אז היום אנחנו נעסוק ביום הכיפורים,
קודם כל לפי מה שמובא בתורה.
לפי מה שמובא בתורה.
יום הכיפורים הוא שונה מכל החגים
בזה שהוא חג של בדיעבד.
אבל לכתחילה לא היה צריך להיות יום הכיפורים.
תודה רבה.
שהרי לכתחילה, תודה רבה,
לכתחילה, לא צריך לחטוא.
אז אם אין חטאים,
אז הן גם כפרות.
אז כל העניין של יום שבו מתכפרים העוונות והחטאים,
זה דבר של בדיעבד.
ולכן הוא מופיע בתורה לראשונה במסגרת תורת הבדיעבד.
איפה הוא מופיע לראשונה בתורה?
הוא היה בגיבולים?
לא.
חברת של מצות? לא.
אה?
חטא העגל, איפה?
לא.
ואנתן את זה בשלטחי? לא, זה לא הפעם הראשונה. אני שואל מתי בפעם הראשונה זה מופיע בתורה.
איפה זה מופיע לראשונה בתורה?
בעשור לחודש.
בעשור לחודש זה כתוב בפרשת אימור, אני מדבר הרבה לפני.
האדם הראשון. האדם הראשון, איפה כתיבים על הכיפורים שם?
לא, אני רוצה יום הכיפורים.
פרשת החרימות?
יפה, זה לא נכון.
עוד לפני.
משפטים, משפטים. פרשת משפטים?
לא נכון. פרשת משפטים כתוב שלוש רגלים תחוג לי בשנה.
בטוח חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות, דווקא שם לא מוזכר יום הכיפורים.
וזה מה שגרם גם למבקרי המקרא לטעון שזה חג מאוחר.
אני שואל,
איפה לראשונה מופיע יום הכיפורים בתורה?
פרשת יתרו כתוב? לא כתוב. פרשת כי תישא כתוב יום הכיפורים? לא נכון. אתה באזור, חם, חם.
לא, קר, כן, מה?
מה אתה אומר?
אבל לא כתוב יום הכיפורים שם בויקל.
אתה אומר תרומה? כן. כמעט.
תצווה. בסוף זה יום זה נקרא מקצה שיפורים, בסוף מגיעים פרשת תצווה.
וכיפר עליו אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים.
כן, ככה זה מוזכר לראשונה.
כלומר, במסגרת של המשכן של פרשת תצווה מופיע יום הכיפורים. עכשיו אני רוצה להבין, מה ההבדל בין תרומה לבין תצווה?
פרשת תרומה
היא הפרשה המתארת לפנינו את המשכן של משה.
פרשת תצווה היא הפרשה המתארת לפנינו את המשכן של אהרון.
זה הייתי אומר כמעט,
אפשר לדבר, אפשר בהחלט לדבר על זה, תורת משה, תורת אהרון.
תורת משה היא התורה של האדם שלכתחילה,
האדם שאיננו חוטא.
פרשת תצווה היא הפרשה של המשכן שאליו נכנס האדם החוטא.
החוטא שרוצה לחזור בתשובה או שחזר בתשובה.
הכיצד? אנחנו רואים למשל,
מהם המרכיבים של המשכן
של פרשת תרומה?
מה כתוב שם?
יש לנו ארון,
יפה מאוד.
יש שם משכן והרוצה.
יש שם ארון,
יש שם גם
מנורה,
שולחן,
ומזבח העולה.
אתה אומר מזבח הקטורת? בפרשת תרומה תמצא עלי בבקשה, תקבל חמישים שקל.
אין, אין בפרשת תרומה מזבח קטורת.
זה מאוד מעניין, למה?
בפרשת תצווה, לעומת זה, יש ארבעה מרכיבים חדשים.
יש בגדי כהונה,
יש בכלל כהונה,
יש מזבח קטורת,
ועוד בפרשת כי תישא אחר כך כיור.
זאת אומרת שיש מרכיבים שבתורת משה לכאורה הם היו מיותרים.
לא צריך לא כהנים,
לא בגדי כהונה,
לא מזבח קטורת ולא כיור.
אבל כן צריך ארון,
שולחן ומנורה ומזבח העולה.
מה זה אומר?
צריך אהרון, כי אהרון הוא המקום של התגלות דבר השם.
כן, ונועדתי לך שם.
צריך מנורה ושולחן,
כמקור הקדושה של החוכמה והכלכלה.
בסדר.
צריך מזבח העולה כדי להעלות את המעשים של האדם.
מצוין.
בכותרת כל הדברים האלה כתוב, וידבר השם אל משה לאמר.
זו הכותרת של פרשת תרומה.
מי לא מוזכר בפרשת תרומה?
אהרון.
מפתיע, הרי אהרון הוא הכהן, הוא זה שמשרת בקודש, לא מוזכר.
פרשת תצווה ואתה תצווה,
ולא כתוב מי,
שמו של משה לא מופיע,
ואתה אקרא ואין לך את אהרון אחיך.
זו הפרשה של אהרון.
מה ההבדל?
יש הבדל בין
תורה של מי שנשלט על ידי השכל,
ויש תורה, משכן, בשביל מי שנשלט על ידי הדמיון.
מי שנשלט על ידי השכל, אין בו חטא,
ולכן הוא ניגש ישירות אל הקודש.
ממזבח העולה,
שהוא משאיר אותו מצד שמאלו בכניסה,
הוא נכנס ישירות אל קודש הקודשים.
ולכן באמת משה היה נכנס לקודש הקודשים מתי שהוא רצה.
עם איזה בגדים?
בגד פשוט.
לא צריך שום דבר.
בתורת אהרון כבר צריך, זה מדובר על מי שעלו לחתו.
מי שעלו לחתו הוא נשלט על ידי הדמיון.
מי שנשלט על ידי הדמיון צריך שירשימו אותו בדמיון אלטרנטיבי.
כן, הרי אדם שנפל לטומאה של הדמיון,
מה יוציא אותו משם?
השכל?
לא יעזור, הדמיון חזק.
אבל צריך דמיון של קודש.
דמיון מול דמיון,
דמיון הקודש מציל מדמיון הטומאה.
זו ההבחנה.
זאת אומרת שהקדושה
של אהרון היא קדושה שעוברת דרך רושם שנעשה על האדם.
לכן צריך בגדים, בגדי קודש, לכבוד ולתפארת.
בעברית פשוטה, דאווינים. זאת אומרת, צריך לעשות רושם על האדם
ולומר לו, הנה,
יש פה דבר קדוש שעושה עליך רושם.
עובדה, אדוני. מלך העולם של הכל נהיה דור.
כמו כן, האדם החוטא
או העלול לחטא
איננו יכול לגשת ישירות אל הקודש, הוא זקוק לגוף של כהנים שיטבחו בינו לבין הבורא.
איזה מין שורה של אמצעים.
ולא עוד,
בדרך אל קודש הקודשים הוא נתקל,
בום, באמצע, במזבח קטורת. מפריע לו.
אתה לא תעבור לפני שאתה מקטיר קטורת.
הקטורת פועלת על הדמיון.
ולא עוד, אלא שהיא עשויה מ-11 מרכיבים, שאחד מהם הוא מרכיב שנותן ריח רע, הלא הוא החלבנה.
כנגד הרשעים,
אלא שכאשר הוא מצטרף אל הסממנים האחרים,
הוא מעלה גם כן ריח טוב,
כך שהרשע נכלל בתוך הקטורת.
במזבח של משה לא יכול להיות חלבנה,
כי אין רשעים, אין חטאים,
ולכן גם אין קטורת ואין מזבח קטורת,
פשוט מאוד.
לכן, דווקא בהקשר של מזבח הקטורת, שהוא,
אפשר לומר,
ייחודי למשכן של אהרון,
מופיע לראשונה דם חטאת הכיפורים אחת בשנה,
שאהרון מכפר על קרנותיו.
דהיינו, יום הכיפורים מוזכר בהקשר של החטא,
של בדיעבד.
עד כאן מובן?
טוב.
זה הבדיעבד הראשון.
על רקע זה אפשר להבין משהו מאוד מיוחד במארך החגים.
יצאנו ממצרים,
יש שבעת ימי חג
כדי לחגוג את זה שיצאנו ממצרים,
חג הפסח.
ומתי יהיה היום השמיני של פסח?
היום השמיני של פסח זה חג השבועות.
הוא נדחה בשבעה שבועות, היום השמיני, לבריאות.
למה הוא נדחה?
כי כדי לקבל את החירות היותר עליונה, החירות שהתורה מקנה,
לא רק החירות המדינית ממצרים,
אלא החירות מייצר הרע או ממלאך המוות או מהמלכויות
שנותנת התורה.
בשביל להשיג את החירות הזאת צריך זמן.
מה גורם לעיכוב?
טומאת מצרים.
כלומר, יצאנו ממצרים, אבל עדיין היינו אחוזים הרבה בטומאה הרעיונית והמעשית
של מצרים. לכן צריך שבעה שבועות כדי להיטהר, כמו שבעה נקיים של אישה שמטהרת מדם זבה.
בסדר?
זה מה שקורה.
יוצא לפי זה שחג הפסח
יש בו ממד מסוים של פספוס.
לא הצלחנו
לצאת לגמרי מן הטומאה.
ולכן צריך לדחות את התיקון השלם לעתיד.
בגלל זה מחצית חג הפסח הועבר מן האביב אל הסתיו.
יש לנו חג פסח באביב,
ועוד חג פסח בסתיו
של השלמה, נכון?
הרי זה נקרא חג, איך זה נקרא?
סוכות. נכון, חג הסוכות.
חג הסוכות, שהוא זכר לסוכות שבהן ישבנו ביציאת מצרים,
מתי ישבנו בסוכות ביציאת מצרים? וישאו בני ישראל מרעמסס סוכות. מתי זה היה?
ביום ראשון של פסח.
זאת אומרת שמשהו מחג הפסח עובר
אל הסתיו,
מתוך תקווה של התיקון העתידי.
מתי חל חג מתן תורה אחרי סוכות?
הרי אם אחרי פסח יש חג מתן תורה,
אז צריך גם שיהיה חג מתן תורה, להשלים את סוכות. מתי הוא חל?
שמחת תורה. דבוק.
כלומר, היום השמיני דווקא במקום.
זאת אומרת, אם יש לכם במקביל לפסח חג הסוכות, במקביל לחג השבועות יש לנו חג שמחת תורה,
עם הבדל עצום, שפה יש שבעה שבועות של המתנה, פה זה מייד.
בסדר?
מה גורם לזה שבחג הסוכות
נמצא בידינו הכוח
לקבל את התורה מיד ביום השמיני?
יפה, בול.
תודה רבה על התשובה.
היה יום הכיפורים באמצע.
ראש השנה יום הכיפורים, ימים נוראים,
העבירו את החטא מן העולם.
ואז אנחנו חוזרים לסדר האמיתי שהיה ראוי להיות בצאת מצרים,
שהיום השמיני חל ביום השמיני.
עד כאן מובן.
יש עניין שאומרים שהגזר הדין השלפי זה הושענא רבא. נכון.
אז עדיין בין יום הכיפורים יש עדיין מה לעשות.
מה שאתה שואל כאן, שיש גם הושענא רבא וצריך עדיין לכפר.
שאלה זו, דנו בה היום בבוקר,
בשיעור של הלכות תשובה.
לא, לא, אין לי טענות.
אני רק אומר שזה נושא מרתק.
אולי בהזדמנות גם נדבר על זה. בסדר? לא, בסדר, אתה צודק. אבל לא סתם יש הושענא הרבה.
אבל בדיוק אני רוצה לומר פשוט שישנה,
בתוך המערך של חגי השנה יש ממדים של בדיעבד שנכנסים כאן.
אז יש בדיעבד ראשון,
והוא שבגלל טומאת מצרים,
חג הפסח איננו דבוק לשבועות,
ואז גם בגלל זה מחצית חג הפסח עובר לסתיו,
ובגלל זה יש צורך בכפרה, ואז יש לנו את הבדיעבד,
שבבדיעבד חג, כלומר יום של תיקון העבירות,
יום הכיפורים.
ויום הכיפורים כן נמצא במסגרת של הבדיעבד.
ולכן יש מחלוקת בין התנאים,
האם עתיד יום הכיפורים להתבטל.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים.
כשרבי אליעזר אומר,
אני לא רוצה לומר אם זה רבי אליעזר או חכמים,
אחד מהם אומר שיום הכיפורים יתבטל והשני אומר לא יתבטל. מסביר המהר"ג
מי שאומר שיתבטל כי פשוט יום הכיפורים זה בשביל חטאים. כשלא יהיו חטאים, בשביל מה יום הכיפורים?
נגמר.
ויש מי שאומר שתמיד,
מי שאומר שלא יתבטל, יסביר שתמיד יש אפשרות של חטא,
ולכן צריך תמיד יום הכיפורים.
אבל במהותו החטא הוא דבר שבדיעבד.
איך אומר הרב קוק בכמה מקומות?
כל דבר שהוא תולדה של דבר מקרי, לא ייתכן שיהיה נצחי.
ולכן, למשל,
זה שהבכורות נפסלו מן הכהונה,
זה בגלל החטא.
אם כן, זה מוכרח להתבטל, הפסילה הזאת, ולכן לעתיד לבוא הבכורות חוזרים לעבודה.
מה אם הכהנים?
יבוטלו. לא, כיוון שאלה, לא ירד, מעלים בקודש ואין מורידים.
וזה גם כהנים, גם בכורות.
צריך לדעת, אם כן, שאנחנו מתקודדים ליום של בדיעבד.
כל עניינו הוא הבדיעבד.
אבל הבדיעבד הזה הוא כנראה מובנה מאוד במבנה של הבריאה, שהרי החטא,
אנחנו מכירים אותו עוד בראשית ההתהוות של ההוויה, עוד לפני האדם הראשון,
כבר היה קטרוג הירח,
וגם היה חטא הארץ,
ורק אחר כך הגיע חטאו של האדם הראשון.
זאת אומרת שהחטא הוא כנראה משהו מאוד מאוד שורשי בבריאה,
ולכן אף על פי שזה בדיעבד,
צריך להבין מהו הסדר של הבדיעבד הזה.
עד כאן ברור?
טוב.
יש בשאלות הזה ובשלב הזה שאלות?
אין.
אז נמשיך, סימן שהבנתם הכול.
עכשיו,
מהי העבודה המרכזית
של יום הכיפורים?
אז יש בתורה תיאור מאוד מעניין, מה עושים ביום הכיפורים?
דבר אל אהרן אחיך,
ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת,
כי בענן יראה אל הכפורת,
בזאת יבוא אהרן אל הקודש, בפר בן חטאת
ל...בפר בן בקר לחטאת, והעיל אחד לא עולה, כתונת בת קודש ילבש,
ובגד... ובכסבוד יועל בשרו,
וצריך לעשות טקס שלם, כל עבודת יום הכיפורים,
כדי להיכנס אל קודש הקודשים.
בעוד שאצל משה אין שום עיכובים כאלה, כתוב: אהרון אחיך בבל יבוא, ואתה אינך בבל יבוא, כלומר שמשה יכול להיכנס ישירות אל הקודש,
אהרון לא יכול.
אם אהרון לא יכול, אף אחד לא יכול,
אלא אם כן עושים את כל הסדר של יום הכיפורים.
כן, בבקשה, אדוני.
אהרון מומחה לענייני דמיון.
כן, ולכן הוא אוהב שלום ורודף שלום. משה הוא עוסק באמת.
משה קשה לו, הוא מידת הדין.
זה או זה אמת או לא אמת.
אהרון, הוא אומר, אתם רוצים עגל? יאללה, בבקשה, נעשה לכם.
כן?
טוב, בשביל מה הוא עושה עגל? הוא עושה, נעשה לכם, אבל נעלה אתכם אחר כך. חג לשם מחר וכו'.
כל ספרים, ולכן לא יכולים. רוב הבריאות הם חמידם כאלה, אז אין מצב שזה יגיע אליהם. אין סיכוי לא לחטוא.
רגע, משה היה בן אדם או לא?
משה היה אדם, בשר ודם, שנולד מאיש ואישה?
כן, והוא לא חטא.
אז זאת אומרת שאפשר.
זאת אומרת שהנחת היסוד של היהדות היא שקודם כל אנחנו מאמינים בך,
שאתה מסוגל לעמוד בדרישות של הטוב.
אם לא עמדת,
חלילה וחס,
יש לנו מסלולי משנה,
אפשר לכפר.
ברור?
אבל זה מאוד חשוב שתהיה תורת משה ביסוד,
שאם לא כן, הייתה לנו תפיסה פסימית, האדם חוטא במהות.
אתה מתאר לעצמך שיטה
של יהדות כזאת,
שתגיד שהאדם הוא חוטא במהות, וכל הקשר שלו עם אלוהים זה כדי לכפר על החטאים?
יש משהו שיצא מהיהדות שאמר כזה דבר, נכון?
כלומר, אם הייתה לנו רק תורת אהרון, היינו מגיעים לנצרות.
אבל תורת אהרון נשתלת על גבי תורת משה, אז זה בסדר.
זאת אומרת, זה מובן כבדיעבד.
לכתחילה אתה בסדר.
לא הצלחת? יש לנו מסלולי תיקון.
בסדר?
חבר הכנסת, האדם צריך לשאוף להתעלות.
אז זה לא, כן, אדם צריך תמיד להתעלות, זה נכון.
לכן הוא צריך גם להביא קורבן. גם במשכן של משה יש קורבן, אבל קורבן הוא לא לכפרה.
הקורבן הוא בשביל להתעלות, לכן הוא נקרא קורבן, מלשון קירוב.
יש גם לפעמים כפרה, אדם מביא כפרתו.
אבל לכתחילה הקורבן הוא לא בשביל לכפר,
הקורבן הוא בשביל להתקבר.
למשל, באגדה של פסח
יש רשימה של חמש עשרה דיינו.
אילו הוצאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים, מה דיינו וכו',
אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית,
תלוי בנוסח של אשכנזים, בית הבכירה, בנוסח של הספרדים, בית המקדש, דיינו.
אחר כך כתוב.
הסימן שבית המקדש זה דבר טוב, אבל לא כתוב למה זה טוב.
אחר כך,
על אחת כמה וכמה טובה כפולה מכופלת למקום עלינו עוד ציינו ממצרים ועשה בהם שפטים ועשה באלוהיהם וכו' וכו', והכניסנו לארץ ישראל
ובנה לנו את בית ה-,
'לכולי עלמא' כאן זה הבכירה,
גם לספרדים ולשליטים, והיה לנו את בית הבכירה,
לכפר על כל עוונותינו.
זאת אומרת, ברשימה השנייה מוזכר שהמקדש הוא גם כדי לכפר.
ברשימה הראשונה, לא.
המקדש זה בשביל הנוכחות האלוהית, ההתקרבות, ברור?
עכשיו,
אם כן, אבל אם יש חטאים, ההתקרבות מעוכבת,
לכן צריך לעשות את כל עבודת יום הכיפורים. עכשיו, מהו האופן שבו נעשית העבודה של יום הכיפורים במקדש?
במקדש.
יש נקודה מרכזית בכל הסיפור של סדר העבודה.
ונתן אהרון על שני השעירים גורלות.
גורל אחד לשם,
וגורל אחד לעזאזל.
הפסוק הזה צריך לזעזע כל מונותאיסט אמיתי.
אני תמיד הבנתי שצריך לעבוד רק את הקדוש ברוך הוא.
פתאום אני רואה בתורה של משה, ביום הקדוש,
האדיר בימי שנה,
כתוב,
גורל אחד לשם,
גורל אחד לעזאזל.
מה, לא תסמר סערת בשרנו
כשאני אקרא את הדברים האלה?
לי זה עושה קוצים, עדיין, למרות שאני לומד את זה כבר כמה שנים.
העניין הוא,
אפשר להגיד, כמו שניסו להגיד כמה, מגדולי ישראל, לא סתם.
אמרו, מה זה עזאזל?
עזאזל זה מקום.
מקום עז, צוקים. מקום צוקים נקרא עזאזל.
כמו שלמשל מדבר ירע-אל, כן? יש מקום כזה.
אז זאת אומרת ש...
וצדקתך כהררה-אל.
אז עזז-אל זה מקום כזה חזק.
זה לא עזז-אל, זה עז-ה-זל, אבל לא משנה.
אז זה מקום, יש מקום כזה, ארץ גזרה, נקרא עזז-אל.
מה קשה בפירוש הזה?
אז אם ככה גורל אחד,
למזבח,
וגורל אחד לעזאז-אל.
זאת אומרת, אם באמת מדובר על מקומות,
אז יש מקום לשעיר האחד, המקום זה המזבח,
למקדש.
המקום השני, עזאזל, לא כתוב ככה, כתוב לה'
אז מי זה עזאזל לפי זה?
קשה לומר שזה מקום.
יש פה איזו ישות,
כן? זו ישות מקטרגת,
מישהו שצריך איזה סיפוק, צריך לתת לו משהו.
אז מה שלא יהיה,
ברור שעזאזל זה מקום, זה ה...
זה מתאר את העוצמה הפראית, המרושעת,
של הכוחות האפלים שבבריאה, הבלתי נשלטים,
שהם המקור של החטא.
כן? הרי היצר הרע זה לא מתחיל מהאדם.
אם היצר רע היה מתחיל מהאדם, זה לא היה מסובך כל כך. היו עושים ניתוח של הוצאת היצר הרע, גמרנו.
אבל יצר הרע זה לא בא מהאדם, זה בא מן ההוויה.
זה בא מהישון הקוסמו, זה משהו קוסמי.
איך קורא לזה הרב קוק באורות הקודש?
הרע העולמי המסודר הוא לא סתם רע עולמי,
יש לו סדר, הוא מתוכנן,
ואז הוא גם תופס את האדם בדרך,
ולכן נשבע אדם יצר הרע.
אז זה עזאזל.
זה נשמע גרמני, מה אתה מתכוון?
הרע עולמי המסודר. כן, זה בא משופנאוייל.
כן, הרב קוק לא סתם כתב את זה, הוא כתב את זה נגד שופנאוייל.
כן, זה כל הטוב הכללי שם.
יש בכלל, אצל הרב צריך להאמין,
הרבה פעמים כשהוא כותב, הוא כותב לא סתם באוויר כי בא לו לכתוב, יש מישהו מולו.
אז יש לו נגד ניטשה, נגד ברקסון,
או דווקא נגד, לפעמים לעומת, כן?
אז גם נגד שופנאור.
הרב קוק מכנה אותו "התנין העיוור".
זה סימן שהוא בכל זאת ראוי ליחס, לא?
כן.
עכשיו, איפה היינו?
כן, עזאזל.
כן, עזאזל, הכוחות האלה,
הם צריכים את פרנסתם.
הרי מי ברא את הכוחות האלה?
הבורא יתברך.
הקדוש ברוך הוא.
הוא זה שברא את עזאזל.
איך עזאזל מתפרנס?
כמו שכל דבר מתפרנס בעולם. כל דבר בעולם מתפרנס מן המקדש.
מעבודת הקורבנות של בני ישראל.
אז מה קורה כשאין בית מקדש?
כנראה שזה קטסטרופלי.
אבל באופן נורמלי הכל מתפרנס מן המקדש.
אז גם עזאזל, מסכן, צריך את הכוח שלו.
תן לו.
אם אני אתן לו זו עבודה זרה, נכון? אסור.
איך אנחנו אומרים בוקר וערב?
שמע ישראל השם אלוהינו. מי זה השם אלוהינו?
זה השם אחד, לא השם שהוא לא אחד.
כלומר, יש צד של אחדות,
יש צד של פירוד.
הצד של הפירוד, אנחנו לא נפגשים איתו.
זה הצד האחורי של האלוהות.
איך אומרים? לא יהיה לך אלוהים אחרים.
איפה?
על פניי, כי מאחוריי יש.
בצד האחורי של האלוהות,
בדלת שירותים,
יש שם משהו, אבל אסור להתעסק בזה.
השם אחד.
אחד בגימטריה כמה?
כמה אמרת?
אמרת ארבע עשרה. יש לי עוד דעה?
שלוש עשרה. שלוש עשרה, זכר. אם כן, אחד בגימטריה שלוש עשרה.
שלוש עשרה כפול שניים?
שם הוויה. כן, זה מה?
שם הוויה.
זאת אומרת שהאחדות היא המחצית של גילוי השם.
הקדוש ברוך הוא מתגלה, גם בטוב, גם ברע, אבל אנחנו עובדים אותו דרך הטוב.
מה?
זה לא נכון?
לא, זה לא 13?
יוצא 13. אז כן,
יוצא שאנחנו עובדים את השם דרך האחדות ולא דרך הפירוד.
יש אפילו ביטוי מזעזע בפרשת כי תישא.
כי לא תשתחווה לאל אחר.
מה זה לא תשתחווה לאל אחר?
אז יש?
שאסור להשתחוות לו?
שימו לב גם שהריש,
של אחר שמה, היא רש רבתי,
לעומת הדלת רבתי של אחד, שבשמה ישראל שם אדומה אשם אחד.
זאת אומרת, הצד האחר של האלוהות
איננו עניין לעבודת האדם.
האדם אסור לו להתעסק בזה.
כן, זה להפוקה משיטתו של אותו רשע, שבתאי צבי, שם רשעי מרכב,
שהוא אמר שמאחר שצריך לגלות את האחדות האלוהית בכל, אז צריך לעשות עבירות לכתחילה,
כדי להוציא את הניצוצות של הקודש שנמצאים שם.
הוא עלה על משהו. הוא עלה על משהו, זה לא סתם.
כלומר, השיטה שלו הייתה בנויה על איזה רעיון,
רק שהקדוש ברוך הוא אמר לנו, אל תעשו את זה.
אבל לפעמים יש,
הקדוש ברוך הוא אומר, כן, אבל מה יהיה עם הכוחות האלה? צריך לתת לאדם קצת לטפל בהם.
אז תעשו טובה, תשלחו שעיר אחד
פעם אחת בשנה,
אבל תעשו את זה במקום רחוק, שאף אחד לא רואה.
כתוב שמי שרואה
את השילוח של השעיר מהצוק,
לא יכול באותו יום לראות את העבודה של הקרבת השעיר במקדש.
כלומר, זה בנוי באופן כזה שטכנית אתה לא יכול להיות גם פה וגם שם.
כי אי אפשר נפשית לשאת את זה
בבת אחת שהנה פה הקודש, פה הטומאה.
אי אפשר.
אבל הוא זקוק לפרנסה שלו,
עזאזל. אז צריך לתת לו.
זו הסיבה גם של מים אחרונים, כן?
לפי חכמי הקבלה, לפי הנגלה, מים אחרונים, כמה מים צריך לשים?
הרבה.
כי צריך לנקות את הידיים.
לפי הקבלה צריך לשים מעט,
לא הרבה. למה?
כי זה כדי לזון את כוחות הטומאה
שנמצאים בקצה הציפורניים. צריך קצת, מצווה לעשות בוץ קצת.
בסדר?
לפי הכבלה.
זאת אומרת, זה מבחינת שילוח לעזאזל.
אז זאת אומרת שאנחנו ביום הזה נותנים כוח לעזאזל.
עכשיו אני לא מבין, ביום הכיפורים אתה עושה את זה? תגיד.
הרי זה בדיוק היום שבו אתה עושה חשבון על כל מה שעזאזל עשה לך.
היום אתה תיתן לו.
אני עובד את השם דרך הטוב, אבל כן הוא אמר לי לשלוח לעזאזל.
אלא מה?
אלא מה? בואו, בואו, בואו ננסה להבין קצת משהו.
מי
ציווה לזון את עזאזל ביום הכיפורים?
אשם.
מה זה מוכיח?
שלעזאזל אין כוח.
כלומר, אם כל כוחו של המתנגד מכוח מתנגדו,
סימן שהוא מעצמו, אינו כלום.
לכן אמרו חכמים שהשטן מקטרג כל השנה חוץ מיום הכיפורים.
השטן בגימטריה?
359. שטן זה 359. השטן?
364. כמה ימים יש בשנה?
359. אה, אז חסר אחד, נכון. אז אומרים לך, זה עד, יש יום אחד שהוא לא יכול. השטן, אין לו
כוח ביום הכיפורים.
למה אין לו כוח? כי זה היום שבו מתברר מאיפה הוא שואב את כוחו.
אדרבה. וזה מה שאמר
שלמה המלך בספר משלי.
אם,
מה?
שאל נא.
שנה היא 555. נכון.
אז השנה כולה 555. האגב, הוא קטע לדמוני גם 354 וגם 55. איך אין כל השלושה הדרישים?
אם זה 354 וזה 354. תלוי אם אתה מדבר על שנה ירכית או שנה שמשית.
שנה שמשית. שנה שמשית זה 365, שנה ירכית זה 355.
לא, זה כל הסיפור.
שנה ירחית זה 354 ושליש,
שנה שישית זה 365 ורבע.
זה הכול.
בבקשה, אדוני.
כאילו ביום הכיפורים אף אחד לא יכול למות?
אף אחד לא יכול למות ביום הכיפורים?
באופן עקרוני כן, באופן מעשי כן,
ובמעשי לא. אבל אתה אומר שהשטן לא מקטרק. כן, נכון. זה שאנשים מתים ביום הכיפורים זה לא התחיל מהשטן.
זה התחיל מיום הכיפור. לא יודע, מה? היה צריך להיות כאן. מה אם נכנין למות? מה? רק השטן הוא כאן. לא שומע.
אני חושב שרק השטן הוא כאן את הנשמה. לא, זה לא השטן שלוקח את הנשמה. מה פתאום? לפעמים זה השטן, לא תמיד.
רק הוא שטן ומלאך המוות. אבל משה מת בלי שטן,
בלי מלאך המוות.
אפשר למות בלי מלאך המוות.
גם רבי יהושע בן לוי עשה את זה.
אז אם כך,
וכבר אמר את זה שלמה המלך,
בספר משלי: "אם רעב שונאך האכילהו לחם
ואם צמא השקיעו מים כי גחלים אתה חוטא על ראשו".
כלומר, אם השונא שלך מקבל את פרנסתו ממך,
אז הוא כבר בידיך.
אז זה בדיוק כל העניין שיוצא לפי זה, ששילוח השעיר לעזאזל
זה בעצם המעשה הקיצוני ביותר של המונותאיזם,
של אמונת הייחוד.
אם פרנסת
כוחות הרע לא הייתה באה מכוח עבודתנו במקדש,
אז הרע היה עומד כישות נפרדת מול הטוב.
ואז היינו מגיעים לשתי רשויות, חס ושלום.
דווקא
המלחמה בעבודה זרה היא על ידי שילוח השעיר לעזאזאר.
מה שלומדים פה, לא? יוצא מזה, כן. אז יש פה שאלה. אז למה יענש אדם, וכי הוא וחול,
וכי הוא וחול, כנראה, יכול, כן? נגד כוח עצום, רע עולמי?
תשובה.
בוודאי שאדם יכול,
כי למרות שהרע העולמי הוא עולמי ומסודר,
יש גם כוח הטוב העולמי והוא סופר מסודר.
ולא עוד, אלא שיש לאדם גם כוח של בחירה חופשית להכריע את זה על זה.
רק שזה אומר שכאשר האדם מכריע את הטוב על הרע,
הוא עושה פה פעולה קוסמית ממש,
והוא משנה את כל ההוויה כולה.
טוב, אז אם כך, התחלנו קצת להבין מה זה השעיר לעזאזל.
שעיר לעזאזל זה כנגד יצרה דה עבודה זרה.
מי הלוחם הגדול בין אבותינו נגד עבודה זרה?
אברהם?
אני עוזר על השאלה, מר ידידיה.
מי מבין אבותינו היה הלוחם הראשי נגד עבודה זרה?
אברהם. אברהם אבינו. יפה מאוד.
בסדר.
אבל יש לנו עוד שני אבות, אי אפשר להשאיר אותם בלי עבודה.
יצחק ויעקב.
צריך לתת להם משהו, לא?
אז יצחק, נגד איזה יצר הוא נלחם?
שפיכות דמים.
למה?
הרי הוא זה שהיה מוכן להישחט
ונאמר אל תשלח.
משימתו לחיות.
אז מה השארנו ליעקב אבינו?
עבודה זרה כהונתת לאברהם, נו.
ככה נלילה ב... מה?
ניכר הוא שם שהם ברכו אחראי מעשה של
שמעון ולוי. כתוב שהוא לקח את כל אלוהי הניכר וקבר אותם.
כן, אבל תשמע, זה בתור תלמיד של אברהם אבינו, אבל אתה לא יכול לעשות...
כלומר, יש משרות פה, מחלקים פה משרות.
אברהם קיבל משרה של לוחם נגד עבודה זרה, מתקן עבודה זרה.
נצחק, שפיכות דמים. מה אתה משאיר ליעקב?
מה אתה אומר, שלמה? אני שואל על זה שני נשים.
למה אתה אומר עריות?
אבל מה אתה אומר?
אני שואל על זה שני עריות.
הרי יש שלושה סוגי יצר הרע, נכון? יצרע די עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים. אז אם חיווקנו כבר לאברהם ויצחק עבודה זרה ושפיכות דמים,
אז יעקב גילוי עריות, בסדר.
הכיצד? זה מה שאמרת.
הוא הולך ללבן,
אומר לו: הווה את אשתי כי מלאו ימיי ואבואה אליה.
ככה אתה מדבר?
זה לא, ממש לא מנומס,
נכון?
רש"י שואל שם: "והלא קל שבקלים אינו אומר כן,
אלא להעמיד תולדות" נתכוון. נו, אז מה אם התכוונת להעמיד תולדות? אתה יכול לדבר יפה, לא?
"אלא" מסביר רבי צדוק מלובלין,
יעקב היה, תיקן את חטא הדם הראשון.
אז הוא לא הרגיש את הגנות שבדבר.
כן? כלומר, אצלו אין יצרד העריות.
יש יצר של עבודת השם.
יוצא לפי זה,
יוצא לפי זה שאנחנו צריכים שלושה זמנים שונים בשנה
כדי לכפר על העבירות הנובעות,
המתפשטות, משלושת היצרים האלה.
אז אמרנו,
מה שבא אצלנו בנפש מעבודה זרה,
אנחנו מתקנים ביום הכיפורים מכוחו של אברהם אבינו.
מהו היום שאנחנו משאירים ליצחק?
ראש השנה, יפה מאוד, נכון? זכור לנו אלוה של יצחק, למה בתקיעת שופר, כנגד העיל וכו'.
זה הזמן של מידת הדין המתוחה, מידת הדין הקיצונית, זה מה שמביא לשפיכות דמים.
אז יש לנו יצחק ואברהם,
שהם פה על המשמר מלמדים אותנו את הכוחות הנדרשים כדי להילחם ביצרה דשפיכות דמים בראש השנה ועבודה זרה ביום הכיפורים.
נו, אז מה חסר?
פנויה אריות. פנויה אריות, אז מתי אתה שם את זה?
מה, יום הכיפורים אמרנו זה אברהם אבינו עם עבודה זרה, מה אתה?
קוראים את כל העניין של האריות. מתי קוראים את העניין של האריות ביום הכיפורים? במנחה. למה במנחה? למה לא בשכרית?
אנחנו בדרך כבר למשהו אחר.
בדרך לנעילה, בדרך לנעילה, ומה עוד?
בדרך לסוכות, בדרך לסוכות.
כתוב, וילך יעקב ביום ההוא לדרכו שעירה,
וילך עשיו ביום ההוא לדרכו שעירה, זאת אומרת שילחנו את השעיר לעזאזל,
ויעקב נסע סוכותה, נכון?
זאת אומרת יעקב, הוא עוסק בתיקון הבית וכדומה, ויבן לו בית, ולמקנה הוא עשה סוכות,
זה כשנלמד על סוכות, נדבר על זה, מה הקשר בין סוכות לבין גילוי עריות ויעקב אבינו.
על כל פנים, יש לנו פה
שלושה זמנים שמכוונים כנגד שלושה יצרים.
עכשיו, שימו לב לסדר, יצחק,
אברהם,
יעקב.
אני למדתי פעם שזה לא הסדר.
למדתי אברהם, יצחק ויעקב.
אני רוצה להבין מה קורה פה.
טוב, נשאלת השאלה.
מה מביא את האדם
לשפיכות דמים?
מה חסר לאדם?
כלומר, מה הדבר שאם היה לו בליבו,
הוא היה נמנע מלהרוג?
קנאה, קנאה שלו. לא, אבל, מה הדבר שצריך לתת לו?
אהבה.
אהבה.
זאת אומרת שהאסטרטגיה של תיקון החטאים בראש השנה זה האהבה.
נכון?
לא יודע, אהבה.
הרי כל התפילות של ראש השנה זה אהבה.
שמתם לב?
על מה מדברים בתפילות של ראש השנה?
על ידי דין.
לא, דווקא לא.
אסור להזכיר דין בראש השנה.
איזה, אה, זה לא דמר, איזה הולך אליהם, איזה ראש אדום.
נכון. איזה רעב, איזה הולך אליהם. נכון, זה נכון, אתה צודק. מי לא נפקד כיום הזה? יש משהו.
אבל התוכן העיקרי זה תיקון העולם.
כן, המלכת השם והציפייה לתיקון העולם כולו.
שכל בני בשר יכירו בשמך.
כלומר, התיקון הגדול הזה, שבא מרוב אהבה לדברים הגדולים,
וביום ראש השנה,
כך נפסק כדי רוב הפוסקים, אסור להתוודות.
אין וידויים בראש השנה.
אתה עומד בדין ואסור לך להתוודות? למה? הרי הווידוי זה מה שיציל אותי.
אני רוצה לעשות תשובה.
כן, כן, אבל התשובה שלך היא תשובה אינדיבידואלית פרטית.
אבל גם בין וידוי. מה? בתשליך זה כמו וידוי. בתשליך, לא, אין וידוי.
יש הרהורי תשובה.
איך אתה יודע לגזור על ארבעות?
מה?
איך אתה מוריד מהלך? על ידי הרהור תשובה.
כלומר, מה שיש בתשליך זה ההרהור,
הרהור תשובה.
אגב, זה מה שאנחנו אומרים גם בתפילה הארוכה שם, של אחידה בתשליך,
שהקדוש ברוך הוא יראה את הערך של הרהורי תשובה שבליבנו וכו'.
אין שם שום וידוי.
זאת אומרת ש... אגב, ראיתם את התשליך באומן, או משהו.
טוב, עכשיו, אם כן, יש צורך בריבוי אהבה.
לעומת זה,
מה הדבר שגורם לאדם עבודה זרה?
זה שהוא חסר יראה.
כי הגסות של עבודה זרה היא מפני שהאדם מתאר לעצמו שהוא יכול לצייר את העולם האלוהי.
הוא יכול לדעת את מהותו,
ולכן הוא עושה בו משחק.
לכן ריבוי היראה
הוא זה שמציל מהעבודה זרה.
וזה מה שאנחנו עושים ביום הכיפורים.
אנחנו עובדים את השם מאהבה בראש השנה ומיראה ביום הכיפורים.
אומר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרים, אמר שלישי, שלושה הם שורשי עבודת השם.
האהבה, היראה,
נו, לא למדתם כוזרים?
זה השמחה.
אז מה נשאר? למה אדם נופל לגילוי עריות?
כי אין לו שמחה.
כן, כי אין שמחה.
אדם מחפש את השמחה בסיפוק המיידי של יצריו.
וזה בגלל איזה ייאוש מלמצוא שמחה אמיתית בעולם.
ולכן התיקון נעשה דווקא על ידי השמחה ביום הכיפורים, בחג הסוכות,
אחרי שנתקפרו עיקר העוונות ביום הכיפורים. לכן גם פרשת אריות, אנחנו קוראים אותה במנחה,
בזמן שאנחנו קוראים גם את ספר יונה, שעשה לו סוכה, כדי לראות מה יהיה בעיר.
נכון?
טוב.
כן.
לכן לא הייתה מחיצה בשמחת בית השואבה?
לכן,
לא הייתה, הייתה מחיצה בשמחת בית השואבה.
לא, בהחלטה לא היה.
אנחנו נדבר על זה בלי נדר, כשנלמד על סוכות.
כן, זה נושא מורכב קצת, דעה כן לא הייתה, ברור.
על כל פנים, יש פה סדר, יצחק,
אברהם, יעקב, זה מתהפך בגלל הצורך בתיקון החטאים.
כלומר, אנחנו מביאים את האהבה מכוח יצחק,
שהרי יצחק עשה מעשה של אהבה בזה שהוא הקריב את עצמו,
ואברהם עשה דווקא מעשה של יראה בזה שהוא הקריב.
אז אברהם הוא זה שמלמד את היראה,
ויעקב את השמחה.
עכשיו, איך זה עובד?
את כל הסיפור של עבודת יום הכיפורים. אני רוצה לחזור לסיפור של העבודה. אני הרי התמקדתי בנקודה המרכזית, שהיא שילוח השעיר, כי זה הדבר היותר בולט מבחינת,
הייתי אומר, השערורייה, לכאורה, שיש בזה.
אבל אם מבינים קצת יותר לעומק, אנחנו רואים שיש פה אסטרטגיה שלמה.
הרי בדרך כלל, איפה הקורבנות מוקרבים?
על גבי מזבח העולה.
יש על מזבח הקטורת, בכלל מה שמקריבים זה קטורת.
אבל להביא דם על מזבח הקטורת
זה חידוש.
זה נעשה בזמנים מאוד מיוחדים, בחטאות פנימיות,
כן, למשל פער ושעיר,
פער עבודה זרה ועוד כמה,
הפער של ייעלם ודבר של ציבור וכולי,
וגם ביום הכיפורים.
ביום הכיפורים נכנסים יותר פנימה ושמים דם על גבי קרנות מזבח הקטורת.
פתאום המזבח של הקטורת הפך להיות מזבח של בהמות.
וביום הכיפורים מוסיפים עוד עבודה,
מטיפים דם על הפרוכת
וגם על גבי הכפורת, לפנים מן הקלעים, כלומר ליסע לפנים מן הכפורת, מן הפרוכת,
בקודש הקודשי.
זה דבר שהוא ייחודי. זאת אומרת,
הרי בדרך כלל יש לך משהו לתקן, את העבודות המלוכלכות תעשה בחוץ.
בפנים תשאיר את זה נקי.
פתאום אומרים לאדם ללא,
תבוא לנקות אצלי פנימה.
מה יש שם בקודש הקודשים?
זה דבר שצריך לברר.
בקודש הקוד... מה? שברי הלוחות. שברי הלוחות וגם הלוחות.
הלוחות ושברי הלוחות.
אבל לא רק זה.
יש שם נוכחות של השכינה.
אבל יש יותר מזה. יש שם אבן.
איך החז"ל אמרו? אבן מימי הנביאים הראשונים, נקראת אבן השתייה,
והיא ממנה הושתת העולם.
מה זה בא לומר?
ששם, בקודש הקודשים, אנחנו נפגשים עם שורש המציאות.
הרי מה הדבר שמביא לידי חטא?
ההתרחקות מן השורש.
אז צריך מדי פעם, פעם בשנה,
לחזור אל שורש החיים ולהיטהר,
כמו שאדם חוזר, כמו שאדם טובל במקווה.
הטבילה במקווה זה דומה לחזרה אל המצב של העובר בתוך מעי אימו.
שם הוא בעולם מימי
ושם הוא טהור.
הוא יוצא לעולם, מתחיל לעשות בעיות.
לפתח אתה תרובץ.
אז מדי פעם אומרים לאדם,
חזור אל המקום הראשוני שמנו אתה בא,
שם אתה מתאר.
מקווה ישראל השם, שהקדוש ברוך הוא כביכול המקווה של ישראל.
אז זה בדיוק מה שקורה ביום הכיפורים, אנחנו שולחים מישהו מטעמנו לטבול שם,
בתוך שורש החיים. מה אתה אומר? זה אבן השתייה.
מה?
זה הבסיס. אני אסביר לך מה זה.
תסביר לי,
איפה נמצאת הכוס?
על השולחן, יפה. ואיפה השולחן נמצא?
זו אפשרות אחת. אני חושב שהשולחן נמצא מתחת לכוס.
זאת אומרת,
שהמושג מקום הוא מושג יחסי.
כל דבר מוגדר על ידי מקום אחר. מקום של מקום.
אז אנחנו מחפשים מהי נקודת המוצא האובייקטיבית שממנה אתה יכול למדוד את כל המקומות.
אבן השתייה זה המקום הזה.
בסדר?
אני מבקש לדעת, אם הבנתי,
יש כוח שלילי שאנחנו אמורים להזין אותו. למה?
למה אנחנו?
הרי אנחנו אמורים להילחם בו.
לא לתת לו אוכל, וכי הוא אוכל פיזית.
הרי זה כוח רוחני. לא ברור. אולי הרב יכול לגלות קצת יותר.
למה אנחנו? כי כפי שאמר החכם, כל עבודה מלוכלכת שאתה יכול לעשות אותה בעצמך, אל תבקש מהקדוש ברוך הוא לעשות אותה במקומך.
זה דבר אחד.
דבר נוסף, הרי זה מה שהסברנו.
על ידי שאנחנו מזינים אותו, אנחנו גם נוטלים ממנו את כוחו.
ג',
הרי הקדוש ברוך הוא, יש לו צורך בקיומו של הכוח הזה, רק שמסיבות פדגוגיות הוא אומר לעשות את זה רחוק,
במקום הראוי לאותה טומאה, דהיינו המקום הפראי, הבלתי מיושב, שהציוויליזציה לא הגיעה אליו.
שלום הרב,
יצחק, אברהם, יעקב, זה גם הסדר ביסודות השבת. האם יש קשר לנושא שלנו? תודה רבה, מן הסתם שיש קשר. אני לא יודע בדיוק, אבל נחפש. עכשיו,
בואו נחזור לעניין.
אם כן, יש בעבודת יום הכיפורים, בעצם אפשר לומר מהלך כפול.
יש חלק מן הדם שמהמזבח עובר אל מזבח הקטורת, וממזבח הקטורת אל קודש הקודשים.
כלומר, יש שיבה אל מקור החיים,
ויחד עם זה יש דם אחר, הדם של השעיר לעזאזל,
שהוא נשלח רחוק רחוק מחוץ למקדש, ולא רק זה, אלא מחוץ לציוויליזציה.
זאת אומרת שביום הכיפורים יש קיצוניות כפולה.
דווקא בגלל שניתן הכוח לקצה האחד,
יש אפשרות גם להגיע אל הקצה האחר,
או להפך.
כלומר, נכנסים אל קודש הקודשים בגלל שכבר שילחנו את השעיר.
עכשיו, זה אומר משהו מאוד חשוב.
זה אומר שיש חלק מן הכוחות השעירים שבנו שצריך לשלוח לעזאזל,
אבל יש חלק מהכוחות הסוערים שבנו
שצריך להביא אותם אל הפנים.
כלומר, אנחנו מקריבים פר ושעיר של יום הכיפורים,
הפר זה העוצמה הטבעית, המדודה, זו שחורשת,
והשעיר זה מי שמשתולל.
גם בכוחות המשתוללים שלנו יש מקום בתוך הקודש,
ויש חלק שצריך לעשות לו הפרדה.
בעצם יוצא שהעבודה של יום הכיפורים עושה הפרדה בתוך השעירים,
והם דומים זה לזה.
כדי להגיע לכוח הזה צריך לעבור דרך פעולה בלתי רגילה,
פעולת הגורל.
מה זה הגורל?
הגורל זה ההפך
של הדטרמיניזם.
הדטרמיניזם אומר, לכל דבר יש חוקיות ברורה.
א', גורמת ב', שגורמת ג',
שגורמת ד' בגורל, הכל אקראי.
איפה ההשגחה היותר עליונה,
איפה שיש סיבתיות ברורה או איפה שיש אקראיות?
איך שאני הצגתי את זה, ידעתי שתגידו אקראיות.
כן?
אבל בשיעורים אחרים אתם פתאום הייתם חושבים, מה פתאום, מקרה זה כפירה, אין דבר כזה מקרה.
כן?
אנחנו רואים,
ומקרה רק אותיות רק מהשם וכל מיני סיסמאות כאלה שזורקים מדי פעם.
אז צריך להבין שהמקריות
היא דווקא הגילוי היותר עליון של הפעולה האלוהית, כי היא חופשית.
ולכן דווקא אנחנו משמשים בדברים הגדולים בגורל.
עושים את זה ביום הכיפורים, בפורים, בחלוקת הארץ.
כן? כלומר, יש כמה דברים שהם על פי הגורל.
עכשיו, אני רוצה לחזור לנושא.
איך
הכהן מכניס את אדם לקודש הקודשים?
מה הוא עושה תחילה? האם הוא שולח לעזאזל? האם הוא קודם כל מכניס את אדם לקודש הקודשים?
כשמסתכלים בסדר העבודה של יום הכיפורים,
יש דבר מפתיע ביותר.
תעשו רשימה של כל העבודות של ימים כיפורים.
יש בערך 30 עבודות.
שצריך לעשות. הכהן הגדול, יש לו הרבה הרבה עבודה.
דבר מפתיע מאוד,
והוא שהוא מתחיל עבודה ולא גומר אותה.
מתחיל עבודה,
עובר לשנייה,
לא גומר, מתחיל את השלישית, גומר את הראשונה.
אחר כך גומר את הראשונה, ממשיך את השנייה.
אחר כך את השלישית הוא שומר לסוף.
קיצור, שם רואים גם,
קורבן המוסף שם מוקרב לאורך כמה שעות.
זאת אומרת שיש כמין שרשרת שקושרת עבודה אחת בשנייה.
העבודה מתחילה במזבח,
ממשיכה יותר פנימה, יותר פנימה, יותר פנימה.
למשל, יש איזה שלב שם שהכהן יוצא מקודש הקודשים,
מגיע פתאום אל ההיכל,
מההיכל יוצא אל העזרה,
יש שם איזה כהן שכל הזמן ממרס בדם שם, מחכה שהכהן יבוא לשחרר אותו מלמרס בדם.
יש, אפילו כשהוא עושה שחיטה,
אין לו זמן, הוא מתחיל שחיטה ונותן לכהן אחר לגמור את השחיטה.
זה מדהים איך שיש פה כמין שרשרת.
כי רוצים לקשור את חלקי ההוויה זה בזה.
לכן גם השילוח לשעיר,
הכהן מתוודה לשעיר,
עושה עבודה אחרת, אחר כך שוב חוזר לשעיר כדי לשלח אותו.
רוצים לקשור את זה בזה.
בזה.
ולכן גם הסדר של עבודת יום הכיפורים, הסדר של העבודות,
מעכב.
עוד נקודה שרציתי להגיד.
כן.
לפי זה מובן,
הרעיון הזה שכולם מביאים אותו, ואני רק רוצה לדעת מאיפה הוא לקוח,
שקושרים חבל ברגלו של הכהן הגדול.
כן, כשהוא נכנס לקודש הקודשים,
יש לכהן הגדול חבל ברגל.
ואני שואל,
איפה זה כתוב?
מה המקום?
אפשר לנסות, חבר'ה. בזוהר. בזוהר, נכון.
בגמרא זה לא כתוב, זה כתוב בזוהר.
מעניין. כלומר, זה המקום היחיד. עכשיו, למה קושרים את החבל?
שאם הוא יעמוד בפנים.
אם הוא יעמוד בפנים, נוציאו אותו, אפשר להוציא אותו עם...
עם מג"ב, עם כל מיני אופנים של זה, זה לא הבעיה. זאת אומרת, אם צריך להוציא אותו,
לא צריך דווקא חבל.
כן? חוץ מזה, זה אף פעם לא קרה.
כן, אבל אתה יכול להכניס מג"ב.
כן? זה לא בעיה. תראה, אם יש לי משהו להוציא מקודש הקודשים, אני כבר אמצא את הדרכים איך להוציא.
כן? רוזה יש תוספות שאומר במפורש שלשם ניקיון מותר להיכנס לקודש הקודשים.
תבין, כולם מתפעלים, הכוהן הגדול נכנס, הוא,
למקום השלהבת שלהבת,
אבל לפני כן הכוהנים ככה,
ערב יום הכיפורים, ככה יכנסו עם מטאטה ועם ספונג'ה.
אבל, כן, מכינים את המקום.
זה קצת מוזר, אבל ככה התוספות אומרים.
עכשיו, כן, מה אתה אומר?
זהו, זו הסיבה האמיתית. זה לא כדי ש...
זה אף פעם לא קרה שכוהד גדול מת.
אלא כדי שהכהן יזכור מאיפה הוא בא.
שלא ישכח לחזור.
כי,
צריך להבין, כשאדם נכנס לקודש הקודשים, הוא בעולם אחר לגמרי.
הוא לא איתנו.
עכשיו, זה טוב, לא מאוד.
אבל זה לא טוב לנו.
לא שלחנו אותך בשביל הכיף האישי שלך,
שלחנו אותך כדי שתחזור.
כי אתה צריך להביא אלינו משהו משם.
הרי אם תשימו לב,
בעולם הזה אנחנו ביום,
אמרנו שזה יום של הבריאה אנחנו עכשיו?
ביום השביעי, נכון?
אבל המקדש וקל וחומר הקודש הקודשים זה כבר שייך לעולם אחר לגמרי, של היום השמיני.
ביום השמיני, מי ערב לנו שהכהן יישמע לתורת משה לחזור.
כתוב במסכת יומא
שהיו משביעים את הכהן הגדול.
לפני שהוא נכנס, היו משביעים אותו
ואומרים לו,
אנחנו משביעים אותך במי ששיכן שמו בבית הזה,
שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך.
והוא היה בוכה על זה שחשדו אותו, והם בוכים על זה שהם חשדו אותו וכו'.
עכשיו, להשביע, מאיזה שורש זה בא?
שבע, שבע. שבע.
כלומר, אומרים לו, אתה נכנס ליום השמיני, תישאר,
שלחנו אותך מטעם היום השביעי.
זה נקרא, משביעים אותו, עושים אותו שביעי,
שלא יעוף לנו משם.
עכשיו, אם תשימו לב, בפרשת החרמות
כתוב ככה: דבר אל אהרן, אחיך,
ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת.
בזאת יבוא אהרן אל הקודש, ופח בן בקר,
לחטאת והאי לעולה.
ונתן אהרון
על שני השעירים גורלות.
כתוב אהרון, אהרון, זה חוזר בצורה עקבית.
ולקח
מלוא המחתק גחלי אש על המזבח
והביא אל בית לכפורת,
בית לפרוכת.
כשמדובר על כניזה לקודש הקודשים,
אהרון נעלם.
כבר לא קיים.
ועוד כתוב
"וכל אדם
לא יהיה באוהל מועד
בבואו לכפר בקודש
עד צאתו,
וכיפר בעדו ובעד ביתו ועד כל קהל ישראל".
לא הבנתי כלום.
הפסוק אומר דבר שהוא סותר את עצמו מיניה ובל, לא לוגי בכלל.
איך "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד"? לפחות יש אחד שם.
מי נמצא שם?
אהרון עצמו.
אז איך אתה אומר "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש"?
עין עלה.
מה?
מי הוא עין עלה? אחר, אתה אומר.
אני לא יודע, צריך להוכיח.
אלא פשוט, גם הוא לא נמצא שם.
כתוב בבואו לכפר, לא בבוא אהרון.
זאת אומרת שיש איזה ביטול של האישיות. עכשיו זה מסוגן מאוד, הרי זה לא בשביל זה, אנחנו עשינו את כל מה שעשינו. זאת אומרת, היהדות לא מדריכה לאיזה מין היעלמות,
איזה מין התעיינות בודהיסטית.
לכן, השמחה היא כשהכהן יוצא. הרי
אם אנחנו שמים לב, גם בסדר העבודה,
השמחה הגדולה של יום הכיפורים הייתה לא כשהכהן נכנס,
אלא כשהוא יוצא,
נכון?
ובכן, מה נעדר כהן גדול בצאתו?
שלום, נכתב, וכל אדם לא יהיה בועל מועד בבואו,
אלא קודש הצאתו.
ואיך שמעון הצדיק מספר על כך שנכנס עימו כל שנה איש לבוש לבן שבשנתו האחרונה יהיה לבוש שחורים?
נו, אז הגמרא שואלת את זה.
באותו מקום שהגמרא מביאה את הסיפור הזה, היא גם שואלת את זה.
איך יכול להיות? הרי "וכל אדם לא יהיה בו אל מועד", אה? נכון?
אז אם אתה כבר יודע לקרוא את הגמרא,
אז תקרא גם את התשובה של הגמרא שם.
פשוט.
טוב,
אז אם כך,
יש לנו עבודה מאוד מיוחדת של חזרה אל שורשי החיים,
יחד עם נתינת הכוח אל שמרי החיים, מבחינת הזאזל,
ומתוך כך מתכפרים. לצורך זה אפשר להבין את הביטוי המפורסם,
עיצומו של יום מכפר.
מסביר הרב צבי יהודה קוק, מה זה עיצומו?
חזרתנו אל עצמיותנו,
זה המכפר.
ברגע שאתה חוזר אל עצמך,
ממילא כל הקליפות שאתה אספת, הן נופלות מאליהן,
וזה מכפר על כל ישראל.
זה דבר פשוט.
עד כאן והיום שלום.
עד כאן והיום שלום.
