היום יום רביעי,
ט' בטבת תשע"ב,
זה יום שבו לפי המסורת נפטר עזרא הסופר,
ולכן מן הראוי ללמוד על עזרא הסופר.
דבר תמוה הוא שיש צדיקים שנהגו בגלל פטירתם לעשות תענית,
ויש צדיקים שבגלל פטירתם עושים הילולה.
יש לנו שלושה צדיקים שנוהגים להתענות על מותם, הלו הם משה רבנו,
בזין באדר, יש מטענים,
אהרון הכהן בראש חודש אב,
יש נוהגים להתענות, למרות שזה ראש חודש,
ועזרא הסופר שיש נוהגים להתענות בט' בטבת,
על פטירתם.
מה?
יש נוהגים להתענות גם בח' בטבת,
ח', ט' וי', נכון.
אמנם המחייב בכלל ישראל זה עשירי בטבת, אבל יש נוהגים שלושה ימים.
אני מדבר כאן על עזרא הסופר, וכאן נשארת השאלה, מה ראוי להתענות דווקא על שלושת הצדיקים האלה,
בעוד שלמשל רבי שמעון בר יוחאי עושים לו הילולה, ל"ג בעומר, רבי מאיר
וכדומה.
צריכה להיות איזושהי סיבה
לדבר הזה.
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" אומר שזה פשוט מאוד,
הצדיקים שמטענים עליהם הם צדיקים של התורה שבכתב, ואלה ששמחים עליהם זה צדיקים של התורה שבעל פה. הכיצד?
כשצדיק של התורה שבעל פה מת,
בעצם התורה שלו הופכת להיות נחלת כל ישראל.
עד עכשיו זה היה אצלו.
אם רצית לשאול את הרב: תגיד, כבוד הרב, מהי תורתך?
היית צריך לשאול אותו,
אבל עכשיו הוא מת, אז התורה שלו ממשיכה דרכנו,
אז אנחנו שמחים.
מי הוא אבי כל התורה שבעל פה? רבי עקיבא. אז ראוי לעשות הילולה למותו של רבי עקיבא, רק שזה היה ביום הכיפורים,
או בגלל שמת בייסורין, אז אי אפשר לעשות מזה שמחה,
ולכן עושים את זה עם תלמידו רבי שמעון בר יוחאי, שהוא תלמידו המרכזי, שמידותיו כמידותיו של רבי עקיבא.
אבל אם כך, מה עם שלושת האחרים?
תורה שבכתב,
כשצדיק של התורה שבכתב חי,
כל זמן שהוא חי יש מה לכתוב, ברגע שהוא מת
אין מה לכתוב, נגמר.
כן, אז אנחנו מצטערים על זה שהכתב נעצר.
אז בעצם מי מוסרים לנו את התורה שבכתב? משה, אהרון ועזרא.
גם עזרא הוא ממוסרי התורה
שבכתב דווקא.
לכאורה, מה הקשר יש בין
תורתו של עזרא לבין התורה שבכתב?
פשוט מאוד, הוא זה ששינה את הכתב שלה.
כידוע, התורה הייתה עד ימי עזרא כתובה במה שנקרא כתב עברי.
הכתב העברי שונה,
ואנחנו משתמשים כיום, מאז ימי עזרא, בכתב האשורי.
כן, הכתב הישר הזה.
ולכן נקרא אשורי מלשון ישר.
לא בגלל שהוא בא מאשור, הוא לא בא מאשור.
האשורים לא הכירו את הכתב הזה,
הם השתמשו בכתב יתדות.
אנחנו אבל קוראים לכתב איזה כתב אשורי בגלל שהוא כתב שצורתו מיושרת, קווים ישרים, לעומת הכתב העתיק יותר,
שהוא היה יותר נוטה לעגלילות,
הוא היה יותר מעוגל,
כתב ליבונאה למשל, או כתב
עברי קדום, מה שנקרא,
נמצא עדיין על מטבע השקל, אם תסתכלו על השקל אתם תראו שמה שיש שמה שלוש אותיות בכתב עברי קדום.
קדום.
עכשיו, וכאן נשאלת השאלה באמת, מה ראה עזרה לשנות את הכתב, שהייתי אומר שזה באמת מפעל,
הייתי אומר, נועז,
כן, זו תורת השם,
ואז מה פתאום תורת השם נמסרת בכתב מסוים ואתה מחליט לשנות את הכתב, מה קרה לך?
איך היו כתובות עשרת הדיברות?
הראשונות שהשם קטן. הראשונות שהשם קטן, נו, מה אתה אומר?
הן איך היו כתובות?
מה?
מה מ"ם וסמ"ך?
תלויות באוויר, כן?
לא יודע.
אתה אומר דברים עמוקים.
יש בתלמוד דיון על זה.
הרי כתוב מ"ם וסמ"ך
שבלוחות בנס היו עומדים.
מה זאת אומרת בנס היו עומדים?
הרי כתוב שהלוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים.
אז מה הדבר הזה מלמד?
שהכתב של הלוחות חדר לכל עובי הלוח.
הוא לא סתם היה חרוט, אלא הגיע מצד לצד,
משני עבריהם.
אז נשאלת השאלה,
אם זה כך, איך הסמ"ך
והמ"ם הסופית,
איך הם עמדו?
הרי אין להם חתיכת אבן להאחז בה.
אמרו רבותינו, מ"ם וסמ"ך שבלוחות,
בנס היו עומדים.
אז לכאורה זה מתאים לכתב האשורי,
שבכתב אשורי האות מ' והאות ס' הן אותיות סגורות,
וזה לכאורה סותר את מה שאמרנו עד עכשיו, נכון?
אומר התלמוד במסכת מגילה,
שכיחום וחזרום ויסדום.
כלומר, הנביאים,
הם שמרו על המסורת של הכתיבה הזאת,
אבל זה היה בחוגים מאוד מאוד סגורים, חוגי הנביאים.
ולכן התורה אומרת, והמכתב,
מכתב אלוהים הוא חרוט על הלוחות. מה זה מכתב אלוהים? זה מכתב מיוחד, זו כתיבה מיוחדת.
ואילו העם משתמש בכתב העברי הקדום, בא עזרא והחליט שהגיע הזמן לשנות,
כמו שכתוב,
וכתב לו את משנה ספר התורה הזה,
מה זה משנה?
דרשו רבותינו כתב העתיד להשתנות.
אם אמר עזרא, הגיע הזמן של השינוי.
טוב, זה יפה מאוד, כולם מכירים את זה. יש רק בעיה אחת, שרבנו אברהם אבן עזרא אומר שכל זה לא נכון.
רבנו אברהם אבן עזרא אומר שהכתב שבו היו כתובים הלוחות הוא הכתב העברי הקדום ולא הכתב שבידינו כיום.
המהר"ל מפראג,
כהרגלו, כשהוא רואה דברים כאלה,
שולף את התותחים ויורה.
כותב בספר "תפארת ישראל" איך אפשר להגיד דברים כאלה? הרי זה סותר את דברי התלמוד,
שאומר שמ' וס' שבלוחות
בנס היו עומדים.
איך רבנו אברהם בן עזרא העיז לחלוק על דברי התלמוד?
עד כאן קושיית המהר"ל.
וכאן
אני מוכרח לעמוד
תמה כתלמיד לפני רבו,
הדן עמו בקרקע,
אבל
הכיצד נעלמו מעיני הבדולח של המהר"ל
דברי הירושלמי המפורשים?
שהירושלמי אומר
שעין שבלוחות בנס היה עומד.
והרי זה בדיוק זה, שהרי בכתב עברי קדום האות עין הייתה עיגול,
נכון?
ואז יוצא שלפי הירושלמי הכתב של הלוחות
היה הכתב העברי הקדום.
יוצא לפי זה שהדבר הזה, השאלה הזאת, היא מחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי.
אם כך, נשאלת השאלה איך זה נעלם מעיני המהר"ל.
והתשובה היא שאינני יודע.
אבל
הדעה המקובלת בישראל, כי הבבלים מצאו יותר, זה שהכתב שבו נכתבו הלוחות היה הכתב האשורי,
וייתכן שהכוונה ללוחות הראשונים בלבד ולא ללוחות השניים,
שכבר בלוחות השניים נעשה השינוי.
עכשיו אני רוצה לדעת על למה באמת יש שני כתבים בתורה ומה קרה לעזרה כשהוא חושב שהגיע הזמן של השינוי. כל הדברים האלה
צריכים בירור.
הכתב כידוע לכם איננו דבר מקרי.
הכתב זה מה שנושא את הרעיון.
האותיות נושאות בקרבן רעיונות.
מישהו כותב משהו נעלם, מת, יצא מהחדר, לא יודע מה.
באים רואים מה שהוא כתב ויודעים מהי מחשבתו.
כלומר, הכתב נושא את הרעיון בתוכו.
אז אם כך,
האותיות הן לא דבר מקרי, ודאי שאם התורה היא דבר השם הנמסר
גם על ידי כתיבה, לא רק בעל פה, אלא גם על ידי כתיבה,
צריכה להיות חשיבות עליונה לצורת האותיות,
לאופן שבו זה נמסר.
אז כאן צריכים להיכנס קצת לעובי הקורה. ברור שהכתב הקדום,
זאת אומרת, הכתב שאנחנו משתמשים בו היום, הכתב האשורי,
הוא בשורשו כתב עליון יותר.
שמבטא אמיתות נשגבות.
ולכן הוא היה בשימוש
אצל הנביאים בלבד.
אבל ברגע שפסקה הנבואה,
נשאלה השאלה
איך ממשיכים הלאה.
כלומר, איך עם ישראל יכול להסתדר עם תורה שאין בה רוח הנבואה המלווה אותה?
איך נבין אותה?
ולכן לא הייתה ברירה, אלא להפוך את הכתב הנבואי לפופולרי.
וזאת הייתה החלטה
של עזרא לעזור לנו במצבנו השפל שבו פסקה הנבואה,
הוא החליט לשנות את הכתב.
רצית להעיר משהו?
כן, ודאי. כל זה לפי הבבלי.
בסדר?
אז מה?
בסדר. אגב, לפי הירושלמי, הירושלמי אומר שיש שתי דעות.
הוא לא אומר רק את הדעה של עין,
אלא יש שתי דעות, בסדר?
עכשיו, אם כך, יוצא שעזרא הסופר
הוא אדם שעומד בתקופת
חוליית קישור משמעותית ביותר בהיסטוריה.
מהי אותה חוליית קישור?
מהי התקופה?
שיבט פרדים.
זה במסכת אבות
נקרא תקופת אנשי
הכנסת הגדולה, נכון?
משה קיבל תורה מסיני ומשרה ליהושע
ויהושע לנביאים,
לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסערוע לאנשי כנסת הגדולה.
מי שעומד במרכז המפעל של אנשי כנסת הגדולה, הלא הוא
עזרא,
נכון?
עזרא הסופר.
זאת אומרת שזאת תקופה משמעותית כי התורה ניתנת מחדש.
בואו נסתכל איך שהמשנה במסכת אבות אומרת. היא אומרת ככה: משה קיבל.
לקבל זה כבר בעיה.
כי ברגע שמקבלים יש החשכה,
יש רמז לזה. בשפה הארמית,
מה פירוש המילה כבל?
נכון, זה אחד הפירושים. כבל זה הימול, כמו שאומרים, כבל עם. זה אפילו נשאר בעברית מודרנית.
יש איזו עוד משמעות, מה?
-איזה מילה?
כבל, קבל בארמית,
לפני. אפלה.
אפלה, חושך.
כן? כבל ליליה, ויהי חושך אפלה. כבל ליליה.
אז משה קיבל, בעצם הקבלה, יש החשכה.
אצלך לפחות פירש
רבי מנחם עזריה,
או רמאה,
מפאנו שבאיטליה,
שמשה קיבל זה סוג של החשכה.
משה קיבל תורה מסיני.
כלומר, התורה, כפי שהיא מתקבלת אצל האדם, כבר איננה התורה המקורית.
ויש עוד סיבוך:
משה קיבל תורה מסיני, מה ההמשך?
מוסרה.
מוסרה.
ברגע שיש מסירה, יש אובדן.
כן? זה כמו אנרגיה פוטנציאלית שהופכת לאנרגיה קינטית. יש איזה אובדן בדרך, נכון?
אז, ומסרה.
ואז יש תור... למי הוא מסר, אגב?
יהושע.
אז תורת יהושע זה כבר לא תורת משה.
פני משה כפני חמה,
ופני יהושע כפני לבנה.
ויהושע,
בהמשך, לזקנים. אה,
זה כבר מעניין.
אני הייתי כותב,
ויהושע מסרה לזקנים.
לא כך כתוב.
ויהושע לזקנים.
וזקנים לנביאים.
נכון, אפשר להגיד שכאנחה מובלעת המילה למסור, אבל היא לא כתובה.
מה זה אומר?
שמיהושע עד הזקנים ומהזקנים עד הנביאים אין אובדן.
זו אותה תורה.
ונביאים, בהמשך,
מסרוֹה, עוד פעם המילה למסור.
לא כתוב ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, כתוב ונביאים מסרוֹה.
הבעיה שיש מסירה, אז יש עוד איזה אובדן.
אחר כך קיבלו, כתוב קיבלו מהם, קיבלו מהם, קיבלו מהם.
זאת אומרת, יש,
התורה שאנחנו לומדים אותה היום,
מאז ימי עזרא ועד היום,
היא אותה תורה, אבל היא כבר נגזרת שנגזרת.
זאת התורה בגרסתה השלישית.
יש תורת משה,
תורת הנביאים,
תורת אנשי כנסת הגדולה.
וכל פעם משהו יורד במדרגה, מסרה.
מסרה ליהושע ומסרוע לאנשי כנסת הגדולה.
מדוע האובדן הזה?
האובדן הוא בגלל, מה?
אז גם אצל יהושע היה קצת אובדן. בוודאי.
כתוב שבימי יהושע נשתכחו, נשתכחו אלפים של הלכות של משה רבנו, נכון?
זאת אומרת ש... מה?
במה שיחזירו? ויחזירו. אז יש הבדל בין משוחזר לבין מקור.
משוחזר זה לא מקור,
נכון?
זה כמו שאני אתן לך, אני יודע,
יש חומרי פלסטיק כאלה, שזה ממוחזר, כן?
אז יש גם משוחזר,
זה כמו, זה לא אותו דבר, כן? אתה תקנה בהרבה פחות.
והשאלה היא, למה באמת האובדן הזה בדרך? זה כנראה חלק מתוכנית התורה, שיש משהו שילך לאיבוד.
האובדן זה בגלל השינוי בכלי.
יש הבדל אם מדובר בתקופה של משה,
אז הכלי
לקיבול התורה הוא אישיות נעלה מאוד, משה,
לבין התקופה של נביאים,
שזה הכלי שבא אחרי זה, או תקופה של חכמים, שזה גם הכלי שבא לאחר מכן.
כלומר, האנושות עברה
שינוי בזהות
שיצר כלי אחר.
כלי שני?
אפשר לדבר על זה, כלי שני.
כלי שלישי. כלי שלישי,
ישקלי הבישול וכדומה.
בסדר.
עכשיו, שתבין את הנקודה הזאת. משה רבנו,
האם הוא נביא
או חכם?
מה אתם אומרים?
נביא. נביא?
האמת היא שאומר הרמב״ם אי אפשר לקרוא למשה רבנו נביא
כי מעלתו
הרמב״ם אומר שאי אפשר לקרוא לו נביא
ואומר וזה שהתורה
השם אומר כי נביא הוא?
כן, הוא אומר לאבימלך
אז הוא אומר, אתה אומר שאבימלך חטף את אשתו של משה על אברהם
אבל לא דיברנו על אברהם.
אנחנו מדברים על משה.
מדברים על משה.
הקב"ה אמר לאלימלך כי נביא הוא על אברהם.
צר לי,
אם כבר הקב"ה דיבר על זה עם אבימלך ולא עם אלימלך,
הוא אמר אלימלך.
ואנחנו מדברים על משה, לא על אברהם.
אז לכן אני מוכרח לדחות את הניסיון.
אומר הרמב״ם, אי אפשר לקרוא למשה רבנו נביא.
כי מעלתו היא למעלה מנמלת הנבואה.
אבל אז נשאלת השאלה, אז למה התורה בכל זאת קוראת לו נביא?
נכון?
התורה קוראת למשה נביא. למה אתה צריך לקפוץ בפסוק שנאמר על אברהם?
על משה היא אומרת שהוא נביא.
היא אומרת את זה, אומר הרמב״ם, כי אין מילה אחרת.
אבל מצד האמת היינו צריכים להמציא מילה.
איך אומר הרמב״ם? שהוא אבי הנביאים.
הוא אבי הנביאים, אבל הוא עצמו למעלה ממדרגת הנבואה.
היינו, ניתן לומר על משה שהוא חכם,
מה אתם אומרים?
בוודאי, ראוי לקרוא לו חכם, אבל מה, הוא אבי החכמים.
עכשיו יש פה בעיה,
הכישרון הנדרש בשביל להיות חכם
הוא כישרון הופכי מהכישרון הנדרש כדי להיות נביא.
כדי להיות חכם צריך לדעת לנתח,
לעשות אנליזה.
כדי להיות נביא צריך להיות מסנטז,
מסנטז, לעשות סינטזות, מאחד.
אז הכישרון של הניתוח לעומת הכישרון של ההכללה,
זה כישרון הופכי.
אז קשה להיות גם חכם וגם נביא.
לכן, באופן מושלם, מי שגם חכם וגם נביא, מצאנו רק אחד בהיסטוריה,
וזה משה.
בסדר?
אולי אילו צריכים לקרוא לו "חכמו נביא".
חכמו נביא.
אליהו הנביא הוא חכם, כן, אז אליהו הוא נביא. שלא יתערץ קושיות, הוא גם חכם וגם נביא. לא, אם הוא יתערץ קושיות, זה על פי נבואתו.
ולכן, מוכרחים לומר שאין בעולם, בהיסטוריה,
כישרון נפשי שיכול לשחזר את תורת משה.
ולכן, ממשה ואילך יש מסירה,
אבל מיהושע עד חורבן בית ראשון,
אנחנו נתונים בעולם העתיק שבו הייתה נוכחות
של השכינה,
הייתה התוודאות של הבורא אל הנברא,
ולכן הכלי הדומיננטי היה הכלי של הנבואה,
שהיה מחצית כישרונו של משה.
מכאן ואילך פסקה הנבואה,
וזה מה שאפשר את העלייה של הכישרון השני,
כישרון החוכמה,
שהוא המחצית השנייה של כישרונו של משה.
אם אני אגיד את זה בצורה, הייתי אומר, ציורית,
נאמר כך:
כל נביא
זה משה רבנו בקטן.
זו הקטנה, כן? לוקחים מיניאטורה, מיניאטורה של משה. אז יש מיניאטורות גדולות, יש מיניאטורות קטנות.
דומה קצת לבובות הרוסיות המכונות בטעות
בבושקה ושמן האמיתי
מטריושקה, כן?
עכשיו, בכל מקרה,
הנביא זה כמו משה אבל בקטן
זה משהו קטן אבל שלם
לעומת זה החכמים הם רסיסים
רסיסים של מה?
של משה המקורי
ולכן יש ביטוי כזה חכם עדיף מנביא, הכיצד?
בעצם לפעמים אנחנו מעדיפים
שריד קטן של דבר גדול מקורי
מאשר העתק שלם אך מוקטן של המקור.
זה בעצם שני האופנים, להיות או נביא או חכם,
זה שתי אסכולות,
אלו הן שתי אסכולות שיוצאות מאותו אדם,
משה.
יש אסכולה נבואית, אסכולה חוכמתית.
עכשיו צריך להבין,
הדבר הזה הוא מאוד מאוד לא פשוט,
ההפסקה של ההתגלות הנבואית
בעצם היוותה טראומה רצינית מאוד בנפש האנושות כולה.
כל זמן שהייתה השראת שכינה בעולם,
הייתה בעצם,
המאבק הרוחני היה מרוכז מסביב לשני מוקדים,
או המיתולוגיה
או דבר השם בפי נביאיו.
נביאי ישראל היוו,
אפשר לומר אסכולה,
שהייתה צריכה להתמודד עם המיתולוגיה.
זה מה שהיה.
או עבודה זרה או עבודת השן.
זה מושגים שלנו.
או עבודת השן או עבודה זרה.
אבל לא מצאנו בכל התקופה של הנבואה,
תקופה של בערך אלף שנה,
לא מצאנו התמודדות עם האתאיזם.
מעניין?
אין אפילו רבע פסוק
נגד אתאיסטים.
מה זה אומר?
זה אומר שלא היו, כן, כמו שאתה אומר.
זה אומר
שלא היו.
ומדוע לא היו אתאיסטים בתקופה הקדומה?
בגלל שמאחר וישנה התגלות ישירה של האלוהות,
לא עולה על הדעת לומר שאין אלוהים.
זה לא רלוונטי.
לכן אי אפשר לומר על האדם הקדמון שהוא האמין בשם.
זה פשוט לא נכון.
הוא לא האמין בשם,
הוא האמין לשם.
כלומר, השאלה היא איננה האם לחשוב שיש אלוהים או שאין אלוהים,
זאת שאלה מודרנית.
השאלה הייתה האם להיות נאמן לאלוהים או לא להיות נאמן לאלוהים.
זה כמו שלהבדיל,
אדם שחלילה
בוגד בנאמנות שלו לאשתו, איננו חושב שהוא לא נשוי.
הוא יודע שהוא נשוי רק הוא הלך למישהי אחרת.
אז גם כן, עובדי עבודה זרה, אצל אבותינו שהיו עובדי עבודה זרה,
לא חשבו שאין אלוהים, אין אלוהים ישראל, אמרו רק
יותר נוח
אצל אלוהים אחרים.
ברור.
משעה שפוסקת הנבואה
נולד בעולם
מהלך חדש, תחושה של ריק.
יש ריקנות עצומה שמתחילה.
והריק הזה מוליד את הניסיונות למלא אותו.
ברגע שאדם חש שהוא בחשיכה,
הוא מנסה למלא את החשיכה הזאת.
כיצד הוא ממלא אותה?
הוא בונה לו סולמות
בינו לבין השמיים.
והסולמות הן מכל מיני סוגים,
סולמות שכליים וסולמות חווייתיים.
הסולמות השכליים זה הופעת הפילוסופיה הקלאסית.
בדיוק כשמתים הנביאים האחרונים,
פועלים הפילוסופים הראשונים.
אתה בעולם שבו משהו הלך לאיבוד,
החיות התמסמסה,
אז צריך למלא. איך ממלאים? השכל תופס את המקום.
ויש אפשרות נוספת, חווייתית, נולדות לראשונה הדתות.
דתות, פתאום מתחילות להופיע.
אתה אומר שזה 500 שנה אחר כך, ומה אני אמרתי?
שזה באותו זמן. אז זה מוכיח שזה היה באותו זמן.
איזה דת קמה באותו זמן?
יש כשתי אפשרויות,
או שתשאל ואני אענה, או שגם לא תשאל, אני בכל זאת אגיד את זה.
בסדר?
למשל, באותם הימים קמות
תורות חדשות.
בפרס מופיעה הדת של זרטוסטרה.
באותו זמן בהודו מופיעה הדת של גאותמה סידהרתה,
שכונה בשם בודהה.
מה זה בודהה?
הנעור.
מי שהתעורר. כאילו שהייתה תרדמה, ואז הוא התעורר.
באותו זמן בסין פועלים שני חכמים
שמשנים את פניה הרוחניות של סין.
הלוא הם לאוצה
וקונגפוצה
הנקרא קונפוציוס.
כן? זה באותם הימים.
פתאום אתם רואים שבתרבויות מרוחקות זו מזו,
כמעט ללא קשר
אפילו מסחרי ביניהם,
פתאום יש איזה צורך, הרגשה של האדם בצורך למלא את החלל שנוצר.
זה אגב דבר מאוד מעניין.
איך אנחנו יכולים לדעת על קיומה של תופעה
בזה שהיא נפסקת?
כלומר, אחת הראיות
לממשות ההיסטורית של הנבואה
זה שהנבואה פסקה.
אם היא הפסיקה, סימן שהיא הייתה.
איך אני יודע שהיא הפסיקה?
שהרי בני אדם הרגישו שזה הפסיק,
ואז התחילו למלא את החלל הזה.
ואז השאלה הייתה,
כיצד להסתכל על העולם שקדם לזה?
עבודת אלילים זה לא דת,
עבודת אלילים זה פולחן.
ברור שיש אלים לאדם,
וברור שהאדם עובד את האלים שלו,
אבל המבנה, מה שנקרא דת,
דהיינו שיטתיות סיסטמטית עם תיאוריה מאחורי זה, והכוונת הרגשות על פי כללים,
הדבר הזה היה חדש בעולם.
בסדר?
זה המעבר מהמיתולוגיה אל הדת.
מיתולוגיה זה לא דת.
להסתכל על מיתולוגיה כעל דת זה הסתכלות מודרנית. שוב, מבחינתו של החילוני זה אותו הדבר, אבל זה בכלל לא אותו הדבר.
ואז בזה אנחנו נמצאים בעולם שבו צריך לשאול את עצמנו, עכשיו התעוררנו מחלום.
אז מה זה היה מקודם?
אז יש שאומרים, אבותינו היו טיפשים,
הם יבינו בשטויות,
זו אפשרות אחת.
ואז אומר היווני,
אבותיי האמינו בשטויות, עכשיו אני מתחיל מחדש.
אפשרות שנייה,
אבותיי היו פילוסופים כמוני,
ומה שהם אמרו, המיתולוגיה זה רק משלים,
אבל זה משלים לפילוסופיה.
זה גם כן לא עובד.
יש אופציה שלישית והיא האופציה היהודית.
כן, מה אתה רוצה?
המיתולוגיה הרומית,
ההלניסטית.
אבל בכל זאת, האמינו בזה, אתה אומר. התוצר של האיוונות התוצר?
נו, אז זו השאלה.
אתה רוצה גם תשובה?
כן.
התשובה היא, זה מה שאומר התלמוד,
שגויים שבחוץ לארץ
אינם עובדי עבודה זרה באמת, אלא מעשה אבותיהם בידיהם. כלומר, זה המשך תרבותי.
המשך תרבותי. התרבות,
יש לה גם מכונת קיום משלה,
אבל זה כבר לא אותו הדבר, זה כבר יתרו, כן, זה, איך אומרים?
זה קיטש.
אתה יכול להשוות את אפולו של התקופה ההלניסטית לאפולו של התקופה המיתולוגית? אין מה להשוות בכלל.
למרות שזה אותו שם, אותה מילה, זה לא רציני, זה באמת כזה, זה קיץ'.
אז בואו נמשיך.
אז מה היהודים עשו בכל זה?
היהודים, היה להם חידוש.
הם אמרו כך:
מה שאבותינו
מדברים
זאת אמת,
רק הם ידעו את זה באופן חווייתי,
הם חוו באופן בלתי אמצעי את הקשר עם האלוהות,
ואנחנו, מאז שנסתלקה השכינה,
אנחנו נותרנו לבדנו בעולם עם שכל,
אנחנו נשתמש בשכל
כדי לבטא בצורה שכלית, אינטלקטואלית,
מה שאבותינו זכירו באופן חווייתי.
וזה כל המפעל של התורה שבעל פה,
שמתחיל עם עזרה.
מובן?
יש מאמר יפה על זה, זו מין אמרת כנף כזאת, אבל זה גם בכל זאת משהו,
של פרופ' ישראל אלדד.
זכותו הגנה עלינו.
אמן.
הכרת אותו?
כן, פרופ' אלדד,
שהוא אומר שבזמן פריקלס באתונה,
בראשית יוון הקלאסית, מה שנקרא.
אז פריקלס הסתובב בתוך האקרופוליס
וראה את כל הבניינים שהוא ציווה לבנות,
המקדש ההוא והמקדש ההוא,
וכל מה שהיום הולכים לראות,
בתיירות ביוון.
הוא מסתכל על זה ואמר, וואו, קאלוס.
קאלוס.
קאלוס.
מה זה קאלוס ביוונים?
טלוס. יפה.
טלוס זה יפה.
מזה הביטוי לקלס בעברית, להגיד שהדבר הוא יפה, זה קאלוס.
באותו זמן שפריקלס היה מסתובב ואומר קאלוס, קאלוס, קאלוס,
עזרא הסופר נכנס לבית המקדש בירושלים והיה אומר קדוש,
קדוש,
קדוש.
מה?
זה בישעיהו. קדוש, קדוש זה בישעיהו, זה נכון.
אבל עזרא הסופר, אם כן, נכנס אל המקדש
והחליט
להפוך את הפסוק של ישעיהו
לחלק קבוע של סדרי העבודה.
הרי הוא עשה מזה קדושה,
נכון?
נכון?
אני יודע עליך שאתה הבוקר אמרת בבית הכנסת קדוש קדוש קדוש.
נכון אמרת?
ראה, אתה ישעיהו הנביא.
עכשיו גם יחזקאל.
אתה מצטט, נכון? אז גם לעזרא הסופר מותר לצטט.
בסדר?
מה לא ברור לך?
הרחוב של עזרא היא תפיל התורה שבעל פה?
בוודאי.
מה שאומר שם,
אדוני השמיטה אצל האוסילאי, שגם כל התורה שבעל פה נתנה למשה. בוודאי.
אני חוזר על שאלתך המעמיקה.
אתה אומר, מצד אחד אני אמרתי שכל המפעל של התורה שבעל פה מתחיל מה... שמעתי נכון.
כנראה ששמעת נכון.
אתה שואל שמצד אחד אני אמרתי
שעם עזרה מתחיל כל המפעל של התורה שבעל פה,
ומצד שני הרי רש"י מביא וזה לא רק הוא מביא, זה חז"ל כבר אומרים שהתורה שבעל פה ניתנה למשה
נכון
ואז אני אמרתי שזה נכון ושזה נכון
ועתה הרגשת כדמות סתירה בין שתי אמירותיי
נכון
אבל יש יישוב פשוט
משה קיבל את התורה שבעל פה
אבל הסגנון הידוע לנו
כסגנון התורה שבעל פה, למשל המשנה והתלמוד, מתחיל מעזרא
וזאת מדוע?
כי עד אז התורה שבעל פה בלואה
בהתגלות הנבואית,
כך שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה הם מהווים יצירה מאוחדת
עד אנשי כנסת הגדולה, ומאנשי כנסת הגדולה מתחיל דיבור.
הרי יש דבר מאוד תמוה במשנה באבות.
אני שוב חוזר על המשנה.
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וישוע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסערוע לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו
שלושה דברים.
ולפני כן,
אף אחד לא אמר.
זאת אומרת, עד אז לא היה צריך לדבר.
השתנו תנאי החיים, צריך לומר שלושה דברים.
ברור?
ואז מתחיל כל הסגנון של הביאו מתונים בדין, ואמיתות על מידי מערבב, ואז הוא מתחיל לתורה.
זה מתחיל מעזרה.
אולי אני אסביר קצת מה ההבדל בין עד ימי עזרה ולפני ימי עזרה ואילך.
ניקח למשל לעצמנו
את המשפט המפורסם בתורה:
ואכלת ושבעת ובירכת את השם אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
פסוק יפה, נכון?
התורה אומרת, השם אלוהיך מבירכה אל ארץ טובה,
ארץ נחלי מים,
עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה ובהר,
ארץ אשר לא תחסר ולא במסכנות תאכל בעליכם,
לא תחסר כל בה,
ארץ אבניה אשר אבניה ברזל ומערה תחצוב נחושת.
וכולי, ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוהיך על הארץ הטובה שנתת לך.
בואו נקרא לרגע אחד את הפסוקים האלה שקראתי,
נקרא אותם קריאה ספרותית,
אם יורשה לי.
כן? קריאה ספרותית.
בעצם הקדוש ברוך הוא אומר, יהיה לך כזה טוב שאתה תהיה כל כך מבסוט שאתה תגיד תודה.
בסדר?
מה אומרים חז"ל?
מצווה לברך ברכת המזון,
שנאמר, וברכת את השם אלוהיך.
האם זה מתיישב עם האווירה של הכתוב?
לכאורה לא.
כלומר, זה נכון שיש מצווה לברך ברכת המזון, וזה נכון שהיא מתחילה מהפסוק "ובירכת את ה' אלוהיך",
אבל ההקשר הספרותי שבו זה נאמר זה הקשר אחר לגמרי.
זה תיאור מציאות.
אתה תאכל, תשבע, ברור שתברך.
נכון?
עכשיו אני רוצה אפילו להוסיף בזה.
אם "ובירכת את ה' אלוהיך" זה מצווה.
אז אולי גם ואכלת וגם וסבעת זה מצוות.
הרי מבחינה לשונית אין שום הבדל,
מבחינה, הייתי אומר, דקדוקית
בין צורת הפועל ואכלת לבין וברכת.
והרי לא מצאנו בין מוני המצוות מי שיאמר ש"ואכלת וסבעת" הוא מצווה,
אלא "ואכלת וסבעת" רשות.
אם אכלת וסבעת יש לך מצווה של וברכת.
אבל אין לנו שום אינדיקציה בטקסט
שאומר מתי זה רשות ומתי זה מצווה.
שניהם כתובים בלשון עתיד.
ואכלת ושבעת וברכת.
עד כדי כך שבאמת אחד מגדולי החסידות, האדמו"ר מקומארנו,
רבי יצחק אייזיק מקומארנו,
אומר שמה שכתוב ואכלת זה מצווה לצדיקים.
לצדיק זה מצווה שיאכל, לסתם אדם זה רשות,
אבל לכל אדם יש מצוות ברכה.
בסדר?
עכשיו, צריך להבין מה זה.
ממתי מתחיל סגנון הקריאה
המבחין בין זה רשות וזה מצווה.
משעה שרוח החיים של הטקסט נעלמה מאיתנו.
זה משעה שפוסקת הנבואה.
אז יש צורך בהגדרות.
בא עזרא הסופר ונותן הגדרה:
ואכלת ושבעת רשות וברכת מצווה.
איך עשו עד עזרא? עד אז אכלו ושבעו וברכו את השם.
כי אדם שאכל ושבע,
איך אלוהים יברך את השם?
ולכן הצורך הפורמליסטי לומר כאן רשות וכאן מצווה, הצורך הזה לא הורגש.
ברגע שמסתלקת השכינה,
אז יש צורך כבר בסידור החיים,
בסידור שאנחנו קוראים לו הסגנון של התורה שבעל פה.
מובן?
רגע, יש פה שאלות.
אמר נבל בליבו אין אלוהים, זה לא אתאיזם?
פסוק זה מופיע פעמיים בספר תהילים,
כן?
וקיוויתי שמישהו ישאל, ברוך השם, מישהו עונה.
אמר נבל בליבו אין אלוהים, ובוודאי שזה לא אתאיזם.
בהקשר התנ"כי,
כשאומרים מישהו שהוא אומר אין אלוהים, אין לי כוונה שהוא חושב שאין אלוהים.
אלא כמו שאומרים בסלנג, אין לו אלוהים האיש הזה.
זה כזה אדם רע, אין לו אלוהים.
זה לא שיש לו השקפת עולם מסודרת פילוסופית שאין אלוהים.
כן,
ראוי היה,
שלום וברכה לרב ולתלמידים, סנדרין כ"א עמוד ב', ראוי היה עזרה שתינתן תורה על ידו לישראל, ואף על פי שלא ניתנה תורה, על ידו נשתנה על ידו הכתב.
מה שבא בין נתינת התורה ובין שינוי צורת הכתב? זה בדיוק מה שאני הסברתי,
שהכתב זה בעצם הופעת התורה בהקשר של היעדר שכינה.
אז כיוון שנסתלקה השכינה,
יש צורך בחיזוק הקשר
עם דבר השם, ולכן נמסרת
לחוץ
תורה סודית, תורת הכתב,
כדי שיישאר איזשהו צינור החייאה
עם העולם הקודם.
אולי נביא דבר אחר, שהוא יותר מפורסם.
הלוא מי תיקן את נוסח התפילה?
אנשי תקציה גדולה, נכון? עם עזרה.
למה היו צריכים לתקן נוסח התפילה? הרי אם אומרים לך,
אם להתפלל זה לדבר עם הקדוש ברוך הוא,
תגיד לו מה שאתה רוצה.
למה צריך נוסח?
למשל, מעניין שהרבנים לא תיקנו מצווה לאכול.
אתם יודעים שאין מצווה בתורה לאכול?
זה מאוד מוזר. איך זה שאין מצווה לאכול? הרי אם לא אוכלים מתים, אז למה אין מצווה לאכול?
התשובה היא שזה כל כך מובן שאף אחד לא צריך להסביר לך שצריך לאכול.
לכן אין בתורה מצווה לאכול.
באותה המידה אין צורך
שתהיה מצווה
להתפלל.
מה, אני צריך לך להתפלל?
הרי בדיוק כמו שאדם רעב
בגופו ולכן הוא אוכל, כך נפשו רעבה ואז הוא מתפלל.
אלא שמאחר שהסתלקה השכינה,
אז אנחנו הפכנו לאדם,
הנפש שלנו הפכה דומה לגוף של אדם שאיבד את התיאבון.
יש אנשים כאלה, זו מחלה.
יש אדם שכבר לא מרגיש צורך לאכול,
אז נותנים לו באופן מלאכותי אינפוזיה
כדי שלא ימות,
כי הרי אם נסמוך רק על ההרגשה שלו, הרי הוא לא יאכל.
אז נותנים לו אינפוזיה כדי שגופו ימשיך להתקיים.
אותו דבר עשה עזרה,
נתן אינפוזיה רוחנית,
נוסח התמילה. אתה צריך להתפלל שלוש פעמים ביום להגיד את המילים האלה והאלה. אם לא, הנפש שלך תתייבש.
לא חבל?
כן.
הוא יהיה תלמידו של אחיה השילוני,
אחיה אשר היא נהיה נביא.
נוסף לזה, יש מי שאומר בגמרא שמלאכי זה עזרא.
אז מה הוא היה, חכם או נביא?
שתי שאלות.
שתי שאלות כבודו שאל.
האחת ציערה אותי מאוד,
כי היא פשוט בנויה על הנחת יסוד לא נכונה.
שאתה אומר שעזרא היה תלמידו של אחייה השילוני
ושהוא היה נביא.
-אה, ברוך בדאויה אתה. -אה, עכשיו ניחמתני.
ניחמתני, השיבותה את רוחי.
שהוא לא הצליח להיות נביא. -כן.
זה שעזרא היה תלמידו של ברוך בן נריה,
שהיה כידוע נביא.
-לא הצליח, כתוב שהוא ניסה בירמיהו.
בירמיהו כתוב שברוך בן נריה ניסה להיות נביא ולא הלך לו,
בשלב ההוא.
ואחר כך כן הלך לו.
הראיה,
תסתכל במסכת מגילה בדברי רש"י,
ברשימת 48 הנביאים,
הוא מביא שם את ברוך בן אריה?
אז אם כן, ברוך בן אריה היה נביא.
ואתה שואל,
אם עזרא היה תלמידו של, אני עכשיו משחזר את השאלה שרצית לשאול,
אם עזרא היה תלמידו של ברוך בן אריה, אז הוא מהנביאים, לא מהחכמים.
כתוב שיהיה מלאכים. כלומר, לפי דבריך,
כל אדם שהוא תלמיד של נביא חייב להיות נביא.
ועל זה קשה לי לקבל.
וכי זאת מנין?
עכשיו, דבר.
מניין לך שתלמידו של נביא צריך להיות נביא. תלמידו של נביא יכול להיות חכם.
אבל מה אתה אומר? יש מי שאומר, מלאכי זה עזרא.
יש דעה כזאת, זו מחלוקת,
שמלאכי, הנביא, הוא עזרא. אז אם כן עזרא היה נביא, אז מה אני אומר שהוא חכם?
עד כאן שאלתך.
מה התשובה?
מלאכי, מה הוא?
הוא הנביא האחרון.
הוא הנביא האחרון.
זאת אומרת שעזרא, אם הוא מלאכי,
הוא הנביא האחרון.
כלומר, הוא דואג למעבר.
בסדר? זה בדיוק מה שאנחנו מדברים.
כן, בבקשה.
האם כחלק מה שאנחנו מדברים בתקופת הנביאים, או לפני?
אתה שואל אם אנחנו נחזור לנבואת הנביאים.
ברור שלא.
אנחנו נחזור למשהו יותר גדול.
הרי גם כשתתחדש הנבואה, דמרה בימינו אמן אינשאללה.
כשהנבואה תתחדש,
היא תתחדש על רקע 2400 שנות חוכמה.
אז לא יכול להיות שמה שהיה לא ישפיע על אופייה של הנבואה.
ואז יש לנו סיכוי טוב לסינתזה מחודשת בין הנבואה לחוכמה
והופעת נשמתו של משה רבנו מחדש.
במהרה בימינו.
אמן.
טוב, אז אם כן, בואו נחזור לנושא שלנו.
עזרא, אם כן, הוא זה שבונה את היסודות
המאפשרים את המשך הקיום של הזהות היהודית
בתקופה של היעדר הגילוי של השכינה.
כן, בבקשה.
אפשר להגיד שכל המעבר בחוכמה זה מין הוראת שעה...
הוראת שעה ארוכה, כן, נכון. זה ביטוי יפה.
זה אומר שבעצם המעבר לתקופת החוכמה זה בעצם הוראת שעה מתמשכת, ארוכה מאוד, אבל זה רק הוראת שעה בסופו של דבר.
כלומר, אנחנו לא לומדים את התורה במקוריותה.
זה מסביר הרבה בעיות שיש, כי
מדוע אנחנו חשים שיש משהו לא טבעי בתורה הזאת?
מדוע התורה מופיעה אצלנו בצורה שדוחקת את החיים וכדומה?
אז זה בין היתר בגלל הדבר הזה.
זאת אומרת, בדיעבד חכם עדיף מנביא. בדיעבד חכם עדיף מנביא, ברור.
הרי מעולם לא אמרו רבותינו שחכם גדול מנביא.
זה לא עלה על הדעת שלנו.
ברור שנביא גדול מהחכם,
הרי הנביא הוא האדם השלם, הוא האדם ששומע את דבר השם.
אז מה זה חכם עדיף?
הוא מסביר הרב קוק, הוא יותר אפקטיבי,
הוא יותר יעיל.
לפעמים אינסטלטור אחד טוב זה הרבה יותר חשוב מאשר שר תשתיות.
שר התשתיות לא יכול לעזור לך, הוא רואה את הכל בגדול.
אבל עכשיו יש לי בעיה, יש לי דליפה באמבטיה, מה עושים?
עוד מעט השטיח הסיני הולך.
כן? אז בא אינסטלטור, הוא מטפל בזה כמו שצריך.
מסטיק, הנה מסטיק אחד, עדיף.
כן? חכם עדיף מנביא, הוא יותר יעיל.
כן, מה אתה רוצה?
נכון.
אז הוא עדיף?
לא, הוא יותר גדול.
עכשיו, מה?
מה זה בדיעבד?
לא, לא אמרתי שתקופת החוכמה היא בדיעבד, אמרתי שתקופת החוכמה היא
הוראת שעה.
כן, בבקשה.
דיברת שבתקופת הנביאים הכל היה כביכול זורם, אפשר להגיד זורם, זאת אומרת, לא היה צורך לצוות על משהו.
אז איך בכל זאת חשבתי שהיו אנשים שלא הולכים בדרך שהיא כביכול איזושהי דרך טבעית כזאת, כמו הפסוק בתהילים,
ויאמר לבעל אין אלוהים?
איך ייתכן דבר כזה, למשל?
מעולם לא אמרנו שבתקופת הנבואה לא היה יצר הרע.
היצר הרע, למשל,
זה הביא את האנשים לדברים איומים,
עבודה זרה,
שפיכות דמים, גילוי עריות.
והיצר הטוב הביא את האנשים לעבוד את השם, לעשות צדקה, חסד ומשפט.
זאת אומרת, זה ההפך של זה.
זה ההפך של זה, ברור.
טוב ורע תמיד יש,
אלא כל פעם זה נתפס
בכלים אחרים, כלים מנטליים אחרים.
ברור.
עכשיו אם כן בואו נחזור לאישיות המיוחדת של עזרא.
עזרא הוא זה שמתקן אם כן את הכתב החדש,
הוא מתקן את התפילות,
והוא מתקן בין היתר גם משהו מעניין, תקנת עזרא.
עזרא תיקן כתב אשורי ולשון ארמי. האם לשון הקודש אינה חשובה? לשון הקודש מאוד חשובה.
האם החזרה בתשובה,
המוני מעיד על החזרת השכינה והשגחה על עם ישראל.
מה שמעיד על החזרת השכינה והשגחה על עם ישראל זה הקמת מדינת ישראל.
לרב שלום, לפי אותה הדעה שעזרא הוא מלאכי והוא באמת אחרון הנביאים, אפשר להשיג שעזרא הוא שילוב של חכם ונביא כמו משה.
ואז מתיישבים אף יותר דברי הגמרא שההוא היה עזרא שתינתן תורה על ידו.
יפה.
כלומר, יש משהו בעזרא שדומה למשה.
אבל היינו באמצע משהו, אה כן, הוא תיקן תקנה חשובה,
את תקנת עזרא.
האמת היא, יש 15 תקנות שתיקן עזרא.
אבל כשאומרים תקנת עזרא, הם מתכוונים לתקנה ספציפית,
והיא טבילה
לבעלי קרעים, כלומר אדם שיצאה טומאה מגופו,
אדם שנטמא
בטומאת הגוף,
לפי תקנת עזרא איננו יכול להתפלל ואיננו יכול ללמוד תורה עד שיטבול.
זה נקרא תקנת עזרא.
התקנה הזאת נהגה
עד חורבן בית שני בערך.
מכאן ואילך התקנה הזאת בטלה.
לא בדיוק ברור מתי היא בטלה, אבל היא בטלה.
למה היא בטלה?
משום שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה,
ותקנה שלא פשטה ברוב הציבור היא בטלה מעצמה.
איך אומרת הגמרא?
יש רק בעיה אחת.
מה עם הטומאה?
בסדר, אין חיוב, מה עם הטומאה?
הטומאה נשארה.
הטומאה נשארה. אומרת הגמרא, לא, אין לך מה לדאוג,
הלא קודב אריקה אש נאום ה'.
כמו שאש אינו מקבל טומאה,
כך דברי תורה אינם מקבלים טומאה, זה בסדר.
מה, עזרא לא ידע את זה?
כלומר, יש פה משחק מסוים. ומה עם התפילה?
הרי תפילה כן מקבלת טומאה,
אלא שהתקופה שבין עזרא לחורבן בית שני,
תקופת בית שני בעצם,
היא תקופה מסובכת,
שיש בה התעוררות גדולה של כוח הדמיון.
כלומר, לא בדור אחד ולא בבת אחת השכל תפס את מקום הנבואה.
יש מדרגה בנפש שהיא אמצעית
בין הנבואה לבין השכל,
וזה הדמיון.
עבודת השם נעשתה בימי בית שני דרך הדמיון
ולכן אנשים היו מגיעים אל בית המקדש
ורואים חזיונות, חזיונות
לא של נבואה
אבל של רוח הקודש.
כמו שמצאנו,
טניה אמר רבי ישמעאל בן אלישע
פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, הוא היה כהן גדול
בתור כהן גדול הוא נכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים, מקטיר קטורת
וראיתי אקטריאל
היה השם צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונישא
ואמר לי ישמעאל בני,
בני אוי בני אוי בני אוי בני יהי, ישמעאל בני ברחני
ואמרתי לו יהיה רצון מפניך שיגולו רחמך על מידותיך ותתנהג עם בניך על מידות הרחמים וכו'
ונענה לי בראשו.
כלומר אנחנו רואים שחזיונות מעין נבואיים המשיכו להתקיים כל ימי בית שני.
יש הסיפורים על שמעון הצדיק,
שגם היה רואה כדמות שנכנסת איתו לקודש הקודשים, כל מיני דברים כאלה. כלומר,
איזה מין הופעות כאלה היו,
וההופעות האלה עוברות, מה?
אבל בתנורו של אחנאי, ולאיזה בת קול יצאה ואמרה, כן.
דווקא תנורו של אחנאי זה סתימת הגולל הזאת. זהו.
רבי יהושע הוא זה שבעצם חסם את זה.
אבל עד אז יש התגלויות, יש בת קול מן השמיים, יש הרבה דברים כאלה.
כלומר, יש מרכזיות מאוד גדולה,
לחזיונות המיסטיים, האקסטטיים,
מימי בית שני.
והם פועלים דרך הדמיון.
כיוון שפועלים דרך הדמיון,
צריך הגנה מפני הטומאה.
כי טומאת הגוף משבשת את הדמיון.
ולכן היה צורך בתקנת עזרה.
מכאן ואילך גם זה נעלם.
אז רק השכל עכשיו משמש לזה. השכל לא נטמא.
כמו שאומר הרמב״ם,
טובלים במימי הדעת.
אדם טובל בתוך הדעת, אז זה גם עוזר לו, כן? הוא כבר לא צריך את המים.
אבל תלמידי הבעל שם טוב, החסידים,
שהם עודדו מחדש את השימוש בדמיון,
גם עודדו מחדש את הטבילה,
את טבילת עזרה
לפני התפילה, ולכן יש מן החסידים
שנוהגים לטבול כל בוקר לפני התפילה.
ויש, אינם נוהגים, אלא כשיש טומאה.
יש טומאה בגוף, ולכן יש צורך גם בטבילה.
ולפחות הפוסקים אמרו שראוי לפחות לחזן בבית הכנסת להקפיד על זה.
שאדם לא יעלה חזן, אם יש לו טומאת גוף, ישתדל. אומנם זאת לא הלכה,
אבל ראוי הדבר הזה להקפיד עליו בכל זאת.
כלומר, יש בעזרה התאמה, ידיעה, של
מהם הצרכים המיוחדים של הדור.
יש בימי עזרא
חזרה של הכהונה הגדולה, התחלנו לדבר על זה בשבוע שעבר,
הכהונה הגדולה בימי בית שני,
עזרא גם היה כהן והיה קרוב של הכהן הגדול, היה בן דוד שלו.
יש טומאה שעלולה להידבק
בכהונה הגדולה של אותם הימים,
ועל זה הנביא זכריה רואה בנבואה את יהושע הכהן הגדול שעומד לפני המלאך וזקוק לטהרה.
כן? הסירו הבגדים הצועים מעליו,
ישימו את הצניף הטהור על ראשו וכדומה,
וקצת דיברנו על זה בשבוע שעבר, על מה מדובר היה.
יש בדמות שקשורה לעזרא,
שבאה קצת אחריו,
שמעון הצדיק.
שמעון הצדיק משיירא כנסת הגדולה.
היה משערי כנסתה גדולה,
והוא היה אומר מה שהיה אומר.
עכשיו, יש דבר מאוד מעניין שקרה לשמעון הצדיק.
הוא פגש כל מיני אנשים בחיים שלו,
אחד האנשים ששמעון...
הוא פגש את אלכסנדר,
אלכסנדר הגדול,
אלכסנדר מוקדון, כשכבש את ארץ ישראל,
הגיע לאנטיפטריס. איפה זה אנטיפטריס?
ליד ראש העין,
ושם יצא לקראתו שמעון הצדיק בבגדי כהונה.
ואלכסנדר ראה אותו, ירד מן המרכבה והשתחווה לו.
אמרו לו חייליו, מה קרה לך? אתה המלך, אתה משתחווה ליהודי הזה? אמר, כן,
אני רואה אותו בחלומות,
שהוא עומד, הוא מפנה לי את הדרך ואני מנצח במלחמות.
הוא שם.
אז ראיתי אותו בחלום,
עכשיו אני רואה אותו במבש, אז אני משתחווה בו.
עכשיו, יש פה שאלה גדולה.
למה שמעון הצדיק יצא בבגדי כהונה?
זה אסור.
אבל אסור לצאת בבגדי כהונה.
הרי לפי ההלכה,
בבגדי כהונה לובשים רק בבית המקדש בלבד.
אלא זה הוראת שעה. בסדר. אבל מה המשמעות של הוראת השעה הזאת?
זה בעצם היה התיקון של מעשה העגל של אהרן הכהן.
כי מה זה מעשה העגל של אהרן הכהן?
אהרן הוא כהן
והוא עושה עגל, קדושה בחוץ.
קדושה בחוץ זה עבודה זרה,
לפחות בזמן שיש התגלות.
אבל כאן ההתגלות נפסקת,
הגיע הזמן להוציא מחדש את הקדושה אל החוץ.
זאת הייתה מלאכתו של שמעון הצדיק, שבעצם הייתה ההשלמה של המפעל שהתחיל על ידי עזרה של התורה בחוץ. מה זה תורה בחוץ? היא מחוץ לנבואה.
וזו בעצם התורה שאנחנו לומדים עד עצם היום הזה,
ובזה למדנו קצת משהו על מי שנפטר ביום הזה, עזרא הסופר, שלום.
תודה רבה.
