כותב את אותן הנבואות שבלעם אומר, מאיפה הוא יודע?
מאיפה הוא יודע מה בפיו של בלעם? הרי בלעם נמצא על ההר, משה נמצא למטה, אז מאיפה הוא יודע?
כי הוא מתנבא
באותה נבואה שבלעם מתנבא.
זה מה שהגמרא אומרת, משה כתב יתרו ופרשת בלעם,
כתב ספרו ופרשת בלעם.
מה?
בלק יודע כי הוא עומד לידו.
אז הוא לא צריך בשביל זה להתנבא.
אבל משה שנמצא כמה קילומטרים מבלעם,
איפה הוא יודע?
הוא יודע כי הוא מתנבא.
אז אם כן, משה מסוגל להיות כבלעם.
ולא עוד, איפה ראינו שמשה כיתרו?
בפרשת ועל אותך, כשיתרו אומר שהוא הולך,
משה אומר, טוב, אתה הולך, חבל.
והיית עלינו לעיניים, ציפיתי שאתה תעזור לנו במדבר.
אבל אתה הולך. ויהי בנשוא אהרון, ויאמר משה כמו מאשר.
זאת אומרת, משה לקח את התפקיד של יתרו.
איפה ראינו שמשה מסוגל לקחת את התפקיד של איוב?
מי כתב את יוב?
משה.
אם כן, הוא יוב.
זאת אומרת שמשה הוא גם יתרו, גם בלעם וגם יוב, ולכן הוא יכול להיות זה שהתורה
מן השמיים תינתן על ידו, כי היא כוללת את שלושת הממדים האלה.
אגב, יש אגדה שמספרת שכאשר משה נולד,
אז האצטגנינים של פרעה אמרו לפרעה, נולד מושיעם של ישראל.
ואז פרעה התייעץ
עם שלושה חכמים,
שהם
בלעם, יתרו ויוב.
כלומר, כדי להבין מי זה האיש הזה, צריך את שלושת הממדים האלה ביחד. כן, מה אתה רוצה?
אה, עכשיו אתה יודע. טוב, אי רצון זו בקשה למצב שאין רצון.
יש מצב כזה אי רצון מוחלט, יום טוב.
לא, יש רצון של שתיקה. אז למשל,
האם לשתוק זה צורה של דיבור? התשובה היא כן.
כלומר, האבן לא שותקת, כי היא אף פעם לא דיברה.
אבל אם אתה רואה אדם ששותק, זה צורת דיבור אפס.
אז גם הרצון. יש רצון ברמה אפס.
אם כך, מדוע לחלק?
ומהו המקור? בין מצוות שבין אדם למקום, לאלו שבין אדם לחברו.
אם החבר הוא הבורא, אם כן,
כל המצוות בין אדם למקום לא ככה. אתה צודק,
זה רק המציאות שמחלקת, אבל אתה צודק שבמקור זה אותו דבר.
הרב תמיד מסביר שהתורה נבדלת משאר החוכמות בכך שהיא דבר ה' ולא חוכמה.
וכאן ייחודל שהיא משלבת בין החוכמות. איך זה מסתדר?
אתה צודק.
זה אם היינו מתחילים מהדיברה השנייה, אם היה לנו רק תשע דיברות.
אבל יש לנו גם דיברה ראשונה,
אנוכי אשם אלוהיך שהיא גילוי הרצון ואז זה משפיע ונותן חותם על כל התשע הדברות האחרות.
לפי זה גם
מתחיל להיות מובן משהו מעניין.
הרי הדברות האלה נשמעו מתי?
נשמעו בהר סיני.
יפה מאוד.
אבל הר סיני זה רגע אחד בהיסטוריה, מה עם ההמשך?
מה עושה אדם שנמצא באירוע מאוד מעניין? מביא צלם, נכון? צלם בידאו, הנה עכשיו אנחנו נשב הערב ואנחנו נראה את החתונה של סבתא.
בסדר, אז זה מדי פעם, כלומר, זה שמור באיזושהי קלטת,
ומדי פעם מקרינים את זה.
ומה עם עשרת הדיברות?
הם נשמרים, איפה?
במקדש.
במקדש. מה זה המקדש? המקדש זה הנרתיק.
הנרתיק לעשרת הדיברות.
אתה מבין איך.
יש, פעם שעמדתי ב...
זה מכשיר כזה שמשדר שידורים עם אנטנה, איך קוראים לזה?
הרדיו. הרדיו, כן, הרדיו.
אני פשוט מעולם אחר.
כן, אז ושמעתי פעם ברדיו,
פעם דרשה, מישהו דרש על עשרת הדיברות. אמר,
מאוד מעניין לראות מה יש בעשרת הדיברות.
בעשרת הדיברות יש יסודות עמוקים של אמונה, של מוסר, מצוות חשובות וכו'.
אבל בואו נחשוב לרגע מה אין שם.
ואמר אותו דרשן ברדיו, אתם קוראים לזה?
אמר אותו דרשן ברדיו,
מה שאין בעשרת הדיברות, אין מקדש.
מקדש.
בית המקדש לא קיים בעשרת הדיברות.
אם כי בתורה השומרונית, להבדיל, יש כן, אבל לא משנה.
אבל בתורה שלנו,
אז אין מקדש בעשרת הדיברות.
ואז אמר אותו דרשן,
זה אומר,
זאת המסקנה שהוא רצה להגיע אליה, אני מיד מזכיר את זה רק כדי לדחות את זה, כן?
הוא אמר, אם כן, אנחנו מבינים שהתורה מלמדת אותנו שמה שחשוב זה קודם כל, תהיה בן אדם.
בינא מנש, כמו שאומרים בערבית צריכה.
צריך להיות בן אדם.
אחר כך, אחרי שאתה יוצא ידי חובת הדברים האלה,
חלק מאיתנו יאגה חלומות נוספים.
זה מה שנקרא לנתק את היהדות מכל המיץ שלה.
להוציא את המיץ.
כלומר,
בעצם יהדות זה סוג של הומניזם
מאורגן בצורה יפה, פולקלוריסטית.
אבל זה הומניזם בסופו של דבר.
כי המקדש זה בעצם נקודה מרגיזה, בעצם היינו מוותרים על זה,
אז תשאיר את זה לכמה חבר'ה.
זאת אי-הבנה חמורה ביותר של הטקסט עצמו.
כי אם אנחנו רואים מה שמסופר בפרשת יתרו,
אנחנו רואים שאחרי עשרת הדיברות,
מיד אחר כך בציווי המקדש, מה זה אומר?
שהדיברות האלה צריכות להישמר.
כדי שיהיה להן נצח, הן זקוקות למקדש.
כמו שיש לך חרב, ולחרב ישנה דן.
אז בלי הנדן, החרב שלך תתמסמס.
עכשיו, השר לבין,
לפי זה,
מדוע המצוות הראשונות
ששומעים אחרי עשרת הדיברות, מה הן?
מה?
מה פתאום?
מה?
איזה?
במקדש? זה מה? תסתכל פרשת יתרו. למה אתה מאמין לי?
לא, זה פשוט לא יאומן.
אחרי המילים אשר לרעך,
וכל אשר לרעך, וכל העם,
רואים את הקולות, ולפידים וטהר ה' ויער,
ויעמדו מרחוק.
נכון?
ויאמרו אל משה.
אמרו אל משה. מה אמרו?
בהנדם את שמו. ויש בעו ולדבר עמנו אלוהים פן נמות.
ויאמר ה' אל משה ללמור
כה תאמר אל בני ישראל
ותגד.
לא, לא תגד. כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם
את השם מה פתאום?
אה, לא.
לא נכון, אני מבקש לא להמציא פסוקים
אתם ראיתם
כי מן השמיים דיברתי עמכם
מה זה היה? עשרת הדיברות
לא תעשו נטי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם
מה זה הציווי הזה?
מה פתאום יצאו עבודה זרה?
הוא כבר אמר להם עבודה זרה לפני כמה דקות, מה הוא צריך לחזור על זה?
אלא חזן הסבירו לא תעשו נטי אלוהי כסף שלא תעשו קרובים מכסף
ואלוהי זהב
לא תעשו לכם, אבל לי כן. כלומר, אל תעשו קרובים אפילו מזהב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
אם כן, הפסוק הזה נוגע לציווי השייך למקדש,
נכון?
ואחר כך יש פסוק שני.
ומזבח אדמה תעשי לי ועלי תעלה ואת עולותיך ותשמך וכל המקום אשר אזכיר את שמי יבוא אליך וברכתיך
ואם מזבח אבנים תעשה לי,
ותבנה את הן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותכלליה. המצווה הזאת שייכת לאיזה תחום?
המקדש.
מה המצווה אחרי זה? ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותיך עליו.
מה יש שם?
זה תחום של המקדש.
עכשיו, סימו לב ששלושת המצוות האלה שבמקדש, דווקא שלושת אלה,
הם בעצם שורשי
שלושת התחומים של התורה,
בתחום המקדשי
"לא תעשו נתי אלוהי חסר ולא איזהב לא תעשו לכם" זה השורש של איסור עבודה זרה, כמו שציינת,
כמו שרצית לציין.
ו"לא תבנה אתן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה" זה השורש של איסור
שפיכות דמים,
אבל זה ביסוד המקדשי שלו.
"ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו" זה השורש של גילוי עריות.
אם כן, אנחנו רואים שבתוך המקדש, בצורה מעודנת,
מאוד נמצאים השורשים של כל התורה כולה.
בעצם זה נושא שהמקדש הוא הסיכום של כל עשרת הדיברות.
ושימו לב שיש לזה מקומות שונים.
המקום של איסור עבודה זרה,
זה נמצא בקודש הקודשים,
עם הקרובים.
המקום של איסור שפיכות דמים על המזבח,
והמקום של איסור גילוי עריות
בכבש העולה אל המזבח,
שזה המקום שבו מינוי אפשר גם להידרדר.
כלומר בסופו של דבר המקדש בנוי בתור
העתק
של עשרת הדיברות. עד כאן מובן?
עד כאן ברור כי זה רק הקדמה בינתיים. כן, בבקשה.
נכון.
המקדש זה השורש של עשרת הדיברות?
האם אי אפשר להבין שהמקדש הוא שורש של עשרת הדיברות? לפי דבריך, אם כן, המקדש נבנה לפני מעמד הר סיני.
אני אבדוק אצלי בחומש אם זה אפשרי.
אתה אומר שאפשר להבין את זה הפוך. אז אני צריך לבדוק, אולי זה נכון מה שאתה אומר, אני צריך לבדוק בחומש מה קדם למה.
כן, לפי החומ"ש, נגיד שזו דת היהדות, בכל זאת.
שורש הרעיון. שורש הרעיון הוא למעלה גם מזה וגם מזה.
אבל אם אתה מדבר מבחינה היסטורית,
אני חושב שדת היהדות היא שעשרת הדיברות הושמעו
לפני המקדש.
כן, בבקשה.
אני פשוט נוהג לפי דת היהדות.
זה עניין אישי כזה. כן, מה אתה אומר?
בין מה?
הכבשן או הכבש?
הכבש. כתוב שם, אשר לא תגלה ערוותך.
נכון? זה כתוב.
ולא תעלה במעלות על מזבחי,
אשר לא תגלה ערוותך עליו.
זה אפילו הביטוי, כן? הרי גילוי הערווה.
אותו הדבר.
אלא מה? שזה רק בשורש השורשים.
הרי חז"ל אומרים שכל המצוות רמוזות
בעשרת הדיברות.
איך הוא אומר זאת?
ואם הכוונה שזה לא כתוב,
הרבה דברים לא כתובים.
בסדר, הוא אומר זאת, הוא רוצה להגיד מה כתוב במפורש, לא מה רמוז.
בסדר?
אבל צריך ללמוד את הדברים גם מצד המפורש
לפני שלומדים מצד הרמוז.
ואותו דרשן רצה לומר שזה רק רמוז, זה לא כתוב. אז אם זה לא כתוב אז כמעט יש לזה
משמעות מבחינתו.
עד כאן ברור?
טוב, עכשיו אני רוצה קצת יותר להעמיק.
עשרת הדיברות בנויות
מהראשונה עד האחרונה.
יפה.
מסביר המערד שבעצם כל הדיברות מחויבות זו מזו.
אם אתה עושה חשבון, פשוט מאוד.
הרי אנוכי השם אלוהיך.
אם אנוכי השם אלוהיך,
אז אוטומטית מתבקש מזה שלא יהיו לך אלוהים אחרים.
בעצם הדיברה השנייה כלולה בדיברה הראשונה.
באמת או לא?
ואם לא יהיו לך אלוהים אחרים,
אז זה ברור שאתה לא יכול להכיל שם שמיים על מציאות נמוכה ממנה. לא תישא שם השם אלוהיך לשווא.
וממילא מתבקש
שתכיר בזה שאתה ברור על ידו, שזה יום השבת.
ואז ממילא מתבקש שתכבד את אלה ששותפים בבריאה,
שזה ההורים.
הוא ממילא מתחייב מזה שלא תשחית את עולמו,
שלא תרצח, ואם לא תרצח,
גם שלא תנאף ושלא תגנוב ולא תעני ברכה על השקר וגם שלא תחמוד. בסופו של דבר אומר המהר"ל,
יש כאן שרשרת שממעלה למטה.
אבל מצד האמת אפשר גם לראות את זה בכיוון הפוך.
כי הרי יש דבר שקצת לא נעים בעשרת הדיברות,
זה ששבע מתוך העשר מתחילות במילה לא, נכון?
אנשים לא אוהבים לשמוע לא, תגיד לי מה כן.
אולי תגיד לי לא לפני,
לפני עשרת הדיברות, תגיד לי כל מיני לא,
לא,
כמו אגבל את ההר וקידשתו, זה אני מבין לבד.
אם כבר אנחנו נפגשים, אז אל תגיד לי מה לא, תגיד לי מה כן,
נכון?
במיוחד
שזה קצת מעליב, שאומרים לי לא תרצח.
זה לא מעליב?
מה, חשבת שאני מעוין, כן?
שאתה אומר לי לא תרצה.
גם בשיר זה אין לו שונה בין אדם לבין אדם,
מהגבוה לנמוך,
מהגבוה עד הסוף. נכון, אמת? אז אם כן יש פה הרבה שאלות שעולות.
למה זה מסודר בצורה הזאת?
למשל,
אומרים, אתה יודע,
אני זוכר פעם אחת, אני ממש התביישתי, עשיתי בחינות
לרבנות הראשית.
באו שם כל מיני צדיקים
להיבחן למבחני הסמכה לרבנות.
ושם היה מישהו שהסתובב עם כובע גדול ואמר, מי שיתפס מעתיק תיפסל בחינתו.
ויש משהו מעליב בדבר הזה, כן? כלומר, מה, אז אני נראה לך עבריין?
בקיצור, אז גם בעשרת הדיברות יש משהו לא מובן, באמת, זה ממש פוגע.
האמת היא
שבפרשת ויתחנן זה כתוב קצת אחרת.
כתוב, למשל, לא תרצח,
מה ההמשך אחרי זה?
מישהו זוכר בפרשת ויתחנן?
ולא תנעף, נכון?
ולא תגנוב.
וגם ולא תעניברחם.
ולא תחמוד. וגם ולא תרצח בפרשת ויתחנן ובפרשת יתרון עד בקמ"ש ועד בפת"ש. נכון.
עכשיו, אם כן, בגלל החלוקה לטעמים, בגלל הטעמים של הפסוק. אבל השאלה היא,
אם כן, מה זה הו"א הזאת?
וו, הכוונה שאחד מוביל את השני.
אם אדם ירצח, הוא גם אולי ינעף
וגם יגנוב וכו'. כלומר, זה כבר הופך להיות מעשי.
בפרשת יתרו,
אף אחד מבני ישראל לא עלה על דעתו לעשות את הדברים הנוראים האלה, לכן זה כתוב בלי וו. כלומר, זה כאילו עקרונות יסוד שאנחנו מקבלים על עצמנו, אבל ברור שאין לנו שום כוונה
לעשות את העבירות האלה.
אבל אפשר לבין את זה בתור סולם העולה ממתי למעלה.
אם אנחנו מבינים,
מאיפה הכול מתחיל?
עד כאן מתחיל מן הלב,
לא תחמוד.
זה דבר שנמצא בסתרי הסתרים של התודעה של האדם.
מישהו חומד, מישהו יודע שהוא חומד?
לא. אף אחד.
לא רואים אותו.
ליבו יודע.
ליבו יודע, אבל רק ליבו.
אבל אם אדם חומד,
אז אולי הוא יעשה גם מעשה שיאפשר לו להשתלט על הרכוש של חברו.
אם זה מעשה, סך הכול, כל מה שנדרש ממני זה דיבור.
אולי נעשה את זה, דיבור זה דבר קל.
לא תענה ברעך.
אם אדם כבר מסוגל לדבר כדי להשיג את הלכוש של חברו,
אולי גם ייכנס לבית שלו, לקחת, לא תגנוב.
אם הוא כבר מסוגל גם לקחת ממנו את רכושו, למה שהוא לא ייקח את אשתו?
לא תנח.
אם הוא כבר מסוגל לקחת אשתו,
אז גם יהרוג אותו כדי שהוא לא יפריע לו, לא תרצח.
כלומר, אפשר להבין את הלאווים האלה דווקא בתור סולם.
אז לכן,
התורה קודם כל הזהירה, ממה תעלה למעלה.
כן, אנחנו מקבלים את הדיברות ממעלה למטה,
כלומר הקדוש ברוך הוא נותן ממעלה למטה,
אבל מה מגיע אלינו ראשון?
לא תחמוד.
מתוך לא תחמוד, לא תענה, מתוך לא תענה,
לא תגנוב, מתוך לא תגנוב, לא תינף, לא תרצח.
גמרתי עם כל הלאווים.
אז אני מתחיל לפתח בתוכי עקרות חיוביות.
העקרות החיוביות זה כבד את אביך ואת אימך,
וזכור את יום השבת.
כלומר, אני מתחיל קודם כל להכיר את הבורא הקרוב אליי, שזה ההורים,
ומתוך כך אני גם מכיר את הבורא הרחוק ממני, שברא את העולם, שבת.
ואז אני מתחיל להכיר אותו ממש.
אבל כדי להכיר אותו אני צריך לסלק ממני מושגים מוטעים.
צריך קודם כל לבטל, לא תישא,
לא לשאת את שמו לשווא, להבין שמדובר בנושא נכבד,
להשתחרר מן השעבוד אל גורם אחר, דרך האלוהים האחרים,
ואז אני מתחיל להכיר אנוכי ה' אלוהיך.
יוצא לפי זה שאנוכי ה' אלוהיך, בתפיסה הזאת, זה בעצם המטרה.
של עשרת הדיברות,
ולא נקודת ההתחלה.
כי נקודת ההתחלה, הרי מי יכול היום להגיד אנוכי השם אלוהיך? מי יכול להכיר, יכול להגיד אני מכיר את אלוהים?
אתה יכול להכיר אותו אם אתה עובר דרך הסולם הזה, של סילוק הקלקולים,
ההכרה החיובית בערך של ההורים ושל השבת וכדומה,
ומתוך כך אתה גם בסוף מגיע לידיעה שאתה יכול לקרוא לה חיובית של מפגש
פנים אל פנים באנוכי השם אלוהיך.
המקדש
נצרך בדיעבד היקף חטא העגל,
שבעטיו נגרם ריחוק וגדר בינינו לבין השם יתברח והמקדש,
מוותר ריחוק זה. האם נכונה ההנחה הזו?
זאתי אומנם דעתם של כמה נכבדים מבין קדמוננו, למשל רבי עובדיה צפורנו.
וגם זוהי דעתו של הוגה דעות יותר קרוב,
בין המאה ה-20, אברהם השל.
אבל זה לא נכון.
שלום לרב.
האם לא פשוט יותר ההסבר בפסוק ועשו לי מקדש הכנתי בתוכם?
תודה. כן, אפשר גם את זה להגיד.
כן, אבל אם כן, אנחנו מוכרחים לומר שהדעה המרכזית ביהדות היא שהמקדש איננו תולדה של החטא,
אלא הוא לכתחילה.
ואני רק רוצה להזכיר לך שכבר בשירת הים נאמר מקדש השם כוננו ידיך,
אבל יש על זה הרבה מה לדבר.
רק אני רוצה להזכיר אולי משפט אחד של אלקוט שמעוני,
שאומר שלפני בריאת העולם הקדוש ברוך הוא בנה לו סוכה בהר הבית והיה נכנס בה ומתפלל ואומר יהי רצון מלפני שיבנו לי בניי בית במקום הזה.
אלף שאלות תיאולוגיות עולות מהמשפט הזה אבל לא נורא זה רק מראה את הקדימה
הרעיונית של המקדש עד כאן להיום שלום.
טוב גמר אבל אולי שבחר. חג שמח.
